חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 י"ט בתשרי התש"פ, 18/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 831 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בלק, י"ג בתמוז ה'תש"ע (25

נושאים נוספים
התקשרות 831 - כל המדורים ברצף
ודאות שסוף-כל-סוף יהיה הניצחון במלחמה
גאולת נשיא הדור שייכת לגאולה השלמה
כללי רש"י
פרשת בלק
"אלא במקום תורה"
הלכות ומנהגי חב"ד

 

גיליון 831, ערב שבת-קודש בלק, י"ג בתמוז ה'תש"ע (25.06.2010)

 

  דבר מלכות

ודאות שסוף-כל-סוף יהיה הניצחון במלחמה

שני מצבים בעבודת ה': מלחמה בהעלמות והסתרים או ניצחון והפיכתם למסייעים * גם בדרגת יעקב נאמר "לא הביט אוון", אולם הדבר בא על-ידי הרבה "עמל" * כיצד פירש אדמו"ר הצמח-צדק את מאמר הגמרא "מה לי קטלא כולא כו'" * במוצאי שבת, כאשר מוחלפת שוב העבודה מ"ישראל" ל"יעקב", מבטיחים לכל יהודי "אל תירא עבדי יעקב", הניצחון בא יבוא! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות מוצאי שבת וענייניה מדובר בחסידות בכמה מקומות, אבל, ברוב המקומות מדובר אודות עניינים ופרטים שישנם במוצאי שבת, כמו: הבדלה, בשמים, אור, פרטי הגוונים שישנם באור, וכיוצא-בזה, ורק במקומות ספורים מדובר אודות מוצאי שבת כשלעצמו, ללא פרטים נוספים בזה.

ואחד המקומות הספורים הוא – בליקוטי תורה1, בביאור ב' הדרגות של "יעקב" ו"ישראל" שישנם בכל אחד ואחד, שעל זה נאמר2 "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (כדלקמן).

ב. ובהקדמה:

כאשר יהודי צריך למלא שליחותו בעלמא דין, "אני נבראתי לשמש את קוני"3, הרי מצד הלעומת זה ישנם כמה מנגדים, ופשיטא – העלמות והסתרים כו', וצריך לעמוד כנגדם ולנהל עימהם מלחמה, שזוהי כללות המלחמה של יעקב עם עשו, שהיא באופן של "לאום מלאום יאמץ"4, "כשזה קם זה נופל"5, כמבואר בתניא6 ובארוכה בדרושי חסידות בכמה מקומות פרטי העליות והירידות שבזה.

אמנם, כיון שכל ישראל הם "נצר מטעי מעשה ידי"7 של הקב"ה, הרי כשם שהקב"ה הוא כל יכול, יש גם להם הכוח ד"כל יכול" לנצח במלחמה,

– ניצחון באופן שלא זו בלבד ש"יש לו חלק לעולם הבא"8, היינו, שהוא בעצמו יישאר בקיום נצחי, היפך עניין השבייה בקליפות רחמנא-ליצלן, אלא עוד זאת, שיוציא משם את כל הניצוצות השייכים אליו. כי, אם הניצוצות השייכים אליו נשארים שם, הרי כיון שניצוצות אלו שייכים אליו, נמצא גם הוא שם יחד עימהם, כך, שלא יתכן שהוא יהיה נצחי, בה בשעה שניצוץ אחד נשאר במקום שאינו יכול להיות נצחי –

אלא, כיון שכוח זה נמשך למטה, בהגדרות של זמן ומקום, יתכן שהניצחון יהיה לאחרי משך זמן, לאחרי כמה טלטולים מעולם לעולם, ממקום למקום, אבל סוף כל סוף בודאי יבוא לידי ניצחון.

והנה, כאשר יהודי מנצח במלחמה – אזי נקרא בשם "ישראל", שזהו שם המעלה שניתן ליעקב כאשר נתעלה לדרגא נעלית;

מה שאין כן כאשר נקרא בשם "יעקב" – הרי זה קודם שניצח את המלחמה, בהיותו אפילו בדרגא תחתונה שעבודתו היא בבחינת "עקב" (יו"ד עקב9) בלבד, שזהו החלק התחתון שבגוף. היינו, שעבודתו אינה באופן של טעם ודעת, הבנה והשגה באלקות, וחסר אצלו אפילו בעבודה שמצד המדות שבלב, שהוא עניין ההרגש בעניינים אלקיים ורוחניים, אלא עבודתו היא רק מצד קבלת עול. ומצד זה שייך הוא ל"קומה שלימה"10 של כללות עם-ישראל, אבל, לא לדרגא העליונה ד"ראשיכם שבטיכם זקניכם"11, כי אם לדרגא היותר תחתונה ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"11, שעבודתם אינה בעניין השכל והרגש, כי אם בעניין המעשה בפועל.

ומכל מקום, גם כאשר יהודי נמצא בדרגא זו, מובטח לו שסוף כל סוף ינצח במלחמה, שאז יקרא בשם המעלה – "ישראל".

ג. והעניין בזה:

בקריאת12 שם ישראל נאמר13 "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".

"אלקים" – שפירושו כאן מלאכים14 – קאי בכללות על ההעלם של ע' השרים שלמעלה, שעל-ידם עוברת ההשפעה של הדברים הגשמיים והחומריים15, שמסתירים על אלקות.

מההעלם של "אלקים" נעשה העלם גדול יותר של "אנשים" – אנשים ירודים שלועגים מיהודי שמקיים תורה ומצוות16. כפי שאנו רואים במוחש שההעלם של "אנשים" קשה לקבלו יותר מאשר ההעלם של "אלקים", ההעלם של הגשמיות כשלעצמה. ולכן הנה הסעיף הראשון של ד' חלקי השולחן ערוך הוא: "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים", כיון שזהו היסוד של כל העבודה, לשבור את ההעלם על אלקות.

המעלה של "ישראל" – "כי שרית עם אלקים ועם אנשים" – היא, שהוא שר ובעל-הבית על ההעלם של "אלקים" ו"אנשים". כלומר, שלגבי מדריגת "ישראל" אינם מסתירים כלל. לא זו בלבד שהם מפסיקים ללחום עמו, אלא יתירה מזה, הם עוד נותנים הסכמה על הברכות17 – לא זו בלבד שניצח את "שרו של עשו", אלא השר גם בירך אותו18. וכמו שנאמר19: "גם אויביו ישלם אתו", ועד שאפילו האויב הגדול ביותר, "נחש הקדמוני" – שהוא השורש של כל החטאים והאויבים – לא זו בלבד שאינו עומד נגדו, אלא "ישלם20 אתו", שמסייע לו21.

ד. וזהו גם מה שנתבאר בליקוטי תורה1 החילוק בין יעקב וישראל, מיוסד על הפסוק2 "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל":

במדריגת יעקב – אין "און" (אין בו חטא, והוא שלם במחשבה דיבור ומעשה), אבל "עמל" ישנו; הוא מוכרח להתייגע שלא יהיה בו "און", כיון שישנם העלמות והסתרים שצריך לעמוד נגדם. ולכן נקרא "יעקב עבדי"22 – מלשון עבודה23 ויגיעה, לברר את נפש הבהמית (אלא שאין בו "און", כיון שסוף-כל-סוף מתגבר ומנצח את היצר הרע).

אבל במדריגת "ישראל" נאמר "ולא ראה עמל בישראל", שאינו צריך כלל להתייגע וללחום עם היצר הרע, כי "שרית עם אלקים ועם אנשים", הוא כבר שולט וביטל את כל ההעלמות וההסתרים על אלקות. ולכן העבודה של "ישראל" אינה באופן של מלחמה (עם הלעומת-זה), אלא כללות העבודה היא להתעלות בעילוי אחר עילוי במדריגות בקדושה גופא24 – "ילכו מחיל אל חיל"25.

ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר26 אודות הרבי הצמח צדק, שפעם, באמצע התוועדות, מרוב התרגשות, קפץ על השולחן, ואמר: "מה לי קטלה כולה (הריגת היצר-הרע לגמרי), מה לי קטלה פלגא27 (מחצה, חלק) – אבל קטלה פלגא על כל פנים צריך להיות". ולאחרי משך זמן של התוועדות וריקודים, המשיך: כאשר מגיעים ל"להרגו" (כאשר הורגים את היצר-הרע), "ולבי חלל בקרבי"28, אזי נעשה אופן חדש בחיים.

שני פתגמים הנ"ל של הצמח צדק מבארים את שתי הדרגות הנ"ל דיעקב וישראל: בדרגת "יעקב", שיש עדיין צורך במלחמה עם היצר-הרע, "קטלה פלגא" – הרי זה חיי עמל ("אַ געמאַטערטער לעבן"); אבל בדרגת "ישראל", שכבר הרג לגמרי את היצר-הרע, "קטלה כולה" – נעשה אופן חדש בחיים: חיים נעימים וחיי תענוג.

ו. כאמור לעיל, הרי, "לא הביט און ביעקב". אף שבמדריגת יעקב ישנו עניין של "עמל", כיון שהמלחמה עם היצר הרע היא יגיעה קשה וכרוכה עם סכנה, מכל מקום, יש בכוחו לנצח את המלחמה ולהיות נקי מ"און".

והיינו לפי שכל יהודי הוא "נצר מטעי מעשה ידי", והוא "חלק אלקה ממעל ממש"29 (חלק מהקב"ה כביכול), ולכן, כשם שלא שייך שיהיה למישהו שליטה ח"ו על הקב"ה, כך כביכול אין לאף אחד שליטה על נשמת איש ישראל, אם רק אינו חפץ בכך;

בכוחו של יהודי תמיד לנצח את המלחמה, ויתירה מזה, שיש לו ההבטחה שסוף-כל-סוף אכן ינצח את המלחמה בפועל: "לא ידח ממנו נדח"30, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

גם ההבטחה והוודאות (ככל העניינים בתורה) נוגעת לעבודה בפועל עכשיו. הוודאות שסוף-כל-סוף יהיה הניצחון במלחמה, צריכה להוסיף תוקף ושמחה בעשיית העבודה, ושמחה זו מועילה לניצחון, וגם – למהר את הניצחון שיהיה מוקדם יותר. וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר31: "חייל... אף על-פי שהולך למקום סכנה, הולך הוא מתוך ניגון של שמחה... הוא הולך בשמחה, ועל-ידי זה מנצח".

ז. ולכן אומרים במוצאי שבת: "אל תירא עבדי יעקב וכו'" – כמבואר בלקוטי תורה שם32:

בשבת – יהודים הם בבחינת "ישראל", ואז אינם זקוקים לעבודה ויגיעה לברר בירורים33.

אבל במוצאי שבת, כאשר צריכים לחזור ולירד למדריגת "יעקב עבדי", לעסוק בעבודת הבירורים דששת ימי החול – אזי מכריזים למעלה לכל יהודי: "אל תירא עבדי יעקב", שלא יתיירא לירד לדרגת "יעקב עבדי";

ואין זה רק ציווי שלא יתיירא, אלא יחד עם זה נותנים לו גם כוח ועוז שלא להתיירא ולעסוק בעבודה בשמחה,

והשמחה מקילה את העבודה וממהרת ראיית "שכר טוב בעמלו", ועד שזוכים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"34.

(מהתוועדות מוצאי ש"פ בשלח, י"א שבט ה'תשח"י. תורת מנחם כרך כב עמ' 36-41)

_________________________________

1)    פ' בלק עב, ב.

2)    בלק כג, כא.

3)    משנה וברייתא סוף קידושין.

4)    תולדות כה, כג.

5)    פרש"י עה"פ.

6)    פ"ט.

7)    ישעי' ס, כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.

8)    ראה סנהדרין שם.

9)    ע"ח ש"ג פ"ב. פרדס שכ"ג בערכו. וראה תו"א ר"פ ויצא. ובכ"מ.

10)  לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

11)  ר"פ נצבים. וראה לקו"ת שם.

12)  מכאן עד סיום השיחה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 796 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

13)  וישלח לב, כט.

14)  תיב"ע עה"פ. חולין צב, א.

15)  ראה תניא אגה"ק סכ"ה (קלט, ב).

16)  ראה ד"ה אין הקב"ה בא בטרוניא (בס' המאמרים אידיש בתחלתו).

17)  להעיר משבת (קיט, ב): אשר תיכף בתחלת השבת בע"ש – מלאך רע עונה אמן.

18)  כדברי יעקב להמלאך: "לא אשלחך כי אם ברכתני" (שם, כז), ואכן פעל זאת – כהמשך הכתוב (שם, ל) "ויברך אותו שם" (מהנחה בלתי מוגה).

19)  משלי טז, ז. וב"ר ר"פ וירא: זה הנחש. וע"פ משנ"ת באוה"ת עה"פ ואיבה אשית (בראשית מז, ב).

20)  "ישלים" – מלשון שלום, וגם מלשון שלימות (ראה לקו"ת פ' ראה ל, ריש ע"ג), היינו, שעי"ז ניתוסף שלימות בעבודתו (מהנחה בלתי מוגה).

21)  והיינו, שהמלעיגים עצמם, נעשים מסייעים בעבודה.

וע"ד המבואר בתניא (אגה"ק סכ"ה (קמא, א)) בנוגע ל"נכרי המדבר ומבלבלו בתפלתו", שהכוונה בזה היא "כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו", "ועצה היעוצה להתעוררות זו היא מענין זה עצמו, כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה . . להתלבש ניצוץ מהארתה . . בדבור נכרי זה המדבר דברים המבלבלים עבודת ה' . . וזהו ממש אשר שלט האדם באדם לרע לו, דהיינו שעי"ז מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

22)  ישעי' מד, א.

23)  וע"ד המבואר בענין "עובד אלקים" ("לשון הוה, שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצה"ר כו'" – תניא רפט"ו), שזהו מלשון "עיבוד עורות" (תו"א משפטים עו, א. ובכ"מ), שזוהי עבודה הכרוכה ביגיעה גדולה, הנקראת בכללות בשם "עמל", וענין זה הוא בכל אחד ואחד בהתאם לדרגתו, מעמדו ומצבו, ולפי זה נמדד ה"עמל", גדלו עמקו ורחבו כו' (מהנחה בלתי מוגה).

24)  וע"ד המבואר באגה"ק (סכ"ו (קמה, א)) בנוגע לאופן העבודה לעתיד לבוא – לאחרי ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכרי' יג, ב), ובמילא לא יהי' צורך בעבודה ד"סור מרע" – שהעבודה תהי' "לייחד יחודים עליונים יותר להמשיך אורות עליונים יותר כו'" (מהנחה בלתי מוגה).

25)  תהלים פד, ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן.

26)  שיחת יום ב' דחה"ס תרצ"ו ס"ג (סה"ש תרצ"ו ע' 8).

27)  ב"ק סה, א.

28)  תהלים קט, כב. וראה תניא פ"א (ה, ב).

29)  שם רפ"ב.

30)  שמואל-ב יד, יד (בשינוי לשון). וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.

31)  סה"ש תש"ט ס"ע 323 ואילך. וש"נ.

32)  בתורת החסידות מבוארים כמה מנהגים ונוסחאות גם מאלה שאינם בנוסח ונוהג חב"ד.

33)  וע"ד שבורר בגשמיות אסור בשבת, והיינו לפי שהעבודה דשבת אינה לברר בירורים, והעבודה אינה בהענין ד"סור מרע", אלא עיקר העבודה היא ב"עשה טוב".

וזהו גם ששבת ענינו תענוג – "וקראת לשבת עונג" (ישעי' נח, יג), ועד שמצווה לענגו בעונג אכילה ושתי', בבשר שמן ויין ישן (ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסרמ"ב. וש"נ), והיינו, שלא זו בלבד שהגשמיות אינו מעלים ומסתיר, אלא אדרבה – זהו ענין של קדושה ומצווה.

וכללות הענין בזה – שבשבת נמצא יהודי ב"רשות היחיד", דיחידו של עולם, ששם "לא יגורך רע" (תהלים ה, ה), ולכן אינו זקוק ל"עמל" עם הלעו"ז, שנשאר למטה (מהנחה בלתי מוגה).

34)  תמיד בסופה.

 משיח וגאולה בפרשה

גאולת נשיא הדור שייכת לגאולה השלמה

העבודה באופן של גאולה המלובשת בלבושי הטבע

בשנה זו, שקביעות ימי הגאולה היא ביום חמישי ויום שישי – שיום השבת בא בהמשך ובסמיכות ממש (ללא הפסק כלל) לימי הגאולה, ולא עוד, אלא שמצד החיוב להוסיף מחול על הקודש, נמצא שיום השבת מתחיל בי"ג תמוז.

ולכן, יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בזיכרון ימי הגאולה, ובאופן ד"הימים האלה נזכרים ונעשים"...

והוראה . . מאופן הגאולה:

הגאולה די"ב-י"ג תמוז היא עניין של נס שלמעלה מן הטבע, אבל יחד עם זה, נמשכה והתלבשה בלבושי הטבע: על-ידי ההשתדלות בשאר מדינות כו', כידוע ומפורסם.

וההוראה מזה – שגם העבודה באופן של גאולה (למעלה ממדידה והגבלה) בזמן הגלות צריכה להיות בלבושי הטבע, אף שההכנה לזה היא על-ידי-זה שמקבל עזר וסיוע מלמעלה (גם) באופן נסי שלמעלה מן הטבע.

ועל דרך הסיפור הידוע בזמן מאסר רבינו הזקן, שהעמיד את הספינה – כדי שיוכל לקדש את הלבנה – באופן ניסי, ואף-על-פי-כן, לא קידש את הלבנה אלא לאחרי שהפקיד העמיד את הספינה, שההכנה למצווה יכולה להיות באופן ניסי, אבל קיום המצווה צריך להיות בטבע דווקא.

ועוד והוא העיקר – שמגאולה זו באים לגאולה האמיתית והשלימה:

מכיוון שכל ענייני הגאולה – "שם גאולה עלה" – שייכים זה לזה, הרי מובן, שהגאולה די"ב-י"ג תמוז – גאולה של נשיא הדור, שבגאולתו נגאלו גם כל אנשי הדור – שייכת (גם) לגאולה האמיתית והשלימה.

ובפשטות – שעל-ידי הגאולה די"ב-י"ג תמוז היתוסף בהרבצת התורה וחיזוק הדת כו', "מעשינו ועבודתינו" שממהרים ומזרזים ופועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, כולל ובמיוחד – ההוספה בהפצת המעיינות חוצה, שעל-ידי-זה קא אתי מר, דא מלכא משיחא.

ומזה מובן שימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז (ויום השבת קודש שלאחריהם) הם זמן מסוגל ומוכשר ביותר לפעולות מיוחדות לקירוב וזירוז הגאולה.

כולל ובמיוחד – הוספה באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כמבואר בארוכה בריבוי מאמרים שיחות ומכתבים של בעל הגאולה . . כי מכיוון שסיבת הגלות היא ההיפך של אהבת-ישראל, הרי, על-ידי ההוספה באהבת-ישראל ואחדות-ישראל מבטלים את סיבת הגלות, ובהיבטל הסיבה, בטל בדרך ממילא המסובב (הגלות), ו"מיד הן נגאלין".

(משיחת שבת פרשת בלק, י"ד בתמוז תשמ"ז. התוועדויות תשמ"ז, כרך ד, עמ' 18-16)

 ניצוצי רבי

כללי רש"י

הורתו ולידתו של הספר, המבסס את שיטתו החדשנית והיסודית של הרבי בביאורי פירוש רש"י על התורה * מקצת ההוראות והתייחסויות הרבי בקשר להוצאת הספר, שהופיע לראשונה בתש"מ, ובשנית בשנת תנש"א * "זכות ר(בן) ש(ל) י(שראל) מסייעת...", כתב הרבי * ובהזדמנות אחרת, מבקש להכניס רשימה תמציתית של הכללים בספר 'ביאורים לפירוש רש"י על התורה' * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

חכמה ומלאכה גדולה יש כאן

בפתח דבר לכמה מכרכי ליקוטי שיחות נאמר: "חלק גדול מהשיחות שבכרך זה הוא ביאורים לפירוש רש"י על התורה, שביסודם הוא הכלל העיקרי דפירוש רש"י זה, שהודיע רש"י בתחילת פירושו וחזר והודיעו כמה פעמים "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"; וכמבואר בפרטיות בהקדמה לליקוטי שיחות חלק ה'".

לקראת י"א ניסן תשל"ב נדפס כרך ה' של לקוטי שיחות, ובהקדמה הוסבר הרעיון המרכזי שעומד בבסיס השיחות על פשוטו של רש"י. בין השאר נאמר שם ('תרגום חופשי'):

באותם שיחות שזור מספר גדול של כללים בפירוש רש"י על התורה, כמו גם הדרכות בסדר הלימוד בכלל. וברצות ה' מקווים אנו להגיש כללים אלו בנפרד, בצורה מרוכזת, בכרך נפרד.

גם בהקדמה לליקוטי שיחות כרך ט' (כרך שהופיע ביו"ד כסלו ה'תשל"ה) נאמר: "הכללים בפירוש רש"י על התורה, על-פי דרך הלימוד של כ"ק אדמו"ר שליט"א בפירוש רש"י – יופיעו בכרך מיוחד בפני עצמו".

הרקע לכך הוא:

בשנת תשל"א פורסם ב'שמעתין' מאמרו של הרה"ח הרב ר' טוביה בלוי, ובקשר לזה כתב לו הרב חודוקוב בכ"ה אייר באותה שנה:

"תשואת-חן תשואת-חן על מאמרו בדבר כללי פירוש רש"י המובאים בשיחות הק[ודש] של כ"ק אדמו"ר שליט"א, וביחוד על השתדלותו שיזכה מאמרו לבוא לדפוס.

"ומאחר שהשם-יתברך הצליחו בכל הנ"ל, כדאי ונכון היה הדבר שישתדל למצוא בשיחות הקודש הנ"ל עוד כללים מפירוש רש"י ע[ל] מנ[ת] לפרסם גם אותם.

"ואגב התעסקותו בכל הנ"ל, הנה באם יעלה בידו לסדר קונטרס שלם של כללי רש"י – על-פי שיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א – היינו דנים על האפשרות להדפיסו בתור חוברת (עבור אנ"ש שיחיו. ואולי גם לקהל רחב יותר)".

בט' באלול תשל"א קיבל הרב בלוי מענה מהרבי (אגרות קודש כרך כ"ז עמ' ריא):

עריכת חוברת כללי פירוש רש"י (בצירוף דוגמאות לכל אחד ואחד) – על-פי השיחות – נכונה במאד. ובפרט באם תצורף לה רשימת פירוש רש"י שנתפרשו עד עתה ותגרום, כמובן, נחת-רוח רבה, וקל להבין.

הרה"ח ר"ט שי' בלוי מציין, כי בשלב מאוחר יותר נמסרה לו הוראה לא לצרף את רשימת פירושי רש"י שנתפרשו עד עתה.

בכמה הזדמנויות (ראה 'ימי תמימים' כרך ה' עמ' 283) הזכיר הרבי את "כללים בעניין לימוד רש"י שנדפסו על-ידי הר"ט בלוי ב'שמעתין'".

למעלה מ-140 כללים!

כמה ימים לפני ז' אייר תשל"ח התקיימה שיחה טלפונית בין הרב חודוקוב לרב אפרים וולף, שרשם את הדברים הבאים ('ימי תמימים' כרך ז' עמ' 239): בעניין שדובר כבר עם ר' טוביה בלוי בנוגע להוציא לאור חוברת על-דבר פירוש רש"י על-ידי ר"ט בלוי... כ"ק אדמו"ר שליט"א תובע עוד הפעם על-דבר-זה, לראות שיעשה משהו בפועל ולהזכירו עוד הפעם. [הרב וולף מציין כי מסר את הדברים ("ר"ט בלוי אמר לי שכתב לפני כמה ימים מכתב [=לרבי] על-דבר-זה")].

בינתיים היו עיכובים, ובכ"א טבת תש"מ (שם עמ' 349) נתקבלה הוראת-עידוד חדשה:

"ר"ט שי' בלוי כתב בזמנו 100 כללים על-פירוש רש"י, אם יכול להכין שיצא לאור אולי ליו"ד שבט, לזרזו על-דבר-זה" [הרב וולף מדווח: "דיברתי היום עם ר' טובי' בלוי על-דבר-זה"].

בכ"ז טבת (שם עמ' 350) שוב רושם הרב וולף שיחה טלפונית מאותו שבוע:

"בהמשך למדובר שר"ט בלוי יגמור לכתוב עד יו"ד שבט הכללים ברש"י, לקבל תשובה ממנו אם עושה זאת אם לאו".

[הרב וולף מדווח: "דיברתי עם ר' טובי' בלוי ואמר לי שלקח חופש לכמה ימים ומתמסר לגמור הנ"ל"].

לא לעכב

בכ"א שבט תש"מ יש דיווח (שם עמ' 3529) המוקדש לנושא זה:

בהמשך לשיחת הטלפון מאתמול על דבר זירוז וכו' ר"ט בלוי להוצאה לאור של הכללים על רש"י, דברתי עם רט"ב ואמר לי שסדר עבודתו באופן דלהלן:

"ישנם 140 כללים של שיטת כ"ק אדמו"ר שליט"א בלימוד פירוש רש"י, וכללים אלו מחולקים לפרקים, ולספר יש מבוא על שיטת כ"ק אד"ש בלימוד פירוש רש"י, עד כאן הספר כבר מוכן. ועתה יש לו לכתוב עוד דוגמאות משיחות שונות על הכללים הנ"ל, דהיינו להמחיש ולהביא דוגמה בפני הלומד של כל כלל וכלל משיחות לימוד כ"ק אד"ש, ואת זה הוא מכין עתה.

"אמרתי לרט"ב" – מסיים הר"א וולף – "שעל-מנת לא לעכב ההוצאה-לאור, שבינתיים ימסור לתקתוק ולהכנה לדפוס את החומר שמוכן עד עתה".

ואכן, כעבור זמן קצר יצא לאור הספר 'כללי רש"י', במהדורתו הראשונה. בי"א אדר תש"מ כתב הרבי לרב בלוי:

תשואת-חן תשואת-חן במיוחד על כל ששלח בקשר לכללי רש"י וכו' וחכמה (נוסף על המלאכה גדולה) יש כאן וכו' וכו'...

הרבי ביקש עוד מהדורות

הרבי לא הסתפק במהדורה הראשונה וביקש מהדורות נוספות:

וה' יצליחו לברך בקרוב ממש על המוגמר דמהדורה-קמא בעגלא דידן. וכפשוט – יפה יום אחד קודם.

ובלאו-הכי – כבכל כיוצא-בזה דפירוש רש"י – דהפך בה והפך בה כו' ובה תחזי כו' – תבוא מהדורה ב' (יותר נכון – הוספות) ואחר-כך ג' כו'.

וזכות ר(בן) ש(ל) י(שראל) מסייעת ומזרזת ומוסיפה הצלחה רבה.

ואכן, 11 שנים לאחר-מכן הופיעה המהדורה החדשה של הספר (בן 249 עמודים) בקיץ תנש"א. במכתבו של הר"ט בלוי אל הרבי נכתב: "בהתאם ההוראות של כ"ק אדמו"ר שליט"א... וכמפורט בהפתח דבר". הרבי הקיף את השורה והוסיף:

ובהוספה כפליים לתושיה.

לפני הדפסת הספר כללי רש"י, כאשר נדרש הרבי לעניין, הורה הרבי שהשער יהיה כדוגמת שאר ספריו הק'.

ציונים בלקוטי שיחות

בליקוטי שיחות כרך טז שהופיע בשלהי שנת תש"מ (עש"ק ח"י אלול ה'תש"מ) נאמר בהערה: "זה עתה יצא לאור ספר "כללי רש"י" (שנזכר בהקדמה [ב'לקוטי שיחות' כרך ה'] שם) בעריכת הרב טובי' שי' בלוי (קה"ת, כפר חב"ד, תש"מ)".

בנוסח זהה חזרה הערה זו ונדפסה גם ב'פתח דבר' לכרכים יז-כד.

חביבותו של הספר בעיני הרבי היתה גדולה, ופעמים אף ציין אליו. כך, למשל, כשהוכנסו עלי ההגהה של שיחות שבת-קודש פרשת שלח תש"נ ושם בהערה 73 נאמר: "ולהעיר מהכלל בפירוש רש"י שדרכו לבאר כל עניין במקומו, וכשיש שאלה וסתירה בין שני כתובים, מתרצה בכתוב השני שבו מתעוררת השאלה והסתירה, וכיוצא-בזה" – ציין הרבי בכתב-יד-קדשו:

(ראה כללי רש"י (קה"ת כפר חב"ד תש"מ) פרק ז).

ושוב, כשהודיעו חברי 'ועד להפצת שיחות' כי הם מכינים מהדורה חדשה של "ביאורים לפירוש רש"י על התורה", הורה להם הרבי לפנות לר"ט שי' בלוי ולבקש את רשותו לכלול בתחילת הספר את תמצית כללי רש"י הבסיסיים, על-פי הספר כללי רש"י.

 ממעייני החסידות

פרשת בלק

מי מנה עפר יעקב (כג,י)

במעמקי האדמה טמונים אוצרות יקרים ונפלאים, ויש צורך בעבודה וביגיעה רבה כדי לגלותם. לכן נמשלו בני-ישראל ל'עפר', שכן בכל יהודי טמונים אוצרות יקרים של אמונה, אהבה ויראה, אלא שיש לעמול ולהתייגע כדי לגלותם.

(כתר-שם-טוב, הוספות, סימן מד)

מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל (כד,ה)

"יעקב" – מלשון 'עקב', רומז לבעלי-עסק. ואילו "ישראל" – 'לי ראש' – רומז ליושבי-אוהל, שתורתם אומנותם.

לכן נאמר אצל יעקב "אוהליך" ואצל ישראל "משכנותיך", שכן כאשר בעל-עסק קובע עיתים לתורה הרי זה אצלו כ'דירת עראי' בלבד – 'אוהל'; ואילו תורתו של יושב אוהל היא 'דירת קבע' ו'משכן'.

(ליקוטי-תורה במדבר עמ' עד)

* * *

בזמן הגלות, שאז כללות העבודה היא מתוך מסירות-נפש והתגברות על ניסיונות, הרי "אוהלי יעקב" שווים במעלה ובחשיבות ל"משכנות ישראל".

זהו שרמז הכתוב: "מה" – כשהעבודה היא בבחינת 'מה' וביטול, מתוך מסירות-נפש, אזי "טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" – טובים "אוהלי יעקב" כ"משכנות ישראל".

(ספר-המאמרים קונטרסים א עמ' נ)

וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב (כד,יז)

המשפיע הרה"ת ר' גרונם אסתרמן רגיל היה לומר:

תורת החסידות הכללית באה לברר את המידות דקליפה, ואילו חסידות חב"ד באה לברר את המוחין דקליפה. זהו שרמז הכתוב: "וקם שבט מישראל" – יקום שבט מסויים מר' ישראל בעל-שם-טוב, "ומחץ פאתי מואב" – יברר את הקליפה של "מואב", חכמה דקליפה (אב רומז לחכמה).

(מפי השמועה)

והאביד שריד מעיר (כד,יט)

על מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (רש"י)

פעם שאל פריץ אחד אצל יהודי: מה תעשה אם יבוא המשיח שלכם ואני לא אאמין בו?

השיב היהודי מיניה וביה: אין לך מה לדאוג, שכן אם אתה לא תאמין בו, אף אני לא אאמין בו...

(מפי השמועה)

ראשית גויים עמלק (כד,כ)

"גויים" – היינו שבע האומות, המסמלות את שבע המידות הרעות.

"עמלק" – רומז לישות וגאווה, יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו.

"ראשית גויים עמלק" – שורש לכל המידות הרעות הוא גאווה וישות.

(תורה-אור, מגילת-אסתר, עמ' צה)

ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד (כד,כ)

קליפת עמלק היא חוצפה והעזה, ללא טעם ובסיס. ולפי שאי-אפשר להפוך חוצפה זו לטוב, על-כן שבירתה זוהי תקנתה. לעומתה, שאר המידות הרעות הן בעלות תוכן מסויים, ואפשר לנצלן לכיוון הטוב והחיובי (למשל, חסד דקליפה אפשר להפוך לחסד דקדושה, וכיוצא בזה בשאר המידות הרעות).

(שערי אורה, שער הפורים, פרק צז)

* * *

כל עניינו של עמלק היה התנגדות לגילוי אלוקות, שלכן בא ונלחם בישראל, משום שהתנגד לגילוי האלוקי שהיה בעת יציאת מצרים וקריעת ים-סוף. ועניינו בעבודה הוא אדם שחוטא 'לשמה', כדי להיפרד מאלוקות (ולא לשם מילוי תאוותו).

לכן נאמר בעמלק "ואחריתו עדי אובד", שכן בשאר המידות הרעות אפשר לברר ולתקן אותן על-ידי גילוי אור אלוקי. לעומת זאת, עמלק, שכל עניינו ההתנגדות לגילוי אלוקות, אין לו תקנה, ולפיכך – אחריתו איבוד וביטול.

(ספר המאמרים תרס"ה עמ' ריב)

ויחל העם לזנות אל בנות מואב (כה,א)

על-ידי עצת בלעם (רש"י)

בלעם היה ה'לעומת זה' של משה רבנו, כידוע. משה היה טוב בעצם מהותו, ולכן הרגיש את הטוב המצוי בכל יהודי, גם את הטוב הנסתר, וגילה אותו; ואילו בלעם היה רע בעצם, ולכן הבחין ברע הנעלם שיש בישראל ועורר אותו באמצעות העמדתם בניסיון.

(ספר המאמרים ת"ש עמ' 158)

ויצמד ישראל לבעל פעור (כה,ג)

על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו (רש"י)

התענוגים הגשמיים של העולם-הזה אינם אלא 'פסולת' ו'קיא צואה' של תענוגים רוחניים. זו המשמעות הפנימית של עבודת בעל פעור – עבודה זו נועדה להמשיך ולהוריד שפע רב של תענוגי עולם הזה, שאינם אלא 'פסולת'.

(אור-התורה שמות עמ' א'ריז)

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה,ז)

הכהן הוא איש החסד, שמשתדל תמיד להיטיב לישראל, ובפרט אהרן הכהן, שהיה "רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו" (רש"י חוקת כ,כט). כמו-כן גם ענני הכבוד, שהקיפו את ישראל והגנו עליהם, היו בזכותו (רש"י חוקת כא,א). לכן היה נכדו של אהרן ראש וראשון להציל את ישראל מן המגפה ולהשכין שלום ביניהם ובין הקב"ה.

(משיחת שבת-קודש פרשת פינחס תשמ"ח. תורת מנחם התוועדויות תשמ"ח כרך ד, עמ' 58 בהערה)

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה,ז)

תריסרי ניסין אתעבידו לפינחס... נס חדסראי, דאתנטרו כד חיין עד זמן דהליך יתהון בכל משירייתא, מן בגלל דלא יסתאב כהנא באהלי דמיתא (תרגום יונתן)

יש לדקדק בזה: הרי פינחס עדיין לא היה כהן, שכן "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" (רש"י ריש פרשת פינחס), ואם כן היה מותר לו להיטמא?

אלא: מעשהו של פינחס היה לפנים משורת הדין, שכן הדין של "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" (רש"י כאן) אינו בגדר חיוב, שהרי "הבא לימלך אין מורין לו" (סנהדרין פב). לכן נעשה לו נס גם על דבר שהיה מותר בו, לפנים משורת הדין, מידה כנגד מידה.

(שיחת ש"פ פינחס תשכ"ו)

 פרקי אבות

"אלא במקום תורה"

אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות? אמרתי לו: אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה. וכן כתוב בספר תהילים על-ידי דוד מלך ישראל, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף... (פרק ו, משנה ט)

פירוש רש"י:

לי הכסף ולי הזהב – פירוש, לשבחו ולכבודו שנאמר מלא כל הארץ כבודו.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) למה לא הקדים התנא לשאול בשלומו של האיש, כפי ששנינו לעיל "הווי מקדים בשלום כל אדם"? ב) "ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום" – לכאורה אין פרט זה נוגע לתוכן המאורע? ג) למה הקדים האיש לשאול "רבי, מאיזה מקום אתה", לפני ששאל "רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו"?

והביאור: רבי יוסי לא פסיק פומיה מגירסא גם בעת הילוכו בדרך, ולכן לא הקדים לשאול בשלומו של האיש (כי היה טרוד במשנתו ולא הרגיש בו, או שלא רצה להפסיק מלימודו). רק לאחר שהלה נתן לו שלום, החזיר לו שלום. ומזה שגם בדרך עסק רבי יוסי בתורה, הבין האיש שתלמיד-חכם הוא וראוי להיות רב ומנהיג, והחליט להזמינו לעירו לשמש לאנשי העיר רב ומורה דרך.

ולפני שהציע לו משרה זו הקדים לשאול "רבי מאיזה מקום אתה?" – כלומר: האם צריכים לך אנשי עירך, או שבעירך יש חכמים אחרים הראויים למלא את מקומך. וכשהשיב לו רבי יוסי שהוא "מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים", הציע לו האיש לבוא לדור "עמנו במקומנו".

והוסיף האיש והבטיח לרבי יוסי שיפרנסו בכבוד ובהרחבה, כדי שיהיה פנוי לעסוק בהדרכת אנשי העיר. והבטיח לו "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות" (אף שזה הרבה יותר מהצטרכותו של רבי יוסי, כמובן), כי בזה רמז לו ש'במקומנו' יש יתרון ומעלה מסויימת בעבודת ה'. דהנה "זהב ואבנים טובות ומרגליות" רומז על העבודה של בירור וזיכוך גשם העולם (העבודה דעובדי ה' בגופם). וזאת היתה טענתו של האיש: מצד העבודה דלימוד התורה (עובדי ה' בנשמתם) אמנם יש עדיפות ל"עיר גדולה של חכמים ושל סופרים", אך בעירו יש כר נרחב לעבודה של בירור וזיכוך העולם "אלף אלפים דינרי זהב כו'".

השיב לו רבי יוסי שאין רצונו בכך, כי עבודתו ועניינו הם בקו התורה דווקא. והדגיש: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם", היינו שאפילו אם תהיה לו תכלית השלימות של עבודה זו, של בירור וזיכוך העולם, "איני דר אלא במקום תורה", כי זאת היתה עבודתו וזה עניינו.

(משיחת שבת-קודש פרשת במדבר תשל"ד – בלתי מוגה. ביאורים לפרקי-אבות, פרק ו, הוספות, עמ' 365-364)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בלק
י"ד בתמוז

פרקי-אבות – פרק ו'.

יום שלישי
צום שבעה-עשר בתמוז

בין-המצרים1:

מיום זה עד אחר תשעה באב אין נושאים נשים, אבל שידוכים מותר לערוך אפילו בתשעה באב עצמו, וסעודת שידוכים בלא ריקודים מותרת עד ראש-חודש מנחם-אב (ולאחר מכן אסור לעשות סעודה אפילו בשבת, אלא כיבוד קל2), ואין מסתפרים. ליטול ציפורניים אין איסור3. אין מברכים 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש, וגם לא בשבת4 (אלא אם-כן לא יימצא אחר-כך)5. בשירה בפה אין איסור. שמיעת נגינה מוקלטת וכיוצא-בה בקייטנה, שלא לשם שמחה ממש, התיר הגרש"ז גרליק ע"ה עד ראש-חודש מנחם-אב.

סיום והכנסת ספר-תורה – רצוי שלא לעשות 'בין-המצרים', אלא בזמן מתאים יותר6.

'בין-המצרים' אינו זמן ראוי לנסיעות וטיולים7. גם בקייטנות משתדלים לדחותם או למעט בהם ככל האפשר. מי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שהכנות משמעותיות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז8.

לא רצוי לקבוע טיפולים רפואיים לימים אלה9.

גזיזת השערות [לבן שלוש שנים] – יש לדחותה לאחר 'בין-המצרים'. אבל שאר העניינים שנהוג להדר ולהרגיל בהם את התינוק – נשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר וברכת-המזון וקריאת-שמע שעל-המיטה – אין דוחים, אלא נוהגים כרגיל, מיום מלאות לבן שלוש שנים10.

הנהגות מיוחדות בימים האלה11:

להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה [ובוודאי בשבתות שבין-המצרים: תורה – בהוספה על העניין ד"ויקהל משה" להקהיל קהילות בכל שבת ושבת12, ו"להשתדל שבכל יום מימי בין המצרים יהיה עניין הצדקה באופן המותר ביום זה... ביום השבת – על-ידי הכנסת אורחים (בסבר-פנים-יפות); או על-ידי זה שביום השישי שלפניו מפרישים "משנה" לצדקה"13], על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"14.

תורה: לקבוע15 (ובמקום שכבר ישנם – להוסיף) שיעורי לימוד בהלכה ופסקי-דינים, ולכל לראש – הלכה למעשה מדיני ימים אלו16, וגם (בענייני גאולה17 ו)בתורת בית-הבחירה, בית-מקדשנו, על-פי מה שאמרו רז"ל שעל-ידי לימוד זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"18. היינו: בתנ"ך19 – בספר יחזקאל מפרק מ' והלאה, במשנה ובגמרא – מסכתות מידות ותמיד20, וברמב"ם – הלכות בית-הבחירה. ולהוסיף וללמוד הביאורים בענייני בית-המקדש בתורת החסידות, ובפרט בתורתו של הצמח-צדק, שזכה דורנו ונתגלו בו כמה דרושים על הפסוק ביחזקאל (אור-התורה על נ"ך), ומעט גם על המשניות דמסכת מידות (חידושים על הש"ס, במקומו) וכיו"ב21.

ההוספה בצדקה – אם אפשר – להפריש לצדקת בית-מקדש מעט (בתי-כנסת ובתי-מדרש, ישיבות וכיוצא בזה)22.

תענית ציבור:

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד-השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה במפורש לפני השינה שעדיין אינו מקבל עליו את התענית, ואז מותר באכילה עד עלות השחר23. עלות-השחר במרכז הארץ: 3:00.

שחרית: אין לשטוף את הפה בתענית-ציבור24.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל – מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים25.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', אף אם יש בבית-הכנסת רק שלושה מתענים26. ואם אין – אומרו ב'שומע תפילה'27.

סליחות 28:

אומרים אותן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו. וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, בסדר דלהלן:

אל תתנו דמי / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתאנו לך29 / א-ל מלך30, ויעבור / אלוקים אל דמי / כרחם אב / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אמרר בבכי / א-ל מלך, ויעבור / שעה נאסר31 /א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך32 / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו33 / משיח צדקך / א-ל רחום שמך34 / עננו ה' עננו35 / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני36 / 'אבינו מלכנו' הארוך37 ובו: ברך עלינו שנה טובה; זכרנו ל... [ולא 'זכרנו בספר'] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. קראו לתורה למי שאינו מתענה וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם – יעלה.

את הפסוקים "שוב מחרון אפך..."; "ה' ה' א-ל רחום... ונקה"; "וסלחת..." – אומר הציבור בקול רם, ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כשעלה לתורה, החל לאומרם עם הציבור וסיימם עם הבעל קורא.

עניינא דיומא: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מביא38 "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל39) בתורה (בנביאים) פרשת היום על-דבר 'צום הרביעי' ו'צום החמישי'40 (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)"41.

צדקה:

בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אוכלים היום.

מנחה:

התפילה – בשעה מאוחרת יחסית42.

וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים חצי קדיש לאחר הקריאה. מפטירים "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נה,ו–נו,ח), ומברך אחר כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש43.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע...", ואם שכח (וכבר אמר ה' של סיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומר 'עננו' כבשחרית (ראה לעיל), בברכה בפני עצמה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו44, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

תחנון כרגיל, ו'אבינו מלכנו' הארוך, כבשחרית.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מחדש את המנהג הישן (שמקורו במשנה), לומר 'דברי כיבושין' אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל-פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה'"45.

צאת הכוכבים במרכז הארץ: 8:19.

_____________________

1)    לגבי הנהגות בין-המצרים – באשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש או"ח סי' תקנ"א שהן מתחילות כבר בליל הצום (אולי אפילו בין השמשות!), וכ"פ החיד"א בשו"ת חיים-שאל ח"א סי' כד, הובא בכף-החיים סי' תקנא ס"ק רז, וכן בשו"ת ציץ-אליעזר ח"י סי' כו. מאידך, בשו"ת אגרות-משה או"ח ח"א סי' קסח מתיר נישואין רק לצורך, וע"ש ח"ד סי' קיב שמציין לשם, אך מתיר תספורת רק לצורך גדול (וראה 'התקשרות' גיליון תסט עמ' 19).

כנראה, אין נוהגין כפי המוצע בביאור-הלכה ר"ס תקנ"א (מא"ר ופרמ"ג) להחמיר בי"ז בתמוז ועשרה בטבת כמו מר"ח אב. וע' נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א עמ' עג, עה, עו ועוד (כמובן לא מכוונים לזה, אבל אם צריך מכבסים וכו').

2)    מ"א סי' תקנ"א ס"ק י.

3)    בלוח כולל-חב"ד כתבו "לכבוד שבת מותר אפילו בערב שבת חזון" ונכון הדבר, אבל הניסוח מטעה כאילו בלא"ה אסור, כאשר גם האוסרים לא אסרו אלא בשבוע שחל בו ת"ב (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א ר"פ כב, וש"נ), וגם אז צ"ב מה מנהגנו בזה.

4)    לוח 'היום יום'. לוח כולל-חב"ד.

5)    סי' תקנ"א סי"ז בגה"ה.

6)    אג"ק כרך כ' עמ' רנג.

7)    ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ג.

8)    ספר היכל-מנחם כרך ב' עמ' ריד. ובשיחות-קודש תשכ"ה כרך ב עמ' 230 "לארוז מזוודה או אפילו מספר ממחטות".

אגב, בשנת תשל"ג אמר הרבי ביחידות להשליח הרה"ח ר' אריה-לייב קפלן ע"ה "כשאורזים את החפצים, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה" – הציונים בנושא זה מתוך 'ניצוצי רבי' – 'התקשרות', גיליון נב עמ' 8.

9)    ספר היכל-מנחם כרך א עמ' קפח. וראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ח (בניתוח וכל טיפול שיש בו משום סכנה), שהביא מ'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רכו, אך שם מדובר (לפי הכותרת) בתשעת הימים.

10)  אג"ק כרך כד עמ' שנה. [הכנסתו ל'חדר' אינה עניין של 'אירוע' ואינה חייבת להיעשות מייד בהגיעו לגיל שלוש (וראה סה"ש קיץ ה'ש"ת עמ'  67. סה"מ תשי"א עמ' 168. ועצ"ע), אלא כאשר אכן מכניסים אותו ל'חדר' בקביעות, אז מקיימים כל המנהגים שבזה. ולכן לא נזכר הנושא בענייננו]. וצ"ע שבתספורת דחויה בל"ג בעומר הורה הרבי לנהוג את כל הנ"ל מיום התספורת ואילך (אג"ק כרך ח עמ' רפט). ומאידך, את לבישת טלית-קטן וכו' ניתן להקדים לפני ג' שנים (ראה ס' היכל-מנחם ב, עמ' כט).

11)  ['תורה' ו'צדקה'] לקוטי-שיחות חלק ח"י עמ' 486 וחלק כ"ד עמ' 336. הלכות ('משפט') שבתורה בפרט, ולימוד הרמב"ם במיוחד, שכולל הלכות דכל התורה כולה ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 54. – הוספה זו שייכת גם לילדים הנמצאים במחנות-הקיץ ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50). ההוראות בנדון, שהן 'מילתא בטעמא' שייכות לכל שנה ושנה (שיחת מוצש"ק פינחס תשל"ח, הנחת הת' בלתי מוגה סי"א).

12)  שעניינן 'הקדמת רפואה' על-ידי שייהפכו לימים טובים – 'התוועדויות' תש"נ שם.

13)  לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 299 (מתורגם) ובהערה, ופירוט מהצעה כיו"ב בהתוועדויות תנש"א ח"א עמ' 24. במק"א הוסיף הרבי בכיו"ב: צדקה באכילה ושתיה ('לחיים'), או צדקה רוחנית (עצה טובה, וכש"כ לימוד תורה), ובפרט החלטה בשבת על נתינת סכום מסויים לצדקה, להפרישו מייד במוצש"ק ולתיתו לעני או לגבאי בבוקר (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 222 ובהערות, התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ועוד).

14)  כמבואר בלקוטי-תורה ר"פ דברים, ש'משפט' היינו תורה, ככתוב (מקץ מ, יג) "כמשפט הראשון", ותירגם אונקלוס "כהלכתא קדמייתא" (שם).

15)  קביעות בזמן וקביעות בנפש, לכל אחד ואחת ('התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1834. ההדגשה שלי).

16)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.

17)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

18)  תנחומא פ' צו סי' יד. ויתירה מזו, שעל-ידי-זה "בניין ביתי" אינו "בטל" (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 535). ואף [כנראה - באופן חיובי] נפעל בניין ביהמ"ק דלעתיד ('התוועדויות' תשמ"ב ח"ד ס"ע 1945). הרבי החל לעורר ע"ז בשנת תשל"ו ('שלשלת היחס' בראש ס' 'היום יום עם מ"מ וציונים', החל מ'הוצאה חדשה ומתוקנת עם הוספות', תשמ"א).

19)  וקודם כל בפ' תרומה, תצוה, תשא – בענייני המשכן וכליו ובגדי-כהונה, שמהן למדים לענייני ביהמ"ק. תוספת זו לא הופיעה בהוראות בנדון כל השנים, שרבות מהן מוגהות, אלא פעם אחת ויחידה (בלתי-מוגה) ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ד עמ' 2248, וראה בכיו"ב ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 ובהערות. וראה 'התקשרות' גיליון שי"ב עמ' 18 הערה 25, וש"נ.

20)  באחת הפעמים הזכיר הרבי את מעלת מסכת 'תמיד' על מסכת 'מידות', "כיוון ש'מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים' הרי הלימוד אודות העבודה בביהמ"ק נוגע אז למעשה יותר מאשר הלימוד אודות בניין ביהמ"ק" ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 55 הערה 186), וא"כ לכאורה יש ללמוד גם את כל ההלכות השייכות לעבודת ביהמ"ק, וקודם-כל ההלכות השייכות למסכתות אלו, בהל' 'כלי המקדש', 'תמידין ומוספין', ו'מעשה הקרבנות' שברמב"ם.

21)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38. וראה ספר הלקוטים - צמח צדק, ערך ביהמ"ק (אות ב עמ' רכב, ובהנסמן בסופו).

בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 נוסף, שבשנה זו, כיוון שעומדים כבר על סף הגאולה, יש ללמוד זאת לא מצד ההתגברות דרגש האבילות וההשתדלות לתקן החסרון דחורבן ביהמ"ק, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשלימות דבית-המקדש השלישי, גדלות שלא היתה מעולם, עיי"ש.

22)  כשבאים לעורר ע"ד נתינת צדקה, יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומייד נותנים צדקה בפועל ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123).

23)  שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. וראה אג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"ג עמ' עה, שלכל הדעות מותר (כל ימות השנה), גם לדעת האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, אם עושה זאת לרפואה או לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה (כמובן, לאחר אמירת ברכות-השחר וברכות-התורה אם הוא אחרי חצות הלילה. ואל ישכח ליטול ידיו שוב כראוי לאחר עלות-השחר).

24)  שו"ע סי' תקס"ז ס"ב. ספר-המנהגים עמ' 1. המצטער מאי-רחיצת הפה, יש לדון להקל לשוטפו בנוזל שאינו ראוי כלל לשתייה.

שכח ובירך על מאכל או משקה ונזכר שתענית היום – כמדומני שפוסקים כדעה שלא יטעם כלל, אלא יאמר בשכמל"ו (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א פ"ג ס"ח). שכח ולעס - יפלוט, וגם אם אכל - ממשיך בתעניתו (מטה-אפרים תר"ב סכ"ג).

25)  ראה בענין זה כף-החיים סי' תק"נ ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

26)  ספר-המנהגים עמ' 45, עיי"ש, ובאג"ק חט"ז עמ' שיג מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" (ראה 'התקשרות', גיליון לג עמ' 18), וכן הביאו בלוח כולל-חב"ד לתענית אסתר, מהערות הרבי ללוח תשט"ז.

ש"ץ ששכח ברכה זו ונזכר קודם שאמר 'ה'' מחתימת 'רפאנו' חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', וכשאמר 'ה'' אומר עננו ב'שמע קולנו' וחותם 'בא"י, העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח גם שם, אומרה ברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום' (לוח כולל-חב"ד, צום גדליה).

27)  משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

28)  סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 362. ספר-המנהגים עמ' 45. שאר המקורות למנהגים דלהלן (כולל קריאת התורה) צויינו ב'התקשרות' גיליון לג עמ' 20. וראה גיליון מ' עמ' 18.

יום מילה שחל היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, אומרים סליחות ווידוי כרגיל, ללא נפילת אפים. וי"א שבעל הברית עצמו לא יאמר סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדה"ז סי' קלא סוף ס"ז, נדפסה במהדורה הישנה בסוף ח"א עמ' 357, ובמהדורה החדשה בח"ד עמ' תכה). לעניין 'אבינו מלכנו', חידש הרבי שתלוי בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. זאת בניגוד להוראותיו בנדון בשנת תשכ"ה - ראה 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. וראה המסופר ב'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

המתפלל במניין בנוסח אחר, לכאורה צריך לומר הכל כסדר דידן (ללא י"ג מידות, כמובן), ורק יענה י"ג מידות עמהם.

29)  בפיוט זה, בסיום החרוז "טפש במקדשנו", נדפס: "כי בשבעה עשר בתמוז בָטֵל התמיד", וכן הוא בסידור יעב"ץ הוצאת אשכול ובסידור אוצר התפילות, אבל לכאורה ברור שהוא טה"ד, וצ"ל כנדפס בסידור עבודת ישראל "בָטַל", שהרי זה ההבדל בין עבר (בפתח) להווה (בצירי), כמבואר במגיד משנה הל' גירושין פ"ו ריש הל' כד ובכ"מ.

30)  וצ"ל בו "כהודעת".

31)  פיוט מסוג 'פזמון'. בין חרוז לחרוז אומרים "יום גבר..." כנדפס, ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (ע"פ הערה 4 ב'סליחות - ליקוט טעמים ומקורות' של הרבי שנדפס בסו"ס 'סליחות - מנהג חב"ד').

32)  סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 347. וצ"ל "פקדנו בישועתך" (ולא "ופקדנו"), כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות - מנהג חב"ד'.

33)  פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. בסיום הקטע סוגרים הארון.

בסליחות בשנת תשכ"ה, אמר הרבי גם 'הרשענו ופשענו', אך בשנת תשמ"ח דילג אותן (תודה להרב אסף חנוך שי' פרומר). ולכאורה זו 'משנה אחרונה' שלו.

34)  כשעבר הרבי לפני התיבה, היה אומר תמיד "למען אמיתָך... בריתָך...", וכן בכולם ('סליחות' החדשות, הוצאת קה"ת באה"ק, וכנוסח אדמו"ר הזקן ב"הושענא, למען אמיתך").

35)  באמירת "עננו" מסיים הש"ץ בקול רם במקומות המופסקים בנקודותיים (דלא כמנהג העולם ('אוצר מנהגי חב"ד', אלול-תשרי, עמ' כח)).

בנוסח "עננו" צ"ל "רך לִרצות" אג"ק ח"ב עמ' קסג, ודלא כנדפס בסידורים ובסליחות, גם בחדשים שבהם.

36)  במניין של הרבי נהגו לנגן תפילה זאת בסיום הסליחות (ספר הניגונים ח"ג, ניגון רמז).

37)  כולו יחדיו מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים ח"א, ניגון ו).

38)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63.

39)  ראה עד"ז בן-איש-חי שנה א' הל' חנוכה אות כג (מס' מועד לכל חי למוהר"ר חיים פלאג'י).

40)  מלכים-ב כה,ג-ח; ירמיה לט,ב-ז; זכריה ח, יח-יט.

41)  ויתירה מזה - התורה היא נצחית גם לעתיד-לבא, כולל חלקים אלו בנביאים המדברים על-דבר הצומות; אלא שבתורת-אמת ותורה-אור מאיר בגלוי הטוב שבכל דבר (כמבואר במקום אחר בענין "יעקב ועשיו האמורים בפרשה"), היינו הטוב שבצומות אלו, כפי שייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים לעתיד-לבוא, ואדרבה - על-ידי הלימוד בנוגע להירידה לפי שעה. הרי זה מגדיל השמחה והיום-טוב (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63).

42)  שו"ע אדה"ז סי' קכ"ט ס"א. ספר-המנהגים עמ' 48 הערה 20. אם-כי הרבי היה מתפלל בשעה הרגילה בכל יום – 15:15.

43)  במראות-קודש נראה, שכאשר היה הרבי ש"ץ, התחיל את החצי-קדיש במנחת ת"צ מייד לאחר סיום ברכות-ההפטרה (כדי למנוע הפסק, על-דרך מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו אמרו 'יהללו' והחזירו את הס"ת לארה"ק.

44)  ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לשאת כפיהם אלא מחצי שעה שלפני השקיעה ואילך (כף-החיים סי' קכט ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה לוח דבר בעתו – צום גדליה, 'ילקוט-יוסף – מועדים' עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).

45)  לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 352, וש"נ. וחבל שטרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה במראות-קודש במקום שאפשר).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)