חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:16 כ"ג בחשון התש"פ, 21/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

יש לזכור שתורה ומצוות הן למעלה משכחה
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות גליון 827 - כל המדורים ברצף
יש לזכור שתורה ומצוות הן למעלה משכחה
הפצת המעיינות הכרחית בדורנו
פרשת בהעלותך
"הוו זהירין ברשות"
קריאת שמע על תנאי / מברכים סיוון
הלכות ומנהגי חב"ד

ה"עיקר" שיש לזכור לפני הכול הוא שענייני התורה והמצות הם נצחיים, למעלה משכחה ולמעלה משינויי זמן ומקום * שלמות בעבודה שלמעלה משינויים ושהאדם כולו חדור בה * ג' ההכנות שקודם התפילה משמע שהן לעיכובא * וכיצד בכוח לימוד החסידות מתבררים הבירורים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. דובר [. .] אודות הספר "צוואת הריב"ש" [אודותיו כותב רבינו הזקן1 "שבאמת אינה צוואתו כלל, ולא ציוה כלל לפני פטירתו, רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות שלקטו לקוטי בתר לקוטי, ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו, אך המכוון הוא אמת לאמיתו"], ונתבארה הפיסקא הראשונה: "להיות תמים בעבודתו יתברך, עבודה תמה".

ולאחרי זה ממשיך: "ועיקר שלא לשכוח הדברים".

וגם בעניין זה (כמו בפיסקא הראשונה) צריך להבין מהו גודל החידוש שבדבר.

ובפרט שאומר על זה: "ועיקר", היינו, שאין זה סתם ציווי, אלא עניין עיקרי, שממנו מסתעפים כמה וכמה עניינים, ולא עוד אלא שממנו מסתעפים כמה וכמה עניינים עיקריים, שהרי עניין זה הוא ה"עיקר" הראשון, ולאחריו מוסיף עוד עיקר, "ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב והן מעט", ומזה מובן, שהעניין "שלא לשכוח הדברים" הוא יותר עיקר אפילו מהעניין "ללמוד בכל יום שיעור מוסר".

ועד כמה גדלה מעלת עיקר זה מוכח גם מהמשך הדברים: "שלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה" – שזהו בודאי עניין עיקרי, ואף-על-פי-כן אומר תחילה שצריך "להיות תמים בעבודתו יתברך עבודה תמה", ולאחרי זה "שלא לשכוח הדברים", ולאחרי זה "ללמוד בכל יום שיעור מוסר", ורק לאחרי זה אומר "שלא יניח שום יום מעשיית מצוה".

ב. ויש לומר הביאור בזה:

משמעות עניין "שלא לשכוח הדברים" היא בשתים: מחד גיסא – הרי זה עניין שאפשר לשכוח ממנו, אבל לאידך גיסא – אם ישתדל, יוכל לפעול שלא לשכוח הדברים (שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"2, ואם לא היו יכולים לפעול שלא ישכחו הדברים, לא היה ציווי על זה).

ומזה מובן, שכל עניני העולם אינם בכלל זה, כי:

בנוגע לכל עניני העולם – ידוע הכלל (בספרי חקירה3, והובא בתורת החסידות4, פנימיות התורה) ש"כל הווה", שקדמו ההעדר (היינו, שהיה זמן שלא היה במציאות ואחר כך נתהווה), אינו יכול להיות נצחי (אלא אם כן ישנו רצון מיוחד אצל הבורא שדבר זה יהיה נצחי), ומצד עצמו הרי הוא "נפסד".

וכיוון שכל עניין שבעולם הוא מציאות שאין לו קיום, הרי לא יתכן שיישאר נצחי באיזה מקום שהוא (כמו בזיכרון), מכיוון שהוא בעצמו אינו נצחי, הרי לא יתכן שדבר שבא בסיבתו יהיה קיים בתוקף יותר מאשר מציאות הדבר עצמו.

ובסגנון אחר – כדברי הגמרא5 "שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב":

כיוון שכל נברא אין לו קיום מצד עצמו, וכל קיום מציאותו היא רק מצד דבר הוי', כמו שכתוב6 "בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", וכפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בשער היחוד והאמונה7, שמובן בשכל שדבר הוי' צריך להיות בתוכו בכל רגע, ואם יסתלק לרגע אזי יחזור להיות אין ואפס כפי שהיה לפני זה – הרי נמצא שאינו דבר חי וקיים, אלא דבר מת (ואילו החיות הוא דבר הוי' שמהוה אותו בכל רגע מאין ואפס ליש).

ולהיותו דבר מת – בודאי "שישתכח מן הלב"; החילוק הוא רק אם ישתכח קודם או אחר כך, אבל אי אפשר שלא ישתכח.

ומזה מובן, שמה שכתוב בצוואת הריב"ש "ועיקר שלא לשכוח הדברים", לא קאי על עניני העולם, שהרי אודותם פוסקת התורה שישתכחו מן הלב. ועל כורחך צריך לומר, שכלל זה קאי על עניינים הקשורים עם תורה, כדלקמן.

ג. ובזה יובן גם מה שכתב רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה8, "זאת השכחה היא העולה למעלה עד כסא הכבוד . . אך לא למעלה מהכסא, כמו שכתוב9 כי אין שכחה לפני כסא כבודך, שהוא למעלה מהכסא כו'":

ידוע שעניין הבריאה מתחיל מ"כסא הכבוד" (כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים10, וכן מובן גם על-פי קבלה11, שלכן, מקומו של כסא הכבוד הוא בעולם הבריאה. ולכן, מכסא הכבוד ולמטה מוכרח להיות עניין השכחה, דכיוון שכל הווה נפסד, הרי לא יתכן שיישאר נצחי באיזה מקום, ובהכרח ש"ישתכח מן הלב".

אבל לפני כסא הכבוד – "אין שכחה לפני כסא כבודך", ומכל מקום, גם במדריגה זו יש צורך לשלול (באַוואָרענען) את עניין השכחה, כי, כאשר העניינים שלפני כסא הכבוד נמשכים ובאים תחת כסא הכבוד וממנו למטה, הנה מצד אויר העולם יכול להיות בהם עניין של שכחה.

כלומר: עצם מציאותם של עניינים אלו – להיותם לפני כסא הכבוד, נשארת מציאותם בקיומה ואינה יכולה להתבטל; אבל הקשר שלהם עם האדם, על-ידי זה שהאדם זוכר מה שראה או שמע או עשה – הרי כיוון שהאדם וגם הדבר נמשכו ונמצאים תחת כסא הכבוד, אזי יכול להיות שיתבטל הקשר שביניהם, שזהו עניין השכחה.

ד. ועל זה באה ההוראה – "ועיקר שלא לשכוח הדברים":

העניין העיקרי שנוגע עוד קודם לימוד התורה וקיום המצוות הוא – לידע שעניין התורה ומצות אינו דבר הווה ונפסד, אלא עניין שלמעלה משכחה.

כלומר: למרות שהאדם עצמו נמצא תחת כסא הכבוד, וגם עניני התורה-ומצות שדורשים ממנו קשורים עם עניינים גשמיים, הן קיום המצוות בדברים גשמיים, והן לימוד התורה בהבנה והשגה במוח הגשמי, וגם על-ידי הסברות דוגמאות ומשלים מעניינים גשמיים, שהם כולם תחת כסא הכבוד, ולכן, לא זו בלבד ששייך בהם שכחה, אלא שעניין השכחה אצלם הוא דבר הכרחי בטבעם, שמוכרחים להתבטל ולהשתכח – אף-על-פי-כן, אין לו להתפעל מהמראה החיצוני והלבוש החיצוני, אלא עליו לראות את הפנימיות שבעניין התורה ומצות, שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, והמצוות הם רצונו של הקב"ה,

– ובלשון הספרי על הפסוק12 "ריח ניחוח", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", והיינו, שכאשר יהודי מקיים מצוה, אומר הקב"ה "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", כך, שמעשה האדם למטה הוא רצונו של הקב"ה –

וכיוון שהקב"ה הוא נצחי, ומקומו על כסא הכבוד, היינו, למעלה מכסא הכבוד, ועל-פי המבואר בפנימיות התורה הרי זה למעלה באין ערוך מכסא הכבוד, ולמעלה אפילו מהבחינה ש"לפני כסא כבודך", שזוהי בחינה שבודאי לא שייך בה עניין של שכחה – צריכים גם עניני התורה ומצות להיות באופן "שלא לשכוח הדברים".

וכאשר ישנו ה"עיקר שלא לשכוח הדברים", אזי נעשה "שמוע תשמעו"13, "תשמע בישן תשמע בחדש"14 (היפך עניין "שכוח תשכח"15), היינו, שענייני התורה ומצות עומדים אצלו כפי שהם למעלה מהזמן, כך, שגם לאחרי זמן הרי זה באופן שרואה את הדבר נגד עיניו, שאז אי אפשר לשכוח ממנו.

וזהו גם מה שכתוב בגמרא16 "והודעתם לבניך ולבני בניך17, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב18, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע":

לכאורה צריך להבין19 – שהרי התורה ניתנה באופן של הבנה והשגה – בשלמא בשעת מתן-תורה, כאשר "וירד הוי' על הר סיני"20, עם המרכבה, ו"אלפי שנאן"21, אין זה פלא שעמדו "באימה וביראה וברתת ובזיע"; אבל כיצד יכולים לדרוש מיהודי ש"אף כאן" יהיה זה באותו רעש ("שטורעם"), אף שאין כאן מעמד הר סיני?!

והמענה על זה – "ועיקר שלא לשכוח הדברים", כי, כאשר עושים חילוק בין מעמד הר סיני ובין עכשיו, שמעמד הר סיני היה לפני אלפי שנים, ומאז עברו כמה זמנים וכמה עניינים וכמה שינויים, ושינוי זה פועל גם בהתקשרות שלו עם התורה באופן התעסקותו בלימוד התורה, הנה משינוי אחד יכול לבוא שינוי נוסף וכו', ולמטה מכסא הכבוד נעשה עניין של שכחה, ועד שיכול להתנתק לגמרי מכללות התורה ומצוותיה.

ועל-פי זה מובן שעניין זה הוא "עיקר" שממנו מסתעפים כל העניינים, אפילו עניינים עיקריים, כיוון שזהו העיקר שלפני כל עניין התורה ומצוותיה,

ובלשון המכילתא22: "כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם, שאם מלכותי לא יקבלו, גזירותי לא יקבלו" – שכן, אם הקב"ה יגזור גזירה עוד לפני שהיתה קבלת מלכותו, אזי יכולים לשכוח על הגזירה, ורק כאשר ישנה תחילה קבלת מלכותו, שזהו עניין נצחי, הנה מ"עיקר" זה באה ההסתעפות של קבלת הגזירות גם כן באופן נצחי, ואז בטוחים שגם העניינים המסתעפים מהעיקר יהיו כרצון הקב"ה – שקיום המצוות יהיה באופן ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד" (כמו שכתוב בתניא23).

ונמצא, שלאחרי שמבאר בהתחלת הספר שכללות העבודה צריכה להיות "עבודה תמה", "ולא עבודה שיש אחריה עבודה" (כלשון הגמרא במסכת יומא24), היינו, שמונח כולו בשלימות בעבודה, אזי מבאר העיקרים שעל-ידם באים ל"עבודה תמה", וההתחלה בזה היא – "שלא לשכוח הדברים", היינו, להעמיד את עצמו במעמד ומצב שלמעלה מכללות הבריאה, שאז נעשית אצלו היציאה מגדר של שכחה, דהיינו, יציאה מגדר של שינויים, וכיוון שהוא למעלה משינויים, אזי ללא נפקא-מינה באיזה מקום ובאיזה זמן שנמצא, הרי הוא לומד תורה ומקיים מצוות באופן ש"מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", ובאופן הקדמת נעשה לנשמע, כפי שהיה במעמד הר סיני.

ה. ויש להוסיף בקישור הדברים בצוואת הריב"ש – "להיות תמים בעבודתו יתברך, עבודה תמה", "ועיקר שלא לשכוח הדברים":

איתא בגמרא במסכת עירובין25: "כתוב26 ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך, משתמרת, ואם לאו, אינה משתמרת".

ועל-פי זה מובן, שכאשר עבודתו יתברך היא "עבודה תמה", שאין אחריה עבודה, היינו, שכל ענייניו חדורים בה, "ערוכה בכל", ולא נשאר מקום פנוי שאינו חדור בעבודה זו – אזי לא נשארת אחיזה למציאות העולם שתפעל בו עניין של שכחה, כיוון שכל מציאותו נעשית חדורה בעניין שמצד עצמו הוא "לפני כסא כבודך";

אבל אם אינה "ערוכה בכל", אלא ישנו אחד האברים, חלק ממנו, שלא נעשה חדור בעבודה זו, ונשאר בעולם – אזי יש אפשרות שעניין זה יהיה הצינור שעל-ידו יוכל לחדור אויר העולם, הקשור עם שכחה, בכללות העניין, בבחינת "שדא תכלא בכולה"27.

* * *

ו. [. .] וממשיך שם: "ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב והן מעט" – שגם בעניין זה (כמו בעניינים שלפני זה) צריך להבין, מהו החידוש הגדול ("דער געוואַלדיקער אויפטו") שבדבר?

ועל-פי המדובר בהתוועדות הנ"ל28 שפנימיות עתיק (תורת הבעל שם טוב) לוקחים מפנימיות אבא (תורת רבינו הזקן) – יתבאר עניין הנ"ל בתורת הבעל שם טוב על-פי מאמר של רבינו הזקן.

ז. בלקוטי תורה29 מבאר רבינו הזקן ש"ג' דברים הם להסיר כל המונעים בתפילה, א' מקוה . . הב' צדקה . . והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר".

ומבאר בפרטיות30:

בנוגע להכנה הא', ענין הטהרה, מקוה – "הנה הרי"ף פ"ג דברכות ותר"י כתבו בשם רב האי, דלא בטלו טבילת בעל קרי אלא לדברי תורה, אבל לתפילה צריך טבילה. ואף על גב דאנן לא קיימא-לן כן, כמו שכתב בשולחן ערוך31, מכל מקום, כתב תר"י שלדברי הכל התפילה מקובלת יותר עם הטבילה".

ומבאר טעם החילוק בין תורה לתפילה – כיוון שהתפילה היא במקום קרבנות שהם בחינת ריח, בחינת מקיף (מה שאין כן תורה שהיא בחינת פנימיות), ולכן צריך לזה טהרה, שהיא גם כן בחינת מקיף ששייך לעניין הריח.

ומוסיף שם: "ועיין בראשית-חכמה שער האהבה פי"א גם כן טעם לזה כי התורה כו' אמנם תפילה כו' יעויין-שם", ושם משמע, שלא זו בלבד ש"התפילה מקובלת יותר עם הטבילה", אלא יתירה מזה, שאם אינו טהור אין תפילתו נשמעת. ויש לומר, שרבינו הזקן לא רצה לכתוב בפירוש עניין שמעכב את התפילה לגמרי ח"ו, ולכן כתב רק "ועיין כו'".

בנוגע להכנה הב', צדקה – "כמו ר' אליעזר יהיב פרוטה32 כו' בצדק אחזה פניך33 כו'", והיינו, שעל-ידי זה באים ומגיעים בבחינת הפנימיות.

ובעניין זה יש הוספה בכתב-יד34 (כפי שנדפס בהערות שבסיום הלקוטי-תורה35), ששם משמע, שזהו עניין שנוגע לעצם עניין התפילה (לעיכובא). וגם עניין זה לא נתפרש בלקוטי-תורה, כדי שלא לומר בפירוש עניין שמעכב את התפילה לגמרי ח"ו, כנ"ל.

ובנוגע להכנה הג', עסק ולימוד דברי מוסר – "ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזוהר, מלשון הארה, שמאיר . . האמונה הפשוטה כו'".

ובעניין זה יש הוספה בכתב-יד34 (כפי שנדפס בהערות שבסיום הלקו"ת35): "ובשם הבעש"ט ז"ל נתפזרו ישראל בכל מקומות הארץ באיים רחוקים, וגם מה שתועים בדרך להתהלך בעיירות, הוא כדי לטהר ארץ העמים שאוירה טמא, וישראל באמונתם הפשוטה בלב כל אחד ואחד מישראל . . מטהרת כו".

ח. ועל-פי זה יובן מה שכתוב בצוואת הריב"ש "ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב והן מעט":

הכוונה בזה היא – ל"דברי מוסר הנמצאים בזוהר", ובימינו אלו הוא עניין לימוד תורת החסידות. ועניין זה הוא עיקר גדול – כי, על-ידי זה מתעוררת ומאירה האמונה, ובכוח זה נעשה הבירור בכל המקומות שמהלכים בהם כו'.

ומובן, שאין הכוונה שמצד גודל מעלת הבירורים צריך להלך ולתעות בדרך...

אלא, ענינו צריך להיות לימוד דברי מוסר הנמצאים בזוהר, דהיינו, ללמוד חסידות, ולעורר על-ידי זה את האמונה,

והלימוד צריך להיות באופן של "תועה" – לצאת מכל ענייניו ולאבד את מציאותו ("פאַרלירן זיך") לרגע, בדוגמת התועה בדרך שמרגיש את עצמו אבוד לגמרי ("אינגאַנצן פאַרלאָרן"),

ואילו הבירורים על-ידי ההליכה בעולם – ייעשו כבר מעצמם.

(קטעים משיחות ב' חוה"מ סוכות וליל שמחת תורה, ה'תש"כ. תורת מנחם כרך כז עמ' 56-61, 91-93)

_________________________________

1)    תניא אגה"ק רסכ"ה.

2)    ע"ז ג, סע"א.

3)    ראה מו"נ ח"ב רפכ"ז.

4)    ראה – לדוגמא – המשך תער"ב ח"ב ע' תרפד.

5)    פסחים נד, ב. הובא בפרש"י עה"ת וישב לז, לה.

6)    תהלים לג, ו.

7)    בתחלתו.

8)    פ"ב ה"י.

9)    ברכות לב, ב. ועוד.

10)  ח"א פכ"ח. ח"ב פכ"ו.

11)  ראה בהנסמן בתו"מ סה"מ ניסן ע' קס הערה 39.

12)  פינחס כח, ח ובפרש"י.

13)  עקב יא, יג.

14)  פרש"י עה"פ.

15)  שם ח, יט.

16)  ברכות כב, א.

17)  ואתחנן ד, ט.

18)  שם, יו"ד.

19)  ראה גם תו"א יתרו סז, ב.

20)  יתרו יט, כ.

21)  תהלים סח, יח. וראה מדרש תהלים עה"פ. שמו"ר פכ"ט, ב. וש"נ.

22)  יתרו כ, ג.

23)  ספכ"ה (לב, א).

24)  כד, א.

25)  נד, רע"א.

26)  שמואל-ב כג, ה.

27)  חולין סד, ב.

28)  שיחת יום ב' דחה"ס, וש"נ.

29)  תבוא מג, סע"ב ואילך.

30)  ראה גם תו"מ ח"ט ע' 16 ואילך.

31)  או"ח ספ"ח.

32)  ב"ב יו"ד סע"א.

33)  תהלים יז, טו.

34)  בספר תקנ"ז – כת"י מספר 1174 (בספריית "אגודת חסידי חב"ד").

35)  יח, ב.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)