האם נכון לומר שכל מי שאינו מאמין באחדות ה' על-פי הבנת החסידות, נחשב כופר באחדותו (אם כי בדקות)? * כיצד יש להתייחס לראשונים שלא ידעו מהבנה זו? * הוכח למעשה כי תורת החסידות הוסיפה חיזוק וחיות בקיום התורה ומצוות, ומכיוון שכן – הרי שההלכה כמותה * בהתגלות תורת החסידות התחיל גילוי המשיח * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. מבואר בחסידות1 בעניין אחדותו יתברך – שלא זו בלבד שאין עוד אלקה חס-ושלום, ולא זו בלבד שאין דבר שיש לו שליטה וממשלה ויכולת מלבדו יתברך, שזהו עניין השיתוף (שהוזהרו בני-ישראל להאמין שאין שום שליטה לכוכבים ומזלות כו', שאינם אלא כגרזן ביד החוצב2), אלא יתירה מזו – שאין שום מציאות כלל (אפילו לא מציאות שמקבלת השפעה כו') מלבדו יתברך, כמו שכתוב3 "אין עוד מלבדו", "אף בחללו של עולם"4.
ועניין זה מיוסד על מה שכתוב בזוהר5 בביאור מצות היחוד שנאמרה בכתוב6 "וידעת היום גו' כי ה' הוא האלקים גו' אין עוד" – "למנדע דהוי' הוא האלקים . . דאינון חד", "הוי' ואלקים כולא חד"7,
והביאור בזה בתורת החסידות8 – שהחילוק דהוי' ואלקים הוא שהוי' הוא מלשון היה הוה ויהיה כאחד9, למעלה מהטבע, ו"אלקים" בגימטריא הטבע10, ו"הוי' ואלקים כולא חד" היינו שהטבע עצמו הוא למעלה מהטבע,
דכיוון שהנברא אינו מציאות לעצמו, וכל מציאותו אינה אלא הכוח הפועל שבו, ולא רק שמציאות הנברא הוא כוח המהוה המדוד ומוגבל לפי ערך המתהווה, אלא עוד זאת, שמציאותו היא "חפץ הוי'" ("כל אשר חפץ הוי' עשה"11) בדרגא היותר נעלית12 – נמצא, שכל עניין טבעי, מציאותו היא האלקות שלמעלה מהטבע.
ועל-פי זה מובן שלא זו בלבד שמי שחושב שיש לנברא שליטה וממשלה ויכולת כופר הוא באחדותו יתברך, אלא גם מי שחושב שיש איזה מציאות מלבדו יתברך, הרי זה – בדקות דדקות – כפירה באחדותו יתברך.
ועל-פי האמור שאצל בני-ישראל נחשבת גם כפירה באחדותו יתברך לעניין של מרידה והיפך רצונו יתברך – הרי גם המחשבה שיש איזה מציאות מלבדו יתברך נחשבת למרידה והיפך רצונו יתברך, כיוון שכל אחד ואחד מישראל חייב להאמין שאין שום מציאות כלל מלבדו יתברך.
ב. והנה, ישנם הטוענים איך אפשר לומר שהמחשבה שיש איזה מציאות מלבדו יתברך נחשבת למרידה והיפך רצונו יתברך – הרי עניין זה נתגלה רק בתורת החסידות, ואיך היו סבורים בדורות שלפני זה?!
והמענה לזה:
ישנם ריבוי עניינים בתורה שבעל פה שהיו תחילה בהעלם, ונתגלו במשך הזמן – כפי שמצינו בגמרא13 שהקב"ה הראה למשה רבינו את רבי עקיבא דורש "על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות", "ולא היה יודע מה הם אומרים, תשש כוחו כו'".
וכן הוא גם לאחרי זמנו של רבי עקיבא, בכל דור ודור – כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (נאמר למשה מסיני)14 , שזהו חידושו של תלמיד ותיק, כיוון שעניין זה נאמר למשה בסיני רק בכללות, ונתגלה על-ידי תלמיד ותיק15.
– ולכן אומרים בברכת התורה "נותן התורה" לשון הוה16, בגלל חידושי התורה שמתחדשים בכל דור ודור.
ובנוגע לכל ענייני התורה שבעל פה שמתגלים מזמן לזמן – אף-על-פי שקודם שנתגלו לא היו חייבים בהם, הרי לאחרי שנתגלו, התחייבו בהם כל בני-ישראל, כיוון שזהו חלק בתורה.
ועל דרך זה בנוגע לעניינים שנתגלו בתורת החסידות, ובכללם גם ביאור הנ"ל בעניין אחדותו יתברך – שאף-על-פי שקודם שנתגלה לא היו חייבים בזה (והעדר הידיעה בעניין הנ"ל לא היה נחשב לכפירה באחדותו), הרי בימינו אלה, כאשר מצד נפלאות תמים דעים נתגלתה תורת החסידות דווקא בזמן כזה ש"אכשור דרי" (בתמיהה)17 , ומזמן לזמן הולך ומיתוסף בביאור והתרחבות תורת החסידות במשך שבעה דורות – חייבים כל בני-ישראל בחלק זה שבתורה, כשם שחייבים בכל התורה18.
ג. וזהו גם המענה לאלה הסומכים על השיטות שנחלקו על תורת החסידות בתחילת התגלות תורת החסידות:
ישנם כמה עניינים בתורה שבעל פה שבתחילה נחלקו בזה ב' שיטות, ואחר כך נפסקה ונקבעה הלכה כשיטה אחת. ובכן: כל זמן שלא נקבעה הלכה – "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד"19, אבל לאחרי שנקבעה הלכה – חייבים כל בני-ישראל לנהוג כן, ומי שאינו נוהג כן, עושה היפך הדין,
– כדאיתא במשנה20 "אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי (להיותו מתלמידי בית שמאי) וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל", כי, לאחרי שנקבעה הלכה כבית הלל, הרי זה דבר ברור ללא ספקות כלל, ולכן, גם כאשר מחמירים להתנהג כדעת בית שמאי, מפני שמסתפקים בדבר, הרי זה היפך הדין –
כי, לאחרי שנקבעה הלכה, הרי זה נעשה בכלל "דבר משנה", אשר, "בזמן הזה גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים הפוסקים כמו הטור והשולחן ערוך והגהותיו, בכלל משנה יחשבו"21, והיינו, שכל מה שתלמיד ותיק מחדש ונתקבל הדבר בתפוצות ישראל, הרי זה בכלל "דבר משנה".
ועל דרך זה בנוגע לתורת החסידות, שבדורות האחרונים נקבעה ההלכה כתורת החסידות – שהרי אין לך ראייה גדולה יותר מ"מעשה רב"22: ההתנגדות לתורת החסידות לא היתה אלא בגלל החששות והספיקות שעל-ידי זה יסורו מן הדרך ח"ו, וכיוון שעתה רואים במוחש מעשים שבכל יום שתורת החסידות מוסיפה חיזוק וחיות בקיום התורה ומצות – בטלו כל החששות והספקות, שהרי "מעשה רב", ובמילא נקבעה הלכה כתורת החסידות23.
ומזה מובן גם בנוגע לשיטת החסידות בעניין אחדותו יתברך – שגם אם בדורות שלפנינו היו יכולים לסמוך על השיטות שחלקו על תורת החסידות, "דעבד כמר עבד כו'" [אף שגם עליהם גדולה הרחמנות שלא זכו לגילוי אור תורת החסידות], הרי בימינו אלה, לאחרי שנקבעה הלכה כתורת החסידות – מי שסומך על השיטות שחלקו על תורת החסידות, נוהג היפך הדין24.
ד. וזהו גם המענה לאלה שהיצר הרע משדל ומפתה אותם לטעון שתורת החסידות הוא עניין נעלה וגבוה יותר מדי עבורם, ואין זה שייך ונוגע אליהם:
גם אם בדורות שלפנינו היו יכולים לטעון כן – בימינו אלה, לאחרי שנקבעה הלכה ותורת החסידות נעשית חלק בתורה, הרי הטענה שחלק מסויים בתורה הוא נעלה וגבוה יותר מדי, היא על דרך טענת אומות העולם "רם על כל גוים ה'"25, "אם צדקת מה תתן לו"26 – שזהו היפך התורה.
האמת היא שכל עניין נוגע לעצמותו ומהותו יתברך, וכמו כן בתורה – שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ויתירה מזה, אורייתא וקוב"ה כולא חד – שגם העניין היותר נעלה בתורה נוגע לכל אחד ואחד מישראל.
ומזה מובן שבימינו אלה, תורת החסידות היא הדרך לכל אחד ואחד מישראל ולכל בני-ישראל, וכמאמר הזוהר27 "בהאי חבורא דילך כו' יפקון ביה מן גלותא (ומוסיף:) ברחמים".
ה. והנה, על-פי האמור שהמחשבה שישנה מציאות מלבד אלקות מהוה כפירה באחדותו, ובפרט אם יודע אדם שנכשל באיסור דרבנן, או אפילו איסור חמור יותר, שזהו עניין של רוח שטות – עלול הוא לחשוב שזהו מעמד ומצב שעליו נאמר28 "ותאמר ציון עזבני ה' ואד' שכחני".
ולכן מביאים על זה את הפסוק "כי תשטה אשתו":
כשם שהאשה שנסתרה, אף שלשעה קלה אסורה לבעלה, הרי באמת אין זו טומאה, ולאחרי כן מותרת לו, ויתירה מזו: "ונזרעה זרע", וכדאיתא בגמרא29 "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים", ויש אפילו מאן דאמר ש"היתה עקרה נפקדת";
כך גם בנוגע לבני-ישראל, הגם שידע איניש בנפשו שיש בו שטות של לעומת-זה, אין לו ליפול ברוחו. עליו לדעת שמעולם לא נטמא חס-ושלום, שהרי "וכבודי" – שזהו ניצוץ האלוקי שבכל אחד ואחד מישראל – "לאחר לא אתן". אין זה אלא שלשעה קלה עשה מעשה בהמה, אבל אחר כך – "ונקתה ונזרעה זרע", שיהיו לו אהבה ויראה, ובנים זכרים דווקא, דהיינו, אהבה ויראה שביגיעתו30, ויהיה אצלו עניין יחוד הבעל ואשתו, דהיינו גילוי השכינה בנפשו, גילוי פנימיות הנשמה, שזהו עניין ביאת משיח הפרטי שבכל אחד31, שמהוה הכנה לביאת המשיח הכללי.
* * *
ו. [דובר אודות החילוק בין בני-ישראל לבני-נח . . נכלל בשיחה שהוגהה על-ידי כ"ק אדמו"ר ונדפסה בלקוטי שיחות כרך ל"ה עמ' 27 ואילך. ואחר כך אמר:]
כל זה – מצד עצם העובדה שבדורות האחרונים נתגלתה תורת החסידות:
אותם עניינים שבדורות שלפנינו היו בהעלם, ולא נתגלו אלא ליחידי סגולה, ואצלם גופא לא באופן של התלבשות באותיות של שכל, אלא באותיות שמימיים וקדושים ("הימל אותיות, הייליקע אותיות"), אותיות של קבלה – נתגלו בדרא דעקבתא דמשיחא על-ידי רבותינו נשיאינו הקדושים בתורת חסידות חב"ד באותיות של שכל אנושי, ועד לחידוש כ"ק מו"ח אדמו"ר בהדפסת עניני חסידות גם באידיש, וכמו כן באנגלית, צרפתית וספרדית – גם בלשונות אומות העולם באו רזין דרזין דתורה (לא בהעלם, אלא) בגילוי.
עניין זה – גילוי רזין דרזין שבתורה, כתרו של מלך, באותיות של שכל אנושי – התחדש בתורת חסידות חב"ד, על-ידי רבינו הזקן, שהיה נשמה חדשה32, שעל-ידו נתחדש עניין חדש בעולם לדורותיו אחריו, שגם העניינים הנעלים ביותר יבואו בהשגה,
– ועל-פי זה יש לבאר הסיפור33 שפעם דיבר הרב המגיד בעניין גילוי אליהו, ואמר רבינו הזקן שרוצה לראות זאת, והראה לו כו'. וההסברה בזה (שהרי בודאי לא היה זה בבחינת "מהרהר אחר רבו"34 חס-ושלום) – שדרישתו של אדמו"ר הזקן מהרב המגיד שרצונו לראות כו', היא כדי שעל-ידי זה יוכל לפעול אצל חסידים וכל בני-ישראל שתהיה אצלם השגה מוחשית בענייני רזין דרזין –
ומדור לדור הולך ומיתוסף על-ידי רבותינו נשיאינו בהתגלות תורת החסידות באופן של הבנה והשגה, וכמו כן הולך ומתפשט ומקיף חוג גדול יותר מבני-ישראל.
וכיוון שרואים במוחש שהקב"ה מגלה פנימיות התורה – הרי התגלות זו כשלעצמה היא ההוכחה הגדולה על הצורך בלימוד פנימיות התורה, ובמילא, בימינו אלה, החיסרון בידיעת העניינים שנתגלו בפנימיות התורה – "הוה מומא", ועד לעניין של כפירה (בדקות דדקות על כל פנים) באחדותו יתברך, וכמו עניין השיתוף לאחרי מתן תורה.
ומלבד ההוכחה מהתגלות פנימיות התורה כשלעצמה, הרי זה מוכרח גם מצד טעם ההתגלות של פנימיות התורה35:
מצד התגברות החושך בדורות האחרונים בכלל ובזמן האחרון בפרט – נעשה בגבול הקדושה תנועה של ריבוי והתפשטות ביותר, כדי לגרש את החושך (כיוון שמציאות הקדושה אינה מניחה התגברות החושך). ומטעם זה נתגלתה תורת החסידות בדורות האחרונים דווקא. וכידוע36 המשל של אדמו"ר הזקן מבזבוז האבן היקרה שבכתר המלך כדי להציל את חייו של בן המלך כו'.
ומזה מובן גודל ההכרח שבלימוד תורת החסידות – כי מכיוון שכדאי למלך לאבד את האבן היקרה שבכתר המלכות, בהכרח לומר שאי אפשר בלאו הכי, שכן, אילו היתה איזו עצה אחרת, היו משתמשים בה, ולא היו מאבדים האבן היקרה שבכתר המלך!
ז. ועוד זאת – שכללות גילוי תורת החסידות בדורות האחרונים הוא התחלת הגילוי של משיח, והיינו, ש"חשף הוי' את זרוע קדשו"37 והתחיל לגלות את הגילוי של משיח38.
ובהקדמה – שבגאולה העתידה יהיה העניין של"רכוש גדול", במכל שכן וקל וחומר מיציאת מצרים (שלא היתה גאולה שלימה, אלא גאולה שיש אחריה גלות39), שבה נאמר40 "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
וה"רכוש גדול" הוא הריבוי וההוספה בתורה – כפי שמצינו (אפילו) באחאב ש"מחמד עיניך"41 קאי על התורה42.
וב"רכוש גדול" גופא – יש אבנים טובות שצריכים להיות "מבין" לידע ערכם, כי כאשר אדם פשוט (שאינו "מבין") מסתכל עליהם, חושב הוא שהם אבנים פשוטות, כיוון שהיוקר שבהם הוא בהעלם; ויש אבנים טובות שכל מי שמסתכל עליהם, גם מי שאינו "מבין", רואה מיד שהם אבנים יקרות ביותר.
ודוגמתו בנוגע לתורת החסידות – שלא צריך להיות "מבין" כדי להעריך את היוקר שבה. צריך רק להסתכל, "אַ קוק טאָן", על כל פנים "כחודה של מחט", ואז רואים מיד במה דברים אמורים.
לימוד החסידות מביא גם תוספת הצלחה בלימוד הנגלה, ותוספת ברכה גם בעניינים גשמיים, והעיקר – שזוהי הכנה קרובה לביאת משיח צדקנו43 בעולם הזה הגשמי והחומרי למטה מעשרה טפחים.
(מהתוועדות יו"ד שבט ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ז, עמ' 319-323, 331-333)
____________________________
1) ראה תו"מ כרך ז ע' 297 במאמר פ"ד, ובנסמן שם בהערה 37. לקו"ש חל"ה ע' 29. וש"נ.
2) ע"ד לשון הכתוב – ישעי' יו"ד, טו.
3) ואתחנן ד, לה.
4) דב"ר פ"ב, כח.
5) ח"א יב, סע"א. וראה סהמ"צ להצ"צ מצות אחדות ה' בתחלתה (דרמ"צ ס, א ואילך).
6) שם, לט.
7) ראה זוהר ח"ב קסא, א. ח"ג רסד, א.
8) ראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' קו. ע' שי.
9) זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ז.
10) פרדס שי"ב פ"ב. תניא שעהיוה"א רפ"ו. ועוד. – נסמנו בסה"מ מלוקט שם.
11) תהלים קלה, ו.
12) ראה סה"מ מלוקט שם ע' קי. וש"נ.
13) מנחות כט, ב.
14) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד.
15) ראה לקו"ש חי"ט ע' 252 ואילך. וש"נ.
16) ראה של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.
17) יבמות לט, ב (ובפרש"י). וש"נ.
18) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ע' 186 ואילך.
19) ברכות כז, א.
20) שם יו"ד, סע"ב.
21) הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ב.
22) שבת כא, א. וש"נ.
23) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ע' 190 ואילך.
24) ראה גם לקמן ס"ו.
25) תהלים קיג, ד.
26) איוב לה, ז.
27) ח"ג קכד, ב. הובא בתניא אגה"ק רסכ"ו.
28) ישעי' מט, יד.
29) סוטה כו, א. רמב"ם הל' סוטה פ"ב ה"י. פ"ג הכ"ב.
30) ראה לקו"ת ויקרא ב, ב ואילך. תזריע כ, א ואילך. ובכ"מ.
31) תניא אגה"ק ס"ד.
32) לקו"ד ח"ג תעח, א ואילך. סה"ש תש"ה ע' 127 ואילך.
33) ראה גם לעיל ע' 264. וש"נ.
34) סנהדרין קי, א.
35) ראה לקו"ש ח"ל ע' 171 ואילך. וש"נ.
36) "התמים" ח"ב ע' מט. אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' שכו ואילך. ועוד.
37) ישעי' נב, יו"ד. וראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סשע"א. וש"נ.
38) ראה בספרים שנעתקו בספר בעש"ט עה"ת בהקדמה אות כא ואילך.
39) ראה מכילתא פרשתנו (בשלח) טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
40) לך לך טו, יד.
41) מלכים-א כ, ו.
42) פרש"י עה"פ – מסנהדרין קב, ב.
43) ראה אגה"ק דהבעש"ט – כתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
