נושאים נוספים
	התקשרות גליון 826 - כל המדורים ברצף
	לעורר על החידוש שנעשה על-ידי התגלות הבעש"ט
	יהודים דורשים בצדק: מה עניין הגלות?!
	לימוד הבבלי עם הירושלמי
	פרשת נשא
	"משה קבל תורה מסיני"
	הבעש"ט נמצא עם כל אחד על-ידי קיום הוראותיו
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 826, ערב שבת-קודש נשא, ח' בסיוון ה'תש"ע (21.05.2010)

  דבר מלכות

לעורר על החידוש שנעשה על-ידי התגלות הבעש"ט

מהי "עבודה תמה", ומדוע מופיע עניין זה בראש ספר צוואת הריב"ש? * לאחר שהתגלתה תורת הבעל-שם-טוב בזמנה, הפכה לחלק מ"תורת חיים", שהממעיט בחשיבותה ככופר בתורה ייחשב * יש לנצל שנה מיוחדת זו – 'להרעיש' אודות הבעל-שם-טוב, ולהוסיף בכל הקשור בהפצת המעיינות חוצה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו * לרגל מאתיים וחמישים שנה להסתלקות הבעש"ט

א. ...בנוגע לעניינם של הרביים מצינו כמה סדרים:

הבעל-שם-טוב המגיד ואדמו"ר הזקן הם בחינת כח"ב (כתר חכמה בינה) של תורת החסידות (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר¹). וישנו גם כפי שהם בחינת חב"ד (חכמה בינה דעת) דתורת החסידות.

אבל ישנה גם השיחה² שבה נתבאר שאדמו"ר הזקן הוא בחינת חכמה, אדמו"ר האמצעי הוא בחינת בינה וכו', ואילו הבעל-שם-טוב והמגיד הם ב' הבחינות שבכתר: עתיק ואריך.

ועל-פי זה, הנה כשם שנתבאר לעיל במאמר³ בעניין פנימיות אבא פנימיות עתיק⁴, שבבחינת הרצון יש רק חיצוניות התענוג, ובאופן מקיף, ודווקא בבחינת החכמה ישנו פנימיות התענוג, ובאופן פנימי – כמו כן יובן גם בנדון דידן, שהפנימיות של הבעל-שם-טוב, פנימיות עתיק, לוקחים דווקא על-ידי אדמו"ר הזקן, פנימיות אבא. וזהו חידושו של אדמו"ר הזקן בתורת חב"ד – להמשיך את כל העניינים בפנימיות, ובזה דווקא ישנו הפנימיות של הבעל-שם-טוב.

ובהקדמה – ששיחה כזו (דלקמן) שייכת לי"ט כסלו, ומה שמדברים בזה עתה, הרי זה מפני ששנה זו היא מאתיים שנה להילולא של הבעל-שם-טוב.

ומצד זה, ידפיסו בלי נדר את הספר "צוואת הריב"ש", וכדברי אדמו"ר הזקן⁵ ש"הגם שבאמת אינה צוואתו כלל, ולא ציוה כלל לפני פטירתו", ויתירה מזה, ש"לא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו", מכל מקום, "המכוון הוא אמת לאמיתו".

וכיוון שפנימיות עתיק לוקחים בפנימיות אבא, הרי מובן, שאת הביאור בספר צוואת הריב"ש יכולים לקחת מתורתו של אדמו"ר הזקן, כדלקמן.

ב. בהתחלת הספר צוואת הריב"ש איתא: "להיות תמים בעבודתו יתברך, עבודה תמה".

ומשמעות הדברים, שזהו עניין עיקרי ביותר, שהרי בהמשך הדברים מונה כמה עניינים עיקריים, וכיוון שמקדים בעניין זה, הרי מובן, שזהו עניין עיקרי יותר מהעניינים העיקריים שמונה לאחרי זה.

ואינו מובן: מהו החידוש שבזה, ומהו העניין העיקרי שבזה?

ג. ויש לבאר זאת על-פי שיעור היומי בתניא⁶ – שבו מבקש אדמו"ר הזקן מחסידים וקובע להם סדר בעבודת התפלה – שגם שם נזכר הלשון "לעבוד עבודה תמה":

כדי להבין הפירוש ד"עבודה תמה"⁷ – הנה כשם שיש עניינים בנגלה דתורה שנעשים מוארים על-ידי פנימיות התורה, כמו כן יש עניינים בפנימיות התורה שנעשים מוארים על-ידי גליא דתורה, ובנדון דידן – מצינו בגמרא במסכת יומא⁸ הלשון "עבודה תמה", ופירש רש"י: "עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר" ("ולא עבודה שיש אחריה עבודה").

והעניין בזה:

בשיעור תניא היומי מונה רבינו הזקן כמה וכמה מדריגות:

"החכמה והתבונה . . לדעת לעשות את כל אשר צוה ה' בהשכל ודעת", שזוהי העבודה שמצד כוחות פנימיים, שהתחלתם הוא עניין השכל והחכמה.

ולמעלה מזה – העבודה מצד בחינת ה"רצון . . אשר למעלה מן החכמה". וכיוון שברצון גופא יש כמה מדריגות, כידוע שישנו הרצון השייך אל השכל, וכמו "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ"⁹,

שזהו הרצון השייך אל השכל, מקיף השייך לפנימי, ואין זה אמיתית עניין הרצון – לכן מוסיף: "רצון פשוט", דהיינו, עצם הרצון, שלמעלה משייכותו אל הפנימי.

וגם זה אינו מספיק עדיין, אלא צריך להיות – כפי שממשיך שם – "רוח נדיבה בכל איש אשר ידבנו לבו", שזוהי העבודה שמצד התענוג, שלמעלה גם מ"רצון פשוט". וענינו למעלה הוא בחינת עתיק, שלמעלה גם מבחינת אריך¹⁰.

אמנם, כל זה אינו אלא בחינת הגילויים בלבד, שהרי גם בחינת עתיק הוא כבר עניין של העתקה, שנעתק ונעשה בחינת עתיק לעולמות. וענינו בעבודה הוא בחינת התענוג כפי שבא במורגש¹¹.

ועל זה מוסיף, שצריך "לעבוד עבודה תמה", שזוהי העבודה שמצד עצם הנשמה, שמתקשרת עם העצמות, ולכן נקראת "עבודה תמה" (שאין אחריה עבודה), "עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר", שזהו הגמר והתכלית.

ובזה גופא יש חילוק בין עבודת הצדיקים לעבודת התשובה – שעבודת הצדיקים שהיא באופן של אור ישר, אינה מגעת בעצם ממש, כי אם עבודת התשובה שהיא בבחינת אור חוזר¹².

ד. ועל-פי זה יש לומר גם בפירוש מה שכתוב בצוואת הריב"ש "להיות תמים בעבודתו יתברך, עבודה תמה":

הטעם שעניין זה הוא עיקר גדול שלכן מתחיל בו את הספר כולו, הוא – כיוון שהתכלית היא לקשר את העצם שלו עם העצמות.

ובפסקאות שלאחרי זה מבאר את הסדר והאופן כיצד באים ל"עבודה תמה".

* * *

ה. בהמשך למדובר לאחרונה כמה פעמים אודות שנת המאתיים להסתלקות הבעל-שם-טוב, ישנם כמה וכמה ששאלו והקשו מהו העניין והחשיבות שבדבר. וכיוון שאי אפשר להשיב לכל אחד בפרטיות (ומה גם שישנם כאלו שקושייתם היא במחשבה...), יש להשיב על כך ברבים, וזאת – למרות העובדה שאצל השואלים נוגע בעיקר הקושיא, ולא כל כך התירוץ...

ובהקדמה – שאלו השואלים מהי החשיבות של שנת המאתיים להסתלקות הבעל-שם-טוב, הרי שאלה זו מוכיחה שגם במשך כל ה-199 שנים שלפני זה לא עשו מאומה לפרסום תורת הבעל-שם-טוב, ומצד עצמם לא היו עושים מאומה גם בשנת ה-201!

– כשהייתי¹³ בפּאַריז נתתי פעם צדקה בלילה, ונגש אלי יהודי זקן ושאל: מאי האי? הרי איתא בכתבי האריז"ל¹⁴ שאין ליתן צדקה בלילה?! ולאחר זמן, כשביקרתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בפולין, וספרתי לו על דבר מאורע זה, נענה כ"ק מו"ח אדמו"ר ואמר: כנראה שהלה לא נתן צדקה גם ביום!...

ומקור הדברים הוא בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחת חג הפסח תש"ג¹⁵, על דבר הסיפור אודות הרה"צ ר' נחום מטשערנאָביל, שתוכנו הוא כיצד לבחון ולדעת מאיזה מקור באה הסברא והטענה כו'.

ו. ולגופו של עניין:

לכל לראש יש להדגיש את גודל העילוי שבהזכרת זכות אבות, כפי שמצינו בגמרא¹⁶ ש"הממונה על הפייסות אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון", "להזכיר זכות אבות מזכירין חברון"¹⁷, ועל דרך זה בנוגע לאבות החסידות, החל מהבעל-שם-טוב, וכידוע המנהג שבמוצאי שבת קודש מזכירים אודות הבעל-שם-טוב¹⁸.

וכיוון שכן, הרי מובן וגם פשוט, שכאשר יש הזדמנות מיוחדת להזכיר אודות הבעל-שם-טוב, יש לנצל זאת כדי לעורר אודות החידוש שנעשה על-ידי התגלות הבעל-שם-טוב.

ז. ובהקדמה:

בנוגע לכללות עניין התגלות הבעל-שם-טוב, יש להקשות, לכאורה, שאם זהו דבר המוכרח כו', אם כן, למה לא היה עניין זה בשנים שלפני זה. ועל דרך זה בנוגע לפרטי העניינים הקשורים עם הבעל-שם-טוב, כמו יום הולדתו בח"י אלול, שנתגלה בזמן מסויים, ולא היה ידוע לפני זה¹⁹.

אך הענין בזה – ש"הכל עשה יפה בעתו"²⁰, כפי שמצינו בנוגע לכללות עניין מתן תורה לאחרי כ"ו דורות דווקא²¹, ועל דרך זה בתורה גופא הנה מדור לדור מתגלים עניינים חדשים שלא היו ידועים לפני זה (אף שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני²²).

ולכאורה יכולים להקשות: הייתכן, הרי אין שינויים ברצון העליון? – אך העניין הוא, שכך נקבע מלמעלה שכל דבר יתגלה בזמנו המתאים, לפי צורך הזמן והדור, וכיוצא-בזה.

ומובן, שבבוא הזמן להתגלות עניין זה, הרי זה נעשה חלק מהתורה – "תורת חיים", שבה צריכים לחיות כו', ומי שאינו מקבל עניין זה, הרי זה על דרך מה שכתב הרמב"ם²³ ש"האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה", "אפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה כו'"²⁴, הרי זה כאילו כופר ב"אנכי ה' אלקיך"²⁵.

– ישנו יהודי בשם ר' אלחנן כהן, שהיה לומד עם קבוצה של מלומדים²⁶, ופעם אחת, כשדיבר אודות קיום מצוות מעשיות, כמו כשרות, בשר בחלב, נענה אחד המסובים ואמר, שהאיסור של בשר בחלב הוא רק בבשר בהמה, אבל בשר עוף מותר לאכול בחלב...

ואכן, מצינו בגמרא²⁷ שלדעת ר' יוסי הגלילי בשר עוף מותר בחלב, ואם כן, לכאורה יש צדק בדבריו, שהרי לא צריכים להיות צדיק גדול יותר מר' יוסי הגלילי!...

אבל, מובן וגם פשוט שכל זה הוא קודם שנקבעה ההלכה, אבל לאחרי שנקבעה ההלכה – הרי מי שאוכל בשר עוף בחלב עובר על איסור התורה ונקרא רשע כו'.

ועל דרך זה מובן בנדון דידן, שלאחרי שנתגלתה תורת החסידות על-ידי הבעל-שם-טוב, הרי זה חלק מ"תורת חיים" וכו'.

ואכן רואים במוחש גודל פעולת ההתגלות של תורת החסידות בכללות עניין קיום התורה ומצות.

ח. ומזה מובן, שכאשר נשלם מספר מיוחד של שנים בשייכות לבעל-שם-טוב, כמו חמישים שנה, שנקרא "עולם"²⁸, ובנדון דידן, מאתיים שנה להסתלקות הבעל-שם-טוב, יש לנצל זאת כדי לעורר על דבר ההוספה בעבודת הפצת המעיינות חוצה, בפועל ממש, שהרי המעשה הוא העיקר²⁹, ומתוך שמחה וטוב לבב.

ויעזור השם יתברך שגם בשנה הבאה לא יוחלש עניין זה, וימשיכו להרעיש ("טומלען") אודות הבעל-שם-טוב, ובאופן של הוספה, על דרך מה שכתוב באגרת הקודש³⁰ ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר . . אור חדש ומחודש . . עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה".

ועד שנזכה לקיום היעוד³¹ "הקיצו ורננו שוכני עפר", החל מהבעל-שם-טוב, וכל רבותינו נשיאינו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, בעגלא דידן.

(קטעים מהתוועדות יום ב' חה"ס תש"כ, והתוועדות ש"פ בראשית ה'תשכ"א. תורת מנחם כרך כז עמ' 31-33, וכרך כט ע' 141-143)

_____________________________________

1)    ראה לקו"ד ח"א לו, סע"א ואילך.

2)    ראה סה"ש תרצ"ו ס"ע 141. תרצ"ז ע' 215. תרצ"ט ע' 322. תש"ב ריש ע' 19. תש"ה ע' 60. וראה גם אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ט ס"ע תטז.

3)    ד"ה העושה סוכתו פ"ב (לעיל ע' 18).

4)    ראה לקו"ת נצבים מט, ד. וש"נ. וראה גם סה"מ ה'שי"ת ס"ע 49, ובהערת כ"ק אדמו"ר שם.

5)    תניא אגה"ק רסכ"ה.

6)    אגה"ק סכ"ב (קלה, א).

7)    ראה גם מכתב ה' אלול שנה זו (אג"ק חי"ט ע' תכא): "והעירותי באחת ההתוועדויות כו'".

8)    כד, א.

9)    ע"ז יט, א.

10)  ראה אוה"ת בלק ע' תתקסג ואילך.

11)  ראה המשך תרס"ו ע' קא ואילך. ועוד.

12)  ראה סה"מ תרס"א ע' קסג. לקו"ד ח"א קמז, א.

13)  ראה גם תו"מ חכ"א ס"ע 272 ואילך. וש"נ.

14)  ראה נגיד ומצוה (בתפלת שחרית). שער הכוונות ענין תפלת ערבית דרוש א'. פע"ח שט"ו פ"א.

15)  שיחת ליל ב' דחה"פ ס"ל (סה"ש תש"ג ע' 67 ואילך).

16)  יומא כח, ב.

17)  פרש"י שם – מירושלמי שם פ"ג ה"א.

18)  ראה בעש"ט עה"ת בהקדמה אות פב ואילך. וש"נ.

19)  ראה גם לקו"ש חכ"ד ע' 178. וש"נ.

20)  קהלת ג, יא.

21)  ראה ב"ר פכ"ד, ה. קה"ר עה"פ (פ"ג, יא [ב]).

22)  ראה לקו"ש חי"ט ע' 252. וש"נ.

23)  הל' תשובה פ"ג ה"ח.

24)  סנהדרין צט, א.

25)  יתרו כ, ב. וראה פיהמ"ש להרמב"ם סנהדרין פ' חלק היסוד הח'.

26)  ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ח ע' מג. ח"ט ע' ו. ס' "זכרון לבני-ישראל" (קה"ת, תשנ"ו) ע' קפד בהערה.

27)  חולין קטז, א.

28)  ראה קידושין טו, א. מכילתא (ופרש"י) משפטים כא, ו.

29)  אבות פ"א מי"ז.

30)  תניא אגה"ק סי"ד (קכ, ב).

31)  ישעי' כו, יט.

 משיח וגאולה בפרשה

יהודים דורשים בצדק: מה עניין הגלות?!

לאחר אריכות הגלות – כל יהודי טהור ונקי

...עניין בעל ואשתו, איש ואשה, הוא – הקב"ה וישראל, אשר כפי שהדבר נשתלשל למטה זהו איש ואשה (כפי המדובר בארוכה בשיר השירים) – אשר ביניהם היו חופה וקידושין.

אבל ייתכן, שלאחר מכן יהיה העניין של "כי תשטה אשתו", שאצל יהודי נכנס בו רוח שטות ויעשה עבירה, ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות",

אך לאחר מכן מתברר ומתגלה שהיהודי לא נטמא והוא לגמרי טהור ונקי – מכיוון שכל עניין העבירה בא מצד הרוח שטות, לא מצד עצמו, וכפי שהזוהר אומר – "נפש כי תחטא – תווהא"?! אצל יהודי לא יתכן עניין של חטא, זהו רק מה שמצד הרוח שטות שנכנס בו עבר הוא בפועל חטא.

וכיצד מגלים שהיהודי הוא באמת טהור? – זהו על-ידי שנותנים לו "מי המרים המאררים", אלה אלפי השנים שיהודים שרויים בגלות, יום אחר יום, שנה ועוד שנה, מאות שנים אחרי מאות שנים, אלף שנה אחר אלף שנה של גלות! – וזה מגלה שכל יהודי הוא טהור ונקי, עד אפילו קל שבקלים שמוכן ללכת על מסירת נפש כאשר מגיע לדבר הקשור עם עצם השידוך בינו לבין הקב"ה. הרי יש לו "בעל", הקב"ה – אם כן, כאשר מגיע לעצם הקישור שלו עם הבעל – הולך הוא על מסירת נפש!

אין זה אלא שמצד "אשר הרעתי", שהקב"ה ברא את היצר הרע – ייתכן שתהיה הווא-אמינא למצב הפכי.

די לעניוות – יש לתבוע משיח בתוקף!

עניין זה קשור גם לסיום המסכת [סוטה], לפי הגרסא שהמסכת מסתיימת במה שאמר ר' יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא". והביאור בזה:

אין בנמצא ענווים גדולים כיהודים, ככנסת ישראל – מכיוון שמעיקר הדברים היו צריכים ישראל לתבוע בזרוע שהקב"ה ייתן להם הכול כיד המלך: על-פי דין מגיע להם הכול, שהרי הקב"ה (כביכול) אנסם "כפה עליהם הר כגיגית", שלכן "לא יוכל לשלחה גו'".

יתר על כן, ליהודים יש את כל הצדק לדרוש: מהו עניין הגלות, איזה עניין הוא זה שהבעל הלך למדינת הים, כיצד יתכן – כאשר היו חופה וקידושין על-פי דת משה וישראל בין האשה – ישראל, לבעלה – הקב"ה, ונוסף לכך – האשה נקייה וטהורה – כיצד יתכן שהבעל הלך למדינת הים, והגלות קיימת?!

ואפילו אם ישנו חשש שהאשה עשתה משהו – הרי גם זה אינו באשמתה, אלא אשם הבעל, כי הוא ברא את היצר הרע, והוא על זה "מתחרט בכל יום"!

אם כן, איזו הצדקה יש לבעל, הקב"ה, להתנהג כך, לעזוב למדינת הים, ולשלוח את ישראל בגלות?! – אלא מכיוון שיהודים הם ענווים, שאין ענווים למעלה מהם – לכן אינם תובעים זאת! – אך כמה הוא השיעור להיות עניו – הכה על השולחן ואמור שיביאו את משיח תיכף ומיד!!

(משיחת ש"פ בהעלותך תשמ"א. שיחות קודש תשמ"א סעי' נז – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

לימוד הבבלי עם הירושלמי

לקראת מעמד סיום הירושלמי עורר הרבי לסיים ולהשלים את המסכתות והפרקים החסרים בירושלמי, כדי לסיים את הש"ס כולו * הצביע על הפלא שבהדפסת חלקים מהירושלמי עם הבבלי, הנלמדים במסגרת 'דף היומי' – הבבלי * לאיזה צורך חרג הרבי ממנהגו וכתב בחול המועד, ומדוע נבחרה מסכת שקלים דווקא להיות המאחדת בבלי וירושלמי * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מגלגלין "סיום" ליום זכאי

בכנסייה הגדולה של גדולי התורה, שהתקיימה בחורף תש"מ, הציע האדמו"ר מגור, רבי שמחה-בונים אלתר זצ"ל, ללמוד דף יומי בתלמוד הירושלמי, והצעתו התקבלה בהתלהבות.

כמה שנים לאחר מכן – בי"ג אדר ראשון תשד"מ – כשביקר אחיו הגה"צ רבי פנחס-מנחם אלתר, אז ראש ישיבת שפת אמת ולימים האדמו"ר בעל 'פני מנחם', שוחח עמו הרבי בפרוטרוט על התקנה החדשה, והציע שנכון וראוי להשלים את המסכתות החסרות בתלמוד הירושלמי, על-ידי הוספת המשניות שאין עליהן גמרא.

לגבי עצם התקנה, התבטא הרבי (בצל החכמה עמ' 264): כנראה, נתקבל הלימוד דף היומי בתלמוד ירושלמי. והוסיף (שם עמ' 272):

היה טוב ונכון לערוך "סיומים" בפרסום גדול, מכיוון שעל-ידי זה יתפרסם יותר כל העניין כולו.

ובפרט בארצות הברית. בודאי צריך להיות ה"סיום" בפרסום גדול.

בחול המועד פסח של אותה שנה ('היכל מנחם' כרך ב' עמ' מג. 'מאוצר המלך' כרך א' עמ' 148) כתב הרבי לרב פנחס-מנחם פתק מיוחד, בהתייחסו ל"סיום" והמועד שנקבע לו:

הרי זה עניין שלפי עניות דעתי דבר האבוד ושהזמן גרמא ולכן כותבני בחול המועד –

הגעתני ידיעה על דבר קא סלקא דעתך דקביעת יום הסיום דהירושלמי בי"א אייר (ובהוספת רק פרק אחד) והנה על-פי זה – רוב דסדר טהרות לא נכלל – לא בלימוד דדף הבבלי ולא – דהירושלמי,

באם "יגלגלו" הסיום ליום זכאי – תשלומין דחג השבועות (וגם יום הילולא בבית גור) – זמן לכלול כל הנזכר לעיל,

על כל פנים באם יגלגלו לל"ג בעומר – יכללו המסכת שמסיימת את הש"ס בהסיום

ואת כבוד-תורתו הסליחה – שנדרשתי ללא ששאלוני (וכיוון שכבר התחלתי בנידון זה פנים אל פנים – לפי עניות דעתי, מוכרחני לגמור הנ"ל).

בבית גור אכן נענו להצעת הרבי בדרך זו: הושיבו קבוצת אברכים תלמידי-חכמים שישבו וסיימו את כל המסכתות (והפרקים) החסרים.

בירושלמי תובעים דרגה נעלית יותר

בשיחת י"ג תמוז תשל"ה ביאר הרבי את פלוגתת הבבלי והירושלמי לגבי המקור ממנו למדים ש"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" – שהבבלי מסיק שהלימוד הוא מ"עבדו גו' ביראה", ואילו בירושלמי הובאו למסקנה ב' הלימודים ("השתחוו גו' בהדרת קודש" ו"עבדו גו' ביראה"), ותוכן הדברים (ליקוטי שיחות כרך לד עמ' 73-74) כדלהלן:

בבל הוא מצב של גלות, שאין שם גילוי הקדושה, ועד שגם על תלמוד בבלי אמרו ב"מחשכים הושיבני", מצב של חושך והעלם והסתר – ולכן בתלמוד בבלי מסיק (כדעת רבי נחמן בר יצחק) דילפינן "כובד ראש" מ"עבדו את ה' ביראה", דהיינו יראת חטא, כי במצב של בבל (חושך) מודגש שאי אפשר לתבוע מאיש ישראל יותר מדרגא זו ביראת ה';

מה שאין כן בתלמוד ירושלמי – תורת ארץ-ישראל, ששם "עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", יותר קל להגיע למדריגות נעלות ביראת ה', ולכן הובאה שם גם דעת ריב"ל (ואדרבה, דעה זו הובאה לראשונה), שילפינן לה מ"השתחוו לה' בהדרת קודש", בחרדת קודש...

גם בסיום מסכת סוטה, שערך הרבי בהתוועדויות ערב חג השבועות, יום ב' דחג השבועות וש"פ נשא – תשמ"ב (לקוטי שיחות כרך לח עמ' 40 ואילך), הסביר (שם עמ' 45), כי בירושלמי מדובר בדרגה נעלית יותר של ענוה ובבבלי בדרגה נמוכה יותר. זאת בהתאם לזמנם, שהרי תלמוד בבלי חובר לערך מאה שנה לאחר שחיבר רבי יוחנן את הגמרא הירושלמית. משום כך, מודגש בכל אחד מהם את הדבר שיש ללמוד למקומו ולזמנו:

בירושלמי מדגיש את הלימוד מהלל ושמואל להיות עניו בתכלית, בהתאם למקומו (ארץ-ישראל) וזמנו, ואילו הבבלי, ש"במחשכים הושיבני", ומחמת ירידת הדורות (וגם גסות הרוח ירדה לבבל), סבירא ליה שדי שתהיה על כל פנים דרגת ענווה כמו שהייתה להלל ושמואל בתחילת זמנם. שכן גם אצלם היו בפשטות כמה זמנים ודרגות, וכן נתעלו מזמן לזמן במדריגתם.

כיצד הגיעה "שקלים" לבבלי?

לאחר ביקורו של הגאון רבי פנחס-מנחם אלתר ציין הרבי בכתב יד קודשו (בצל החכמה עמ' 259 הע' 4; צילום כתי"ק בספר שמן ששון מחבריך, כרך א' עמ' 89):

להעיר אשר על-פי חוקרי הדפסת התלמוד (בעל המחבר ספר דקדוקי סופרים, ועוד) – כשהדפיסו כל תלמוד בבלי בשלימותו (ויניציא ר"פ-רפ"ג), הדפיסו בו מסכת שקלים עם תלמוד ירושלמי, ובסוף מסכת הוריות – גם תלמוד ירושלמי. – וכן הוא בהוצאות תלמוד בבלי שראיתי.

כשנתיים לפני פרסום תקנת לימוד הירושלמי התייחס הרבי להכללת מסכת שקלים בלימוד דף היומי בבבלי. זה היה בי"ג ניסן תשל"ח. אז קיים הרבי התוועדות מיוחדת ובה ערך סיום על מסכת פסחים וגם ביאר את הקשר להתחלת מסכת שקלים בכמה אופנים כדלהלן:

פדיון הבן (הנזכר בסיום מסכת פסחים) נעשה באמצעות חמשת שקלים; גלות מצרים החלה במכירת יוסף בעשרים כסף; קרבן פסח הוא קרבן יחיד אבל יש בו גדרים של קרבן ציבור (החל מ"אתי בכנופיא"), ובדומה לו גם מחצית השקל שענינו לחבר ב' חצאים (הפכים).

לאחר מכן המשיך ואמר:

בנוגע למסכת שקלים מצינו דבר פלא, שממנו למדים הוראה מיוחדת בנושא "ואהבת לרעך כמוך":

ידוע הנפסק בהלכות תלמוד תורה אודות מה שיהודי צריך ללמוד (על כל פנים פעם אחת) במשך ימי חייו – הן תלמוד בבלי והן תלמוד ירושלמי. אבל מדובר בשיעורים שונים (בפני עצמם), בבלי מחד, וירושלמי מאידך.

בין מסכתות הש"ס יש כאלה שיש בהן גם בבלי וגם ירושלמי, ויש שאין בהן אלא ירושלמי, ובפרט בתחילה בסדר זרעים.

בכך שונה מסכת שקלים אשר "מנהג ישראל" (ש"תורה הוא") שבשעה שמדפיסים תלמוד בבלי כוללים עמו תלמוד ירושלמי מסכת שקלים (הנכרך עמו), ולומדי הבבלי לומדים אפוא גם ירושלמי מסכת שקלים.

והרי חלוקים הבבלי והירושלמי מקצה לקצה, וכדמצינו במסכת שבת (קמה,ב) לגבי ההבדל בין תלמידי חכמים שבבבל ותלמידי חכמים שבארץ-ישראל, וכפי שמחלקת הגמרא (שם י, רע"א) "מש"ס לש"ס כו'" (כמבואר בפירוש רש"י ותוספות שם – ד"ה אפי'), וכן המבואר על-ידי אדמו"ר האמצעי (שערי אורה כב,ב ואילך) בחילוק שביניהם (עיין בבא מציעא פה,א),

ולפועל הרי מסכת שקלים – כמצוות מחצית השקל עצמה, המלמדת שיהודי הוא דבר שלם רק כאשר הוא מתאחד עם זולתו...

הדפסת הירושלמי עם הבבלי

הרבי עודד וחיזק את ידי המדפיסים שולזינגר, שיזמו להדפיס את הש"ס בבלי וירושלמי בכרך אחד, וכך כתב במכתב תמיכה מיוחד בז' במרחשון תשכ"ו (אגרות-קודש כרך כד עמ' טו):

ימים אלו נוסע לביקור באה"ק ת"ו אחד מהמדפיסים המפורסמים האחים שולזינגר שי' שזכו והצליחו להוציא-לאור תורת ראשונים ואחרונים בהדר ויופי חיצוני וגם פנימי, מתחיל מחמשה חומשי תורה ש"ס בבלי וכו' וכו', הם הן גם המדפיסים שהוציאו לאור ספר לקוטי תורה לאדמו"ר הזקן נוסף על כמה ספרי חסידות שהדפסנו על-ידם,

וכיוון שרכש לבם דבר טוב להוציא-לאור ש"ס ירושלמי ביחד עם ש"ס בבלי עם כל פירושיהם וכו' הצעתי להנ"ל לבקר את כת"ר ולקבל חוות-דעת אודות תכנית הוצאת הש"ס וש"ס (חגיגה יו"ד עמוד א') ביחד, והרי זה עניין הנוגע לרבים ולזכות הרבים.

מסתבר שהדפסת הירושלמי היתה יוזמה של הרבי עצמו:

ביום א' י"ט אלול תש"כ שהה ביחידות המדפיס מר שמואל שולזינגר, "וכפי שסיפר אחר-כך, דרש כ"ק מאתו כי יוציא לאור את התלמוד ירושלמי. זה כבר זמן רב אשר כ"ק אד"ש דורש מהאחים שולזינגר להוציא לאור את הירושלמי, ובפורים (תשי"ז?) דיבר שיחה מיוחדת אודות עניין ההדפסה, אשר כנראה היתה מיועדת להם" – מתוך יומן משנת תש"כ אשר נדפס בספר 'דיוקנו של חסיד', הרב צבי הירש גאנזבורג (אדר ראשון תשס"ח) עמ' קמו-ז.

בקרוב יצאו מ'בבל' ויבואו ל'ירושלים'

מאז ומעולם עסק הרבי עצמו בלהט בלימוד הירושלמי, חידש ופירש תילי תילים של ביאורים והמריץ אחרים. אולם משנת תש"מ ואילך, מעת שהכריז האדמו"ר בעל 'לב שמחה' מגור על סדר לימוד יומי בירושלמי (במהלך הכנסיה הגדולה שהתקיימה בחודש שבט בירושלים ת"ו, כנ"ל), קבלו הדברים הדגשה יתירה.

ב'הדרנים' שהשמיע הרבי כדרכו בהזדמנויות שבהן ערך סיומי מסכת, החל לערוך ברבים השוואה בין הבבלי והירושלמי: "וכנהוג לאחרונה (בעריכת סיום מסכת) – נתעכב על השינויים שבין הבבלי והירושלמי"... (הדרן על מסכת מגילה תשמ"ג – התוועדויות תשמ"ג כרך ג' עמ' 1353). ובוא"ו תשרי תשמ"ג (שם כרך א' עמ' 66-65): "וכנהוג לאחרונה – להתעכב על השינויים שבין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, ובפרט שלימוד הירושלמי הוא עניין שהזמן גרמא כי בקרוב ממש יוצאים מ"בבל" (כללות עניין הגלות) ובאים ל"ירושלים", בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו".

 ממעייני החסידות

פרשת נשא

נשא את ראש בני גרשון גם הם (ד,כב)

כמו שציוויתיך על בני קהת (רש"י)

גרשון היה הבכור, ואף-על-פי-כן מקדים הכתוב את בני קהת. מה הטעם לכך?

גרשון – רומז לעבודה של גירוש ודחיית הרע, 'סור מרע'.

קהת – רומז לאסיפה וקיבוץ של מצוות ומעשים טובים, 'עשה טוב' (קהת מלשון "ולו יקהת עמים", שפירושו "אסיפת העמים").

זהו שגרשון נולד לפני קהת, כי סדר העבודה הוא 'סור מרע' ואחר-כך 'עשה טוב', וכמשל הכנת ארמון לדירת המלך, שבתחילה מנקים משם את הלכלוך ('סור מרע') ורק לאחר מכן מכניסים לתוכו כלים נאים ('עשה טוב').

ובכל זאת הקדים הכתוב את בני קהת, שכן 'סור מרע' הוא רק הכנה ל'עשה טוב', אבל מבחינת תכלית הכוונה – 'עשה טוב' קודם.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 19)

ונעלם מעיני אישה ונסתרה (ה,יג)

מבואר בספרים, שהמשמעות הפנימית של קינוי וסתירה היא, שהקב"ה, ה'איש' של כנסת ישראל, 'קינא' והזהיר: "אל תסתרי עם איש אחר", היינו עם היצר הרע.

ויש לדקדק בזה: כיצד תיתכן 'סתירה' (הסתתרות) כלפי שמיא, והלוא מקרא מלא דיבר הכתוב (ירמיה כג) "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, נאום ה'"?

התשובה לשאלה זו מובנת מפירושו של הבעל-שם-טוב על הפסוק האמור:

"אם יסתר איש במסתרים" – כשאדם מסתתר בפינה ומתמסר לתורה ועבודה, אבל

"ואני" – הוא 'אני' בעיני עצמו, בעל גאווה וגס-רוח, אזי

"לא אראנו נאום ה'" – "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (ערכין טו).

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1033)

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש (ה, יז)

מים – "אין מים אלא תורה" (בבא קמא יז).

מים קדושים – רומזים לפנימיות התורה, תורת החסידות.

"ולקח הכהן מים קדושים" – על ה'כוהן' להשקות את הנפש החוטאת במעיינות פנימיות התורה, שכן "המאור שבה (רמז לסודות החכמה, קה"ע) מחזירו למוטב" (ירושלמי חגיגה פ"א).

"בכלי חרש" – יש להפיץ את מעיינות החסידות גם ב'חוצה', ועד ל'חוצה' כזה שאין 'חוצה' למטה ממנו.

(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1311)

יברכך ה' וישמרך (ו,כד)

יברכך, שיתברכו נכסיך. וישמרך, שלא יבואו עליך שודדים (רש"י)

רז"ל אמרו (ב"ר פי"ד) "חמישה שמות נקראו לה (לנפש האדם), נפש רוח נשמה חיה יחידה". חמש דרגות אלו מתחלקות בדרך כלל לשתיים – נפש רוח נשמה, המלובשים בגוף, הנקראים 'נכסיך'; וחיה יחידה, שנשארים מחוץ לגוף, שהם 'נכסי שמים'.

ולפי זה:

"שיתברכו נכסיך" – שתהיה ברכה והצלחה בעבודת הנשמה המלובשת בגוף.

"שלא יבואו עליך שודדים" – שלא תהיה 'יניקה' לסטרא-אחרא מעבודה זו. לדוגמה: ההתפעלות שהאדם מרגיש בעת תפילתו לא תביא לאחר מכן כעס וכדומה, והרגש של תענוג אלוקי בתפילה לא יפנה את מקומו לרגש של תענוג גשמי.

(ספר המאמרים תש"ה עמ' 204)

יאר ה' פניו אליך (ו,כה)

"פניו" – היינו פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי.

"יאר ה' פניו אליך" – הארת פנימיות רצון העליון הוא אך ורק לישראל ולסטרא דקדושה דווקא; ואילו העכו"ם וסטרא אחרא מקבלים את חיותם מבחינת 'אחוריים', כאדם הנותן דבר לשונאו, שמשליכו מאחורי גבו.

למה הדבר דומה, למלך שעושה סעודה גדולה עבור שריו הנכבדים, כשעבדיו ושפחותיו אוכלים את שיורי האוכל והכלבים מלקקים את העצמות. ההשפעה אל השרים היא השפעה פנימית, שכן זוהי כוונתו ורצונו הפנימי של המלך בעריכת הסעודה; ואילו ההשפעה לפחותי הערך והכלבים היא השפעה חיצונית, בחינת 'אחוריים'.

(קונטרס ומעין)

עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו (ז,ט)

קבוצת חסידים התאוננה פעם אחת לפני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שמקום מגורם קשה, ואין הם רואים ברכה בעבודתם למען הרבצת התורה והיהדות. תשובת הרבי התבססה על הפסוק שלנו:

"עבודת הקודש עליהם" – ההשגחה העליונה הביאה אותם למקום זה כדי שיעסקו שם בעבודת הקודש של הפצת התורה (הארון) והחסידות (המנורה).

"בכתף ישאו" – ולא בעגלה הרתומה לבהמה. כלומר: הנפש הבהמית אינה מסוגלת 'לשאת' משא זה, אין היא מבינה מדוע נגזר עליה לגור ב'פינה נידחת'; ובכל-זאת יש להמשיך לעסוק בעבודה זו.

(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 190)

קערת כסף שתים-עשרה (ז,פד)

הם הם שהתנדבו, ולא אירע בהם פסול (רש"י)

העובדה שלא אירע פסול בקרבנות הנשיאים נרמזת בפסוק שלנו דווקא, שבו נכללים קרבנותיהם של כל הנשיאים.

ללמדך: התפילה היא במקום קרבנות. אדם חייב לכלול את עצמו עם הציבור לפני שמתפלל, ואז מובטח לו ש"לא יארע פסול" בתפילתו, שכן "אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים" (ברכות נח).

(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 47)

וישמע את הקול מדבר אליו (ז,פט)

הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל (רש"י)

נאמר בכתבי האריז"ל, שלכל יהודי יש חלק בתורה, ככתוב (איכה ג) "חלקי ה' אמרה נפשי". הדבר נרמז בפסוקנו – לכל אחד ואחד יש חלק בתורה ש'מדבר' אך ורק 'אליו'.

(שיחת ש"פ נשא תשל"ה)

 פרקי אבות

"משה קבל תורה מסיני"

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים (פרק א משנה א)

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) למה מפרט התנא את סדר המסורה ואינו אומר בקיצור שמשה קבל תורה מסיני ומסרה לדורות הבאים, עד לאנשי כנסת הגדולה. ב) הרי חלקם של הנביאים בקבלת ומסירת התורה אינו מצד מעלת הנבואה (דהרי אסור לפסוק הלכה על-פי נבואה) אלא להיותם חכמים; ולמה מתאר אותם התנא כ"נביאים". ג) "הם אמרו שלשה דברים" – מניינא למה לי?

והעניין:

התנא מלמדנו חמש תכונות נפשיות הנדרשות בלימוד התורה.

משה – מעלתו המיוחדת בקשר לתורה היא ענוותנותו הגדולה, וכמו שאמרו רז"ל שמפני שמיעט את עצמו נקראת התורה על שמו. ותכונה זו מכשירה את האדם להיות "כלי" לתורה.

יהושע – על יהושע נאמר "לא ימיש מתוך האוהל", היינו שהיה מסור ונתון לתורה בלבד. וכך צריכה להיות גישתו של כל אחד, כי גם מי שאין תורתו אומנותו, הנה בזמן שלומד יהיה כאילו אין לו שום "אומנות" אחרת – תורתו אומנותו.

לאחר שתי תכונות אלו, הנדרשות כהכנה ללימוד התורה, מפרט התנא שלוש תכונות השייכות לעצם הלימוד:

זקנים – אמרו רז"ל "זקן – זה שקנה חכמה". כדי שהתורה תהיה קניינו העצמי של האדם (על דרך הקונה דבר בממונו) עליו להשקיע בה עמל ויגיעה.

נביאים – כשלומד אדם באופן של "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" זקוק הוא לסייעתא דשמיא, שיכוון לאמיתת ההלכה. עניין "סייעתא דשמיא" כפי שהוא בדור שלם – מתבטא בדור הנביאים.

אנשי כנסת הגדולה – תפקידם של אנשי כנסת הגדולה היה לפסוק הלכה למעשה ולתקן תקנות. ידיעתו של הלומד שההלכה נוגעת למעשה בפועל, מעוררת אצלו עיון רב ומיוחד, מתוך יראה שמא לא יכוון אל האמת, ועל-ידי עיונו זה – הרי הוא מכוון אל האמת.

הם אמרו שלושה דברים – מצד בחינת אנשי כנסת הגדולה שעניינם הלכה למעשה ותיקון תקנות נתחדש שיש שלושה דברים.

דהנה, כל עוד שלא הגיע אדם להוראה למעשה (בחינת אנשי כנסת הגדולה) ביכולתו לומר שלגביו יש "שני דברים" בלבד – נותן התורה יתברך והאדם הלומד תורה. אבל משהגיע להוראה, עליו לדעת שיש "שלושה דברים": נותן התורה; האדם הלומד; והעולם, שעליו חלים פסקי התורה. כלומר – עבודתו היא לברר ולזכך את העולם על-ידי פסקי התורה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא תשל"ו – על-פי רשימת השומעים, ביאורים לפרקי אבות (א) עמ' 25-26)

  אוצרות דור ודור

הבעש"ט נמצא עם כל אחד על-ידי קיום הוראותיו

לקט סיפורים שסיפר הרבי בשנת המאתיים להסתלקות-הילולת הבעש"ט * בבואנו מחג השבועות שבו מלאו מאתיים וחמישים שנה להסתלקותו (תק"כ-תש"ע)

מנהיג ישראל נשאר עם תלמידיו

..בשנה זו מלאו מאתיים שנה מאז שנשמתו של הבעש"ט נפרדה מגופו, אבל – כמו כל נשמה של מנהיג בישראל – באופן שנשארה בין תלמידיו.

ולכן, כאשר מזכירים "תורה" שלימד הבעש"ט, והולכים בדרכים שהורה הבעש"ט – אזי נמצא הבעש"ט עם כל אחד מאיתנו, ועוזר לנו ללכת בדרכים שגילה, ונתן כוח ובירך שילכו בהם, עד שיבוא משיח צדקנו ויוציא אותנו מהגלות, שאז הנה גם גופו של הבעש"ט יקום לתחייה, ונשמתו תתלבש בגופו, וכולנו יחד נלך אל הגאולה האמיתית לקראת משיח צדקנו.

אלא, שכדי לזכות ולהגיע לזה – צריכים להתנהג על-פי הוראותיו של הבעש"ט.

אמן של ילדים

עוד לפני שלמד תורה עם הגדולים, התחיל ללמוד תורה עם ילדי-ישראל – הוליכם לחדר, ולימדם לומר "מודה אני" ו"שמע ישראל", ולענות "ברוך הוא וברוך שמו", "אמן" ו"אמן יהא שמיה רבא",

ואמר אחר כך, שהשנים הטובות ביותר של נחת-רוח ותענוג היו אותם השנים שבהם היה לומד עם הילדים הקטנים, מוליך ומלווה אותם אל החדר, ומחזירם מהחדר לבתיהם.

האם רוצים באמת?

פעם אחת ישב הבעש"ט עם תלמידיו בבית-הכנסת ובבית-המדרש ועסקו בתורה או בתפלה, וברחוב הסמוך עבר גוי עם עגלה, וכיוון שברחוב היה בוץ רב, לא היתה העגלה יכולה להמשיך לנסוע, ושקעה בבוץ. נגש הגוי לחלון בית-הכנסת שבו ישבו הבעש"ט ותלמידיו, הכניס את ראשו מבעד לחלון, וביקש שיעזרו לו להוציא את העגלה מן הבוץ. כיוון שהעגלה היתה כבדה, והבוץ היה גדול – השיבו התלמידים שאין בכוחם להוציא את העגלה מהבוץ העמוק.

ענה להם הגוי – בשפה האוקריינית – "מאָזשעש דאַ ניע חאָטשעש", שפירושו: הנך יכול, אך אינך רוצה, וכיוון שאינך רוצה, אזי נדמה לך שאינך יכול.

מה שתפילות לא פעלו...

פעם אחת ביום הכיפורים – שאז נערך למעלה המשפט והפסק-דין על בני-ישראל וכל העולם בנוגע לכל השנה כולה, אם תהיה שנה מבורכת או ח"ו להיפך – ראה הבעש"ט שהמשפט והדין קשה ביותר, ולא רוצים ליתן לבני-ישראל את כל הברכות וכל הדברים הטובים שצריכים במשך השנה, ולכן התאמץ בתפלתו במרירות ובכיות בדביקות יתירה, וכן התלמידים, בראותם את גודל המרירות והבכיות של הבעש"ט בתפלתו, הגבירו גם הם את דביקותם בתפלה, אך כל זה לא הועיל.

וכך התקרב הזמן לסיום היום, תפלת נעילה, כאשר בעוד זמן מה ("אָט-אָט") יגמר ויקבע פסק-הדין על כל השנה כולה.

בבית-הכנסת שבו התפלל הבעש"ט, היה נוכח באותה שעה ילד יהודי, שהוריו לא שלחו אותו לחדר או ישיבה, ולכן גדל מבלי לידע מאומה מענייני יהדות, תורה ומצוות, אבל אף-על-פי-כן, להיותו ילד יהודי, והיה לו לב יהודי חם, הנה בראותו שמסביבו עומדים יהודים ובוכים בתפלתם, ובכייתם הולכת ומתגברת, רצה גם הוא להתפלל ולבקש מהקב"ה, אבל, להיותו "עם הארץ", מבלי לזכות באושר ללמוד בתלמוד-תורה וישיבה – לא ידע להתפלל, כיוון שלא ידע אפילו לקרוא את האותיות, כך, שלא היתה לו ברירה אלא להביע זאת בדרכו הוא, לפי הרגש שלו.

ובכן: בהיותו בן-כפר, מצא חן בעיניו ביותר קריאתו של התרנגול בכל בוקר: "קוקוריקו". ולכן, בראותו שכולם מתפללים מתוך הסידור והמחזור מתוך רגש רב ובכי – נדלק גם לבו היהודי ברשפי אש של אהבה להקב"ה, וזעק בכל הכוחות: "קוקוריקו"...

אחר כך סיפר הבעש"ט, שמה שלא יכלו לפעול כל התפילות, כיוון שלא היו מעומק הלב כל כך, ולכן לא הגיעו כל כך למעלה – הנה הצעקה הפשוטה "קוקוריקו" של הילד שלא ידע מאומה, אפילו לא קריאת האותיות ("עברי"), אבל צעק "בדחילו ורחימו", ברשפי אש של אהבה להקב"ה, ומתוך יראה מפני הדין והמשפט – הרי זה קרע את רוע גזר הדין, ופעל שפסקו למעלה שתהיה שנה מבורכת לכל בני-ישראל.

לא מפחד

עוד בהיותו ילד קטן, היה רגיל לחזור ולשנן מה שלמד ב'חדר', וכדי שלא יפריעוהו, היה נוהג לילך לשדה וליער, ושם היה חוזר עניני התורה שלמד בחדר. וכאשר שאלוהו: הייתכן שילד קטן לא מפחד להיות לבדו ביער ובשדה? – השיב, שזוכר תמיד מה שציוה עליו אביו, שאין לו לפחד משום דבר, אלא רק מהקב"ה לבדו.

כאשר זוכרים שנמצאים תמיד עם הקב"ה – אין מתייראים משום דבר, גם כאשר נמצאים לבד בשדה וביער.

ועניין זה מאפשר גם לזכור תמיד את האהבה להקב"ה, ואת היראה והפחד מכל הדברים שאינם מוצאים-חן בעיני הקב"ה.

לימוד במלוא המאמץ וההתלהבות

כאשר המגיד בא אל הבעש"ט – עוד לפני שנעשה מגדולי תלמידיו, שגם אז היה כבר בעל מוחין ובעל מדות גדול ביותר, אלא שעדיין לא ידע אודות דרכי העבודה וההנהגה שלימד הבעש"ט – שאל אותו הבעש"ט קושיא בעניין מוקשה ב"עץ חיים" (אחד הספרים העמוקים שבתורה), ובהיותו כבר למדן וגאון גדול, אמר את פירוש הדברים. ואמר הבעש"ט, שעדיין אין זה פירוש הדברים לאשורו. חזר התלמיד ועיין עוד הפעם, ואמר, שכך הוא בכל זאת פירוש הדברים, ואם לאו – יואיל נא הבעש"ט לומר את פירוש הדברים.

ואז התחיל הבעש"ט ללמוד עם המגיד את דברי ה"עץ חיים", אלא, שלמד ברוב יגיעה, חיות והתלהבות, כפי שהיה דרך הלימוד אצל הבעש"ט, ועד כדי כך, שכאשר נזכר אודות "מלאכים", ראו הבעש"ט והמגיד את המלאכים שנתהוו על-ידי הלימוד, וכל החדר והבית נתמלא אורה.

אחר כך הסביר הבעש"ט לתלמידו, שהוא אמנם ידע את פירוש הדברים, אבל כיוון שלימודו לא היה במלוא המאמץ של כל כוחות נשמתו, ולא היה במלוא ההתלהבות הדרושה, לכן לא היה זה הלימוד המתאים. רק כאשר לומדים במלוא ההתלהבות ותוך כדי ניצול כל הכישרונות, עם כל המוח וכל הלב, אזי לימוד התורה הוא כדבעי למהוי.

בלי עולם הבא...

פעם התפלל להקב"ה ודרש ממנו לברך יהודי, ואף שהלה לא היה ראוי לברכה זו, הרי כיוון שהבעש"ט דרש זאת בתוקף, ומעומק נשמתו, נעתרו לבקשתו. אבל אחר כך אמרו לו, שכיוון שידע שהלה אינו ראוי לכך, ואף-על-פי-כן דרש זאת, מבלי הבט על כך שזהו נגד סדר העולם, לכן מענישים אותו שלא יהיה לו עולם-הבא.

והשיב הבעש"ט, שהוא שמח על כך, כי, בידעו שלא יהיה לו עולם-הבא, יוכל מעתה לעבוד את הקב"ה לשמו בלבד, כדי לגרום תענוג להקב"ה, שזהו עניין נעלה הרבה יותר מאשר התענוג של האדם.

המים המתינו לברכה..

הסיפור אודות השליחות שמסר הבעש"ט לאחד מגדולי הרבנים והגאונים, ר' חיים הכהן ראַפּפּאָרט, שיסע ליער רחוק, ויגש למעיין מים, ויקח מים מן המעיין ויברך עליהם "שהכל נהיה בדברו", ולאחרי שתייתם יברך גם ברכה אחרונה.

וכאשר חזר ואמר לבעש"ט שמילא את השליחות, הסביר הבעש"ט, שמעיין זה, מאז בריאת העולם, יותר מחמשת אלפים וחמש מאות שנה, לא בירך יהודי על מימיו, והיה המעיין טוען להקב"ה ובוכה: למה לא זכה שיברכו להקב"ה על מימיו?!... ובגלל זה שלח הבעש"ט רב וגאון גדול, כדי לגרום תענוג להקב"ה על-ידי אמירת ברכה במקום כזה שיותר מחמשת אלפים וחמש מאות שנה לא נאמרה שם ברכה מפיו של יהודי.

(תורת מנחם כרך כח עמ' 237-243)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת נשא
ט' בסיוון

קריאת התורה: לפי 'מנהג מדינתנו' (חומש 'תורה תמימה'¹), ההפסקות בין העליות שונות מהנהוג ברוב החומשים, והן כדלהלן:

שני מתחיל: 'בני מררי' (ד,כט).

שביעי (וגם קריאת שיעור חומש היומי בשיעורי חת"ת, וכן להקוראים שוב את ה'שביעי' שמו"ת לפני תפילת שחרית כמנהג רבותינו נשיאינו) מתחיל: 'זאת חנוכת המזבח' (ז,פג).

אין אומרים 'אב הרחמים'.

* בכל שבת-קודש: אמירת שיעור התהילים – אחר עלינו, ואחר-כך אמירת 'ולקחת סולת' ו'שש זכירות'².

במנחה אין אומרים 'צדקתך צדק'.

פרקי אבות – פרק א.

יום שלישי
י"ב בסיוון

סיום ימי התשלומין. זמן מתאים להחלטות טובות וביצוען, בשיעורי תורה והפצתה, באהבת ואחדות ישראל, ובנתינת הצדקה³.

ממוצאי היום, אומרים תחנון כרגיל⁴.

יום שישי,
ט"ו בסיוון

התחלת מאסרו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ בשנת תקפ"ז.

יום חמישי בלילה, אור ליום שישי: סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה, כל הלילה.

_______________________

1)    שהרבי השתמש בו בקביעות לשמיעת קריאת-התורה ולאמירת ההפטרה, וההפסקות שבו [ועד"ז בחומש 'העמק דבר' להנצי"ב, דודו של בעל התו"ת] הן 'מנהג מדינתנו'. וכך קרא הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן שנים רבות גם בפרשתנו (ומה שבהקלטותיו מופיעות ההפסקות כאן כמנהג העולם, צ"ע) – הרה"ח ר' יוסף יצחק שי' אופן. וראה בעניין זה ב'התקשרות' גיליון תסט עמ' 18. ובגיליון תע עמ' 16 מובא על חומש נוסף שהשתמשו בו בבית-חיינו לעקוב אחרי הקורא.

אגב, גם פירושו 'תורה תמימה' נזכר בס' השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 (זאת למרות שידוע אי-הדיוק שבו בהעתקת מרז"ל ובכלל, ראה 'תורה שלימה', מילואים לכרך כו עמ' רפה ואילך, ובפרט בעמ' ש-שא. וראה בקשר לספר 'מקור ברוך' לבעל התו"ת, בקבצים: 'יגדיל תורה' נ.י. גיליון יב עמ' מג, ו 'פעמי יעקב' גיליון מה, אב תש"ס, עמ' סא).

2)    כ"ה בתיקונים של הרב טובי' שי' זילברשטרום לסידור 'תהלת ה'' תשל"ח, שהגיה הרבי והסכים להדפסתם (תיקון זה נשמט מהדפוס. רשימת התיקונים נדפסה בקובץ 'הערות הת' ואנ"ש' 770, ג' אייר תש"ע עמ' 71).

3)    ע"פ 'תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ט ח"ג עמ' 323.

4)    הן בארה"ק והן בחו"ל, ע"פ דברי אדה"ז בסידורו לפני 'למנצח. . יענך'. והטעם לפי שכל עניין תשלומין אלו הוא בעניין הקרבנות, ואין בהן 'ספיקא דיומא' - אג"ק כרך כ עמ' רנא, לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1312. וגם בק"ש שעל המיטה הערב אומרים תחנון דלא כמוצש"ק, ראה נטיית הרבי בעניין זה ב'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 1414.