חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:51 זריחה: 5:38 ל' בסיון התשפ"ב, 29/6/22
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 816 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי / החודש, כ"ו באדר ה'תש"ע (12/03/10)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 816 - כל המדורים ברצף
החידוש בהעלאת הגשמיות במשכן ובתפילה
הנשמה אינה בגלות וגם הגוף אינו בגלות
מלאך "תופר מנעלים"
פרשת ויקהל-פקודי
30 יום לפני הפסח
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 816, ערב שבת-קודש ויקהל-פקודי / החודש, כ"ו באדר ה'תש"ע (12.03.2010)

 

  דבר מלכות

החידוש בהעלאת הגשמיות במשכן ובתפילה

מה ההבדל בין ציווי המשכן בפרשיות תרומה ותצווה לנאמר בפרשיות ויקהל-פקודי? * קודם התחלת התפילה צריך האדם לרומם עמו את הדברים הנמוכים ביותר, הן בעצמו והן בזולת – באמירת "הריני מקבל כו'" * וככל שהביטול נעלה יותר מלמטה, כך ניתן להמשיך יותר מלמעלה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת השבוע מסופר אודות ציווי משה רבינו לבני-ישראל על דבר בנין המשכן, וכן אודות בנייתו בפועל על-ידי בני-ישראל.

המשכן1 שאודותיו ציוה הקב"ה את משה, כפי שמפורט בפרשיות תרומה ותצווה, והמשכן שעשו בני-ישראל, כפי שמסופר בפרשיות ויקהל ופקודי – מרמזים על שני סוגי משכנות, ובלשון רז"ל2: "משכן למטן משכן למעלן", ולכן נמנים כל הפרטים עוד הפעם.

ובפרטיות: כלי המשכן ולבושי הכהונה, כפי שנאמרו בראשונה (תרומה-תצוה), הם: א) מהקב"ה, ב) למשה רבינו, שהמעלה שבדבר ובפרט בעניין זה – היא בשלשה:

א) שומע ומקבל הדיבור, משה, הוא נשמה דאצילות, דהיינו, שבהיותו כאן למטה היה כמו בעולם האצילות ממש3, וכמאמר רז"ל4 "שכינה מדברת מתוך גרונו".

ואף שכל הנשמות נמשכות מאצילות, הרי זה רק ששרשם הוא באצילות5, מה שאין כן "נשמות דאצילות" פירושו שגם בהיותם למטה עומדים הם במדריגת האצילות.

הגם שיש חילוק בין הנשמות להכלים דאצילות, וכדאיתא באגרת הקודש6: "שכבר יצאו ונפרדו מהכלים", דקאי על נשמות דאצילות – אף-על-פי-כן הם עדיין במדריגת האצילות.

ב) אופן קבלת דיבור ונבואה זו הוא – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"7. ובזה גופא ישנם ב' פרטים: א) משה "עמד על עמדו"8 בשעת גילוי הנבואה, ולא כמו שאר הנביאים, ב) נבואת משה היתה בבחינת "זה" ולא בבחינת "כה"9. והיינו, שאצל כל הנביאים היה הגוף הגשמי מבלבל אפילו לגילוי בבחינת "כה", מה שאין כן משה רבינו היה גופו הגשמי כלי10 אפילו לבחינת "זה".

ג) מקום הקבלה – בהר סיני11, שאז היה משה במדריגה נעלית יותר מכפי שהיה למטה, והראייה: בהיותו שם – "לחם לא אכל ומים לא שתה"12, אף שגם לאחר שמשה "ירד מן ההר" היו אכילתו ושתייתו באופן אחר משאר בני-אדם.

מכל הנ"ל מובן, שמשכן כזה – אינו נעשה מזהב וכסף וכו' גשמיים13.

מה שאין כן כלי המקדש ולבושי הכהונה כפי שנכתבו בויקהל-פקודי – נעשו: א) על-ידי בני-ישראל, שרוב הנשמות הן נשמות דבי"ע14, ב) כאן למטה, ג) מזהב וכסף ונחושת כו' גשמיים.

ב. ואף-על-פי-כן, מבלי הבט על גודל החילוק בין ה"בכוח" ל"בפועל" – מתי נתמלא תכלית הרצון של הקב"ה, ומתי התקיימה הבטחתו "ושכנתי15 בתוכם"? – דווקא במשכן הגשמי של ויקהל-פקודי, ולא במשכן הרוחני ש"הראת בהר"16, כמו שכתוב במדרש שם.

כי, נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים17 דווקא, וכמבואר בתניא18, שקאי על עולם הזה "שאין תחתון למטה ממנו". ואף שהוא גשמי וחומרי, ונוסף לזה יש בו חושך כפול ומכופל, כפי שמונה בפרטיות בתניא – אף-על-פי-כן, מצד עניין זה גופא, מתמלאת תכלית הכוונה בעולם הזה דווקא.

– על-פי זה מובנת יותר הקושיא ששואלים19 בנוגע לאבנים הטובות ש"הנשיאים הביאו"20: כיוון שהיה זה מעשה ניסים21, איך אפשר היה לעשות מהם בגדי כהונה? וביאור הקושיא: כל תכלית המשכן והמקדש היא שיעשו אותם מדברים גשמיים דווקא, ואם כן, הרי זה צריך להיות לא מעשה ניסים, אלא עניינים המלובשים בטבע.

ג. על-פי זה22 יובן גם מה שכתוב בירושלמי23: "בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה . . כנגד י"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני".

"משכן ראשון" – נקרא בירושלמי המשכן שבפרשת תרומה- תצוה, ו"משכן שני" נקרא שם המשכן שבפרשת ויקהל-פקודי. וכיוון שב"משכן שני" נאמר י"ח פעמים "כאשר ציוה", לכן מתפללים ח"י ברכות.

ומבהיר הירושלמי על אתר: לכאורה, הרי ישנם י"ט פעמים "כאשר ציוה", ומתרץ: "ובלבד מן ואתו אהליאב בן אחיסמך24 עד סופיה דסיפרא", כלומר, מונים רק את הלשון "כאשר ציוה" שנאמר גבי בצלאל ואהליאב יחד, אבל מה שנאמר "כאשר ציוה" בבצלאל לבדו, אינו נכלל בחשבון.

ולכאורה אינו מובן: א) מהי השייכות דח"י ברכות שבתפילה לח"י פעמים "כאשר ציוה"? ב) מהי השייכות דתפילה למשכן שני דווקא? ג) מדוע מונים "כאשר ציוה" כנגד ח"י הברכות רק במקומות שנזכר גם אהליאב?

ויתרה מזו אינו מובן: על-פי הידוע25 ש"תפילה" היא מלשון חיבור (וכמו "התופל כלי חרס"26, "נפתולי . . נפתלתי"27), שעניין התפילה הוא חיבור האדם המתפלל – לאלקות. אם כן, היה צריך להיות עניין זה שייך לבצלאל לבדו, שהוא משבט יהודה, יותר מאשר לאהליאב, "למטה דן", כי: א) שבט יהודה הוא המעולה שבשבטים (כדאיתא במדרש28 שמטעם זה נבחרו בצלאל ואהליאב דווקא, להיותם המעולה שבשבטים והירוד שבשבטים), (ב) יהודה הוא מלשון הודאה, ושייך בפרט לשמונה עשרה29, כי עניין הדביקות שבתפילה יכול להיות רק על-ידי הודאה וביטול. ומדוע שייך עניין זה להזכרת אהליאב דווקא?

ד. על הפסוק30 "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", איתא בזוהר31: "סולם דא צלותא" – תפילה. ובמדרש32 איתא: "סולם זה סיני" – תורה. ומבואר בחסידות33 החילוק בין תורה ותפילה: תורה היא המשכה מלמעלה למטה, ותפילה היא העלאה מלמטה למעלה.

וזהו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בעניין התפילה): הסולם "מוצב ארצה" – לא סתם "בארץ" (בי"ת בשב"א), אלא "ארצה", בתוספת ה"א, דהיינו שהוא נמשך לארץ34, לענייני ארציות, למדריגה תחתונה בארץ35. והעבודה היא, לקחת את הדברים התחתונים, עד לאלו שמתחת לארץ, ולהעלותם – לא רק "בשמים", מקיפים, אלא למעלה הרבה יותר – "שמימה" בתוספת ה"א, מקיפים למקיפים, ולמעלה עוד יותר – "השמימה", עצמות36. לשם יש להעלות את הדברים הגשמיים.

וכאמור לעיל – זוהי עבודה מלמטה למעלה. עבודה בדרך עבודת עבד. ואף שמצד זה גופא ישנו תענוג, אבל ענינה הוא עבודת עבד.

הגם שנותנים על זה כוח מלמעלה, שזהו עניין "וישכם לבן בבוקר"37, שבכל צפרא מאיר לובן העליון38 – הרי אין זה אלא נתינת כוח בלבד, אבל העבודה עצמה היא מלמטה למעלה.

ועל-פי זה יובן שייכות התפילה ל"משכן שני" דווקא, כי שניהם עניין אחד – לקיחת דברים גשמיים ועשייתם למשכן ודירה לו יתברך.

ה. מצד זה שהתפילה היא העלאה מלמטה למעלה, וצריכים להעלות אפילו את הדברים התחתונים ביותר, וכלשון הידוע שצריך לקחת אפילו את "נעלי-הבית" ("פּאַנטאָפל")39 – הנה כשם שאצלו גופא צריך לקחת עמו את כל כוחות הנפש, גם הכוחות הנמוכים, ולהעלות אותם,

כמו כן הוא גם בכללות ישראל, שקודם התפילה צריך לקבל על עצמו מצוות "ואהבת לרעך כמוך"40, כדאיתא בפרי עץ חיים41 ומביאו אדמו"ר הזקן בסידור42, צריכים לכלול עצמו עם כולם יחד, ולכן אפילו אותם מישראל שהם בבחינת אהליאב – כדאיתא במדרש: הירוד שבשבטים – גם אותם צריכים להעלות.

והרי זהו עניין "ואהבת לרעך כמוך", כמאמר הבעל שם טוב43 שמצוות אהבת-ישראל היא גם ליהודי הנמצא בקצווי תבל, שמעולם לא ראהו ולא היתה לו שייכות עמו.

בשעה שיהודי עומד להתפלל, דהיינו, שכבר עשה את ההכנות שיש לעשות קודם התפילה והוא כבר מוכן לעמוד להתפלל,

– והרי בעצם ענין העמידה להתפלל, ובפרט לאחרי ההכנות שקודם התפילה, הרי הוא נתעלה בעילוי נעלה ביותר, שהרי הוא מנתק עצמו מכל עניני העולם ועומד לפני הקב"ה44

עלול הוא לחשוב: איזו שייכות יש לו עתה עם יהודי שאינו שייך עדיין לתפילה, ואפילו לא בהכנות לתפילה, יהודי ירוד?

על כך אומרים לו, שמצוות אהבת-ישראל פירושה אפילו ליהודי הנמצא בקצהו השני של העולם, בקצהו השני של העולם שלו ברוחניות.

יתירה מזו אומרים לו, שמצוות אהבת-ישראל היא אפילו למי שמעולם לא ראהו – דהיינו אפילו קודם שעמד להתכונן לתפילה – ומעולם לא היתה לו שייכות עמו, כיוון שהלה הוא באין-ערוך אליו אפילו כפי שהוא קודם שעומד להתפלל, שנשמתו (היא אז רק) באפו45.

ועניין זה הוא לא רק מצווה של אהבת-ישראל, שהיא יסוד כל התורה, אלא עניין שנוגע גם לתפילה שלו ולעליות שלו. אהבת-ישראל היא הכנה והקדמה לתפילה שלו.

והטעם לזה – כי סדר העלייה הוא שצריכים להגביה מהמדריגה התחתונה ביותר, כידוע46 משל הגבהת הבניין על-ידי "ליווער".

ופשיטא, שגם בנפשו עליו לקחת עמו לא רק את "בצלאל" שבנפשו, אלא גם את "דן" וירוד שבנפשו. עליו להתפלל עם כל הכוחות יחד, ומכולם לעשות משכן לו יתברך.

ו. וזהו עניין ח"י הברכות שבשמונה-עשרה, כנגד ח"י פעמים "כאשר ציוה" שנאמרו ב"משכן שני", שבהם נזכר גם אהליאב – כי תכלית הכוונה היא לעשות גם מענייני "אהליאב" משכן, וכן בעניין התפילה יש צורך להעלות גם את "אהליאב"47.

ז. כשם שבמשכן, הנה על-ידי העלאה מלמטה למעלה (ובפרטיות יותר – בעניין הקרבנות שהיו במשכן, שזוהי אחת העבודות העיקריות שבמשכן, הרי על-ידי העלאה) נעשה לאחרי זה ההמשכה מלמעלה למטה, "ושכנתי בתוכם" ("ריח ניחוח"48), והם – ההעלאה וההמשכה – פעלו את העניין של "כאשר צוה", "צוה" מלשון "צוותא", התקשרות והתחברות49, התקשרות הדברים הגשמיים עם עצמות, חיבור נברא ובורא,

– וכיוון שהכוח על התקשרות זו הוא ממשה רבינו (ומשה רבינו שבכל אחד ואחד50), לכן נאמר "כאשר צוה ה' את משה" –

כן הוא גם בעניין התפילה (דתפילות כנגד קרבנות תקנום51):

בשעה שישנה ההעלאה השמימה, שהמתפלל יודע שאין לו לפנות לאף אחד אלא להשם יתברך לבדו – על-ידי זה ממשיך הוא מלמעלה את כל ההמשכות הנצרכות אליו, רופא חולים ומברך השנים וכו',

וההעלאה וההמשכה פועלים את החיבור ויחוד האדם עם אלקות, עד לייחוד היותר עליון, שהוא סיום התפילה "בשלום", – יחוד היותר עליון, כידוע52.

* * *

ח. [. .] והנה, כשם שנתבאר לעיל53 בעניין הקרבנות, שכל העלאה פועלת המשכה, ולפי אופן ההעלאה כן היא ההמשכה – כן הוא גם בעניין התפילות (ש"כנגד תמידין תקנום"51), שכאשר ישנו הביטול האמיתי בתפילה, אזי אפשר לפעול את כל ההמשכות.

וזהו שמצינו54 בר' חייא ש"אמר משיב הרוח ונשבה זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא" – מכיוון שעניין הביטול שבתפילה היה אצלו באופן של ביטול במציאות, ש"מנפשיה סליק", הרי לפי אופן ההעלאה היתה אצלו גם ההמשכה.

ויש לבאר שעניין זה הוא דוגמת המבואר במקום אחר55 בעניין החילוק בין רבן יוחנן בן זכאי ובין רבי חנינא בן דוסא, דאף שבעניין התורה היה רבי יוחנן בן זכאי גדול יותר (שהרי "לא הניח . . דבר גדול ודבר קטן"56), מכל מקום, בעניין התפילה היה רבי חנינא בן דוסא גדול יותר. וכן הוא גם בנוגע לר' חייא.

ותוכן העניין:

תורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, ותפילה ענינה העלאה מלמטה למעלה (כנ"ל). וההמשכה הבאה לאחרי ההעלאה היא למעלה מההמשכה הבאה מצד עצמה, כי, עיקר הכוונה היא בבירור הגשמיות וביטול התחתון דווקא ("למעשה ידיך תכסוף"57), ולכן מגעת ההעלאה למעלה יותר.

וזוהי מעלתם של רבי חנינא בן דוסא ור' חייא – שמצד מעלת הביטול שלהם שמלמטה למעלה, היה בכוחם לפעול את כל ההמשכות.

ועניין זה הוא הוראה לכל אחד ואחד – שכאשר יניח את עצמו לגמרי באופן של ביטול במציאות, דהיינו שיהיה בבחינת "שלוחו של אדם כמותו ממש", וכמבואר בלקוטי תורה שם שעבודת הנשמות אינה עניין של שליחות, אלא באופן ד"אני הוא הקורא ואני הוא המדבר" – אזי בכוחו לפעול את כל ההמשכות וההשפעות.

וכפי שכבר דובר פעם, שכאשר בני-ישראל יתעקשו ("איינשפּאַרן") באמת – אזי ימשיכו את הגאולה למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו.

(מהתוועדות ש"פ ויק"פ ה'תשח"י. תורת מנחם כרך כב עמ' 200-204, 207-208)

____________________________

1)    מכאן עד סוס"ב – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 196 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    במדב"ר פי"ב, יב. ובכ"מ.

3)    ראה לקו"ת נצבים מט, ב.

4)    נסמן בלקו"ש ח"ד ע' 1087.

5)    ראה לקו"ש ח"א ע' 16. תו"מ חי"ב ע' 122. וש"נ.

6)    ס"כ (קל, א).

7)    ברכה לד, יו"ד.

8)    רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"ו.

9)    ספרי ופרש"י ר"פ מטות.

10)  והיינו שגופו הגשמי הי' רק בבחי' צנור שעל-ידו יומשך דבר הוי' (מהנחה בלתי מוגה*).

__________________

*)    (ושם, שאין זוכרים בבירור אם אמר:) דכיוון שאצל משה הי' הגילוי ד"זה" – מהות אלקות, ולא רק מציאות – לכן נמשך הגילוי גם בהגוף.

______________

11)  זח"ב קנט, א. וראה גם במדב"ר פי"ב, ח. וכנראה מדרשות חלוקות הן על הש"ס (מנחות כט, א). ומה שהקשה בעיון יעקב (שם ובברכות נה, א) – בזהר שם מקשה לה ומפרק לה.

12)  תשא לד, כח.

13)  ראה במדב"ר שם: אש אדומה כו'.

14)  תו"א (ר"פ משפטים) ד"ה ואלה המשפטים.

15)  תרומה כה, ח.

16)  שם כו, ל.

17)  ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

18)  רפל"ו.

19)  ראה מדרש הגדול שנעתק בתורה שלימה עה"פ (אות צה).

20)  פרשתנו (ויקהל) לה, כז.

21)  יומא עה, א.

22)  מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 199 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ.

23)  ברכות פ"ד ה"ג.

24)  פרשתנו (ויקהל) לח, כג.

25)  תו"א תרומה עט, סע"ד.

26)  כלים פ"ג מ"ה.

27)  ויצא ל, ח.

28)  שמו"ר פ"מ, ד.

29)  תו"א ד"ה יהודה אתה (מה, ג). ד"ה יהודה אתה תרפ"ח (סה"מ תרפ"ח ע' נא).

30)  ויצא כח, יב.

31)  ח"א רסו, ב. ח"ג שו, ב. ת"ז תמ"ה (פג, א).

32)  ב"ר פס"ח, יב.

33)  ראה תניא אגה"ת פ"י. תו"א בראשית א, ג. סה"מ תש"ח ע' 80.

34)  ראה כלי יקר עה"פ.

35)  ראה ב"ר (שם, יב-יג): מוצב ארצה ויתיצבו בתחתית ההר כו', בבקעת דורא כו'.

36)  ראה סה"מ קונטרסים ח"ב שיט, רע"א.

37)  ויצא לב, א.

38)  תו"א ויצא כד, ב.

39)  ראה "רשימות" חוברת ד ע' 24. לקו"ד ח"א יד, א. נתבאר בשיחת פורים סמ"ח (לעיל ע' 154).

40)  קדושים יט, יח.

41)  ש"ג פ"ב.

42)  קודם מה טובו.

43)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקל"ג. וש"נ (נעתק ב"היום יום" טו כסלו. וראה גם שם ג אדר א).

44)  ראה לקו"ש ח"ב ע' 349 ואילך. תו"מ חי"ד ע' 226 ואילך.

45)  ברכות יד, א. ונתבאר בהקדמת לקו"ת לג' פרשיות (אוה"ת בראשית כרך ו' תתרכ, א ואילך).

46)  תו"א בראשית ד, א.

47)  ברשימת ההנחה – שחסר הביאור בענין המספר ח"י (המו"ל).

48)  ויקרא א, ט. ועוד.

49)  לקו"ת חוקת נז, ג. סד"ה וידבר גו' שנאמר בהתוועדות (לעיל ע' 196).

50)  ראה תניא רפמ"ב.

51)  ראה ברכות כו, א-ב.

52)  ראה סידור האריז"ל במקומו. פע"ח שער העמידה פ"כ.

53)  וכן במאמר פ"ה (לעיל ע' 193).

54)  ב"מ פה, ב. וראה תו"מ ח"ז ע' 290. וש"נ.

55)  ראה ברכות לד, ב. תו"א מקץ לד, א.

56)  סוכה כח, א. וש"נ.

57)  איוב יד, טו.

 משיח וגאולה בפרשה

הנשמה אינה בגלות וגם הגוף אינו בגלות

הראייה אינה משנה את המציאות!

מאחר שיהודי יודע ורואה שהכוונה הפנימית שבעניין הגלות היא – הגאולה, אין הוא מתפעל כלל מהעלם והסתר הגלות, ביודעו שהכוונה הפנימית בזה היא – הגאולה.

אבל אף-על-פי-כן בא יהודי וטוען: הרי בפועל נמצאים בגלות?! – ומזה גופא שאומרים לו שאינו צריך להתפעל מהעלם והסתר הגלות, מוכח שנמצאים עדיין בזמן הגלות, כי בזמן הבית אין מציאות של גלות כלל, ואין מקום לומר שאין להתפעל מהעלם והסתר הגלות!

הנה על זה אומרים לו – שצריך לצאת מהגלות – "דאלאי גלות"!

דהנה, כללות עניין הגלות אינו שייך ביחס לנשמתו, וכידוע הפתגם שהנשמה לא הלכה מעולם בגלות. ואפילו בנוגע לגוף הנמצא בגלות – הנה מאחר שעבודתו היא באופן שהגוף בטל וטפל לגמרי לגבי הנשמה, מובן שהעדר הגלות ביחס לנשמה פועל גם העדר עניין הגלות ביחס לגוף, היינו, שגם הגוף יכול לצעוק "דאלאי גלות"!!...

אבל אף-על-פי-כן – בא יהודי וטוען שאינו רואה כל זאת בגלוי!

הנה על זה באה ה"נחמה" הידועה – המובנת מהפתגם הידוע שמחשבת ה"סוס" אודות ה"תבן" אינה משנה מאומה ממציאות הדבר:

כאשר יושבים יהודים במרכבה הרתומה לסוסים, ומדברים בענייני יחודא עילאה ויחודא תתאה, או בעניין מסויים בנגלה דתורה – הנה אף-על-פי שהסוסים חושבים אודות ה"תבן", וה"בעל-עגלה" חושב מתי יגיע כבר למחוז חפצו, ויוכל להתיר את הסוסים מהמרכבה כו', לשתות חמין ולנוח מעמל הדרך – אין זה משנה מאומה בכללות העניין דיחודא עילאה ויחודא תתאה!

והנה, אצל כל אחד ישנו ה"סוס" שבו – הגוף ונפש הבהמית, שמחשבתם אודות ה"תבן" – עניינים גשמיים, כי האדם נברא באופן כזה שהגוף זקוק לאכילה גשמית – "לחם לבב אנוש יסעד"...

ועל דרך זה ישנו אצל כל אחד ה"בעל-עגלה" שבו – הנפש השכלית, וכאשר ה"בעל-עגלה" ישן, אז מונח ה"סוס" באכילת ה"תבן". ומאחר שה"בעל-עגלה" ישן, היינו, שהאכילה אינה לשם תאווה חס ושלום, אלא אכילה סתם, אזי נקל יותר להעלות זאת לקדושה, כמבואר בתניא (פרק ז'). ונוסף לזה: כאשר ה"בעל-עגלה" ישן אינו מסוגל לאכול באותה שעה, ולכן, אינו צריך להיזהר באותה שעה בנוגע לעניין האכילה, אלא בנוגע לעניין השינה בלבד.

ועל זה אומרים שמחשבת ה"סוס" וה"בעל-עגלה" אינה משנה מאומה ביחס לעניין דיחודא עילאה ויחודא תתאה, גילוי אלוקות גם אצלם כו'.

ועל דרך זה מובן בנוגע להמדובר לעיל – שהטענה שאין רואים את הדברים בפועל ובגלוי, אינה משנה את המציאות האמיתית!

(משיחת שבת פרשת ויקהל-פקודי, פ' החודש, ה'תשמ"ב. התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 1053-1055 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

מלאך "תופר מנעלים"

ביאור מעניין לאיסור לבישת הנעליים ביום כיפור ובתשעה באב – בגלל מעלתם * התשובה המיוחדת של רבותינו נשיאינו לשאלת ברכת "שעשה לי כל צרכי" במוצאי ימים אלו * מה הקשר של תפילין עם נעליים, ומהי ההוראה הנפלאה מכינויו של המלאך מט"ט "תופר מנעלים"? * כשהרבי החליף נעליים אחרי כעשרים שנה * רשימה שנייה

שאלת הנשיאים מהשביעי לראשון

ברשימתו ממוצאי יום הכיפורים תרצ"א רושם הרבי (רשימות היומן עמ' קסט):

על שאלתי אם לברך "שעשה כל צרכי" בנעילת הסנדל במוצאי יום הכיפורים, ענני [כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ] דחה זאת למחר. וסיפר: כשהייתי ילד שאלתי שאלה זו את אבי אדמו"ר [מהורש"ב] נשמתו-עדן, וענני בלשון "דחה זאת וכו'". וכשגדלתי, סיפר לי, ששאלה זו שאל את אביו אדמו"ר מהר"ש נ"ע, וגם זה שאלה אצל הצמח-צדק נ"ע, והצ"צ נ"ע – אצל אדמו"ר הזקן נ"ע, וכולם ענו כנ"ל.

מלכות למעלה מנעל

בעניין הטעם לאיסור נעילת הסנדל ביום-הכיפורים ובתשעה באב כותב הרבי (אגרות קודש כרך ג' עמ' קמח; כרך ד' עמ' ת):

במקדש מלך לזהר ח"ב קעג, א כי ביום הכיפורים אין כל כך שליטה לרוח הטומאה, ולכן כשניעור אינה שורה אלא עד קשרי אצבעותיו.

ועל דרך זה יש לומר, אשר בתשעה באב מפני החלישות שבקדושה אינה מתאווה כל כך לשרות.. ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו. וטעמא דמסתבר הוא.

ועל-דרך-זה צריך לבאר גם בנעילת הסנדל דאסור הן ביום הכיפורים הן בתשעה באב.

בהנוגע ליום הכיפורים – ראה לקוטי תורה שיר השירים דיבור המתחיל מה יפו סוף סעיף ג. ובפרי עץ חיים שער יום הכיפורים פ"ד (הועתק בנגיד למצוה) ובסידור מהרי"ק – באופן אחר קצת – לענין תשעה באב.

שוב מצאתי ברשימות הצמח צדק על איכה וזה לשונו: ט' באב ויום הכיפורים שניהם אסורים בנעילת הסנדל, אלא שזה מצד מעלה יתירה בעליות המלכות למעלה מבחינת נעל, וזה [ט' באב] להיפך.

והרבי מעיר בכרך ד שם עמ' ת:

ואף שכתוב שם שזהו מטעמים הפכים, אבל על-כל-פנים ידוע שעומק רום מקושר עם עומק תחת כו' ומזה מובן שגם בתשעה באב... הענין דחליצת הסנדל שהוא למעלה מסנדל.

הוא בעצמו סנדלר!...

בהזדמנות מסויימת (תורת מנחם כרך ח"י עמ' 234), הביא הרבי את דברי אדמו"ר מהר"ש המבאר שבלבושים כמה בחינות: לבושי הראש ולבושי הגוף ולבושי הרגל. בעוד לבושי הראש והגוף הם לבושים דקים, שהם מצמר ופשתים, הרי לבוש הרגל הוא לבוש גס מעור בהמה ועד לערדליים ("קאַלאָשן");

והרבי התבטא:

ואילו הוא צריך לנעול שני זוגות ערדליים?!... להתמסר לגמרי עבור עניינים אלו?!

בהתוועדות שבת-קודש פרשת בראשית תשמ"ב (תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ב כרך א' עמ' 304) הביא הרבי את הסיפור הזה:

סנדלר גוי גנב פעם מיהודי זוג תפילין, וכאשר ראו אצלו את התפילין וטענו שגנב אותם – אמר שהוא "סאם סאפאושניק" , הוא בעצמו "סנדלר" ועשה לבד את התפילין. הוא ראה שהתפילין עשויות מעור בהמה ומאחר שהוא היה סנדלר והיה תופר נעליים מעור בהמה, טען שהוא בעצמו עשה את התפילין!

בהמשך לכך ציין הרבי:

הנה כאשר מדובר אודות "סנדלר" – אי אפשר להתווכח עמו כי על כל דבר צריכים להביא לו ראיה מענייני "סנדלרות", וגם כאר מביאים ראייה מענייני "סנדלרות", צריכים להתווכח מי מהם "סנדלר" מומחה יותר, הוא או זה שמדבר עמו!

וחבל על הזמן שיתבזבז על הוויכוחים עם הסנלדר – כדאי יותר לנצל את הזמן כדי לפעול על יהודי שמוכן לקבל ולקרבו לנשיא הדור, על-ידי לימוד תורה של נשיא הדור או על-ידי קיום מצווה כו', שהרי מצווה גוררת מצווה, ודבר תורה אחד מעורר תשוקה ורצון לדעת דבר תורה נוסף (או לדעת כיצד הגיעו למסקנה זו וכו').

והוסיף ואמר:

סיפור זה, אינו בדרך צחות בלבד – (כמובן מזה שמספרים סיפור זה לילדי-ישראל הלומדים ב"חדרים", וכמדומה שסיפור זה מובא באחד ממכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר) – אלא טמונה בו הוראה, ובנוסף לכך יש לו מקור בתורה:

איתא בחז"ל שמה שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל" – הרי זה מרמז על מצוות חליצה ומצוות תפילין. וכאן רואים את הקשר שבין תפילין לנעליים הנעשים על-ידי "סנדלר" (כבסיפור הנ"ל).

כמו כן נאמר בספרי קבלה וחסידות שמט"ט תופר מנעלים ועל כל תפירה ותפירה הרי הוא מייחד יחודים עליונים, בדוגמת היחודים שעל-ידי מצוות תפילין.

ועניין זה קשור גם עם פרשת בראשית, שבה מסופר אודות "חנוך", וידוע שכאשר "לקח אותו האלקים" נעשה חנוך למט"ט, ומאז ענינו – לתפור מנעלים ולייחד יחודים עליונים כו'.

ועד שענינו של מט"ט הוא – מליץ טוב על בני-ישראל [נוסף למלאך מיכאל שרם של ישראל], כמאמר "מט"ט קושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל", היינו שהוא פועל את כללות עניין הרצון למעלה כו'.

ולכאורה אינו מובן, שאל הרבי:

מדוע מדגישים שמט"ט תופר מנעלים – כיצד מתאים תואר זה לגודל מעלתו של מט"ט שהוא שר הפנים וכו', הרי התורה משתדלת שלא לדבר בגנותם של בעלי חיים, ואם כן, מדוע לא יכלה התורה למצוא עבור מט"ט תואר מתאים יותר מאשר תופר מנעלים, ועל כל פנים – יכלה התורה לומר עניין זה כפי שהוא ברוחניות, ולא תופר מנעלים סתם?!

אלא בכך טמונה הוראה בעבודת האדם לקונו – שגם כאשר הוא סנדלר התופר מנעלים כפשוטו, עליו לדעת שתכלית הכוונה בזה היא – לייחד יחודים עליונים כו'.

וכפי שמצינו שאחד התנאים היה רבי יוחנן הסנדלר – והרי אין עניין יוצא מידי פשוטו – שהוא עסק בתפירת מנעלים, וביחד עם זה היה תנא וכו'.

[ראוי לציין כאן את דברי הרה"ק רבי לוי יצחק, אבי כ"ק אדמו"ר, בהערותיו לפרשת ואתחנן עמ' תנד, המדגישים את הקשר של ברכת המנעלים לתפילין:

"ברכת שעשה לי כל צרכי על לבישת מנעלים, ברכת אוזר ישראל בגבורה על תפילין של יד. כי תש"י הוא בזרוע שמאל דגבורה, ברכת עוטר ישראל בתפארה על תפילין של ראש שהם כמו עטרה על הראש. ומנעלים שייכים לתש"ר ותש"י כמו שאמרו רז"ל בשבת דף ס"א עמוד א' כתפילין כך מנעלים.. כפי הסדר דמלמטה למעלה, מתחילה לבישת מנעלים שעשה לי כל צרכי ואחר כך אוזר ישראל בגבורה תש"י, ואחר-כך עוטר ישראל בתפארה תש"ר"].

נעלי כ"ק אדמו"ר

בעת קריאת מגילת אסתר, נהג הרבי להכות קלות פעם אחת בחלק הקדמי של רגלו (לפעמים הימנית ולפעמים השמאלית) מבלי להרימה לגמרי (ולפעמים אינו מכה כלל).

בעת קריאת "המן" עם כינוי, כאשר הקהל מכה את המן, היה הרבי מגביה רגלו מעט ומניחה קצת קדימה, ואז מכה (כנ"ל) פעמים רבות (לרוב יותר מעשר פעמים) למשך זמן רב יותר. בסיומו מחזיר את הרגל למקומה.

הרבי היה נוהג לנעול נעליים שחורות פשוטות, ומקום העקב של הנעל השמאלית היה מקופל פנימה, כשהוא דורך עליו בעקב רגלו [יש אומרים שהדבר נבע מייסורים, ר"ל, ברגליו]. במשך כעשרים שנה לא נעל הרבי נעליים חדשות, אלא השתמש באותו זוג נעליים.

ביום ו' ערב-שבת-קודש כ"ו במרחשון תש"נ נכנס הרבי לתפילת מנחה בביתו ולרגליו נעליים חדשות (שבהן לא היה קיפול כלפי פנימה כנ"ל בנעליים הישנות).

המשמש בקודש הרה"ח ר' שלום בער גנזבורג מסר את הידוע לו בנושא ('בקודש פנימה' עמ' 75): "כידוע, הרבי נעל אותן נעליים במשך עשרות שנים, אף שהן כבר היו קרועות. פעם אחת, בעת ששהיתי עם הרבי בביתו, הרגשתי שזה זמן מתאים לדבר עם הרבי בעניין זה, ואמרתי שיש בבית נעליים חדשות ואולי יחליף הרבי את נעליו.

"להפתעתי, השיב הרבי: 'לייג דאָס אַוועק באַ מיר, און ביי אַ געלעגענהייט וועל איך זיי אָנטאָן" [=הנח אותם אצלי, ובהזדמנות אנעלם]. הנחתי אותן, ובאחד הימים שלאחר מכן ירד הרבי לתפילה כשהוא נועל את הנעליים החדשות – כפי שהבחין הקהל".

נסיים בדברי הרבי באחרון-של-פסח תשח"י (תורת מנחם כרך כב עמ' 256-255):

"נעל" אמור על נעל דשכינתא, שכל ההמשכות הם על-ידי לבוש הנעל... וכיוון שכל הגילויים תלויים במעשינו ועבודתנו... הרי מובן שכדי לבוא אל הגילוי של "והדריך בנעלים", הרי זה באמצעות מצווה שנעשית ברגלים... וכמו "רץ לדבר מצווה", על-ידי-זה שדורכים בנעליים בפשטות, ובפרט כאשר הולכים ב"תהלוכה" מהלך רחוק שיש בזה טירחא יתרה – הנה על-ידי זה זוכים לעניין "והדריך בנעלים", שזהו אחד הענינים היותר נעלים שבבקיעת הנהר דלעתיד.

 ממעייני החסידות

פרשת ויקהל-פקודי

ששת ימים תֵּעשה מלאכה (לה,ב)

ציווי זה נאמר למחרת יום הכיפורים (רש"י ריש פרשתנו)

מה הקשר בין מחרת יום-הכיפורים ל"ששת ימים תיעשה מלאכה"?

אלא ביום הכיפורים אמר הקב"ה למשה "סלחתי כדבריך", שנתכפר לישראל חטא העגל; ו"ששת ימים תיעשה מלאכה" הוא סדר התיקון לחטא העגל, וכדלהלן:

על חטא עבודה-זרה אומר הרמב"ם (ריש הלכות עבודה-זרה), שהוא נובע מכך שבני-האדם טעו והחשיבו את הכוכבים והמזלות – אשר דרכם עוברת ההשפעה העליונה – למציאות עצמאית והשתחוו להם. הם סגדו ל'ממוצע', בשעה שאין הוא אלא ממלא תפקיד – כגרזן ביד החוצב בו.

בבחינה 'דקה' יותר מסבירה תורת החסידות, שעצם ההתמסרות וריבוי ההשתדלויות והתחבולות בעסקים – מהווים גם הם מעין עבודה-זרה ח"ו, משום שהאמת היא כי "ברכת ה' היא תעשיר", וכל השקעת השכל והתחבולות מתוך מחשבה שכך יתעשר יותר – כמוה כהשתחוואה (הרכנת הראש) ל'ממוצע'.

רק התנהגות של "ששת ימים תֵּיעשה מלאכה", היינו ללא השקעת ראשו ורובו וללא התעסקות יתר – היא אשר עוקרת ומבטלת את שורש החטא של עבודה-זרה.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 190-187)

וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' (לה,ב)

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת – כנגד מי?... כנגד עבודות המשכן (שבת מט)

מה הקשר בין עבודות המשכן לאיסורי מלאכה ביום השבת?

ההסבר: ל"ט אבות המלאכות קשורות לצורכי האדם הכלליים – מזון, לבוש ובית. העבודה במשך ימי החול היא ה'בירור' והזיכוך של הדברים האלה, וזה גם היה עניינו של המשכן, להעלות את הדברים הגשמיים. אך בשבת המלאכות האלה אסורות. יום זה לא ניתן לעבודת הבירורים (בשבת – 'בורר' אסור), אלא להעלות את כל מה שכבר נתברר בששת ימי המעשה.

אך אם-כן, איך מותר לאכול בשבת, והרי גם אכילה היא 'בירור'?

שאלה זו שאל כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' את זקנו אדמו"ר הזקן, ימים אחדים לפני הסתלקותו, וזאת היתה תשובתו:

דברי אוכל המותרים באכילה שורשם ב'קליפת נוגה', שיש בה תערובת טוב ורע. בששת ימי החול, הטוב והרע מעורבים ועבודת האדם היא להפריד את הטוב מהרע. אך בשבת אין צורך בכך, כי מערב שבת נפרד הטוב מהרע, ובבוא יום השבת כל המאכל נעשה רק טוב, ולכן אין צורך ב'בירור'. בשבת כוונת האכילה היא אך ורק להעלות את הטוב לדרגה נעלית יותר בטוב עצמו.

(דרך-מצוותיך דף צב-צג)

חח ונזם וטבעת וכומז (לה,כב)

האבן עזרא מפרש: חח – באוזן; נזם – באף; טבעת – באצבע; וכומז – בזרוע.

מכאן אנו למדים כיצד הורים צריכים לחנך את ילדיהם:

חח (באוזן) – על ההורים להאזין להוראת התורה ולדברי גדולי-ישראל בכל הקשור לחינוך הילדים. כן מוטלת חובה על ההורים להקשיב היטב לשיחות שהילדים מנהלים עם חבריהם ובינם לבין עצמם, כדי להדריכם בדרך הנכונה.

נזם (באף) – להורים צריך שיהיה 'חוש ריח' מפותח, כדי להבחין אם החברים שעמם ילדיהם מתחברים הם אכן טובים ומחונכים כדבעי.

טבעת (באצבע) – ההורים מחוייבים להורות ולהראות ב'אצבע' לילדיהם את הדרך הישרה העולה בית א-ל, ולהסביר להם בדרכי נועם את הטוב והתועלת הצפונים בהליכה בדרך הישרה, וכן את הנזק העלול לבוא בדרך ההפכית.

כומז (בזרוע) – לצד ההסבר בדרכי נועם על ההורים לפעול בתוקף ובהקפדה בחינוך ילדיהם. לא רק כשהילד אינו ממושמע, אלא אף כשהילד מציית – עליו לחוש שיש עליו שמירה קפדנית של הוריו בכל הנוגע לחינוכו.

(ליקוטי-דיבורים כרך ג, עמ' תקעג-תקעד)

וכל איש אשר נמצא איתו תכלת וארגמן... הביאו. כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו... וכל אשר נמצא איתו עצי שיטים... הביאו (לה, כג-ד)

בנדבת בני-ישראל למלאכת המשכן היה דבר והיפוכו: מצד אחד – כל איש ואישה הביאו כפי נדבת ליבם וכפי מה שהיה בידם, ומצד שני – כל בני-ישראל, ללא יוצא מן הכלל, השתתפו בנדבה זו.

משמעות הדברים בפנימיותם:

יש פרטים שבהם כל ישראל שווים, כדוגמת המצוות המעשיות. לעומת זאת, יש עניינים, דוגמת אהבת ה' ויראת ה', שבהם יש חילוקי דרגות.

תכלית הכוונה היא, שהאחדות תבוא לידי ביטוי גם באותם דברים שבהם יש הבדלים בין איש לרעהו, דהיינו, שיהיה ניכר כי למרות ההבדלים, כולם מאוחדים ושווים לפני הקב"ה.

רעיון זה בא לידי ביטוי הן בנדבת המשכן, כאמור, והן בעשיית המשכן בפועל, כפירוש רש"י על הכתוב בפרשה, "ולהורות נתן בליבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן": "ואהליאב משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן והוא מגדולי השבטים, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל".

(ליקוטי-שיחות, כרך לא, עמוד 217)

ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראת הצבאת (לח,ח)

אמר רבנו הזקן: בתרומות המשכן היו זהב כסף ונחשת, ולא היה דבר מבריק חוץ מהמראות הצובאות, שמהן נעשו הכיור וכנו. הכיור וכנו מפורטים בסוף כל כלי המשכן, אך שימושם הוא בראש כל עבודות המשכן, כי "נעוץ תחילתן בסופן".

(היום-יום טז אדר א)

ויעשו בני-ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה... ויביאו את המשכן אל משה (לט,לב-לג)

שלא היו יכולים להקימו... ומשה העמידו (רש"י)

שני פסוקים אלו מלמדים אותנו כיצד יכול האדם להגיע לתכלית שלמותו בהקמת ה'משכן' הפרטי לשמו יתברך.

בבניין המשכן הגשמי נדרשו בני-ישראל לעשותו תחילה עם כל פרטיו ("ככל אשר ציווה ה'"), אך עדיין לא ניתנה להם הרשות להקימו, ורק כשהביאוהו אל משה הוקם המשכן.

כך גם בעבודת האדם לבוראו: בתחילה על האדם לעבוד את עבודתו ככל יכולתו ולמצות את כל אפשרויותיו, אך עדיין אין זה מספיק להשראת השכינה ב'בית-מקדשו' הפרטי. עליו להביא את מלאכת עבודתו ולהתקשר אל ה'משה' שבדור ("אתפשטותא דמשה בכל דרא"), אשר מחבר את בני-ישראל לאביהם שבשמים ("אנכי עומד בין ה' וביניכם"), ורק אז יוכל ה'משכן' הפרטי לקום ולהתקיים.

(לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 172)

 30 יום לפני הפסח

שואלין ודורשין בהלכות הפסח (א)

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

הכנות לפסח: "מצווה על כל אחד ואחד שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל, עד שיהיה בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה"1.

"כל שלושים יום לפני הפסח2, טוב להיזהר ולעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ באופן שלא יוכל להסירו בקלות כשיגיע ערב פסח"3.

"בימים אלו מתחילים כבר עניין המצה... שלכן יש להיזהר מאכילת מצה שלושים יום לפני הפסח"4.

תכנון כינוסים: הוראת המזכירות – אין לקבוע באה"ק כינוס ליום א' דחול-המועד-פסח, שבחו"ל הוא יום ב' דחג-הפסח, אם בין המוזמנים אליו יהיו גם אורחים מחו"ל הנמצאים כעת בארה"ק, וזאת כדי שאורחים אלה לא יטעו ויסעו לכינוס באותו יום שעליהם (כתושבי חו"ל) לשמור כיום-טוב5.

תכנון נסיעות: מענה הרבי: "הנוהג בישראל, שבחג הפסח נמצאים ביחד איש וביתו (ובביתו), ובפרט ראש המשפחה. נוסף על שקשה ביותר להדר כפי הרצון בענייני פסח – כשנמצאים במקום אחר. וקל להבין"6.

יש להתחיל בהכנות ל'מבצע פסח', כולל לדאוג למעות חיטין7, מזון ולבוש8, וכן לחלוקת מצה שמורה כדלהלן.

הגדות: כדאי שיהיו לכל ילד סידור, חומש, ולהבדיל – קופת צדקה, משלו, וכן ספרי-קודש אחרים. ובעניין שהזמן גרמא – הגדה של פסח. ומה טוב – שקודם החג יקנו לכל ילד סידור חדש וכיוצא-בזה9, מה שיוסיף לו חיות ומרץ להשתמש בזה בפועל10.

כלים: "המנהג פשוט במדינות אלו... שלא להשתמש בפסח בשום כלי זכוכית שיש לחוש בו שמא עירו לתוכו משקה חמץ חם, או שמא נשתהה בתוכו משקה חמץ מעת-לעת"11. הנזהרים שיהיו להם כלים מיוחדים לפסח, ושלא להזדקק להכשרת הכלים כלל, תבוא עליהם ברכה12.

'סדר לדוגמה': בימים הסמוכים לחג-הפסח רצוי להראות לתלמידים עריכת הסדר, שעל-ידי זה יחקקו בזיכרונם ההלכות הקשורות בעניינים אלו, אך יש להתבונן ולסדר זאת באופן שלא לנגוע במנהגי אבותיהם13.

חלוקת מצה שמורה: מתקנת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, להשתדל – ובפרט רבנים, שו"ב וכל העוסקים בצורכי-ציבור – לשלוח לחג הפסח למכיריהם (על-כל-פנים להסדרים) מצות עגולות אפויות-יד, ודווקא מצות שמורה, וכן במקומות שמסדרים סדרים כלליים (כמו במלונות וכדומה) יסדרו זאת המארגנים14. בפרט – יש לדאוג לתלמידי מוסדות חינוך חב"ד ולהוריהם15. "מובן, שכל המרבה בסוגי מקבלי השמורה וכל המהדר בשמורה זו כפי האפשרי – הרי זה משובח"16. השיעור המינימלי לחלוקה זו הוא: 'כזית'17.

סדרים פומביים: הרבי הציע, שהרבנים שבכל אתר ואתר יערכו סדרים פומביים, היינו – כל אחד מהם יערוך את ה'סדר' שלו, ביחד עם בני ביתו ותלמידיו וכו', "ברחובה של עיר", ויזמין את כל תושבי המקום להשתתף ב'סדר הפומבי'. לפרסם מודעות בעיתונות המקומית, שהרב המקומי עורך 'סדר פומבי' הפתוח לקהל הרחב, במקום פלוני ובזמן פלוני, וכל הרוצה יוכל להשתתף בסדר, לקבל ארבע כוסות ושלוש מצות וכו', ובהדגשה – שאין דורשים דבר מן המשתתף, לא תמורה כספית ולא אחרת, וגם לא מחויבות להישאר עד סיום הסדר, אלא כל הרוצה יוכל להיכנס ולצאת ברגע שירצה18.

מכירת חמץ: נכון להפיץ שטר-מכירה קצר שיוכלו לצרפו לשטר הכללי, או ייפוי-כוח מתאים לכל המקומות שבהם נמצאים חמץ וכלי-חמץ19. יש לצרף לעניין זה גם אנשים שעלולים ליטול חלילה מן החמץ בפסח20.

יש לדאוג למכירת חמץ ב'ערב קבלן' דווקא, כדעת כ"ק אדמו"ר הזקן21, ולהשתדל בדרכי נועם אצל כל הרבנים שיעשו זאת.

הידורים שונים22

* אין אוכלים מצות מכונה, ואין נותנים אותם אפילו לילדים23.

* נזהרים ביותר ממצה שרויה. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות [בפועל: כל אחד אוכל לעצמו מתוך שקית. אוכלים את המצה לפני הבאת התבשילים על השולחן, מסלקים את השקיות ואז אוכלים ושותים משאר מרכיבי הסעודה. למעשה, אף אין מטגנים מצה במי-פירות], שמא תיפול עליהן טיפת מים, וכן שלא ייפלו מפירורי המצה למים או למרק. קודם ששופכים מים, או משקאות שמים מעורבים בהם, לכוס או לקערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה [כלי עם דבר לח שנפל בו פירור מצה, נמנעים מלהשתמש בו בפסח זה]24.

מצד החינוך – גם הקטנים צריכים להיזהר ממצה שרויה25.

* נזהרים משתיית יי"ש בפסח26.

* כשהסירו את החותמות מבקבוקי היין, נזהרו שה'פותחן' (שבאמצעותו פותחים את הבקבוק) לא ייגע ביין עצמו27.

* הרבנית רבקה נ"ע אמרה שאצלם לא שטפו את הביצים לפני פסח28.

* זה כמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון לחרוסת [וכן לא להשתמש בתבלינים בכלל] מחשש תערובת חמץ29.

* רבנו הזקן אמר: "בפסח אין צריך לכבד זה את זה באכילה ושתייה, אבל [אם סומך על המארח] מותר ליטול בעצמו"30.

* הצמח-צדק אסר אכילת צנון בפסח, ללא מתן טעם31.

* רבותינו היו אוכלים דגים בפסח32.

* כנראה, הרבי לא היה שותה תה בפסח (אבל בכלל, הקלו בזה גם רבותינו)33.

* הרבי היה אוכל מאכלי חלב בפסח34 (מזה נראה שאין חשש בעצם השימוש בחלב, אבל אלה הנזהרים מאכילת מוצרים תעשייתיים, נמנעים גם מחלב ומוצריו, כשאינם תוצרת בית).

* בין כלי הפסח של רבותינו נשיאינו היו גם צלחות עם פסי זהב בשפתן35.

* אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה צריך לאכול בפסח שקדים מתוקים לרפואה, והקפיד שיקנו אותם (קודם הפסח) בחנות שאינה מוכרת כלל מוצרי חמץ36.

* בדבר 'דירת פסח' או מטבח מיוחד לפסח – "לא ראיתי ולא שמעתי רבותינו נשיאינו נוהגים כן"37.

* אחד החסידים נהג להכין לעצמו מים לכל החג, ואחר-כך, כשהיה קשה עליו, רצה לבטל המנהג על-ידי התרת-נדרים, והורה לו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב שלא לבטלו, אף שאדמו"ר בעצמו לא נהג בזה, מכיוון שמנהג זה הוא מהנהגות הבעש"ט38.

* יש המניחים בד וכדומה בראש הברז, לסינון המים39.

* בס' 'תשבי' ועוד מובא, שיש הנמנעים מלהזכיר שם 'לחם' בפסח. על הרבי מסופר שכשאמרו לו על חדר מסויים שיש בו 'חמץ', הגיב ואמר: לא כדאי להזכירו בפסח40.

* אין נמנעים מלהכין בפסח מיני מאכל (ומאפה) הדומים למאכלי חמץ41.

* לפני פסח מבשלים ומסננים בבד את הסוכר המיועד לפסח, כדי לוודא שאין בו לכלוך כלשהו. יש שנוהגים כמנהג רבותינו נשיאינו עצמם, ואינם אוכלים כלל סוכר או מוצרים המכילים אותו בפסח, אך הרבי אמר שאינו יודע אם זו הוראה לרבים42.

* נזהרים ממאכל שנפל על הרצפה, ולכתחילה אף אין משתמשים בכלים שנפלו על הרצפה43.

* אוכלים רק פרי או ירק בעל קליפה44, ומקלפים אותו לפני האכילה (אפילו עגבניות ותמרים) בסכין המיוחדת לכך, שאין משתמשים בה לחיתוך מאכלים.

* נוהגים שלא לאכול דגים מלוחים ('הרינג') בפסח45.

_____________________

1)    שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ג. והיינו ל' יום לפני הפסח, משנה-ברורה שם סוס"ק ב בשם אחרונים, כף-החיים ס"ק ג בשם מחזורים. ובפרט בישיבה, כולל-אברכים ובית-מדרש - ראה ערוך-השולחן שם ס"ו.

2)    ה'שלושים יום' מתחילים מיום הפורים עצמו, שו"ע אדמוה"ז שם ס"א.

3)    שו"ע אדמוה"ז סי' תלו סכ"ג.

4)    'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' קצ, מאג"ק כרך ח עמ' שיט. מן הדין אסור לאכול מצה רק מעמוד השחר של ערב פסח, כנפסק בשו"ע אדמוה"ז סי' תעא ס"ד. ובחק-יעקב שם ס"ק ז הביא משיירי כנה"ג שהרבה נוהגין שלא לאכול מצה מראש-חודש, והובא באחרונים. בשו"ת איגרות-משה או"ח ח"א סי' קנה (דף ערב,א ואילך) מבאר מקור למנהגם ולמנהגנו. ובס' מצות-מצווה (פי"ב ס"ק כט) כ' שכיוון שהטעם הוא משום חביבות המצווה, הרי אפילו במצות של חמץ ראוי להימנע מלאכול, דשווין במראיתם וטעמם, ע"כ. וע"ע (ולכאורה יש לברר עד כמה הן חמץ ממש. ע' בשו"ע אדמוה"ז סי' תנה סל"ג. ועכ"פ יש מקום להחמיר בבוקר ערב פסח עצמו, וכ"כ בנטעי-גבריאל פסח ח"א פ"ב הערה כב).

5)    היכל-מנחם כרך ג' עמ' נד. וראה בס' 'נתיבים בשדה השליחות' עמ' קג ואילך, והסיכום בעמ' קנג. וזה דלא כנהוג בין כמה מרבני אנ"ש לפסוק בזה כמ"ש בשער הכולל פ"א ס"ב (אף שי"ל שהכוונה כאן לאורחים שלא מאנ"ש). וע"ע.

6)    היכל-מנחם כרך ג' עמ' קצג.

7)    שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ה ואילך. והעירו שברמ"א שם ס"א קושר זאת, ובוא"ו החיבור, לענין 'שואלין ודורשין', עיי"ש (ראה סיפורי-חסידים, מועדים, סיפור 294).

8)    ראה 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 977, תשמ"ח ח"ב עמ' 303, תנש"א ח"ב עמ' 399,339 ועוד.

9)    במכל-שכן ממה שעל-פי-דין (רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ח. טושו"ע ושו"ע-אדמוה"ז או"ח תקכ"ט ס"ז) צריך לקנות לו קליות ואגוזים.

10)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 343. ואכן נדפסו ומופצות ע"י מרכז צא"ח באה"ק לשם כך הגדות מיוחדות בהוצאת קה"ת עם חוברת תמונות צמודה, שהוכנו בהתאם להוראות מפורטות שנתקבלו מהרבי בנדון.

11)  שו"ע אדמוה"ז סימן תנא סעיף עג. וכן נפוץ המנהג בין אנ"ש שלא להכשירם גם מאיסורים. וראה בס' 'הגעלת כלים לפסח' פי"ג סעיף נט. ולגבי דורלקס ופיירקס וכו' דנו רבות בספרי השו"ת, ראה בס' הנ"ל פי"ג סעיף שעה.

12)  ראה במבוא לס' הנ"ל, אות י'.

13)  אג"ק כרך י עמ' שנ.

14)  ספר-המנהגים עמ' 37.

15)  אג"ק כרך יב עמ' שמג וכרך יא עמ' פו.

16)  אג"ק כרך יא עמ' ו.

17)  אג"ק כרך יב עמ' שמג וכרך יג עמ' יא.

18)  'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 851, מר"ד בעת ביקור הרבנים הראשיים לארה"ק.

19)  אג"ק כרך כ עמ' קפו.

20)  'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' קד.

ושם (כדי להפיס דעת המערערים): מובן שיזהירו את המוכרים שאסור להם לעשות זאת. אבל גם אם יעברו על איסור זה - 1) פשיטא כמה מהנ"ל לא יעשו זה. 2) גם בנוגע להנחשדים - ודאי כוודאיות התיקון - לא הווי. 3) אפילו בנוגע להנוטל - לכמה דעות לא בטלה המכירה [כן משמע דעת אדמוה"ז סי' תמח סעיפים יג-יד] כי אם גוזל הוא מה שנוטל ותו לא מידי. 4) אפילו להאומר [א"ה: ראה שו"ת משנה-שכיר ח"ב סי' קיח] דבטלה המכירה - י"ל דזהו מכאן ולהבא - וניצל מאיסור בל-יראה ובל-ימצא עד שעה זו. ולאו שאין בו מעשה - לכמה דיעות אין לוקין עליו אף בעשה מעשה [לעבור עליו]. 5) אפילו למאן-דאמר דלוקין עליו - צ"ע מה מכריע: כל שמונת ימי הפסח באיסור דבל-יראה ובל-ימצא אלא באופן שאין לוקין - או זמן קצר יותר, אלא שרגע אחד - רגע ביטול הקנייה - קאי בלאו דלוקין עליו. 6) אפילו אם-תימצי-לומר דבטלה המכירה למפרע - הנה אדרבה לפי זה יש לומר שאין כאן מעשה ואין לוקין על זה, כי מעולם לא היתה כאן מכירה, ואין מקום לקנייה בתוך חג הפסח.

ולבסוף, ע"פ הוראותיו ותיקוניו של הרבי, וכדי שיהא נכון לכל הדעות, נוסף הנוסח דלהלן לשטר המכירה:

"ישראל המוכר או בא כוחו יהיה, באם ירצה, מורשה מהנכרי הקונה ושלא על מנת לקבל פרס, למכור בשבילו או לתת במתנה מהעניינים הנמכרים".

21)  בסידורו – נדפס בשו"ע שלו סוף הל' פסח עמ' 1120, וביאורו מבעהמ"ח שער הכולל להלן שם עמ' 1399. וראה 'המועדים בהלכה' עמ' רנא, ובארוכה בספר 'מכירת חמץ בערב קבלן' להרה"ג ריי"צ שי' בלינוב, וכן בקונטרס 'מכירת חמץ לפי תקנת רבותינו' להרה"ג רש"ב שי' לווין, הנדפס בסו"ס 'תיקוני מקוואות' שלו, ברוקלין תשנ"ח.

22)  ב'רשימות', חוברת לח עמ' 9, איתא: "כ"ק אדנ"ע היה אומר, שאין לנהוג בהידורים בחג המצות - הטעם שלא יחול בקבלה בנדר. כ"ק מו"ח אד"ש". ולא נתפרש, הלא רבותינו נהגו בהידורים רבים ביותר, ומן הסתם התנו שיהיה 'בלי נדר'.

23)  'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 7. ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כט-לא על היחס למצות מכונה.

24)  ספר-המנהגים עמ' 41. האמור בסוגריים - ע"פ 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מט,מח. (המכניסים מצה ישנה לתנור לחממה כדי להחזיר טריותה - אין בזה חשש 'שרוייה').

25)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 111 הערה 258. והנאמר בשיחה הנ"ל דשנת תשי"א שאין להקפיד בזה, הכוונה לקטנים ביותר שטרם הגיעו לחינוך, שעדיף להאכילם שרויה מאשר מצת מכונה. ואף בנושא קטניות, אף שאדה"ז (תנג ס"ג) מזכירו רק כמנהג, מסתבר שעדיף להאכילם 'שרויה' שהחשש בו רחוק ורק ממידת חסידות (והרי באחש"פ מקילין בזה), על פני קטניות שהמנהג ברור לאיסור (כך פסק ונהג בביתו הרה"ח ר' אברהם צבי הכהן ע"ה מירושלים ת"ו. וכנראה שיש מרבני אנ"ש כיום הסוברים אחרת, וצ"ע אם יש לדעתם מקור נאמן. וראה בשו"ת קנין תורה ח"ב סי' פ. פרדס חב"ד גיליון 17 עמ' 175).

26)  לחששות שבזה, ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תנא, מד. שו"ת הצמח-צדק או"ח סו"ס נא. למעשה אוסרים גם אם בטוחים לחלוטין בכשרותו – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נד וש"נ, ושם בעמ' נו שלא נזהרו בהנאה ממנו.

27)  לקוטי-דיבורים עמ' 846.

28)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד, מלקוטי-סיפורים עמ' רסא. ומביא שם שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע הקפיד על הבחורים בליובאוויטש שהידרו לרחוץ. בזמננו יש החוששים לכוהל בסימון שע"ג הביצים, ומשווקים במיוחד בלא סימון.

29)  ספר-המנהגים עמ' 39. ובפועל נמנעים ככל האפשר ממוצרי תעשייה בכלל (ראה מכתב המד"א דכפר-חב"ד בנידון ב'כפר חב"ד' גיליון 759 עמ' 64).

30)  'היום-יום' עמ' מז. ספר-המנהגים עמ' 42. והיינו רק כדי שלא לגרום הרגשת אי-נוחות למישהו ולהביאו לבטל הידוריו, אבל ודאי שיש לארח ולתת האפשרות לקחת, אם סומך על המארח. ראה ספר-השיחות תש"ה עמ' 91 ועוד. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סז, וש"נ.

31)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סב. לגבי שום, אין מנהגנו לאסור (בשם הגר"י לנדא ע"ה. וראה מה שהביא בזה בס' שבח-המועדים תשנ"ג עמ' 195).

32)  שם עמ' ס. וכנראה קנו והכינו אותם לפני פסח, כמנהג הפשוט המובא שם.

33)  שם עמ' נג, ששתה במקומו חלב מהול במים חמים. במקום אחר פורסם מפי המשב"ק שהשתייה בימי הפסח היתה מיץ תפוזים שנסחט בבית. ב'אוצר' בעמ' הנ"ל מובא שנהגו לשתות תה, ועל אדמו"ר מהוריי"צ – מובא בעמ' מו.

34)  מפי הרה"ח בנימין שי' קליין ('תשורה', נה"ח, ח' אדר תשנ"ו, עמ' 29). וי"א שגם אדמו"ר מהורש"ב ואדמו"ר מהוריי"צ אכלו מאכלי חלב בפסח. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מו אות ו ועמ' נג אות י.

35)  'אוצר מנהגי חב"ד' ס"ע נט, מהרה"ח ר' רפאל-נחמן הכהן ע"ה בשם הרה"ח רשד"ב זיסלין ע"ה.

36)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד, מהרה"ג ר' יעקב לנדא ע"ה.

37)  ליקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 204 בהערה. ומציין שם ל'דרכי חיים ושלום' הל' פסח סי' תקעב, שבעל המנחת-אלעזר נהג כן (וע' ס' 'מהרי"ל - מנהגים' הוצאת מכון ירושלים עמ' תרל"ו אות צז).

38)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נז. ויש מאנ"ש הנוהגים בזה גם כיום.

39)  כשהיה הרבי מסייר במוסדות החינוך קודם עריכת ה'סדר', אירע שהעיר לכך את תשומת ליבם של האחראים, וכן העיר שיש לבדוק מפעם לפעם את המסננת שלא ייכנסו בה עניינים בלתי רצויים. הרב טובי' שי' זילברשטרום מסר שהדבר אירע כמה פעמים, ומשמעות הדברים היתה להיפך - שהרבי אינו גורס הידור זה, ורק אם עושים כך, יש לבדוק זאת לעיתים קרובות.

40)  מליל-הסדר תשל"ט, 'התקשרות' גיליון לח עמ' 13, 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סו. אגב, הרבי נמנע מלאכול מאכל שאמרו עליו בטעות שהוא 'קניידלאך' - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מז. (וראה סיפור זה גם ב'כפר חב"ד' גיליון 759 עמ' 44 ועמ' 158).

41)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד.

42)  'המלך במסיבו' ח"א עמ' שז. וראה בארוכה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נ ואילך. ושם, שכבר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע אמר שאינו אוהב שמחקים אותו בזה.

43)  בס' 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ס (ללא ציון מקור) כתב שיש הקולפים ואוכלים את המאכל. ולעניין כלי, כתב שנמנעים משימוש בו אף בדיעבד באותה שנה.

44)  למשל, אין אוכלים כרוב וכדומה. וי"א שגם חסה אין אוכלים מחוץ למרור וכורך בליל-הסדר.

45)  שם עמ' סא, עיי"ש (המציאות כיום היא, שבדגים-מלוחים ללא עיבוד הבעיה היא האנזים לריכוך שיש בו בעיית כשרות וגם בעייה לפסח, ובדגים מעובדים ייתכנו גם גלוקוזה וחומרי-טעם, שעלולים להיות חמץ ועכ"פ קטניות).

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש, פרשת ויקהל-פקודי / החודש
כ"ז באדר, מברכים החודש

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור1. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה2.

[מנהגי שבת-מברכים פורטו לאחרונה בגיליונות תשצ"ה, תת"ז].

רצוי להכין את ספר-התורה המיועד לקריאת פרשת החודש קודם התפילה, כדי למנוע טרחא דציבורא3.

מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע.

מניחים את ספר-התורה השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו)4, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר את פרשת 'החודש', בפרשת בא: "ויאמר... החודש הזה... תאכלו מצות" (שמות יב,א-כ).

אם יש רק ספר-תורה אחד אין מגביהים אחר חצי קדיש אלא גוללים לפרשת החודש. ומגביהים וגוללים לאחר גמר המפטיר. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

הפטרה: "כה אמר... בראשון באחד לחודש ... עולת תמיד" (יחזקאל מה,יח-מו,טו)5.

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת החודש, ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה6.

המולד: יום שני בשעה 3:11 אחה"צ ו-13 חלקים.

מברכים החודש: ראש-חודש ניסן ביום השלישי.

אין אומרים "אב הרחמים".

התוועדות בבית-הכנסת.

יום שני
כ"ט באדר, ערב ראש-חודש ניסן

ביום זה – 'יום כיפור קטן' – יש להוסיף בג' הקווין: תורה, עבודה (תפילה שבמקום קרבנות), גמילות-חסדים וצדקה7.

מי שיש לו יארצייט בחודש ניסן, יעלה היום לבית-העלמין8.

ביום האחרון של חודש אדר צריכה להיות שמחה מופלגה ביותר, לאחר ה'מרבין בשמחה' של כל ימי אדר מיום ליום, והיא נותנת את הכוח והסיוע להמשיך את הגאולה דחודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל, כי השמחה שבחודש אדר, ובפרט ביום האחרון שבו, פורצת את גדרי הגלות ומביאה את הגאולה האמיתית והשלמה, על-ידי משיח צדקנו שנאמר בו "עלה הפורץ לפניהם", בקרוב ממש9.

יום שלישי
א' בניסן – ראש-חודש

[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה ב'התקשרות' גיליונות: תת"ח, תתי"ב].

שחרית: "יעלה ויבוא". חצי הלל10. "ואברהם זקן... זבדיה..." ג' פעמים. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה. אשרי, ובא לציון, יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת התפילין. הנחת תפילין דרבנו-תם, קריאת-שמע, פרשיות: 'קדש' 'והיה כי יביאך', שש זכירות וחליצת התפילין. מזמור (כלשהו, כדי לומר את הקדיש), חצי קדיש, מוסף.

אמירת ההלל כסדר התפילה חשובה יותר מאמירתו בציבור.

אחרי התפילה, שיעור התהילים ומשניות האבלים – אומרים את ה'נשיא'.

יום התוועדות. ההתוועדות – בבית-הכנסת11.

חודש ניסן

בכל החודש אין אומרים תחנון12, 'א-ל ארך אפיים'13 ו"למנצח... יענך"14 בימות החול, "אב הרחמים" לפני מוסף שבת, ו"צדקתך" בשבת במנחה15. אין מתענים אלא חתן ביום חופתו ובכור בערב-פסח16.

נשיא: מצווה לחזק את המנהג17 לקרוא18 אחרי התפילה19 (אחרי אמירת תהילים20) בכל יום החל מהיום עד י"ג ניסן ועד בכלל, דבר יום ביומו בפרשת הנשיאים. היום מתחילים "ויהי ביום כלות משה" ומסיימים "זה קרבן נחשון בן עמינדב" (במדבר ז,א-יז). אחר-כך אומרים את ה"יהי רצון" (אומרים אותו גם בשבת)21 הנדפס בסידורי תהילת ה'22. גם כוהנים ולוויים אומרים אותו23.

ברכת האילנות: מברכים אותה רק24 בחודש ניסן25. גם נשים מברכות26. מברכים רק על אילנות מאכל27. לכתחילה יש להשתדל שיהיו לפחות שני אילנות28. מי שלא הספיק לברך בעוד הפרחים על האילנות, לא יברך אחר-כך על הפירות29.

יום רביעי
ב' בניסן

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר רבנו שלום-דובער נ"ע מליובאוויטש, אדמו"ר מוהרש"ב, דור חמישי לנשיאי חב"ד30, בשנת תר"פ, בעיר רוסטוב על נהר דון, ושם מנוחתו-כבוד31.

יום התחלת הנשיאות של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע32.

יום התוועדות.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרק משנה המתחיל באות אחת משמו הקדוש (על-כל-פנים פרק אחד)33. ב) להוסיף34 בלימוד תורתו של בעל ההילולא35, ש"עיקר גילוי החסידות באופן של הבנה וההסברה נתחדש על-ידו, ונתכנה 'הרמב"ם דתורת החסידות'"36. ג) להוסיף בעבודת התפילה. ד) להוסיף בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ש"עיקר חידושו – בייסוד ישיבת תומכי-תמימים, שבה מודגשת שלימות התורה" נגלה וחסידות כאחד37, ו"על-ידו התחילה עיקר הפצת תורת החסידות חוצה"38, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, שבה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות39.

_____________________________

1)    רגילים לומר זאת בחליפה וכובע, והנשואים בחגירת אבנט, כפי שנהג הרבי וכל הציבור עמו (ולכאורה כך יש לנהוג גם כשמשלימים זאת אחר-כך).

2)    ספר-המנהגים עמ' 30.

3)    לוח 'דבר בעתו'.

4)    שערי-אפרים, שער י, סי"ב.

5)    לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים, עמ' 33.

6)    לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.

7)    שיחות-קודש תשל"ו עמ' 663, ובכ"מ.

8)    הוראת הרבי להרבנית קרסיק ע"ה מת"א, שאין עולים לבית-החיים בחודש ניסן כלל (כך מסרו בני המשפחה. ועדיין צ"ב).

9)    לקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1274.

10)  יש עניין מיוחד להתפלל תפילת שחרית זו בציבור, כדי לומר הלל בציבור, ובפרט שבראש-חודש יש אומרים שאין מברכין עליו אלא בציבור (רמ"א תכב,ב. שו"ע אדה"ז תפח,ג).

11)  היום-יום, ל' ניסן.

12)  שו"ע אדמוה"ז סימן תכט ס"ח.

13)  כנדפס בסידורים מאז שנת תשל"ח. ראה בירור בעניין זה ב'התקשרות' גיליון שכט עמ' 18.

14)  סידור אדמוה"ז, לפני 'למנצח' זה.

15)  הנאמרים רק ביום שאומרים בו תחנון, כמבואר (בשו"ע רבינו סי' רפד סי"ד וסי' רצב ס"ז, ו)בפסקי הסידור כל אחד במקומו.

16)  לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ט.

17)  'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' עז.

י"א שבהקפדה לומר בכל יום את הנשיא שלו, יש סגולה שלא ישכח באחד הימים לספור ספירת-העומר. שמעתי מאבי מורי ז"ל בשם הרה"ג הרה"ח ר' חיים-שאול ברוק ע"ה.

18)  אין מנהגנו לקוראו מתוך ספר-תורה. גם בימי הקריאה אין לגלול הס"ת ולקרוא פרשת הנשיאים מתוכו. ובפרט בש"ק, שפרשת הנשיאים צ"ל אחר תפילת המוספין דווקא – 'שערי הלכה ומנהג' שם.

19)  וביום שיש בו תפילת מוסף, אחרי תפילת מוסף, שתדירה ומקודשת יותר מקריאת הנשיא – שם עמ' עט.

20)  ד"תדיר קודם", וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' (ניסן-סיוון) עמ' ג, שכן נהג הרבי בשנת תשכ"ז. ומתברר שבדרך-כלל אמר הרבי את התהילים מייד אחרי התפילה, וא"כ אמר את ה'נשיא' רק לאחר מכן. וכך היה גם בשנת תש"נ, להוציא יום ראשון וא"ו ניסן ויום ש"ק י"ב ניסן, שבהם ראו ורשמו ביומנים שלאחר אמירת שיעור התהילים היומי סגר הרבי את ספר התהילים ופתח שוב את הסידור במקום קריאת-התורה [=לומר את ה'נשיא'] (תודה להרב מנחם שי' דוברוסקין, מגדל העמק), ולא כפי שכתבנו אשתקד. (ומה שב'היום יום' דר"ח ניסן נדפסה ההוראה לומר את ה'נשיא' קודם סדר שיעורי חת"ת היומי, הרי לא תמיד כשנכתבה הוראה לפני שיעורי החת"ת הכוונה בזה שצריך לקיים זאת לפני אמירת השיעורים הללו (ראה למשל ב'היום יום' ל' מנ"א, כ"ה אלול) ועצ"ע – הרב שבתי שי' פרידמן, צפת).

21)  היום-יום, ר"ח ניסן. ספר-המנהגים, עמ' 36. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ד-ו.

22)  עמ' 473. לכאורה צריך לנקד שם "פָּרָשָׁה".

בס' 'קב הישר' מהדורת הרב שיינברגר תשנ"ג, פרק פה (דף תנג, א-ב), הנוסח הוא: "דמתחדשין [ולא כהתיקון 'דמתרחשין', עיי"ש] כציפרים, ומצפצפין בשבחין [כ"ה במקור, ס' יסוד-יוסף, ע"פ הזוהר דלהלן], ומצלאין על... ותעייל הנך ציפרייא קדישין [אצלנו "ציפרי קדישי"] לאתר קדישא דאיתמר עלייהו [ונוסחנו הוא כבס' יסוד-יוסף, "עליה" - על האתר]... וכל האורות הקדושות הכלולות [א"ה: צ"ע שבכ"מ - כמו באגה"ק סכ"ו, כ"ז - 'אורות' הן בלשון זכר] בקדושת זה השבט, ואהיה מלובש בקדושת זה השבט [נשמט מפני הדומות, וכבר העירו ע"ז]...". (ומציין לזוהר ח"ג קצו,ב וד"ת מונקאטש ח"ב אות ג).

23)  למרות שמוזכר שם "שבאם אני עבדך משבט..." והוא איננו משבט זה, כיוון שזה שייך ל'עיבור' (דהיינו גילוי מסויים מנשמה אחרת בתוך נשמתו-הוא, הנשארת בדרגתה), הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, היום-יום שם, ספר-המנהגים שם, לוח כולל-חב"ד. ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' פ נתבאר, שהשייכות היא וודאית לכל אחד ואחד מישראל, ורק שבאם זהו שבטו, אזי השייכות וההמשכה הן באופן נעלה יותר (בשו"ת מנחת-אלעזר ח"ה סי' ב כתב שלא יאמרו כהן ולוי את היה"ר, אבל בפתחא-זוטא הל' פסח סי' א אות ו הוכיח שגם הם יכולים לומר זאת).

24)  'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רכ, ע"פ סדר ברכת-הנהנין שבסידור אדמוה"ז. וכן הוא ע"ד הקבלה, ברכי-יוסף סי' רכו ס"ק ב. ולפלא שממשיכים להדפיס גם השתא בלוח כולל-חב"ד (ע"פ קצות-השולחן סי' סו בבדי-השולחן ס"ק יח) שניתן לברך ברכה זו גם בחודשי אדר או אייר, ללא כל הסתייגות. וראה אנציקלופדיה-תלמודית כרך ד עמ' שנח, ציון 98.

25)  היו שבירכו ברכה זו ברוב עם, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ה. ובפרט ע"פ המבואר בס' מורה-באצבע להחיד"א אות קצט ע"פ הזוהר שכוונת הברכה היא לתיקון נשמות שנתגלגלו בדומם וצומח ויבקשו עליהן רחמים.

לעניין ברכה בשבת, ראה שו"ת יחווה-דעת ח"א סי' ב שאין בזה איסור, ותלוי במנהג המקום, וש"נ.

בשו"ת מהרי"ל (הישנות) סי' קמג נקט בפשיטות שמי שלא בירך בראייה ראשונה מברך בראייה שנייה, ונעתק באגור סי' שיח ומטה-משה סי' שסא (שם הביא מזה ראיה לדין שהחיינו, שבו נחלקו עליו, ולדעת רבינו בסידורו מברכים ללא שם ומלכות), ובבירור-הלכה סי' רכו (עמ' רט) כ' שלפי כללי הפוסקים יש לפסוק כן נגד כל האחרונים שלא ראוהו. בבדי-השולחן שם הבין בסדר ברכת הנהנין פי"ג הי"ד שאין לברך, אבל מפשטות הלשון הכוונה רק לשלול ברכה נוספת באותה שנה (וכמו בהלכה יג וכו' שלא כותבים כך. ובפרט שמהלשון שם "אינו חוזר ומברך" משמע שכן מברך לראשונה). וראה בזה באריכות בשו"ע הקצר פרק פז ס"ג ובהערות.

26)  נסמן בשו"ע הקצר שם סי"א.

27)  ראה הדעות בזה בשו"ע הקצר שם ס"ה ובהערות. דעת הרמב"ם, הטושו"ע והפוסקים שהביא בלקוטי-שיחות, כרך כג, עמ' 116 הערה 33 (וכפי שנראה שהכריע שם) שצ"ל אילני פרי דווקא. ורק שהעיר על השמטת אדמוה"ז מסדר ברה"נ, וסיים 'ואכ"מ' בקשר להשמטות כיו"ב שם.

לעניין אילנות שעודם בשנות ערלה, בגליון רע"א סי' רכו מסתפק בזה, אבל רבים פסקו לברך, ראה הגדה של פסח 'חזון עובדיה' עמ' יד משו"ת דובב-מישרים ח"ג סי' ה וחלקת-יעקב ח"ב סי' כז ועוד.

28)  כף-החיים סי' רכו ס"ק ב ובדי-השולחן סי' סו ס"ק יח.

29)  ואפילו בלא שם ומלכות, כיוון שבלוח ברכת-הנהנין (פי"ב הכ"ג) כ' אדה"ז שאם נפל הפרח וגדלו הפירות טוב לברך בלא שם ומלכות, ובסדר ברה"נ השמיט זאת. 'ביאור סדר ברה"נ' עמ' 445.

30)  הנשיאות החלה בשנת תרמ"ג, אך קבלת עול הנשיאות בכל הפרטים היתה רק בשנת תרנ"ד, ראה 'ספר התולדות – אדמו"ר מהורש"ב', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו, עמ' 34. וראה הערה 1 בפתח דבר לספר המאמרים תרמ"ג-ד.

31)  פרשת ימי חייו האחרונים בעלמא דין והסתלקותו נדפסה בס' 'אשכבתא דרבי', ברוקלין תשל"ו, ועוד.

בחורף תרצ"ט, כיוון ששלטונות העיר עמדו להרוס את בית-העלמין, הועבר גופו הק' לבית-העלמין החדש שבאותה העיר מתוך מסירת-נפש ע"י מניין מאנ"ש, על-פי הוראות תלמידו הרה"ק ר' לוי-יצחק שניאורסאהן נ"ע, אביו של הרבי, והקימו במקום אוהל מאותן האבנים שהועברו מהאוהל הישן. 'אשכבתא דרבי' עמ' 151, ומשם ב'תולדות לוי-יצחק', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשנ"ה, ח"א עמ' 287. צילום הציון ששופץ נדפס שם בעמ' 294.

32)  ראה לקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1293 בהערה. כרך יב עמ' 146 בהערה 1. כרך לב, עמ' 23 הערה 38. ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 347 הערות 8 ,7.

33)  ע"פ לקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 296.

34)  ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב, עמ' 286, מוגה.

35)  ע"פ שיחות-קדש תשנ"ב, עמ' 382.

36)  לקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 277 ,209.

37)  לקוטי-שיחות, כרך כ, עמ' 67. כרך כז, עמ' 25. 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א, עמ' 495 ,310.

38)  לקוטי-שיחות, כרך כ, עמ' 389. וראה שם, כרך כב, עמ' 186.

39)  ע"פ הוספות לשיחה הנ"ל בהערה 25, שם עמ' 292. וראה לקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 276.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)