מדורים נוספים
	שיחת השבוע גליון 1231 - כל המדורים ברצף
	פעם בשנה נכנסים למקלט
	יש חדש
	קשר בלי תנאים
	יראת-שמים
	לרעים ולטובים
	"יזכור!"
	שתי תקופות
	גם זו בחירה
	מעצר בלהות
	בלי עין הרע

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1231, ערב שבת-קודש פרשת ראה, כ"ו במנחם-אב ה'תש"ע (06.08.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

פעם בשנה נכנסים למקלט

כשם שהגוף זקוק לחופשה, גם הנפש זקוקה לפסק-זמן. חודש אלול הוא בבחינת 'מקלט', שאליו אפשר להימלט כדי להינצל משאון העולם ומטרדותיו

בימים האלה שבים מבלים בחופשות הקיץ. הצורך בחופשה מובן נוכח הלחץ והשחיקה של חיי היום-יום. השגרה סוחטת את הכוחות, וקצב החיים המטורף מתיש את האדם. יש גם צורך טבעי במנוחה ובהרפיית המתחים היום-יומיים.

כשם שהגוף זקוק לחופשה, גם הנפש זקוקה לפסק-זמן. מפעם לפעם חייבים לעצור, לבחון את דרך ההתנהלות של חיינו ולבדוק אם אנחנו מתקדמים או חלילה נסוגים. החיים יכולים להיות אוסף סתמי של ימים ושבועות, והם יכולים להיות מסע שיש לו תכלית ומטרה. פעם אחת בשנה מוכרחים לבדוק לאן המסע הזה נוסע.

המלך יוצא אלינו

פסק-הזמן הזה הוא למעשה חודש אלול. על מהותו של החודש הזה מביא רבי שניאור-זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד), בספרו 'ליקוטי תורה', משל. הוא ממשיל את הקב"ה למלך היוצא אל השדה ומניח לכל החפץ בכך לצאת אליו ולהביע לפניו את כל משאלותיו.

בימים כתיקונם קשה לאדם מן השורה להגיע אל המלך. עליו להיות בעל סגולות מיוחדות כדי שהמלך ייאות להיפגש עמו, ועל-אחת-כמה-וכמה כדי שיאזין לבקשותיו וימלא אותן. אולם יש מצב שהמלך יוצא אל העם, אל השדה הפתוח. שם אין הוא מוקף סוללה של מזכירים, פקידים ומנהלי לשכה. שם דבר איננו חוצץ בינו ובין האזרח הקטן. כל הרוצה יכול לגשת אליו ולשטוח את בקשותיו.

ורבי שניאור-זלמן מוסיף, שהמלך מקבל את כל הבאים בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. המלך שומע את דברי העם, ואף ממלא את הבקשות בשמחה ובמאור-פנים. יש רק דבר אחד שהעם צריך לעשות – לצאת אל המלך. לנצל את הזמן הנדיר והיקר שבו המלך קרוב מאוד אל כל אחד ואחד, ולגשת אליו.

במשך השנה כולה יש צורך למלא דרישות מסויימות כדי 'להגיע' אל הקב"ה. למה לא כל אדם זוכה שתפילתו תיענה? משום שאין הוא זך וטהור דיו להבטיח שתפילתו תפעל את פעולתה. "מי יעלה בהר-ה'", שואל דוד המלך בתהילים, ומשיב: "נקי-כפיים ובר-לבב".

אבל בחודש אלול ה'מלך' יוצא אל ה'שדה'. המגבלות שקיימות במשך השנה כולה נופלות ונעלמות. כל אדם פשוט, כמוני-כמוך, יכול להתקבל אצל הקב"ה, להתקרב אליו קִרבה עצומה ולבקש את כל משאלות-ליבו. הקב"ה פותח לפנינו את כל השערים ומאיר עלינו באורו הגדול. צריך פשוט לגשת אליו!

ניתנים כוחות

אין לצפות, כמובן, שנראה את ההתגלות הזאת בעינינו הגשמיות, אבל נשמתנו חשה את הקב"ה שנמצא ב'שדה'. בלב כל יהודי, יהיה מי שיהיה ויהיו מעשיו אשר יהיו, מורגשת בימי אלול התעוררות מסויימת. לא תמיד הוא מודע למשמעותה של התעוררות זו; לא תמיד הוא יודע להפנותה לכיוונים הנכונים. אבל הוא מרגיש שצריך להשתנות, להשתפר. הוא חש כמיהה לדבר-מה רוחני. זו השפעת ההתגלות של הקב"ה בימים האלה.

זה הזמן לעצור את מירוץ החיים, להתכנס פנימה, לחשוב על הדברים החשובים באמת. חודש אלול הוא בבחינת 'מקלט', שאליו אפשר להימלט כדי להינצל משאון העולם ומטרדותיו. הקב"ה נותן את כל העזרה והסיוע לערוך חשבון-נפש אמיתי ולקבל החלטות טובות. צריך רק להושיט יד אל ידו המושטת לעברנו.

חודש אלול מעניק לנו כוחות נפלאים להשיג דברים שנראו קשים ובלתי-אפשריים בעבר. כאשר יהודי מתעורר ורוצה לתקן דברים מסויימים, מתעורר גם יצר-הרע ואומר: "הרי כבר ניסית בעבר לתקן ולשנות ולא הצלחת; חבל על המאמץ". משיב חודש אלול: "בעבר אולי נכשלת, אבל עכשיו ניתנים לך כוחות חדשים ומיוחדים במינם; עכשיו הקב"ה נמצא איתך, קרוב אליך מאוד-מאוד, והוא יעזור לך לקיים את החלטותיך".

  יש חדש

מוקד 3770* לבדיקת מזוזות

עם כניסתנו לחודש אלול צעירי חב"ד מפעילים מוקד ארצי לבדיקת מזוזות שמספרו 3770*, על-פי מנהג ישראל לבדוק את כשרות המזוזות בחודש אלול. 270 בתי-חב"ד, הפזורים ברחבי הארץ, יעמדו לרשות הציבור בכל הקשור לבדיקת המזוזות. במקומות רבים בתי-חב"ד נותנים אפשרות להזמין שליח שייקח את המזוזות מהבית ויחזירן למקומן לאחר הבדיקה. בשאר המקומות הציבור מתבקש להביא את המזוזות לבית-חב"ד. כדאי לזכור כי בדיקת התפילין והמזוזות חשובה גם לביטחון האישי, וחשוב לוודא את כשרותן לקראת השנה החדשה.

מוזאון גוש קטיף

מוזאון גוש קטיף פתוח בימי הקיץ בימי חול מהשעה 9 בבוקר עד 9 בערב, ובימי שישי עד השעה 2 אחה"צ. במוזאון מוצגות תערוכות של אמני גוש קטיף, נוסף על המוצגים הקבועים, המתעדים את היישובים הפורחים ואת ההרס והגירוש. עד היום כבר ביקרו במוזאון כ-90 אלף בני-אדם, ובהם אישי-ציבור מכל קצות הקשת. המוזאון שוכן ברחוב שערי צדק 5, ירושלים. טל' 02-6255456.

ליבי במזרח

הזמר יעקב שוואקי הפיק אלבום חדש ושמו ליבי במזרח. בכל אחד ואחד מהאלבומים הקודמים שלו שובץ שיר מזרחי אחד, וכאן אחד-עשר שירים, כולם בסגנון מזרחי, בהלחנת טובי היוצרים. טל' 1-700-704120.

  שלחן שבת

קשר בלי תנאים

בתחילת הפרשת התורה מבטיחה את השכר על שמירת התורה והמצוות – "ראה אנכי נותן... את הברכה אשר תשמעו אל מצוותיה". הקב"ה מודיע לעם-ישראל שהוא נותן להם ברכה, שכן הם צפויים לשמור את התורה – "אשר תשמעו". אין כאן לשון תנאי – שאם בני-ישראל ישמעו את המצוות, יקבלו את הברכה, אלא הניסוח הוא כעובדה ודאית – "אשר תשמעו" – בוודאי תשמעו, ואז תקבלו ברכה.

אולם במקום אחר בתורה הדברים נאמרים בלשון של תנאי – "אם בחוקותיי תלכו". שם הקב"ה אומר שאם עם-ישראל ילך בדרך התורה, יקבל את הברכות. שם הדבר אינו מובטח ואינו ודאי, אלא הוא תלוי במעשיו של עם-ישראל.

אירוסין ונישואין

כל אחד ואחד משני הפסוקים האלה מדבר על מצב אחר של עם-ישראל ועל תקופה אחרת. עם-ישראל נקשר עם הקב"ה בעת מתן-התורה בקשר של 'אירוסין', כמו שנאמר "וארשתיך לי לעולם". הקב"ה הוא כביכול ה'חתן', וכנסת ישראל היא ה'כלה'.

מאז מעמד הר-סיני ועד עתה, הקשר בין הקב"ה לעם-ישראל הוא קשר של 'אירוסין' בלבד. ה'נישואין' יהיו בימות המשיח, בעת הגאולה, שאז יתקיים החיבור הפנימי בין הקב"ה לעם-ישראל.

בלי תנאים

אחד ההבדלים בין אירוסין לנישואין, שאירוסין יכולים להיעשות על תנאי; ואם התקיים התנאי – האישה מקודשת, ואם לא התקיים התנאי – אינה מקודשת; לעומת זה, אין נישואין על תנאי, כפי שהכלל ההלכתי קובע: "אין תנאי בנישואין". במקרה כזה התנאי מתבטל והמעשה קיים.

הסיבה לכך היא, שלא סביר שבני-אדם מסכימים להינשא על תנאי. לכן גם אם נאמר ביניהם תנאי, סביר להניח שהם ויתרו עליו ומחלו על אי-קיום התנאי, שאם לא-כן לא היו מתחתנים. ויתרה מזו, גם אם אנו יודעים בוודאות שלא הייתה מחילה על התנאי – אין התנאי מועיל, משום שמעשה הנישואין חזק מכל התניה.

ברכה ודאית

לכן בזמן הזה, כאשר הקשר בין הקב"ה לעם-ישראל הוא קשר של 'אירוסין', יש מקום להתנות את הברכה בקיום התורה והמצוות. על כך נאמר: "אם בחוקותיי תלכו", שאז בני-ישראל יקבלו את הברכות; ואם חלילה לא יקיימו את התורה והמצוות – לא יהיו ראויים לברכה. אבל בזמן הגאולה, כאשר הקשר יהיה קשר של 'נישואין', לא יהיה כל עניין של תנאי.

על התקופה הזאת מדברת פרשתנו, ולכן אין היא אומרת את הדברים בלשון של תנאי, אלא בלשון ודאי – "אשר תשמעון". בתקופה ההיא לא תהיה עוד מלחמה עם הרע, שכן "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן בוודאי יעסקו כל ישראל בתורה ובמצוותיה ויקבלו את הברכה האלוקית.

(תורת מנחם כרך ט, עמ' 150)

  מן המעיין

יראת-שמים

אכילה של מצווה

"ואכלת לפני ה' אלוקיך... למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך" (דברים יד,כג). מאכילה של מצווה אפשר ללמוד לירא את ה'. כשיהודים אוכלים יחד לשם שמים, בקדושה ובטהרה, הדבר מביא לידי יראת שמים.

(רבי בונם מפשיסחה)

יותר מגדוד קוזקים

רבי ברוך ממז'יבוז' אמר: ירא אני מאוד מפני קוזק, ובפרט כשהוא מניף כלי-נשק. כל-שכן שאני פוחד מפני גדוד של קוזקים מזויינים. אך כל זה אינו מתקרב כלל ליראתי ולחרדתי מפני ספק-ספֵקא של איסור דרבנן.

חברים לסעודה

התורה מזהירה שבשעה שאדם יושב לאכול בחברת אחרים, עליו לוודא שהוא יושב עם בני-אדם מהוגנים, שהם בבחינת "למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך" – שאפשר ללמוד ולקבל מהם יראת שמים.

(רבי בונם מפשיסחה)

מהכנעה ליראה

הכנעה ושפלות מביאות לידי יראת שמים. לכן יראת ה' נחשבת דבר קטן אצל משה רבנו, העניו מכל האדם. מכאן הכוח לכל אדם לבוא לידי יראת ה', שכן בכל נשמה יש בחינת 'מה' – הביטול לקב"ה.

(אור התורה)

פחד מהחטא עצמו

על האדם לירא מן החטא עצמו ולא מן העונש שיקבל אם יחטא. על האדם לסלוד מהחטא כשם שהקב"ה אינו רוצה בחטא.

(אור תורה)

יראת חכמים

מורא מפני תלמיד-חכם מביא לידי יראת ה', כמאמר רז"ל (פסחים כד) "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי-חכמים". בני-ישראל, שהתייחסו בהדרת-כבוד אל משה, קל להם להגיע ליראת ה'.

(כתר שם טוב)

פורצת גדרות

יראת שמים אמיתית פורצת גדר אבנים וברזל. לפני אמת ויראת שמים הכול מתבטלים.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

יראת-שמים נותנים

"הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג,ד). "הכול בידי שמים" – כשמבקשים דברים אחרים, הדבר נתון בידי שמים. כשרוצים – נותנים, וכאשר לא רוצים – לא נותנים. "חוץ מיראת שמים" – כשמבקשים יראת שמים נותנים מיד.

(הרבי המהר"ש מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

לרעים ולטובים

רבי נחום מצ'רנוביל נהג לקרב כל יהודי, ואפילו ריקנים וחוטאים נתקבלו אצלו בחמימות רבה. פעם אחת שאלוהו לפשר דרכו זו.

אמר להם: "מהפסוק 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו' למדו חז"ל שהאדם צריך ללכת אחר מידותיו של הקב"ה. והלוא אנחנו מצהירים בכל שנה, בימים הנוראים, שהקב"ה 'מיטיב לרעים ולטובים'. אם-כן, גם אני מבקש לאחוז במידה זו של הקב"ה ולהיטיב לכל יהודי, יהיה מי שיהיה".

  מעשה שהיה

"יזכור!"

גל התבוללות שטף את יהודי גרמניה. יהודים רבים, ממשפחות מיוחסות, התאימו את אורחות חייהם לרוחות ההשכלה והקדמה, ורבים מהם אף פרקו מעליהם לגמרי את עול התורה ומצוותיה.

אחד מדמויות-המופת שפיארו אז את יהדות גרמניה היה רבי יחיאל-יעקב ויינברג, המכונה על שם ספרו 'שרידי אש'. הוא עמד בראש בית-המדרש ללימודי הרבנות בברלין, מוסד נחשב ומיוחד, בגלל רמת הלימודים הגבוהה שלו.

את בית-מדרש הקים הרב עזריאל הילדסהיימר, שקדם לו, והרב ויינברג המשיך את מורשתו. בעולם היהדות של אותם ימים התחשבו בדעתו של הרב ויינברג, שהיה לא רק אישיות רבנית נחשבה, אלא אף דמות מוערכת בגרמניה, כאיש נעים הליכות ומורה דרך להתנהגות ישרה.

הרב אברהם-אבא ויינגורט מירושלים הוא מתלמידיו של הרב ויינברג בעל ה'שרידי-אש', ועוסק רבות בהוצאת ספריו. את הערצתו לרבו ואת המורשת המיוחדת שזכה לה כתלמידו הוא משתדל להנחיל לשומעי לקחו, בשיעורים הרבים שהוא מוסר.

יום אחד קיבל הרב ויינגורט שיחת טלפון מיהודי תושב העיר מודיעין, וזה הזמינו לשאת שיעור בחוג-בית בעיר. הרב ויינגורט נענה להזמנה ובא למסור את השיעור.

את השיעור ייחד הרב ויינגורט למצוות כיבוד הורים. הדברים קלחו, השומעים נהנו, ובמהלך הדברים נזכר הרב ויינגורט בסיפור אמיתי שהיה עד לו, הקשור קשר הדוק לנושא השיעור. "אין כמו סיפור כדי להמחיש את העניין", אמר בליבו והחל לספר:

בבית-הכנסת המרכזי בברלין נערכו לקראת הימים הנוראים הקרבים ובאים.רבים מהמתפללים הם יהודים שזו הפעם האחת ויחידה בשנה שהם מופיעים בבית-הכנסת. יום הדין מעיר את הניצוץ היהודי שבתוכם, ואף הם באים להתפלל.

יום-הכיפורים. ביום זה נהג בעל 'שרידי אש' לבוא להתפלל עם הקהל הגדול בבית-הכנסת המרכזי, אף-על-פי שהוא היה רחוק מביתו. מקום של כבוד שמרו לו בבית-הכנסת.

התפילות התנהלו בשקט וברצינות. כל אחד ואחד מהמתפללים עמד רכון על מחזורו, התפלל בינו לבין עצמו וסידר את חשבונו לפני מלכו של עולם.

בתום קריאת התורה נשמעה ההכרזה מפי הגבאי: 'יזכור!'. לקול ההכרזה יצאו מבית-הכנסת הצעירים, שיש להם הורים, וסביב הבימה התקבצו המבוגרים, שחוו אובדן אב או אם. הללו המתינו לסגירת דלתות בית-הכנסת ולפתיחת תפילת 'יזכור', הנאמרת לעילוי נשמת הנפטרים.

באותו רגע התקרבה אל בית-הכנסת מכונית-שרד מפוארת, שהייתה מלוּוה שני כלי-רכב של משטרת גרמניה, אחת מלפניה והשנייה מאחוריה. השיירה עצרה בפתח בית-הכנסת.

הקהל הסקרן הביט במכונית בציפייה לראות מי האורח רם-המעלה. הדלת נפתחה בתנופה, ומתוכה יצא שר החוץ של גרמניה, ולטר רתנאו. תדהמה אחזה בקהל, ובמיוחד במי שהכירו את האיש. השר רתנאו היה יהודי מתבולל, שכבר זמן רב הפנה עורף לדתו ולעמו. מה לו ולבית-כנסת, ומה לו וליום-הכיפורים, חשבו המתפללים.

השר התעלם מההתלחשויות. ללא אומר ודברים נחפז לעלות במדרגות בית-הכנסת, והבעת שביעות-רצון נראתה על פניו כאשר הבחין כי הספיק להגיע לתפילת 'יזכור'.

ביקורו של השר עורר סערה בקהל שעמד בחוץ. היו מהמתפללים שלא הופתעו יתר על המידה מהופעתו של השר, אולם היו מתפללים מאופקים פחות, שלא ראו זאת בעין יפה. הוויכוחים נמשכו גם לאחר שהמתפללים חזרו ונכנסו אל בית-הכנסת, וכמעט הגיעו לאוזני השר עצמו, בשעה שיצא אל מכוניתו.

בפי מי שמתחו ביקורת על הופעת השר עלתה הטענה: יהודי זה מחלל בפרהסיה את קדושת היום הקדוש, ומה חשוב בעיניו – לקיים את מנהג אמירת 'יזכור'...

שליח הציבור התכונן לפתוח בתפילת מוסף, אך פתאום קם ממקומו הרב ויינברג, עלה על הבימה וביקש את רשות הדיבור. שקט השתרר בבית-הכנסת, הכול ציפו לשמוע את דבריו.

"רבותיי!" קרא הרב, "כיצד עולה על דעתכם לבוז ליהודי הבא אל בית-הכנסת מתוך כוונה תמימה וטהורה לכבד את הוריו? דעו כי מי שמכבד כך את זיכרון הוריו, מובטח הוא בלי ספק כי הוא או צאצאיו ישובו אל חיק העם היהודי".

הרב חזר למקומו והתפילה נמשכה כסדרה. דברי הרב הותירו רושם עז ולא-יימחה על הנוכחים.

הרב ויינגורט סיים את סיפורו, ובחן את הרושם שעשו הדברים על קהל מאזיניו. פתאום קם אחד המשתתפים בשיעור. האיש נראה חיוור ונרגש, ודמעות לחות הרטיבו את לחייו. פני המשתתפים הופנו אליו בעת שפנה אל הרב ויינגורט ושאל: "אמרת רתנאו? אמרת רתנאו? – הלוא הוא היה הסבא-רבא שלי, סבו של אבי!".

הנוכחים נדהמו מנפלאות דרכי ההשגחה, ולבקשתם סיפר הנין כי אביו חזר בתשובה שלמה, ובזכותו נמנה גם הוא עם ציבור שומרי התורה ומצוותיה.

(תודה לשולחת הסיפור, הגב' יהודית קושלבסקי, אחות הרב ויינגורט)

  לומדים גאולה

שתי תקופות

ימות המשיח נתפסים כתקופה אחת, אך למעשה הם נחלקים לשתי תקופות עיקריות: התקופה הראשונה שעליה נאמר 'עולם כמנהגו נוהג', והיא משמשת מבוא לתקופה השנייה, שבה ישתנו סדרי העולם, יתבטלו חוקי הטבע הקיימים, ויקוימו כפשוטן הבטחות הנביאים על "וגר זאב עם כבש" וכדומה. אז תתרחש גם תחיית המתים, שהיא מעיקרי היהדות. הקב"ה בכבודו ובעצמו יתגלה אז במלוא זוהרו, בלי שום הסתרים.

יש מחלוקת בין החכמים מתי תתרחש תקופה שנייה זו, וכמה זמן יחלוף מביאת המשיח ועד הכניסה לתקופה השנייה. כמו-כן אין בידנו פרטים רבים על דמותו של העולם בתקופה זו, שהיא באמת מחוץ למערכת המושגים המוּכרת לנו.

אולם בתקופה ההיא יתקיים במלואו הייעוד הנבואי (ישעיה מ,ה): "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". הדגש הוא על המילים 'ונגלה', 'וראו'. בזמן הזה אנו 'תופסים' את הקב"ה בדרך של אמונה או הבנה (עד כמה ששכלנו מאפשר), תחושות-לב וכדומה, אך איננו יכולים לראות את האלוקות במוחש. בימות המשיח יתגלה אור-ה' בעולם, עד שגם הבשר הגשמי ("וראו כל בשר") יראה זאת.

מה ברור ומהו חידוש

תורת החסידות (ליקוטי-שיחות כרך ו, עמ' 121 ואילך ובמקורות שם) מסבירה זאת על-פי ההבדל בין 'ראייה' ל'שמיעה'. אדם עשוי לקבל מידע על-ידי ראיית דברים ועל-ידי שמיעה עליהם. הדרך הראשונה מכונה 'ראייה', ואילו הדרך השנייה נקראת 'שמיעה'.

הראייה חודרת עד עומק נשמתו של האדם. דברים שהוא רואה בעיניו מתאמתים אצלו בצורה הברורה ביותר. "במו-עיניי ראיתי זאת", אומר אדם שרצונו להמחיש עד כמה הדבר מוחלט אצלו. לעומת זה, דברים שמתקבלים על-ידי השמיעה אינם מתאמתים כל-כך בנפש האדם. אדם אינו מתרגש כל-כך מדברים שהוא שומע עליהם, כמו מדברים שהוא רואה במו-עיניו.

משום כך הראייה יכולה לתפוס רק דברים גשמיים, ואילו באמצעות השמיעה אנו יכולים לקבל גם דברים רוחניים: הואיל והראייה חודרת עמוק כל-כך אל הנפש, לא היה האדם יכול להישאר במצבו הנוכחי אילו היה רואה בעיניו את המציאות הרוחנית. על-כן, נמנע מאיתנו לראותה, ויש באפשרותנו רק לשמוע ולדעת עליה בשכלנו, בלא ההתאמתות החזקה של הראייה.

האלוקות תהיה גלויה

אך לעתיד-לבוא יתהפכו הדברים. המציאות האלוקית תהיה ברורה ומוחלטת, ממש כשם שכיום ברורה ומוחלטת לנו המציאות הגשמית; ואילו המציאות הגשמית תתהפך לדבר שצריך להוכיחו ולהשתכנע בקיומו.

הדבר היחיד שיהיה ברור ומוחשי בימות המשיח הוא הכוח האלוקי ("ונגלה כבוד ה'"), שאותו נראה כולנו ("וראו כל בשר") כְּמָה שמהווה את המציאות האמיתית של כל הדברים. לעומת זה, המציאות הפיזית תאבד את תוקפה, ונזדקק למחשבה ולהוכחות כדי להשתכנע שהיא אכן קיימת ושאין היא אחיזת-עיניים.

ולאמיתו של דבר "כבר היה לעולמים" מעין זה. מהפך כזה התרחש בעת מתן-תורה, וזו המשמעות הפנימית של תופעה מיוחדת שאירעה אז – "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". כלומר, דברים שמבחינת מציאות העולם הם 'נשמע', התאמתו אז כדבר הנראה; ואילו הדברים הנראים, איבדו את תוקפם והיו כדברים הנשמעים.

אלא שהגילוי הנפלא הזה, שהיה בעת מתן-תורה, היה ארעי וחלף לו לאחר מכן, אך בימות המשיח זה יהיה מצב-הקבע של העולם. יוסר הלוט מעל העולם, ונראה בעיני בשר איך מתגלה כאן אור-ה', עד שגם עינינו הגשמיות רואות אותו.

  פתגם חסידי

גם זו בחירה

"מן השמים נותנים לאדם בחירה חופשית, אבל מי שרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים ומשתוקק שיכפו אותו מלמעלה למעשים טובים – נענים לו וכופים עליו את הטוב" (ה'שפת אמת')

  חיים יהודיים

מעצר בלהות

גם היום ר' דוד סיטבון ובני משפחתו אינם יודעים להסביר את פשר הסיוט שנקלעו אליו. אדם מן השורה, איש שקט ומאופק, בעל משפחה, מוצא פתאום את עצמו מבלה כמעט שבועיים במרתפי השב"כ, בלי חשד כלשהו נגדו. הכול מפני שבהיותו נער, לפני ארבע-עשרה שנים, הכיר מישהו.

ביום ראשון, לפני כשלושה שבועות, עמד ר' דוד סיטבון (28) בחנותו 'כפתור ופרח' ברחוב מאה שערים בירושלים. פתאום נכנסו לחנות כמה גברתנים ולקחו אותו אל ביתו, בשכונת רמת שלמה בעיר. "הם ערכו חיפוש יסודי בבית, הפכו כל אבן", אומר דוד. "מובן שלא מצאו אצלי דבר, אבל לקחו את המחשב והמצלמה. בסיום החיפוש הורו לי להתלוות אליהם. לא הבנתי במה מדובר. הם אמרו לי שתיכף אדע הכול".

ניתוק מוחלט

דוד היה בטוח שבעוד רגע תתברר הטעות והוא ישוחרר. הוא הובל למתקני השב"כ בפתח-תקווה, ושם נאמר לו שמעצרו קשור להיכרות שהייתה לו לפני ארבע-עשרה שנים (!), בהיותו נער צעיר, עם חיים פרלמן, החשוד בפגיעה בערבים. "אין לנו שום חשד נגדך. רק אמור לנו מה אתה יודע על פרלמן", אמרו לו החוקרים.

קשה לעכל זאת. החוקרים גם שללו מדוד זכויות בסיסיות. "בשבוע הראשון לא ראיתי איש ולא יכולתי להתקשר עם איש", אומר דוד בקול שקט. "לא ניתן לי אפילו לראות עורך-דין. רק לאחר ערר לבית-המשפט העליון, שבוע לאחר-מכן, כפה השופט על השב"כ לאפשר לי להיפגש עם עורך-דין".

חקירה בשבת בידיים כפותות

אברך צעיר, חסיד חב"ד, אב לשני ילדים, המתפרנס מחנות יודאיקה ומשירה באירועים ובשמחות – מוצא פתאום את עצמו מנותק מכל העולם, כלוא בתא קטן, ללא חלונות, נתון לחקירות חוזרות ונשנות בניסיון להוציא מפיו דברים שאין הוא יודע.

השלב הקשה ביותר היה בשבת-קודש. "ביום שבת לקחו אותי לחקירה בעשר בבוקר, הושיבו אותי על כיסא כשידיי כבולות לאחוריי, וכך חקרו אותי עד עשר בלילה", הוא מספר. "הם חיללו את השבת לנגד עיניי, כשהם משתמשים במכשירים אלקטרוניים. לדבריהם, זה עניין של 'פיקוח נפש' ולכן הדבר מותר". יש לומר כי הציניות הזאת כבר עוברת את כל הגבולות.

גם ההורים נעצרו

חלום-הביעותים לא תם. חמישה ימים לאחר שנעצר באו לארץ הוריו המתגוררים בצרפת. זוג מבוגרים, אב חולה לב. בנמל-התעופה בן-גוריון נעצרו ההורים ונלקחו לחקירה. המטרה הייתה ללחוץ על דוד. "השמיעו לי בשידור-חי איך חוקרים את הוריי", הוא מספר בקול רועד. "זו הרגשה קשה מאוד".

ביום חמישי שעבר הורה בית-המשפט לשחררו. רק לאחר השחרור נודע לדוד מה פורסם עליו בתקשורת. "דיווחו כי אני חשוד בפריצה לבסיס של צה"ל ובעוד האשמות ביטחוניות", הוא אומר בכאב. "אין לי מושג מאיפה זה בא. איש מהחוקרים לא טען זאת כלפיי. בסך-הכול הייתה לי היכרות עם פרלמן, בהיותי נער צעיר, והם חיפשו מידע עליו, שלא היה לי. אבל בינתיים עברנו אני ובני-משפחתי סבל נורא, ושמי הוכתם. אני לא מצליח להבין איך דבר כזה יכול לקרות במדינה מתוקנת".

סיטבון, בביתו: "זה יכול לקרות לכל אחד" (צילום: מאיר דהן)

  פינת ההלכה ומנהג

בלי עין הרע

שאלה: יש הנוהגים להתבטא לשלילת עין הרע בביטוי 'טפו טפו טפו', או בהקשה על עץ וכיוצא-בזה. האם יש לכך בסיס כלשהו, או שצודקים האומרים שזה מנהג אלילי?

תשובה: עין הרע משמעותה חשיפה למקטרגים. חז"ל הציעו סגולה למי שחושש שיינזק מזה (בין השאר) לומר: "מזרעו של יוסף אני, שאין עין הרע שולטת בו, שנאמר (בראשית מט,כב): 'בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין', אל תקרי 'עלי עין' אלא 'עולי עין' (הם שליטים על העין, ולא העין עליהם)". זאת משום שכל ישראל נקראו על-שם יוסף הצדיק ("נוהג כצאן יוסף", תהילים פ,ב), שתיקן את העין בשלמות, לראות רק טוב. לכן הספרדים נוהגים לומר: 'בן פורת יוסף' במקום 'בלי עין הרע'.

בעניין היריקה, במקורות מוזכר שדרך אומרי לחש לירוק לפני הלחש, כסגולה, ולפעמים אחריו, ואין בזה עניין אלילי.

אמנם ה'נגיעה בעץ' היא מנהג נוצרי ידוע (=העץ שנתלה עליו 'אותו האיש'), וחלילה ליהודי מלעשות כן או אפילו להזכיר את הנוהג הזה.

הרבי מליובאוויטש המליץ להסיח דעת מעניין עין הרע: "ובמה שכתב אודות... שחש לעין הרע וכו', בעניינים כגון אלו, כשאין משימים לב לזה כלל והיסח-הדעת בתכלית, מבטלים אותם. וכיוון שהזכיר על דבר זה במכתבו, הנה יבדוק את התפילין שלו ואת המזוזות בדירתם, וזוגתו תחיה תחזיק במנהג בנות ישראל הכשרות להפריש לצדקה קודם הדלקת הנרות בכל ערב-שבת-קודש וערב יום-טוב".

מקורות: ברכות נה,ב. רש"י סנהדרין קא,א ד"ה וברוקק. אג"ק חי"ג עמ' צד. וראה במדב"ר יד,ז. זוהר ח"ב קלד,א. ח"ג סג,ב. קל,א. דבש לפי להחיד"א, אות ע. שו"ת: קול מבשר ח"ב סי' ז. אגרות משה אה"ע ח"ג סו"ס כו.