גיליון 818, ערב שבת-קודש חוה"מ פסח, ח"י בניסן ה'תש"ע (02.04.2010)
דבר מלכות
שתיית ד' כוסות בסעודת משיח שייכת לכל אחד
מעלת החסידות על מוסר, בהתעסקות ב"ועשה טוב" והמשכת אור * העניין העיקרי בד' כוסות הוא שייכותן לגאולה העתידה, והרי הזמן המתאים לכך במיוחד הוא באחרון של פסח * גילוי הגאולה הוא על-ידי הפצת פנימיות התורה, ולכן התמימים שייכים למנהג זה במיוחד * בדורנו, כל בני-ישראל הרוצים לקרב את משיח, שייכים למנהג שתיית ד' כוסות בסעודת משיח * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כ"ק1 מו"ח אדמו"ר סיפר2, שבשנת תרס"ו אכל כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע סעודת אחרון של פסח ביחד עם התלמידים, וציווה לתת לכל תלמיד ד' כוסות. ואמר אז: דאָס איז סעודת משיח.
ומובן, שההוראה היתה לא רק עבור שנה ההיא, כי אם אז גילה אדמו"ר נ"ע את ההנהגה הראויה עבור כל השנים. ולכן ישתו גם עתה תלמידי הישיבה ד' כוסות3.
וכיוון ש"קדושה לא זזה ממקומה"4 [. .] הרי ההוראה שתלמידי הישיבה צריכים לשתות ד' כוסות היא – לא רק לאלו הלומדים עתה בישיבה דווקא, אלא הכוונה היא גם לאלו שלמדו מלפנים בתומכי-תמימים, שכן, להיותם תלמידים בעבר, נשארו תלמידים לעולם5, עד ביאת המשיח ועד בכלל.
ב. כל עניין – יש לו מקור בנגלה. וכן הוא בנוגע למנהג שתיית ד' כוסות באחרון של פסח, שגם למנהג זה ודאי שיש מקום בנגלה.
ובפרטיות יותר:
במנהג זה – ישנם כמה וכמה פרטים: א) המנהג הוא באחרון של פסח, ב) באחרון של פסח גופא – בסעודת משיח, ג) קשור עם המספר דד' כוסות, ד) שייך לתלמידי התמימים.
וכל פרט מפרטים אלו – יש לו בודאי מקור בנגלה.
ג. בטעם המנהג – יש לומר בדרך אפשר:
בנוגע לעניין ד' כוסות שמצינו בליל הסדר, שבו ישנו החיוב לשתות ד' כוסות – נקטינן שהיא תקנת חכמים6.
אמנם בירושלמי7 (לפי גירסא אחת8) מצינו שלמדים עניין זה מן הכתוב [אלא שגם בדברי הירושלמי מפרשים שאין זה אלא אסמכתא, מלבד אחד מחכמי פולין דסבירא ליה שהוא מדאורייתא ממש9] – "כנגד ארבע כוסות של פרעה, וכוס10 פרעה בידי, ואשחט אותם אל כוס פרעה, ואתן את הכוס על-יד פרעה, ונתת כוס פרעה בידו וגו'" (ועל דרך זה במדרש11),
והרי בחלום של שר המשקים (שבו נזכרו ד' הכוסות של פרעה) מרומז עניין ד(גלות ו)גאולת מצרים, כמו שכתוב12 "ובגפן שלשה שריגים", ואיתא בחולין13 "גפן אלו ישראל וכו' עלתה נצה, הגיע זמנן של ישראל להגאל", וכדאיתא במדרש13: "אמר לו (יוסף לשר המשקים) את בשרתני בשורה טובה (שבני-ישראל עתידין ליגאל) אף אני אבשרך בשורה טובה", דהיינו שיוסף שילם לו על בשורת הגאולה (הרמוזה בחלום) בפתרון חלומו,
[. .] וכיוון שבחלום של שר המשקים, שבו מרומז עניין גלות וגאולת מצרים, נזכרה ד' פעמים תיבת "כוס" – שותים ד' כוסות בליל פסח.
ועוד מאן-דאמר בירושלמי (ובמדרש) שם: "כנגד ארבעה כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם . . וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות, ה' מנת חלקי וכוסי14, דשנת בשמן ראשי כוסי רויה15, והדין כוס ישועות אשא16, תרין".
ואין זו פלוגתא, אלא המאן-דאמר השני מוסיף על הראשון: המאן-דאמר הא' מבאר את השייכות של ד' הכוסות לעניין יציאת מצרים, והמאן-דאמר הב' מוסיף לבאר גם את השייכות לגאולה העתידה 17.
ושייכות ד' הכוסות דלעתיד לחג הפסח – מובן על-פי הידוע18 שביציאת מצרים נפתח הצינור גם לגאולה העתידה.
ומזה מובן (במכל שכן) עניין הד' כוסות באחרון של פסח, בסופו של יום19, בסעודת משיח, שהוא כדי לעורר את גילוי הד' כוסות של לעתיד.
ד. וביאור העניין בפרטיות יותר:
מבואר בתניא20, שכל הגילויים דלעתיד תלויים בעבודתינו עכשיו, "כל זמן משך הגלות". והיינו שעתה, בזמן הגלות, יש צורך לפעול ולהתכונן לקבל את העניינים דלעתיד. וההכנה אינה רק לטהר את עצמו ולהסיר את הדברים המונעים לגילוי דלעתיד, על-ידי העבודה ב"סור מרע", אלא גם לעורר ולהמשיך את הגילויים דלעתיד.
ועניין זה – הפעולה באופן של המשכת אור – הוא החידוש של תורת החסידות:
בעבודת21 ה' ישנם שני אופנים: א) "סור מרע", ב) "ועשה טוב", דהיינו שהוא עוסק בעיקרו ב"עשה טוב", ובמילא אין לו שום שייכות לרע.
החילוק בין שני דרכים אלו בעבודה הוא, בכלל, החילוק בין דרך המוסר לדרך החסידות22:
מוסר הוא (בעיקרו) דרך של "סור מרע". הוא מתבונן בעניין "רע ומר עזבך את הוי'"23, איך שצד השמאל, יצר הרע, הוא לא טוב, וממילא הרי הוא דוחה אותו, באופן ד"סור", על-ידי תעניות וסיגופים.
אבל חסידות – מתעסקת בעיקרה עם התבוננות בטוב. חסידות מבארת ומדברת אודות הטוב טעם באלקות, גודל מעלתה ונעימותה ("די געהויבנקייט און געשמאַקייט") של נשמה, ובשעה שמכיר ומרגיש עניין זה – במילא אין לו שום שייכות לרע.
והאופן באי-השייכות לרע הוא שונה מהאופן שעל-ידי דרך המוסר, כי על-ידי העבודה ד"סור מרע" כפי שהוא על-פי מוסר, אינו מתעלה למעלה יותר; הוא נשאר במקומו, ומכיוון שנשאר במקומו – הרי בכדי להישמר שלא ייפול, חס-ושלום, מוכרח הוא לשבור את הגוף על-ידי תעניות וסיגופים.
מה שאין כן על-ידי עבודת החסידות, שעוסק בטוב, התבוננות והעמקת הדעת באלקות וכו' – הרי הוא מתעלה למעלה יותר מצד האור האלוקי המאיר בו במוחו ולבו, שעל-ידי זה נעשים גם הם מאירים יותר, ואפשר בקל יותר לעבוד בהם ועל-ידם את הקב"ה. ובמילא אינו צריך לשבור את הגוף, כידוע פירוש הבעל שם טוב24 על הפסוק25 "עזב תעזוב עמו", שצריך לעבוד את הקב"ה עם הגוף עצמו, כיוון שגופו עצמו נעשה נעלה וזך יותר ("העכער און איידעלער")26.
ה. [. .] פעם שאלו27 – כמדומה, את הבעל שם טוב – מה חידשה החסידות על אלו שקדמו לה, ה"ראשית חכמה", של"ה כו', שגם הם מיוסדים על הקבלה?
וענה במשל:
בשעה שגנב בא לגנוב – ישנם שני אופנים כיצד בעל-הבית נשמר ממנו:
אופן אחד הוא, שבעל הבית מתחיל לצעוק, והגנב נבהל ובורח. אבל אף-על-פי-כן, הרי שייך שהגנב יבוא שוב לגנוב.
וישנו אופן שני, שבעל הבית תופס את הגנב, ופועל עליו28 שיחדל להיות גנב. וזהו – סיים – חידושה של החסידות על קודמיה29.
ו. ועל-פי המבואר לעיל, שעיקר העבודה היא בקו של "ועשה טוב" – מובן הטעם שעניין ההכנה בזמן הגלות הוא לא רק להסיר את הדברים המונעים את ביאת המשיח, אלא גם לפעול את המשכת האורות והגילויים של לעתיד.
וכמו בנוגע לכל העניינים לעתיד – כן הוא גם בנוגע לעניין ד' כוסות ברוחניות שיהיה לעתיד ("ארבעה כוסות של פורענות . . ארבעה כוסות של נחמות"), שגם עניין זה נפעל על-ידי ההכנה לזה בזמן הגלות.
וזהו תוכן עניין שתיית ד' כוסות באחרון של פסח, שעל-ידי שתיית הד' כוסות (בגשמיות) ממשיכים וממהרים את גילוי הד' כוסות דלעתיד, שיומשך למטה בפועל ממש.
ועל דרך הידוע30 בטעם שהנביאים הוצרכו (על-פי ציווי הקב"ה) לעשות פעולות בגשמיות מתאים לעניין נבואתם, בכדי למהר ולהמשיך את הנבואה בגשמיות. ועל דרך זה כותב אדמו"ר הזקן31 אודות מורו הרב המגיד, ש"היה נוהג כשנפלה לו איזה השגה במוחו היה אומרה בפה אף שלא יבינו השומעים כל כך . . בכדי להמשיך את ההשגה שנפלה לו בזה העולם בבחינת יציאת הדיבור".
ז. על-פי זה יובן גם הטעם שזמנם של ד' כוסות אלו הוא באחרון של פסח, ובסעודת משיח:
ענינו של חג הפסח בכלל – הוא עניין הגאולה, כולל גם הגאולה העתידה, שהרי בגאולת מצרים כלולה ומרומזת גם הגאולה העתידה (כנ"ל).
ובפסח גופא – קשור עניין הגאולה בפרט עם הזמן של ימים אחרונים של פסח, כידוע שהימים הראשונים דפסח שייכים לגאולת מצרים, והימים האחרונים – שביעי של פסח ואחרון של פסח – לגאולה העתידה, וכמו שאמר הצמח צדק32 שמטעם זה אין מברכים שהחיינו בשביעי של פסח, כיוון שיום זה שייך לגאולה העתידה, ואין לברך שהחיינו אלא על עניין שנמצא כבר עתה.
ובימים האחרונים דחג הפסח גופא – הרי זה בעיקר באחרון של פסח, כיוון שיום זה שייך במיוחד למשיח, שלכן מפטירין ביום זה בעניין "ויצא חוטר מגזע ישי"33.
ובאחרון של פסח גופא – הרי הזמן לזה הוא ב"סעודת משיח".
ח. [כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן "כאָטש מי כודי", ואחר כך המשיך:]
ועתה יתבאר הטעם שהוראה זו (על דבר שתיית ד' כוסות ב"סעודת משיח") שייכת לתלמידי התמימים דווקא:
בפשטות אפשר לומר, שלאמיתו של דבר שייך עניין זה לכל אחד ואחד, אלא שנתגלה לתלמידי התמימים. וכפי שמצינו בנוגע לכמה וכמה מנהגים, שאף שהם שייכים לכל אחד ואחד, מכל מקום לא פרסמום ברבים. וישנם מנהגים שהבחינו בהם אצל רבותינו נשיאינו, אבל, עד שבא מישהו ושאל אם זוהי הוראה לרבים, והשיבו לחיוב, לא אמרו דבר בנוגע לעניין זה.
ובמילא יתכן שכן הוא גם בנוגע למנהג שתיית ד' כוסות, שלאמיתו של דבר שייך הוא לכל אחד ואחד, אלא שלא גילו על דבר זה. ורק לתלמידי התמימים, שהם הבנים34, כדאיתא בספרי35 "בנים אלו התלמידים", והרי לבן נותנים הכול ("אַ קינד גיט מען דאָך אַלץ") – אמרו מנהג זה.
אמנם, על-פי המבואר לעיל שעניין שתיית ד' כוסות באחרון של פסח הוא כדי לקרב את ביאת המשיח – יובן שעניין זה שייך בעיקר לתלמידי התמימים:
כיוון שכל העניינים נמשכים על-ידי התורה, כמאמר רז"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא"36, ו"התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה"37, ובכלל זה גם ביאת המשיח, שגם היא באה על-ידי התורה, ובפרטיות – על-ידי פנימיות התורה, שעניין "קאתי מר" בא על-ידי "יפוצו מעינותיך חוצה",
הרי מובן, שכאשר מדובר בעניין של קירוב ביאת המשיח – שייך הדבר ביותר לתלמידי התמימים, שהם לומדים נגלה וחסידות בפועל, ומחברים את גליא דתורה עם פנימיות התורה יחד בפועל [. .] ולכן שייכים הם יותר לעניין שתיית ד' כוסות, שהוא כדי להמשיך את הד' כוסות דלעתיד.
ט. אמנם, כאמור לעיל, אין הכוונה בזה דוקא לאלו הלומדים עתה בישיבה, אלא גם לאלו שלמדו בישיבה מלפנים, כיוון ש"קדושה לא זזה ממקומה".
ואפילו אם הם סבורים כ"דעת תחתון", ובדעתם כבר עזבו את הישיבה – הרי האמת אינו כן, דמכיוון ש"צדיקים דומים לבוראם"38, הרי כשם שבנוגע להקב"ה "לא ידח ממנו נדח"39, כן הוא גם בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שכל מי שהיתה לו שייכות אליו, ולמד בישיבתו, הרי זה "אבוד" ("איז פאַרפאַלן")... אלא הוא נשאר תלמיד לעולם.
י. [ציוה לנגן "עסן עסט זיך", ואחר כך המשיך:]
כל האמור לעיל בעניין שייכותו של מנהג זה לתלמידי התמימים דווקא – כן היה בעבר.
אבל עתה, כשמתקרבים יותר לביאת המשיח, וממילא נעשה עניין "יפוצו מעינותיך חוצה" יותר ויותר [. .] – הרי עתה כל בני-ישראל יש להם שייכות לתורת החסידות (ובפרט אלו שלמדו במוסדותיו של הרבי, שעניין זה נשאר בהם לעולם ועד, כנ"ל),
ולכן נכון הדבר, שגם אלו שלא זכו ללמוד בתומכי-תמימים, אבל רצונם שמשיח יבוא בהקדם – ישתו גם הם את הד' כוסות40.
(קטעים התווועדות אחרון של פסח ה'תשט"ז. תורת מנחם תשט"ז כרך טז, עמ' 230-237)
_________________________
1) תוכן מקוצר משיחה זו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (בלה"ק), ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1299.
2) שיחת יום אחש"פ תרח"ץ סכ" ג (סה"ש תרח"ץ ע' 277) – נעתק ב"היום יום" כב ניסן (אחש"פ).
3) ראה גם שיחת אחש"פ תשי"ג ס"ל (תורת מנחם – התוועדויות ח"ח ע' 117).
4) ראה ע"ח ש"ד פ"ג. של"ד פ"ג. של"ה פ"א. תניא אגה"ק ביאור לסי' זך (קמז, א).
5) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ע' 315 ואילך.
6) ראה פסחים קיז, סע"ב. שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ב סי"ד.
7) פסחים פ"י ה"א.
8) ראה עיטור סדר ד' כוסות בשם הירושלמי שם: מנין לארבעה כוסות מן התורה. ובירושלמי לפנינו אין התיבות "מן התורה".
9) ראה כלי חמדה (לר' מאיר דן פלאצקי) ר"פ וארא.
10) וישב מ, יא-יג.
11) ב"ר פפ"ח, ה.
12) שם, יו"ד.
13) צב, א. וראה ב"ר שם.
14) תהלים טז, ה.
15) שם כג, ה.
16) שם קטז, יג.
17) ראה פי' פני משה לירושלמי שם.
18) ד"ה כימי צאתך דאחש"פ תש"ח רפי"ב (סה"מ תש"ח ע' 164).
19) ראה גם לקו"ש ח"ד ס"ע 1298.
20) רפל"ז.
21) מכאן עד סוס"ה – הוגה על-ידי הרבי באידיש [נדפס בלקו"ש ח"ב ס"ע 471 ואילך).
22) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חט"ו ע' 144 ואילך. וש"נ.
23) ירמי' ב, יט.
24) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).
25) משפטים כג, ה.
26) ועד"ז בנוגע לענינים הגשמיים ודברי הרשות – שבהם גופא מקיים את הציווי "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). וע"ד שמצינו (יומא פו, ב) בנוגע לתשובה, ש"זדונות נעשו לו כזכיות", ו"אתהפכא חשוכא לנהורא" (ראה זח"א ד, א (מהנחה בלתי מוגה)).
27) שיחת יום שש"פ תרצ"ו ס"ו (סה"ש תרצ"ו ע' 131). וראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סשצ"ו. וש"נ.
28) ע"י שמדבר עמו באופן של קירוב (מהנחה בלתי מוגה).
29) וכן ענה כ"ק מו"ח אדמו"ר כששאלוהו שאלה זו לפני עשרים שנה (מהנחה בלתי מוגה).
30) ראה דרשות הר"ן דרוש ב. רמב"ן לך לך יב, ו. לבוש על הרקאנטי לך לך שם.
31) מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תסד. וש"נ.
32) שיחת אחש"פ ה'ש"ת ס"ג (סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 72). וראה לקו"ש חל"ז ע' 15 ואילך. וש"נ. וראה גם שיחת אחש"פ דאשתקד בתחלתה (תורת מנחם – התוועדויות חי"ד ע' 26 ואילך).
33) ישעי' יא, א. וראה לקו"ש חכ"ב ע' 35. וש"נ.
34) ראה אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ חי"ב ע' ריד, ובהנסמן שם.
35) ואתחנן ו, ז.
36) זח"ב קסא, רע"ב.
37) ב"ר בתחלתו.
38) רות רבה פ"ד, ג. וראה ב"ר פס"ז, ח. במדב"ר פ"י, ה. אסת"ר פ"ו, ב.
39) ע"פ ש"ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג.
40) ראה גם מכתב כ"ט אייר שנה זו (אגרות-קודש חי"ג ע' קכא).
משיח וגאולה בפרשה
לרצות משיח בלי פשט'לאַך
הכוונה בשתיית ד' הכוסות – לקרב ביאת המשיח
... בנוגע לשתיית הד' כוסות, שאף שעניין זה קשור עם יין גשמי ועם הנאת הגוף, הרי הכוונה בזה צריכה להיות רק כדי לקרב את ביאת המשיח.
...והיינו, שכל רצונו של האדם צריך להיות בעניין אחד בלבד – שיקויים העניין של "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", ובשביל זה יש להניח את כל העניינים על הצד, ובלבד שיתקיים עניין "לייחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים".
וכשיהיה הרצון לזה באמת, דהיינו שירצה באמת בביאת המשיח (ועל דרך מאמר רז"ל "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם"...) – אזי יצליחו לפעול זאת, כמו שכתוב "רצון יראיו יעשה".
והדיוק בתיבת "רצון" – שעוד קודם שעניין זה ירד ונמשך בהרגש הלב, ואפילו קודם שהונח בחב"ד שבמוחין, ומכל שכן שעדיין לא ירד ונמשך בלבושים מחשבה דיבור ומעשה – אף-על-פי-כן, אם רק פעל עניין זה בבחינת הרצון שבו, דהיינו שרצונו באמת שיבוא משיח,
והיינו, שמבלי הבט על כך שאז יצטרך להניח מאחוריו את כל "עסקיו הגדולים" ("זיינע גרויסע געשעפטן") שיש לו בחוץ-לארץ, יחד עם ה"כבוד", ה"מציאות" וה"ישות" ושאר שטותים... אף-על-פי-כן מוכן הוא ורוצה שיבוא משיח, והוא יהיה תלמידו,
– שהרי משיח ילמד תורה עם כל בני-ישראל, אפילו עם האבות, שגם הם יהיו תלמידיו, ומכל שכן בנוגע אליו, שהוא למטה מהאבות, בודאי "מתאים" להיות תלמידו של משיח... –
וכוונתו בזה היא בפשטות, בלי שום "פשט'לאַך", אלא פשוט בגשמיות – שיבוא משיח, יהודי שהוא נשמה בגוף, וכמו שכתב הרמב"ם שמשיח יהיה "מלך מבית דוד הוגה בתורה . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה כו'" –
הנה בשעה שירצה זאת באמת – אזי אף שעניין זה הוא עדיין בבחינת הרצון בלבד, ועדיין לא נמשך במוחין ומדות, ומכל שכן במחשבה דיבור ומעשה, מכל מקום, "רצון יראיו יעשה", שיעלה בידו לפעול עניין זה.
...ועל אחת כמה וכמה היום, באחרון של פסח, שמקובל מהבעל שם טוב שיום זה שייך למשיח, ומטעם זה מפטירין בו "ויצא חוטר מגזע ישי".
[. .] ועל דרך זה בנדון דידן: אם כל בני-ישראל יתדברו יחד, ויצעקו שרצונם שמשיח יבוא – אזי יבוא מיד, כהרף עין, מבלי הבט על כך שעתה הוא לילה (ועל דרך זה בנוגע לשאר ההגבלות שמצינו בזה בגמרא), אלא כפסק-דין הרמב"ם "שסוף ישראל לעשות תשובה . . ומיד הן נגאלין",
[. .] וכדאיתא בספרים שמשיח כבר ישנו, אלא שצריך להאיר בו המקיף דח"י, ומיד כשיאיר, תהיה הגאולה השלימה במהרה בימינו.
(מהתווועדות אחרון של פסח ה'תשט"ז. תורת מנחם תשט"ז כרך טז, עמ' 238-240)
ניצוצי רבי
ניצול חופשת ניסן להפצת תורה ופנימיותה
"תכנית איך לנצל ימי הפסח" * מסר מיוחד לכל התלמידים לחזרת חסידות בכל מקום לפי עניינו: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, יהדות, משיח – ולמסור דוחות * מדוע סירב הרבי שבחור ייסע לבית הוריו לחופשת הפסח * הוראות מיוחדות ודיווחים לקראת חג הפסח
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
לדווח לרבי על חזרת חסידות בבתי הכנסת
כותב הרבי למשפיע הרה"ח ר' ניסן נמנוב בב' ניסן תשי"ד (אגרות קודש כרך ח' עמ' שיג):
בוודאי עושים תכנית ופראגראם איך לנצל ימי הפסח הבא-עלינו-לטובה להפצת המעיינות חוצה ולהמשיך את אלו העומדים בחוץ פנימה ושיומשך כל זה על כל השנה כולה, וכלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר: שטענדיג...
מציע אני ללמוד בימי חג הפסח הבא-עלינו-לטובה את מאמרי פסח תש"ד הנדפסים עתה...
בי"א ניסן תשי"ב (תורת מנחם כרך ה' עמ' 99) מבקש הרבי מ'ועד המסדר' להעביר את הדברים האלה:
תמסרו לכל התלמידים – לנמצאים כאן תמסרו בעל פה, ולאלה שנסעו תמסרו בכתב – שינצלו את ימי חג הפסח, הימים שלפני פסח והימים שלאחרי פסח, לחזרת חסידות בבתי-כנסיות מעניינא דיומא, יציאת מצרים, קריעת ים סוף וכיוצא בזה – בכל בית כנסת לפי ענינו, כולל גם דברי התעוררות אודות יהדות, אודות משיח – כל אחד בהענינים שמסוגל אליהם, והעיקר – שיתעסקו בזה ("מ'זאל טאן").
ולא יחשבו שבנסעם מכאן נפטרו מעבודה זו, אלא אדרבה, העבודה שנעשתה כאן, צריך כל אחד ואחד לנצלה ולהביאה במקומו.
ברצוני לקבל דיווח מפורט מפעולתו של כל אחד ואחד – מתי והיכן דיבר ביום ראשון דפסח, ביום שני דפסח, בשבת חול-המועד פסח, בשביעי של פסח ובאחרון של פסח, בימים שלפני פסח ובימים שלאחרי פסח.
כדאי שתחילה יודיעו התלמידים התכנית שלהם, ואחר כך יודיעו מה שעשו בפועל, ואתם תודיעו לי.
יכולים אתם למסור את הדברים בשמי, כדי שיהיה בזריזות יתירה. ויתן השם יתברך שיהיה בהצלחה.
משמרות ללימוד התורה לרגל י"א ניסן
בדיווחו של הרב אפרים וולף מו' ניסן תשל"ו ('ימי תמימים' כרך ז' עמ' 77) אל "כ"ק אדמו"ר שליט"א" נאמר:
"אתמול התקיימה אסיפת עסקנים בכפר חב"ד בעניין הפעולות לקראת יום י"א ניסן הבא עלינו לטובה, בהשתתפות: ר"י לייבוב, ר"מ פרידמן, רח"ז וילימובסקי, ר"י יוזביץ, ר"ח גליצנשטיין, ר"מ סלונים, ר"ש מיידנציק, הת' שלום דוכמן, ועוד אחד מהשלוחים בירושלים, ר"מ נפרסטק, ר"ז גופין, ר"מ פריימן ואני.
"דובר לארגן כינוסי-תורה ביישובי אנ"ש ביום י"א ניסן, לארגן 75 טנקים ביום זה, לארגן משמרות ללימודי התורה בי"א ניסן כמו ב-770, שכל אחד מאנ"ש יקבל על-עצמו להתעסק לכל-הפחות שעה בשבוע במבצעים, לפרסם מודעות בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, ואולי גם בתכנית הטלוויזיה חינוכית-לימודית.
"ההוצאות הכרוכות בזה יחולקו על-ידי המוסדות כדלקמן: מוסדות ירושלים – 20% , ישיבה – 30%, ועד הכפר – 10%, בית רבקה – 15%, צא"ח – 15%".
"בעניין חול המועד פסח שבשנה זו הוא ארוך, ישנה הצעה לנצל לאסיפת מורים ור"מים".
אסיפות חינוך לשיפור המידות ודרך-ארץ
בשנה אחרת, לקראת חג הפסח תשמ"א ('ימי תמימים' כרך ח' עמ' 76), מסר הרב חודוקוב את הדברים הבאים:
"בעניין חול המועד פסח שבשנה זו הוא ארוך, ישנה הצעה לנצל לאסיפת מורים ור"מים, לחשוב על תיקונים בענייני חינוך.
"ולדוגמה אפשר לפתח רעיון מהעניין שבימי הספירה אומרים יתוקן מה שפגמתי, במדרגות שונות. ובמאמרי אידיש מדבר על דבר מידות טובות, נפש האלוקית ונפש הבהמית – עניין המסירות, ללמד כאב שמלמד את בנו, ואז הרי זה משפיע גם על הלימוד, וכשעוסקים במידות טובות אפשר לדבר על-דבר דרך ארץ ונימוס, ולעשות שולחן ערוך חסידי על עניין מידות טובות, כי כשחסר בדרך החיצוני חסר בעצם העניין למעשה.
"וכמו שבא יעקב אבינו אל יצחק אביו חשש אולי ימושני אבי, ומדוע לא פחד מהקול, שהקול קול יעקב, שזה יכול להיות ניכר שהוא אינו עשיו, רק העניין שקול שניהם שווה, ומה שיצחק תפס שהקול קול יעקב הוא רק מאופן הדיבור, שהיה דיבור רך. ובאם כן מדוע אהב את עשיו, כי היה צד את אביו גם באופן הדיבור הקשה, אבל מזה רואים שהחיצוניות משפיעה על הפנימיות, ועל אחת כמה וכמה בהנהגה בדרך ארץ ונימוס, וזה גורם גם קידוש ה'.
"בימי הספירה להרגיל את הילדים לספור גם ביום בלא ברכה, כדי שאלו שלא ספרו בלילה בברכה, יוכלו לספור ביום, ובכל יום ידברו על דבר הספירה ומידה טובה, בבחינת 'יתוקן מה שפגמתי', ועל-ידי זה יושפע שפע טוב ותהיה הכנה טובה לחג השבועות".
מודעה על הכינוס הארצי השני של צאגו"ח בחול המועד פסח
הביקור בבית עלול להחליש את הלימודים
ביו"ד אדר ב' תשי"ד (אגרות קודש כרך ח' עמ' רסג) כותב הרבי לזוג הורים (כנראה מעבר לים) שבנם למד בסמיכות ל-770:
בהנוגע לשאלתו אם יבוא בנם לחג הפסח לביתם, הנה מוכרחני לאמר שבפעם העבר שהיה... פעל זה על בנו פיזור הנפש גדול ביותר, העדר החשק בלימודו וכו', וארך זמן עד ששב ללימודו כמו שהיה לפני זה, ובמילא אם רק יש אפשר[ו]ת שלא יסע לביתו ולא יפסיק מלימודו, לדעתי היתה בזה תועלת גדולה בשביל בנו שי'.
והשם-יתברך יזכהו ויצליחו ואת זוגתו שיחיו לקבל מבנם זה רוב נחת יהודי וחסידותי.
[יצויין כי בראשית התייסדות תומכי תמימים בליובאוויטש הנה ("דברי ימי תמימים" לר"מ רוזנבלום פרק יא כרם חב"ד מס' 3 עמ' 20) – "צו ניתן להמנהל לבלתי תת להתלמידים לנסוע לבתיהם על ימי חג-הפסח הבא עלינו לטובה, זולתי לאחדים מאלה שנכנסו עוד בראשית התייסדות המוסד, ובמשך כל העת הצטיינו בלמוד והתמדה וביושר ההנהגה, אשר ימצא המנהל כי נסיעתו ראויה והגונה". עיין שם שבשנה ההיא (תרנ"ט) אושרו שלוש בקשות בלבד.
ובשנת תר"ס (פרק יט – כרם חב"ד שם עמ' 30): "ימי ניסן הגיעו, ויגישו תלמידים רבים בקשותיהם כי יתנו להם לחוג חג האביב בחוג משפחותיהם... רבנו הקדוש [מוהרש"ב] שליט"א, ותהי תשובתו:
"לא טוב הדבר בעיני כי ינתקו – הגם לשבועות אחדים – מחיי עולם... חוק לבלתי תת לתלמיד לנסוע הביתה טרם יעברו עליו שלוש שנות לימוד והנהגה טובה".
בתרס"ב (שם פרק מ'. כרם חב"ד עמ' 58) "ויגישו שלושים מהתלמידים דברי בקשותיהם לתת להם הרשיון לנסוע לחוג את חג הפסח בקרבת משפחותיהם... הרשיון לנסוע ניתן לשבעה עשר תלמידים על-מנת שישובו תיכף ומיד אחר החג למועד התחלת הלימוד"].
מספיחי ההוראות לקראת הפסח
בד' ניסן תשל"ז מסר הרב חודוקוב לרב אפרים וולף את הדברים הבאים ('ימי תמימים' כרך ז' עמ' 149):
"ביום ד' בטיסת אל על בשעה 2:00 יביאו שני השלוחים ר' מענדל שי' גורליק ור' [יצחק] מענדל ליס המצות [של הרבי לאנ"ש] למסרם אל הוועד הרוחני [של כפר חב"ד], ולחלק המצות לאנשים מיוחדים כדאשתקד, הרב זוין, אלמנת ר' בן ציון שניאורסאהן [אחי הרבנית נחמה דינה ע"ה אשת אדמו"ר מהוריי"צ], גב' זלדה [מישקובסקי (המשוררת זלדה)] וכל אלה שזוכרים, כן עבור השלוחים בצפת ובירושלים עיר העתיקה. ועד הרוחני ייתן לכל אחד מהשלוחים מצה".
כך נאמר בדיווח חוזר על קבלת המצות בשנת תשמ"א ('ימי תמימים' כרך ח' עמ' 76):
"המצות מכ"ק אד"ש לאנ"ש בארץ-הקודש נתקבלו. ביום א' יחלק ר' חיים זושא וילימובסקי המצות בכל ריכוזי אנ"ש. ביום ג' בערב או ביום ד' יקיימו התוועדויות בבתי הכנסת ויחלקו המצות לכל-אחד-ואחד.
"המצות עבור אנשי הצבא נתקבלו, ור' מענדל שי' גרליק יחלק זאת אצלם.
"השקלים שנתקבלו מסרו לועד הרוחני בכפר חב"ד ומחכים להוראות על-דבר-זה.
"מסרתי בריכוזי אנ"ש שיכתבו דוחו"ת על-דבר סדרי ברכת החמה אצלם".
בח' ניסן תשמ"א ('ימי תמימים' כרך ח' עמ' 76) ביקש הרב חודוקוב בטלפון מהרב אפרים וולף "למסור להג' יחידים סך ... לקראת חג הפסח".
בשנת תשד"מ ('ימי תמימים' כרך ח' עמ' 233) נאמר בשיחה הטלפונית של הרב חודוקוב להרב אפרים וולף: "כ"ק אדמו"ר שליט"א מעורר על-דבר המצות שמורה שמחלקים לילדים [במסגרת מבצע 'מצה לתלמיד' של צעירי אגודת חב"ד] וכו', האם מפרישים חלה ממצות אלו".
(בתגובה מציין הרב וולף: שאלתי היום על-דבר-זה את הרב מרדכי שמואל שי' אשכנזי ואמר לי שבכל בוקר מפרישים חלה עבור המצות שאופים באותו יום).
ממעייני החסידות
שביעי-של-פסח
כיבוש יריחו באחרון-של-פסח
נאמר במדרש, שבכיבוש יריחו היה בכ"ב בניסן (אחרון-של-פסח) היום הראשון של סיבוב העיר על-ידי כל אנשי המלחמה והכהנים וארון ה' בראשם, וביום השביעי נפלה חומת העיר.
מה הקשר בין כיבוש יריחו לאחרון-של-פסח?
אלא באחרון-של-פסח מאיר גילוי הארת המשיח, וכיבוש יריחו קשור אף הוא במלך המשיח.
וכן מבואר בחסידות ש"יריחו", מלשון ריח, רומז למלך המשיח, שעליו נאמר "והריחו ביראת ה'", וכן נאמר עליו שהוא ידון וישפוט את העם על-פי חוש הריח שלו – "מורח ודאין".
זהו שנאמר בסיום מסעות בני-ישראל "ויחנו בערבות מואב על ירדן יריחו". תכלית כל המסעות, מאז המסע הראשון שבו יצאו בני-ישראל ממצרים, היא – להגיע ל"יריחו", לגאולה האמיתית והשלימה.
(משיחת אחרון-של-פסח תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ג, עמ' 1848)
גאולה ראשונה וגאולה אחרונה
פעם באחרון של פסח, אצל הרבי מהר"ש, שאל בנו, הרבי הרש"ב: מדוע היום האחרון של פסח הוא חג?
ענתה בתו של הרבי, דבורה-לאה, ואמרה: אני יודעת למה.
אמר לה אביה: אם את יודעת, הגידי.
פתחה דבורה-לאה ואמרה: כאשר יהודים שומרים את שבעת ימי הפסח כהלכתם, והם נזהרים מחמץ – עושים את היום האחרון יום-טוב. כל ישראל שמחים מכך שעברו את החג ולא נכשלו בחטא החמור של חמץ בפסח.
הרבי היה שבע-רצון ביותר מדברי בתו, ונענה ואמר: דבורה-לאה, יש לך ראש טוב!
מאוחר יותר ביקר הרבי מהר"ש, בלוויית שני בניו ובתו, אצל אביו, אדמו"ר הצמח-צדק. בין השאר חזר הרבי מהר"ש על דברי בתו. אמר הצמח צדק: זה תירוץ שכלי טוב.
והמשיך: אחרון-של-פסח הוא הסיום של מה שהותחל בלילה הראשון של פסח. בלילה הראשון של פסח הוא חג של יציאת-מצרים, הגאולה הראשונה של בני-ישראל, על-ידי משה רבינו, שהוא "גואל ראשון". זו ההתחלה.
אחרון-של-פסח הוא חג של הגאולה האחרונה, שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, על-ידי משיח צדקנו – "גואל אחרון". ביום הראשון של פסח הוא יום שמחתו של משה רבינו; והיום האחרון של פסח הוא יום שמחתו של משיח צדקנו.
(ספר-השיחות ת"ש, עמ' 71)
חסידי משה וחסידי המשיח...
בשביעי-של-פסח הוא הגילוי של משה רבינו, ואילו באחרון-של-פסח הוא הגילוי של מלך המשיח.
אמר על כך הגאון החסיד רבי יצחק-אייזיק מהומיל: בשביעי-של-פסח אנו חסידיו של משה רבינו, ובאחרון-של-פסח אנו חסידיו של משיח צדקנו.
(ספר-השיחות תש"ד עמ' 105)
השיא מגיע בסיום
ביציאת מצרים 'נפתח הצינור' לגאולה העתידה. והיות שבכל שנה חוזרת וניעורה אותה המשכה שנמשכה בפעם הראשונה. נמצא שבחג הפסח בכל שנה מתעורר מחדש גילוי הארת המשיח. ומכאן הקשר בין גילוי הארת המשיח ליום האחרון של פסח דווקא, שכן כל המשכה מגיעה לשיא האור והגילוי בסיומה.
(משיחת אחרון-של-פסח תש"כ. תורת מנחם כרך כב, עמ' 41)
מילוי והשלמה
מדוע נקרא יום זה "אחרון של פסח"; לכאורה היה מתאים יותר לקרוא לו "שמיני של פסח" (כמו "שמיני עצרת"), או "יום-טוב שני דשביעי-של-פסח" (כמו בחג השבועות, שהיום-טוב השני אינו נקרא "אחרון של שבועות" אלא "יום טוב שני של שבועות").
ויש לומר:
אחרון-של-פסח אין פירושו רק שהוא היום האחרון של החג, אלא גם – היום שגומר ומשלים את החג.
הימים הראשונים של החג קשורים בגאולת מצרים, שלא היתה גאולה שלימה ואמיתית. היא לא היתה גאולה שלימה – שהרי יהודים רבים לא זכו לצאת ממצרים אלא מתו שם ונקברו בשלושת ימי אפלה. והיא לא היתה גאולה אמיתית ונצחית, שכן לאחרי הגאולה באה שוב גלות אחרת.
לעומת זאת, הימים האחרונים של החג, ובמיוחד אחרון-של-פסח, קשורים לגאולה העתידה, שתהיה גאולה שלימה ואמיתית. שלימה – שכן שום יהודי לא יישאר בגלות; ואמיתית – שכן זו תהיה גאולה נצחית, גאולה שאין לאחריה עוד גלות.
מובן אפוא, כי אחרון-של-פסח משלים ומסיים את חג הפסח: תהליך הגאולה שהחל בגאולת מצרים יגיע לשלימותו ולסיומו בביאת המשיח, בגאולה העתידה.
(משיחת אחרון-של-פסח תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ג, עמ' 1802)
רמז בהפטרה
הקשר של אחרון-של-פסח לגאולה העתידה נרמז בהפטרת היום. באחרון-של-פסח מפטירים "עוד היום בנוב לעמוד", מפני שבהפטרה זו מדובר על מפלתו של סנחריב, שהיתה בליל פסח.
ויש לשאול: מפלת סנחריב היתה בלילה הראשון של פסח, ומדוע אפוא נקבעה הפטרה זו לאחרון-של-פסח?
אלא בהפטרה זו מסופר אודות ניצחונו של חזקיה, שביקש הקב"ה לעשותו משיח, לכן אומרים אותו באחרון-של-פסח, שבו מאיר גילוי המשיח.
זאת ועוד: הפטרה זו עוסקת גם בגאולה העתידה ובפרטי הייעוד שלה. "ויצא חוטר מגזע ישי... וגר זאב עם כבש... והיה ביום ההוא... לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים... ומאיי הים".
(ליקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1298)
הסרת ערלת הלב
היום הראשון של חג הפסח, שבו היתה יציאת מצרים, הוא בבחינת 'יום הולדתו' של עם-ישראל. ואחרון-של-פסח, שהוא היום השמיני לאחר 'לידה' זו, הוא בדוגמת ברית-מילה ביום השמיני ללידה.
כשם שבעת ברית מילה נעשה "תחילת כניסת נפש זו הקדושה", כך גם בלידת כלל-ישראל – "ואבוא בברית אותך... ותהיי לי".
ועניין זה קשור בכך שבאחרון-של-פסח מאיר גילוי הארת המשיח. שכן המשמעות הפנימית של מצוות מילה היא – הסרת "ערלת הלב". "ומלתם את ערלת לבבכם".
ושתי דרגות בזה:
א) הסרת העורלה הגסה, שנעשה על-ידי עבודת האדם בזמן הזה. "ומלתם... אתם בעצמכם".
ב) הסרת הקליפה הדקה, שהיא "דבר הקשה על האדם, ועל זה נאמר בביאת המשיח ומל ה' אלוקיך את לבבך", ועד לתכלית השלימות שבזה – "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".
(ספר-השיחות תשמ"ח כרך ב, עמ' 398)
דרכי החסידות
במחיצת רבותינו נשיאינו
ראיית נשמות
כאשר הרבי הרש"ב היה ילד בן חמש, התפלל באחרון-של-פסח בחדרו של סבו, הרבי הצמח-צדק. כשהגיעו ל'יזכור', רמז הרבי לשמשו, והלה ניגש לרש"ב ולאחיו הרז"א, והוציא אותם מהחדר, כנהוג.
מאוחר יותר שאל הרש"ב את אביו, הרבי מהר"ש: מה זו 'הזכרת נשמות'?
ענה לו אביו: הנשמות של הסבים-הזקנים הם מליצי יושר בעבור נכדיהם, ולכן מזכירים את נשמותיהם ומנדבים לצדקה.
צדיקים גדולים, המשיך הרבי, רואים את נשמותיהם של הסבים-הזקנים. הסבא – אדמו"ר הצמח-צדק – ראה היום, בעת אמירת 'יזכור', את נשמתה של אימו (הרבנית דבורה-לאה, בת אדמו"ר הזקן); של חמיו, אדמו"ר האמצעי; ושל סבו, אדמו"ר הזקן.
(ספר-השיחות ת"ש, עמ' 75)
קערה שראוי להתבייש מפניה
פעם, בעת סעודת אחרון-של-פסח אצל הרבי הריי"צ, הגישו לשולחן מרק בקערה שהיתה שייכת לאדמו"ר הזקן. הנוהג היה, שבקערה זו היו מביאים את המרק לשולחן, והרבי וכל אחד מהמסובים היה לוקח כמה כפות מרק מקערה זו לתוך קערתו.
נענה הרבי ואמר:
את הקערה הזו החזיק הרבי (אדמו"ר הזקן). בכלל, דומם וצומח בעלי סוד הם, הם שותקים. כשאדם עושה בתוך חדרו והחלונות סגורים, חושב שאין מי שרואהו, אבל באמת יבוא זמן אשר גם הדומם יגיד, "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" ואז ייעשה אדום בפנים...
צריכים להתבייש גם מהדומם ומהצומח. כשמסתכלים על קערה זו – צריך שיהיה יראת בושת. קערה שהרבי החזיק אותה – הרי זה דבר אחר לגמרי.
(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 140)
ארבע כוסות
בשנת תרס"ו התחיל הסדר אשר תלמידי תומכי-תמימים יאכלו יחד בחג הפסח בהיכל הלימוד (עד אז אכלו באכסניאות). היו אז ש"י (שלוש-מאות ועשרה) תלמידים וח"י (שמונה-עשר) שולחנות.
את סעודת אחרון-של-פסח אכל הרבי הרש"ב עם התלמידים, וציווה לתת לכל תלמיד ארבע כוסות. הרבי אמר אז: "זוהי סעודת משיח".
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 277)
מועד קבוע להתוועדות
המנהג להתוועד באחרון-של-פסח התחיל בזמנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי.
הרבי המהר"ש היה יוצא להתוועד באחרון-של-פסח והיה יושב כחצי שעה. כן נהג בכל מועדי ההתוועדות, שהיה יושב כחצי שעה, ואחרון-של-פסח היה אחד מהמועדים הקבועים להתוועדות.
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 236)
היה ער בשני הלילות
הרבי הרש"ב היה נוהג בהיותו אברך בחיי אביו – הרבי מהר"ש – וגם כמה שנים לאחר מכן, להיות ניעור בשני הלילות, בליל שביעי-של-פסח ובליל אחרון-של-פסח. והיה עושה זאת "מתוך הרחבה".
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 267)
יותר מהגילויים בראש-השנה
אצל נשיאי חב"ד ראו בשביעי-של-פסח ובאחרון-של-פסח גילויים גדולים, יותר אפילו מהגילויים של ראש-השנה ויום-הכיפורים.
בראש-השנה ראו והרגישו את עניין ההבדלה, שהיו מובדלים מהעם. פרקי התהילים והסיפורים שהרבי הרש"ב היה אומר עד לשעת תפילת ערבית; השברון הפנימי העמוק שהיה נסוך על פני קודשו; דמעות-הדם שזרמו; המורא והפחד כשעמד להתפלל ערבית, בלווית ניגונו הידוע של כ"ק אדמו"ר הזקן – בעל שתי התנועות – שבהן משתקפות ההיפרדות מהשנה החולפת והתקווה לקראת השנה הבאה; היו רואים את העבודה בקריאת שמע שעל המטה.
אך בשביעי-של-פסח היו הגילויים אחרים לגמרי: הגילויים של שביעי-של-פסח מורגשים בפנימיות בכל יהודי במדריגות הנשמה. העבודה היא, שהגילויים יורגשו בחלק הנפש הקרוב לכוחות הנפש; שהגילויים יורגשו בפנימיות בכל אחד בגילוי נפשי על-כל-פנים.
גילוי הנפש הוא מה שהנפש היא בהתגלות. האדם עצמו אינו יודע מה קורה איתו; הוא חש ומרגיש שמתחולל בו שינוי, והשינוי מתבטא במצב-רוח מרומם, הגורם להתפתחות בכוחות וחושי הנפש.
(ספר-השיחות תש"ג עמ' 87)
ניגון שמח
הניגון של שירת הים – ששרו ישראל בעת קריעת ים-סוף – אינו ידוע לנו. אולם ברור שזה היה ניגון לבבי ושמח.
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 273)
הוא גילה על עצמו
פעם, בעת עריכת "סעודת משיח", ציווה הבעל-שם-טוב להוריד כוס מהשלחן, באומרו שהיא לא נטבלה.
בסעודת אחרון-של-פסח היו מגיעים תמיד אנשים חדשים, וכל אחד היה טועם משהו. נכנס יהודי אחד וביקש שיתנו לו לטעום משהו. אמרו לו המסובים: אין כוס. היהודי, בראותו את הכוס שהבעל-שם-טוב הוריד מהשולחן עומדת בצד, אמר: הנה יש כוס. אמרו לו: הכוס אינה טבולה. השיב הלה: לא נורא.
שמע הבעל-שם-טוב את דבריו, ואמר: הוא גילה על עצמו...
מאוחר יותר נודע כי הילדים שנולדו לו עד אז לא נולדו בטהרה. אך סופו-של-דבר שאותו יהודי נעשה בעל-תשובה גמור.
(ספר-השיחות תש"ב עמ' 110)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש
י"ט בניסן, ד' דחול-המועד
איסור 'חדש': אסור לאכול 'חדש' אף בזמן הזה עד תחילת ליל י"ז [ובחו"ל – ח"י] בניסן1. יש מחלוקת גדולה בפוסקים אודות תבואת חו"ל2 (ובפרט כשהגיעה לאה"ק3). המנהג העתיק בין חסידי חב"ד היה להיזהר מ'חדש'4, וכיום רבים נזהרים בזה מכל החוגים. למיטב ידיעתנו, הקמח ומוצריו שבהשגחת הרב לנדא שליט"א, אב"ד בני-ברק, ו'העדה החרדית' בירושלים, נקיים בשנים האחרונות מחשש זה לגמרי.
הדלקת הנר: מברכות 'להדליק נר של שבת-קודש' בלבד.
מנחה: אין אומרים 'הודו', אלא מתחילים 'פתח אליהו'5.
קבלת שבת: מתחילים 'מזמור לדוד'6. ב'בואי בשלום' אומרים "גם בשמחה ובצהלה", ואין אומרים "ברינה"7. וממשיכים כרגיל. ערבית של שבת, ואומרים 'יעלה ויבוא'.
אמירת 'שלום עליכם', 'אשת חיל', 'מזמור לדוד' 'דא היא סעודתא' – בלחש8.
שמחה: ביום-טוב – שמחת החג גדולה מבחול-המועד (המותר בכמה מלאכות), ובשבת חול-המועד – גדולה השמחה עוד יותר, ובפרט לנשים, שעול הכנת אוכל-נפש מוטל עליהן9.
שחרית: חצי הלל. מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים10 בפרשת תישא "ראה אתה אומר אליי" (לג,יב–לד,כו). מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ואומרים חצי קדיש; הגבהה וגלילה; בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם" כמו לרביעי דאתמול; הגבהה וגלילה. הפטרה ביחזקאל (לז,א–יד): "היתה עלי יד ה'". בברכות ההפטרה אינו מזכיר יום-טוב, וחותם ב'מקדש השבת' בלבד. יקום פורקן, אשרי, יהללו, חצי קדיש, מוסף דחול-המועד, עם קרבנות שבת11.
אם יש רק ספר-תורה אחד, אין מגביהים אחר חצי קדיש אלא גוללים למפטיר. ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר המפטיר12. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.
אומרים 'ולקחת סולת'13.
קידוש היום: מ'מזמור לדוד', כולו – גם 'על כן'14 – בלחש, חוץ מ"בורא פרי הגפן", כמובן.
מנחה: קוראים בתורה בפרשת 'שמיני'.
יום ראשון
כ' בניסן, ה' דחול-המועד
בספר-התורה הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בהעלותך (במדבר ט,א-יד): "וידבר... ולאזרח הארץ", הגבהה וגלילה, ובספר השני עולה הרביעי בפרשת פינחס "והקרבתם" כדאתמול, חצי קדיש.
יום שני
כ"א בניסן, שביעי-של-פסח
נר יום-טוב: מנהגנו להקדים לכתחילה ההדלקה בערב יום-טוב כמו בערב שבת, ומברכים קודם ההדלקה ומניחים את הגפרור לכבות מעצמו, כמו בשבת.
מי שלא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש מאש שהודלקה לפני החג.
אין מברכים 'שהחיינו', לא בהדלקת הנרות ולא בקידוש.
שמחת שביעי-של-פסח (ואחרון-של-פסח) גדולה מזו של שאר ימי הפסח, כיוון שבו היתה שלימות עניין יציאת מצרים, וההכנה לגאולה העתידה15, ואז דווקא היתה לידת נשמות ישראל. יש שמסרו בשם הצמח-צדק ששביעי-של-פסח הוא הדרגה ד'כל השביעין חביבין'16.
בשביעי-של-פסח, שבו מתגלית העצמות בבחינת "חשף ה' את זרוע קדשו", וכל אחד ואחד יכול לקחת ולקבל, יש לייקר כל רגע17.
* "לטהרנו מקליפותינו": המתוועדים ביו"ט זה בבית-הכנסת או בבית, זקנים עם נערים18, ייזהרו שלא לטלטל קליפות אגוז מפני איסור 'מוקצה', כי אף שאזהרת אדמו"ר הזקן הידועה בסידורו19 נאמרה רק על שבת ולא על יום-טוב (שבו אין איסור לברור את הפסולת מתוך האוכל), אך גם ביום-טוב יש רק איסור מוקצה בטלטול הקליפות20, ורואים במוחש שרבים נכשלים בזה. רק אם הצטברו קליפות רבות ויש בזה משום "גרף של רעי", אז מותר לטלטלן החוצה או לאשפה21. והנה במצבים שרואים מכשול בפועל – גם בזמננו ניתן וצריך לגזור גזירות22, ואולי יש מקום להימנע לגמרי מאכילת אגוזים בהזדמנויות אלה.
תהלוכה: כ"ק אדמו"ר הנהיג זה כמה וכמה שנים, ללכת בשביעי-של-פסח אחה"צ (וכן בחג השבועות ובשמיני-עצרת) ב'תהלוכה' לבקר את בני-ישראל שבבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בכמה וכמה שכונות, כדי להוסיף בשמחת החג (על-ידי ההתאחדות עם רבים מבני-ישראל שבשאר שכונות), ובפרט על-ידי אמירת דברי תורה ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב"), נגלה דתורה ופנימיות התורה23.
בליובאוויטש ניעורים כל הלילה, עוסקים בלימוד תורה24 [ומתוועדים]. הניעור כל לילה זה וכיו"ב – אין צריך לקרוא קריאת-שמע שעל-המיטה25.
* בליקוטי-שיחות26 נזכר אודות "אמירת שירת הים בשביעי-של-פסח (אם-כי לא נתפרש מתי) בשמחה עצומה". והרי כן הוא מנהג ישראל בהרבה קהילות. וראה ב'המלך במסיבו'27 שמזכיר הרבי את המנהג בארץ-ישראל לילך לשפת הים [והרי שם הוא עיקר אמירת שירת הים!] ולשמוח בשירה וריקודים, ומקשר זאת למנהגנו להיות ניעורים בליל זה (ברוסיה ובפאריז נהגו אנ"ש, כבקהילות אחרות, לשפוך מים על רצפת בית-הכנסת ולרקוד עד שיתייבשו המים28).
היו לומדים כמה שיעורים, נגלה ונסתר. פעם הורה אדמו"ר מהוריי"צ ללמוד בליל זה את המאמר ד"ה 'הים ראה וינוס' שבליקוטי-תורה (טז,ב). ופעם אחרת הורה, ללמוד את המאמר שלאחריו ד"ה 'והניף' (טז,ד)29.
בשם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע נמסר, שבשביעי-של-פסח "הישיבה כשלעצמה (=להישאר ער, נוסף על הלימוד) היא גם-כן עניין".
שחרית: חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום. מוציאים שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), ריבונו-של-עולם, ואני תפילתי, בריך שמיה וכו'. בספר הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בשלח "ויהי בשלח... ה' רופאך".
הנה המילים הנאמרות בנגינה מיוחדת כנהוג, לפי שתי הנוסחאות שהביא ב'אוצר מנהגי חב"ד'30, רובן בפסוקים שיש בהם שם ה', והחילוקים ביניהן נכנסו כאן בסוגריים מרובעים: מימינם ומשמאלם (השני), ויאמינו בה' ובמשה עבדו, סוס ורוכבו רמה בים, [זה א-לי ואנווהו] אלוקי אבי וארוממנהו, ה' שמו, ימינך ה' תרעץ אוייב, נורא תהילות עושה פלא, [נהלת בעזך אל נווה קדשך], עד יעבור עם זו קנית, ה' ימלוך לעולם ועד, [הלכו ביבשה בתוך הים, (ותען להם מרים...) סוס ורוכבו רמה בים].
בעת קריאת שירת הים – עומדים31. מניחים את הספר השני על הבימה ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר "והקרבתם", כבכל ימי חול-המועד (גם בשעת הדחק32 אין להעלות קטן למפטיר). הפטרה "וידבר דוד"33.
הזכרת נשמות 34: רבותינו נשיאינו נהגו לאחוז בעץ-החיים של ספר-התורה בעת אמירת יזכור. מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה לפטירת אביו או אמו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות. בהזכרת נשמות אומרים "בן פלונית".
אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר זאת (ואם-כן, יש לקרוא להם לחזור לבית-הכנסת לאמירה זו). אשרי. יהללו. תפילת מוסף.
סעודת משיח 35
בשמחת-תורה ובאחרון-של-פסח היו מנגנים את הניגון 'האָפ קאָזאַק'36 של הרה"ק הסבא משפולה נ"ע.
כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה נוהג באחרון-של-פסח להורות שירקדו "ריקוד של משיח" ("משיח'ס טאַנץ"), והיו פעמים שגם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הורה כן.
רבינו הבעל-שם-טוב היה אוכל סעודה שלישית ביום אחרון-של-פסח (בחו"ל) והיתה נקראת אצלו "סעודת משיח"37, משום שביום זה מאיר גילוי הארת המשיח.
מנהג קבוע לשתות ד' כוסות בסעודה זו, הנהיג כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. ארבע כוסות יין, כנגד ארבע כוסות הנחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. מי שקשה לו, ישתה מעט ויוסיף קצת בכל פעם וייחשב לו ככוס נוספת38.
גם לאחר ארבע הכוסות אפשר לומר 'לחיים', ופשיטא – [שכל זה יהיה] באופן של זהירות משכרות, חס-ושלום, היפך הציווי והיפך הרצוי, על-ידי זה שייקח כוסות שלפי-ערכו, או שישתה רוב כוס וכיוצא בזה39.
"בארץ-ישראל אוכלים סעודת משיח (ושותים ארבע כוסות) בשביעי-של-פסח"40.
למעשה, עורכים בדרך-כלל את הסעודה לאחר תפילת מנחה.
נוהגים לערוך סעודה זו ברוב עם, ומנגנים ניגוני רבותינו נשיאינו ועל-פי הסדר שהורה הרבי בהתוועדויות דראש-השנה. לפני כל ניגון מכריזים שם בעל הניגון. ניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הה"מ ואדמוה"ז), א-לי אתה (אדמוה"ז), ניגון מקהלת אדמו"ר האמצעי (אדהאמ"צ), ימין ה' (הצ"צ), לכתחילה אריבער (מהר"ש), ניגון הכנה (הרש"ב), הבינוני (הריי"צ), אתה בחרתנו / הוא אלוקינו / הושיעה (הרבי), ניגון הקפות (הרלוי"צ – אביו של הרבי).
לאחרי זה מנגנים כפי שהיה הסדר בסוף ההתוועדויות הגדולות (למעט השנים תשמ"ו ואילך): ניגון הכנה, ד' בבות, ניע זשוריצי.
צבאות ה': בשנת תש"מ הורה הרבי לערוך כינוסים ומסיבות לילדי-ישראל שלפני גיל מצוות (בנים לעצמם ובנות לעצמן) בארץ-הקודש ובחו"ל בשביעי-של-פסח, להסביר להם את משמעות יציאת מצרים ומסירת-נפשם של ישראל אז לעבור בים כדי להגיע למתן-תורה, מה שהביא את בקיעת הים ועד למתן-תורה, וכדאי ונכון לקשרם עם סעודת משיח, ועל-ידי זה מחזקים קיום העולם וממהרים את קץ הגלות41.
יום שלישי
כ"ב בניסן – איסרו-חג42
אין מתענים, ומרבים קצת באכילה ושתייה43.
עד אחרי ראש-חודש אייר אין אומרים תחנון ו'למנצח... יענך'44.
כינוס תורה: כ"ק אדמו"ר הנהיג, זה כמה שנים, שבהמשך ובסמיכות לחג הפסח45 יארגנו 'כינוס תורה', מיד לאחר החג ובאופן שיוכלו להגיע אליו גם מרחוק, שבו כמה וכמה שקלא וטריא ומפלפלים בדברי תורה, כי בהמשך לחג הפסח מתחיל מחדש העניין ד'משה קיבל תורה מסיני' תורה שבכתב ותורה שבעל-פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וממילא זהו הזמן המתאים להוסיף בלימוד התורה...
"וכדי להוסיף בזה, כדאי לעורר יהודים בכל מקום ומקום האפשרי, שדבר נכון וטוב מאוד שיערכו 'כינוס תורה' בימים אלו בשבוע זה, או על-כל-פנים בשבת הבאה, או בימים שלאחרי זה (בכל מקום – לפי תנאי המקום והזמן). ובמקומות שעורכים כבר כינוס תורה – יוסיפו בזה, בכמות ובאיכות...
"תכלית הכינוסים היא גם 'והעמידו תלמידים הרבה', ואחד האמצעים להבטיח זאת הוא על-ידי הדפסת הנאמר בכינוסים ('בקלף נאה ודיו נאה')"46.
מנהגי ימי הספירה
נישואין: אין נושאים נשים בין פסח לעצרת, לפי שהם ימי דין ומתאבלים בהם על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלו47.
בדבר נישואין בל"ג בעומר – "יש לעשותם ביום ל"ג בעומר; ולא בלילה, אור לל"ג בעומר"48.
בדבר נישואין בשלושת ימי הגבלה49 – בשנים עברו50 העדיף הרבי לדחות זאת לאסרו-חג, אך בשנים האחרונות, כשביטל את ההגבלות שבתאריכים כידוע, התיר והסכים לערוך נישואין אז, וכן הורה הרה"ג רז"ש דבורקין ע"ה למעשה.
מותר לעשות שידוכים וסעודת-שידוכים בלא ריקודים, מחולות וכלי-זמר51.
מותר לערוך סעודות-רשות, אבל בלי "ריקודים, מחולות ושמחות יתרות"52.
אין להקל בזה בערב שבת-קודש ובמוצאי שבת-קודש יותר מבשאר ימי השבוע.
עם זאת, נהגו להתוועד ולזמר ניגונים חסידיים בפה ואף ברשמקול, ואף ה'מחולות' שבהתוועדות אין אוסרים53.
הכנסת ספר-תורה מתירים גם בתופים ובמחולות, כנהוג54.
תספורת: על-פי האריז"ל, אין מסתפרים, גם בעלי ברית, ואפילו בל"ג בעומר, עד ערב שבועות. נהוג לחנך בעניין זה גם את הקטנים55.
תספורת מצווה לבני שלוש: מי שיום-הולדתם חל עד ל"ג בעומר – יעשוה בל"ג בעומר (ואם אפשר – במירון)56, ואלה שנולדו אחריו – בערב חג השבועות57, אבל אין להקדים התספורת לל"ג בעומר לפני מלאות לילד שלוש שנים58.
אם הגיע הילד לגיל זה לפני הפסח, אין לדחות התספורת (והתחלת החינוך) עד ל"ג בעומר, ולכל היותר יכול לסיים התספורת בל"ג בעומר59 כנ"ל.
את שאר ענייני חינוך הילד (להרגילו בנשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר, ברכת-המזון וקריאת-שמע שעל המיטה) יעשו כבר בהגיעו לגיל שלוש60.
נשים: מותר לאישה לספר בימי הספירה את השערות היוצאות מחוץ לכיסוי-הראש ואינה יכולה לכסותן. מריטת שער הגבות, הריסים והרגליים אינה נחשבת תספורת61.
"שהחיינו": נוהגים שאין מברכים 'שהחיינו' (מלבד על פדיון-הבן ובכל דבר שעלולים להחמיץ56) בימי הספירה. אך בשבת ובל"ג בעומר – מברכים62.
מלאכה: נוהגים אנשים ונשים שלא לעשות מלאכה כל ימי הספירה משקיעת החמה ואילך, עד לאחר הספירה63 (וזו סיבה נוספת שגם הנשים יספרו ספירת-העומר).
רפואה: "ובפרט שנמצאים אנו בימים שבין פסח לעצרת, זמן מסוגל לרפואת הגוף ובריאות, כמבואר בספרים"64.
נסיעות: אין להימנע מנסיעות וטיולים בימי ספירת-העומר65.
יום חמישי
כ"ד בניסן
יום רביעי בלילה, אור ליום חמישי – תקופת ניסן: הלילה בשעה 11:31 לפי שעון הקיץ66 (על-פי שולחן ערוך אדמו"ר הזקן67, יש להיזהר משתיית מים בשעת התקופה, ולא להשאיר מים ללא כיסוי אלא אם מניחים ברזל כלשהו בתוכם בשעה זו. ואכ"מ).
_______________________
1) שו"ע אדמוה"ז סי' תפט סכ"ט.
2) שם ס"ל. שו"ת צמח-צדק יו"ד סי' שנב. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חדש' (כרך יב, טור תרכב).
3) ראה המובא באנציקלופדיה שם ע"י ציון 89.
4) ה'עולם' האשכנזים נהגו להקל בזה מדורי-דורות, אך בימי אדמוה"ז כבר היו רבים, ובפרט מהחסידים, שהחמירו בזה (עיין שו"ע אדמוה"ז שם. שו"ת אדמוה"ז סו"ס ו, סו"ס ז וסי' כ. ובשו"ת צמח צדק יו"ד סי' ריח (לח, סע"ד) מביא בשם אדמוה"ז "יש לו צד ליישב מנהג העולם המקילים בחדש...", ומסיק "ומ"מ ודאי שכל יר"ש יחמיר לעצמו..."). בקובץ 'היכל הבעש"ט' (ז) תמוז תשס"ד עמ' סו, נדפס "בירור כללי בעניין איסור 'חדש' בחו"ל ומנהג החסידים בזה" ושם מסכם ארבע פסיקות שונות מאדמוה"ז בזה, והביא שאדמו"ר מהורש"ב נזהר מ'חדש' (אולי במצבים מסויימים), ובשם הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר מסר, שהרבי לא הקפיד בזה. ואכן בדורות האחרונים לא נזהרו בזה, עד שבשיחת אחש"פ תש"מ (הנחת הת' בלתי מוגה, סעיף עז) נאמר "בפועל אין נזהרין בזמננו ב'חדש'", אף שאומר שאם יימצא מי שנזהר בזה כיום, תע"ב. ולימד זכות על כך, עיי"ש. אבל כיוון שבשנים האחרונות 'איכשר דרא' בעניין זה, הרי לכאורה כעת גם עלינו להיזהר בזה (וגם אם ברור שהרבי המשיך להקל בזה גם בשנים האחרונות, הרי כבר כתב אדמוה"ז "שמגדולים בהנהגתם אין למדין אלינו בדינים הנגלות לנו באו"ה כשר ופסול" ('מאה שערים' עמ' 78. וראה מה שציין ע"ז בס' מגדל עז עמ' שעה)). ובפרט בחדש מחו"ל שנכנס לארה"ק, ראה בהנסמן לעיל הערה 3.
5) ספר-המנהגים עמ' 25.
6) סידור אדמוה"ז.
7) ספר-המנהגים עמ' 26.
8) שם, עמ' 28.
9) לקוטי-שיחות כרך יד, עמ' 420.
10) נהוג לברך את העולה לתורה ביום-טוב: "בעבור שעלה... ולכבוד הרגל... ויזכה לעלות לרגל". וצריך ביאור מדוע אין רגילים לנהוג כן גם בשבת-חול-המועד, שהקריאה בה היא בעניינא דיומא "לכבוד הרגל", ומדוע אין מברכין את העולה כמו ביום-טוב?
11) לוח כולל-חב"ד.
12) כך מסר הרב אליהו שיחי' לנדא (וכן נפוץ בין האשכנזים בכלל), וראה פסקי-תשובות סי' קלד ס"ק ד.
13) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג ס"ע 186 (אף שלחם הפנים היה מצה, הרי השקו"ט בזה היא כבכל ענייני שבת: שלום עליכם וכו', והוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היא לומר זאת, ע"כ. וצע"ק שלא נזכר לאומרה בלחש, כשאר העניינים, בלוח 'היום יום' יט בניסן ובספר-המנהגים עמ' 57, הע' 8 – 'התקשרות' גיליון מה, עמ' 26).
14) ספר-המנהגים שם.
15) ספר-המנהגים, מנהגי שביעי-של-פסח, ובנסמן שם.
16) 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קנה-ו, וש"נ.
17) כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ע"פ ס' השיחות תרח"ץ עמ' 270.
18) ראה בקצות השלחן סי' קמז בבדי השלחן אות יא ד"ה ולכאורה יש להקשות, ובס' שבת כהלכה דלהלן.
19) נדפס בהוספות לשו"ע שלו ח"ב, במהדורה הישנה עמ' 829 ובחדשה ריש עמ' תתק"ג, ד"ה טוב למנוע.
20) ראה בס' שבת כהלכה ח"ב פי"ג בציונים והערות אות מב.
21) שו"ע אדמוה"ז סי' שח סעיף סז, ועיי"ש סעיף עה.
22) ראה שדי חמד, קונטרס הכללים, מערכת הג' אות יא, ומאידך ראה בשיחת ו' תשרי תש"ל ס"ג (שיחות קודש תש"ל ח"א עמ' 33) שמטעם זה נמנעו בדורות האחרונים מללכת ל'תשליך' ביום א' דראש-השנה כשחל בשבת, למרות שבזמן אדמו"ר הזקן כן היו הולכים אז. וזה שייך לרבני אנ"ש בכל מקום לפי עניינו.
23) סה"ש תנש"א ח"א עמ' 436 בהערה. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ריח (ומציין לס' 'הלכות החג בחג' עמ' 190).
כמה נקודות בנושא (מתוך קובץ 'התהלוכה' בהוצאת צא"ח נ.י., ערב שבועות תש"ס), משיחות לא מוגהות: אין לחפש תירוצים להשתמט מזה (ב' דחה"ש תשד"מ); לקחת עמו רק את "בניו שהגיעו לחינוך" ולא את כל בני-ביתו (שם); יש זכות מיוחדת לאלה שהלכו למקום רחוק דווקא (ב' דחה"ש תשמ"ג); מכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך (ב' דחה"ש תשכ"ח); לא להסתיר מניין באים, בשליחות הרבי, לדבר בהרחבה ושלא להתפעל מאף אחד (אם כי יש להיזהר שלא לפגוע באף אחד, ודברי חכמים בנחת נשמעים) (ש"פ ניצבים תש"י); כשאין מניחים לדבר, אין צריך להתפעל ולהתייאש, אלא צריך למצוא עצות ותחבולות שירשו לו לדבר (אחש"פ תשי"ב); בכל מקום ומקום שאליו מגיעים, אומרים ד"ת מתורת החסידות (תשד"מ), עניינים קלים (ר"ד ו' טבת תשי"ב); יש לשמח יהודים, ולעוררם בכל ענייני יהדות, כולל חיזוק האמונה בביאת המשיח (תשמ"ו).
24) ספר-המנהגים, שש"פ. 'אוצר' עמ' ריד.
25) משא"כ בלילה רגיל – ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 1, תש"ב עמ' 100.
26) ח"ז עמ' 270 ואילך.
27) ח"ב עמ' קכט.
28) 'התקשרות' גיליון תנט, עמ' 17.
29) 'אוצר' עמ' רטו (וכן האמור בהמשך). בדברי כ"ק אדמו"ר מוהר"ש שבס"ה שם משמע, שגם בליל זה טובלים לפנות בוקר כמו בליל שבועות, ועד"ז בליל הו"ר – 'אוצר' שם עמ' שלג. וע"ע.
30) עמ' ריז.
31) ספר-המנהגים. אדמו"ר מהורש"ב עמד כשפניו אל הס"ת, כמובא ב'רשימות' חוברת ה, עמ' 25, וכן נהג הרבי. אבל ב'היום יום' העתיק זאת רק בקשר לעשרת הדברות, ולא לשירת הים. וכנראה פרט זה אינו הוראה לרבים.
32) ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2334, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רפב.
33) לוח כולל-חב"ד.
34) המנהגים ומקורם – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא ואילך. בלבוש סי' תצ ס"ט ד"ה מה, כתב הטעם שמזכירים נשמות ביום אחרון דפסח וכו' משום שקוראים בו "כל הבכור" שבו נאמר "איש כמתנת ידו". ואין טעם זה מועיל למנהג זה בא"י, שאין נוהגין בה יו"ט שני. והנה בסעודת חג השבועות תשכ"ט ('המלך במסיבו' ח"א עמ' שכא) נשאל הרבי מדוע מאחרים תמיד את הזכרת נשמות ליום האחרון של החג, וענה "כיוון שזהו עניין של צער, דוחים זאת לבסוף". וטעם זה פשוט ומתאים גם למנהג א"י (תודה להרב מ"מ שי' לאופר).
35) רוב המנהגים נסמנו ב'אוצר' עמ' רכט ואילך. לשאלה מדוע הרבי ואנ"ש אין נוהגים כאמור בלוח 'היום יום' כב ניסן (וממנו בספר-המנהגים ובלוח כולל-חב"ד) "מהדרין לקדש, אח"כ מתפללים תפילת המנחה, ואח"כ סעודת יו"ט", ראה 'אוצר' עמ' רכח.
36) ספר-הניגונים ח"א, ניגון כד. הטעם משום שזהו ניגון של שמחה וניצחון, נקודות המועדים הללו ('המלך במסיבו' ח"א עמ' קנז), וכן מפני שה'סבא' עסק בפדיון שבויים, השייך לחג הפסח, 'זמן חירותנו' (שם ח"ב עמ' קלו).
37) דהיינו המשכת עניין משיח, המופיע בארוכה בהפטרת היום, בפנימיות, "דם ובשר כבשרו". לקוטי-שיחות כרך ז, עמ' 273. וראה ב'אוצר'.
38) שיחת שבת מבה"ח אייר תשי"ז (תורת-מנחם חי"ט עמ' 354) , וזה בהתאם להאמור בשיחת אחש"פ תשמ"ה סנ"ג, שצ"ל ד' כוסות מלאים דווקא, הובא ב'אוצר' שם עמ' רלג, עיי"ש. בשנת תשמ"ו וממנה והלאה הורה הרבי לשתות עד הסוף ארבע כוסות מלאים.
39) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 173.
40) סה"ש תנש"א ח"א עמ' 444, הערה 77. לקוטי-שיחות כרך כב, עמ' 218. ועוד.
41) לקוטי-שיחות שם, עמ' 217.
42) בחו"ל – אחרון-של-פסח. מהדרין לאכול 'שרויה' בסעודות הלילה והיום. בנטילת מים אחרונים – שוב מעבירים המים על השפתיים כבכל השנה. הדלקת הנרות – רק אחרי צאת הכוכבים, ומברכת "להדליק נר של יו"ט" בלבד. בשחרית מוציאים שני ס"ת (ואומרים י"ג מידות פ"א, רבש"ע וכו'). בראשון קוראים לה' עולים בפ' ראה "כל הבכור", ח"ק, ובשני מפטיר כדאתמול. הפטרה "עוד היום...". הזכרת נשמות. מוסף. אחרי מנחה – סעודת משיח. למחרת – אסרו-חג.
43) שו"ע אדמוה"ז סי' תכט סי"ז. לוח כולל-חב"ד.
44) לוח כולל-חב"ד.
45) וגם לחג-השבועות וחג-הסוכות.
46) סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 413-411.
47) שו"ע אדמוה"ז סי' תצג ס"א.
48) ע"פ אג"ק כרך ח, עמ' שיח. ישתדלו לגמור את החופה והסעודה לפני ליל ל"ד, אך אם אירע שנתאחרה הסעודה, וי"א אף החופה, יכולים לעשותה בלילה – 'בין פסח לשבועות' עמ' רעח, נטעי-גבריאל הל' פסח ח"ג עמ' ריז וש"נ.
49) כצ"ל ע"פ שו"ע אדמוה"ז שם ס"ה. ראה אג"ק ח"ט עמ' מו וב'התקשרות' גיליון תסד, עמ' 19.
50) אג"ק כרך ח הנ"ל.
51) ערוך-השולחן שם ס"ב, והמקורות שצויינו בס' 'בין פסח לשבועות' עמ' רפה.
52) שו"ע אדמוה"ז שם סו"ס א.
53) הגרש"ז גרליק ז"ל, ע"פ דיוק הלשון הנ"ל "ושמחות יתירות".
54) כמפורש בסוף שיחת ש"פ אמור תנש"א – סה"ש ח"ב עמ' 534. 'בין פסח לשבועות' עמ' רפו. וראה בירור בנושא ב'התקשרות' גיליון רמו, עמ' 19.
55) אגרות הרמ"ז סי' ב, הובא בשערי-תשובה סו"ס תצג. וע' 'אוצר' ס"ע רפג.
56) שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סימנים רכב, רצו וש"נ.
57) אג"ק חי"ב עמ' תמא (למי שנולד בכ' אייר).
58) לקוטי שיחות ח"ז עמ' 349.
59) אג"ק חי"ד עמ' לט.
60) אג"ק ח"ה עמ' כב, וחי"ד עמ' לט. וראה בכ"ז המובא ב'אוצר' עמ' רנט-רס. אמנם ההכנסה ל'חדר' אינה עניין של 'אירוע', ואינה חייבת להיעשות מייד בהגיעו לגיל שלוש, אלא כאשר מכניסים אותו ל'חדר' בקביעות (וראה גם בסה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 326, ובלה"ק 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 449, אודות התחלת לימוד א"ב שזמנו "מאז התספורת, או בכל ילד לפום שיעורא דיליה") כפי שהכניס כ"ק אדמו"ר הזקן את כ"ק ה'צמח צדק' ל'חדר' לא ביום הולדתו, ער"ה, אלא ממחרת יוהכ"פ – סה"ש קיץ ה'ש"ת עמ' 67, וכן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב הוכנס ל'חדר' בגיל שלוש וחצי (לקוטי שיחות ח"ה עמ' 86 ועיי"ש בהערה 4), וכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - רק בשנת תרמ"ד – סה"מ תשי"א עמ' 168), ואז מקיימים את כל המנהגים הקשורים בזה. [וראה 'כפר חב"ד' גיליון 1366 עמ' 33 שהיתה הוראה להכניס בגיל חמש, והוא עניין אחר, ראה בהל' ת"ת פ"א ה"א וב'הערות וציונים' שם].
61) 'בין פסח לשבועות' עמ' רמא. שבח-המועדים עמ' 188.
62) ראה כף-החיים סי' תקנ"א סי"ז.
63) שו"ע אדמוה"ז סו"ס תצג. ומסיים שם "ואותן הנשים שאינן סופרות, אפשר שיש להן לשבות ממלאכה כל הלילה".
64) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 745. וראה 'אוצר' עמ' רנח.
65) שו"ת מנחת-אלעזר ח"ד סי' מד, 'דרכי חיים ושלום' סי' תרכז (וכתב שאדרבה, ימים אלו הם ימים מוצלחים לנסיעה). וכ"כ הגר"ע שי' יוסף ב'קול סיני' אייר-סיון תשל"א (בין פסח לשבועות ס"פ טו. נטעי-גבריאל פסח ח"ג פנ"ו סי"ד, עיי"ש).
66) בניכוי 21 דקות לפי שעון קהיר.
67) סי' רו סי"ד וסי' תנה סט"ו-טז. מהלשון בסי' רו "ימתין מעט", משמע דלא כמ"ש בדרכי-תשובה סי' קטז ס"ק פט (וכן העתקנו בעבר) שיש להיזהר במשך חצי שעה לפני הזמן וחצי שעה לאחריו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
