אמונת תחיית המתים מעוררת שאלה גדולה. העולם הזה הגשמי הוא עולם נחות ומוגבל לעומת העולמות העליונים. הנשמה, כשהיא מלובשת בגוף הגשמי, כבולה במגבלות החומר. היא חושבת, מרגישה וקולטת דברים רק במושגים גשמיים, המבוססים על חמשת החושים. היכולת לתפוס את מהותם של דברים רוחניים מופשטים, מצומצמת ומוגבלת ביותר. רק כאשר הנשמה יוצאת מכבלי הגוף ועוברת לעולמות העליונים הרוחניים, היא יכולה לתפוס את מהותה של הרוחניות הצרופה ולהגיע להשגה עמוקה בגדולת הבורא.
לכן העולם הזה הוא עולם העשייה, ואילו קבלת השכר היא בעולם הבא. שם שרוי גן-העדן, שבו הנשמות משוחררות ממגבלות הגוף ונהנות מזיו השכינה. התענוג הרוחני שם נפלא כל-כך, עד שכדאי לנשמה לעבור את כל ייסורי הגיהינום, ובלבד להגיע לגן-העדן. זה גם תענוג אין-סופי, ועל נשמות הצדיקים שבגן-העדן נאמר: "ילכו מחיל אל חיל" – כי הן עולות ללא הרף מדרגה לדרגה, בסולם התענוג האלוקי.
עלייה דווקא כאן
לפיכך מתבקשת השאלה: אחרי שנשמות הצדיקים שוכנות מאות או אלפי שנים בגן-העדן, ושם הן נהנות מזיו השכינה בדרגות העליונות ביותר, למה יהיה עליהן פתאום לרדת משם בחזרה לעולם הזה, לחזור ולהתלבש בגוף גשמי מגביל וכובל, ולשוב לחיות כבני-אדם גשמיים בתחיית המתים?! החזרה לעולם הזה נראית לכאורה עונש נורא לנשמה שכבר נפטרה מהמגבלות הגשמיות ונמצאת במקום נעלה בגן העדן העליון!
מן ההכרח לומר שתחיית המתים לא תגרום ירידה לנשמות הצדיקים, ולהפך – דווקא על-ידי התחייה המחודשת יזכו לעלייה עצומה לאין-ערוך לעומת הדרגה הרוחנית שבה הן עומדות בגן-העדן. אפילו האבות, משה רבנו, הנביאים, התנאים והאמוראים, שמקומם בגן-העדן ברום-המעלה, יגיעו כאן דווקא לעלייה עצומה, שאי-אפשר להתקרב אליה כלל בעולמות העליונים, אלא כאן בעולם הזה דווקא.
הגילוי המוחלט
הסבר הדבר קשור בתכלית בריאת העולם הזה הגשמי. תכלית הבריאה היא: "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". הקב"ה ברא את העולם הזה – אף שהוא נחות לעומת העולמות העליונים – משום שנתאווה לשכון בו דווקא. השכנת הקב"ה נעשית על-ידי עבודת התורה והמצוות בזמן הזה, והיא תתגלה בפועל בימות המשיח בכלל ובזמן התחייה בפרט. אז הקב"ה בכבודו ובעצמו ישכון ויתגלה בעולם הזה הגשמי דווקא.
בעולמות העליונים, על-אף רום-מעלתם, מאיר רק 'זיו השכינה' – הארה בלבד מאורו האין-סופי של הקב"ה. זה גילוי רב ועצום, שהנשמות מתענגות ממנו עד אין-קץ, אולם בזמן התחייה יתגלה כאן, בעולם הזה, הקב"ה בכבודו ובעצמו – לא זיו והארה ממנו בלבד, אלא הוא עצמו ממש, כל-כולו כביכול.
אפשר להמשיל זאת למלך שמציג לבני-עמו רק צדדים מסויימים באישיותו ומתגלה אליהם בדרך מבוקרת ומוגבלת. אמנם בני העם רואים את המלך וסבורים שהם מכירים אותו, אך הם מכירים למעשה רק את הדמות שרצה המלך להציג לפניהם – לא אותו-עצמו. לעומת זה, כשהמלך שוהה בביתו הפרטי – שם הוא מופיע כפי שהוא לאמִתו, בלי שום הגבלות והסתרים.
העולם הזה יהיה 'דירה' לקב"ה, כמו הדירה הפרטית, שבה המלך מתגלה במלוא אמיתת מציאותו. התגלות זו תיקלט על-ידי נשמות המלובשות בגופים דווקא. הגוף לא יסתיר עוד את אור הנשמה, אלא אדרבה – דווקא על-ידי הגוף תזכה הנשמה לתפוס את הגילוי המוחלט של הקב"ה, שיאיר בעולם הזה בזמן התחייה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
