עמדה שבועית

אמנות השנאה העצמית

איננו צריכים להרחיק עד שוודיה כדי לגלות את עוצמת השנאה העצמית וההידרדרות המוסרית. כל המצוי מעט בעולם הספרות, התרבות והאמנות בארץ יודע היטב לאן הרוח נושבת שם

בין שלל התגובות על מחאתו של שגריר ישראל בשוודיה, שהזדעזע מהמיצג החולני שיצר 'אמן' יהודי וישראלי וכיבה אותו, נשמעה תגובה צפויה כל-כך - "הוא פגע בחופש האמנות". ממש חילול הקודש. איך העז השגריר לגעת בעבודה-הזרה של הזמן הזה, באמנות המקודשת!

בבני-אדם טבועה תכונה להימנע מפגיעה בקודשי הזולת. ברגע שאומרים שהאמנות קדושה וכל הפוגע בה מחלל את הקודש, יש הנאלמים דום. אבל אולי כדאי להרהר מעט בטיבה של 'קדושה' זו, ומדוע אמורה האמנות להיות קדושה ובלתי-נתונה להתערבות הציבור.

זכויות-היתר של האמנים

האמנות, מעבר להיותה יצירה שיש בה (או שאמורה להיות בה) שאר-רוח, היא למעשה שפה. אפשר להעביר מסר באמצעות מילים רגילות, ואפשר להביע רעיונות ותחושות בשפת האמנות. אמן המצייר ציור, יוצר מיצג או כותב שיר - מבטא בדרך זו את המסר שהוא מבקש להעביר. אולם במהות הדברים אין כאן שום דבר קדוש, אלא שפה אחרת להעברת מסרים.

אלא שהאמנים תובעים לעצמם זכויות-יתר, שאינן ניתנות לבני-אדם רגילים. אדם מן השורה שיפגע בזולת, שיחרף את קודשי עמו, שינאץ את נבחרי-הציבור - יעמוד לדין. חופש הביטוי שלו מסתיים בנקודה שבו מתחילה הפגיעה בזולת ובקודשיו. ואילו האמנים סבורים שלהם הכול מותר, בשם 'קדושת האמנות', שאינה אלא כסות לשאיפתם להיות מעל החוק ומעל ערכי כבוד הזולת.

הגיע הזמן שיקום הילד שיצעק 'המלך עירום'. מדוע מותר לאנשי ה'תרבות' וה'אמנות' מה שאסור לכל אדם בישראל?! לרבנים, לאנשי-ציבור, למנהלי בתי-ספר ולכל אדם בעל עמדה חשובה כלשהי אסור לפגוע ברגשות הזולת. אוי למי שיעז לומר אמירה פוגעת ופרובוקטיבית. למה בשם ה'תרבות' והאמנות, כביכול, הכול מותר?!

אנשי ה'תרבות' בארץ נהנים מחופש מוחלט, שאינו קיים אפילו באמריקה, ערס החופש והחירות. שם מורידים תערוכות ותצוגות שפוגעות במקצת הציבור. שם הורדה לפני כמה שנים תערוכה לרגל חמישים שנה לפצצה האטומית בהירושימה, שבה הוצגו היפנים כקרבנות אומללים והאמריקנים כתוקפנים. רק שוו בנפשכם שמישהו היה מעז להוריד אצלנו תערוכה שמציגה את הערבים כקרבנותיה של האכזריות הישראלית.

מקוממים לא פחות ניסיונותיו של ה'אמן' הפרובוקטיבי, ושל כמה מעמיתיו, להציג את שגריר ישראל ואת הציבור המזדעזע כמי שאינו מבין את היצירה ה'נשגבה'. אולי אין לנו תואר שני באמנות, אבל את הסמלים הברורים הללו - ברבור צחור שט בבריכת דם - עדיין כולנו מבינים. זה מיצג מחריד, שבו באה לידי ביטוי תמציתה של השנאה העצמית ושל ההזדהות עם האוייב המתועב ביותר.

מהרסייך ומחריבייך

בכלל, כשמדברים אצלנו על 'חופש הביטוי', מתכוונים לחופש בכיוון אחד. לדבר נגד דת-ישראל - זה 'חופש הביטוי'. להציג תמונות או מיצגים השמים ללעג את כל הקדוש והיקר לנו - 'חירות האמנות'. להשמיץ, לבזות ולהעליב יהודים דתיים וחרדים, מתנחלים ואוהבי ארץ-ישראל - 'נשמת אפה של הדמוקרטיה'. להציג את חיילי צה"ל כקלגסים צמאי-דם -עמדה 'מוסרית'. אבל לומר משהו בכיוון ההפוך - זו הסתה וקנאות.

למרבה הצער, איננו צריכים להרחיק עד שוודיה כדי לגלות את עוצמת השנאה העצמית וההידרדרות המוסרית. כל המצוי מעט בעולם הספרות, התרבות והאמנות בארץ יודע היטב לאן הרוח נושבת שם. אנחנו קובלים על האנטישמיות המתגברת בעולם, אבל מתעלמים מהעובדה שהאנטישמים אינם נזקקים אלא לצטט את דבריהם של יהודים וישראלים. מה הפלא שסרטים ומחזות, אכולי שנאה עצמית, מושכים קהל רב בגרמניה ובמדינות אירופה אחרות?

בציפייה לגאולה

"לפני הגאולה מגלות מצרים נאמר 'וייאנחו בני-ישראל. רק כשהחלו לחוש את מרירות הגלות ונאנחו - גאל אותם הקב"ה. כך יהיה גם באחרית הימים - כאשר ירגישו את עול הגלות וייאנחו, תבוא הגאולה"

(חידושי הרי"ם)

יש חדש

כינוס תפילה

ביום ראשון הקרוב, ב' בשבט, יתכנסו ברחבי הארץ אלפי ילדים לעצרות תפילה מיוחדות, לנוכח המצב הקשה בארץ. בית-דין רבני חב"ד באה"ק פנה אל מנהלי מוסדות החינוך בבקשה לכנס את הילדים לכינוסים של תורה, תפילה וצדקה. כינוס מרכזי יהיה אי"ה בכותל המערבי, בשעה 12 בצהריים. באותו זמן יתכנסו תלמידי מוסדות החינוך בצפון ליד ציון רבי שמעון-בר-יוחאי במירון.

המהפכה הצרפתית

בסוף השבוע שעבר חזרה לארץ משלחת מיוחדת של עיתונאים, שיצאה לביקור מיוחד בצרפת, כאורחי הקהילה היהודית בפאריס ומוסדות חב"ד. במסגרת המסע גם נפגשה המשלחת עם נשיא צרפת, ושמעה ממנו כי הוא נחוש להיאבק בגילויי האנטישמיות. את הביקור יזם הרב יוסף-יצחק פבזנר, מנהל מוסדות חב"ד בפאריס. העיתונאים התרשמו מאוד מעוצמת העשייה החב"דית בצרפת וממערכת המוסדות המפוארת שלה. כמו-כן שמעו את עמדתם הברורה של רבני חב"ד, שאין להיבהל מפני גילויי האנטישמיות, ובוודאי לא להסתיר את הסממנים היהודיים.

הוקרה למפעלי החסד

לקראת הכינוס הארצי של שלוחי חב"ד, מנהלי בתי-חב"ד ברחבי הארץ, העניקו עשרות ראשי-ערים תעודות-הוקרה למנהלי בתי-חב"ד בעריהם, על פעילותם בסיוע לנזקקים, בהפעלת בתי-תמחוי ובעידוד משפחות נפגעי הטרור. בין ראשי הערים שהעניקו את התעודות - ירושלים, חיפה, נתניה, דימונה, פתח-תקווה, קריית-שמונה, אור-עקיבא ועוד. מערך בתי-חב"ד, הפרוס ברחבי הארץ, הוא הגוף הארצי הגדול ביותר בסיוע למשפחות נזקקות ובניהול בתי-תמחוי.

שלחן שבת

השכל דורש להבין

בסוף הפרשה הקודמת זעק משה רבנו אל ה' "למה הרעותה לעם הזה!". על כך באה התשובה בתחילת פרשתנו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי הוי' לא נודעתי להם". מפרש המדרש, שהקב"ה ענה למשה כי האבות עברו ניסיונות רבים ואף-על-פי-כן לא הקשו קושיות.

לכאורה, סיפור זה אינו לשבחו של משה רבנו. הדבר מעורר שאלה כפולה: א) מדוע באמת שאל משה רבנו קושיות על הנהגתו של הקב"ה, והלוא ידוע שדרגתו הרוחנית הייתה גבוהה משל האבות? ב) התורה נמנעת מלדבר אפילו בגנותה של בהמה, וכל-שכן ביהודי, ובמובחר שבעם-ישראל, משה רבנו; מדוע מספרת אפוא התורה דבר זה?

החכמה והמידות

ההבדל בין האבות למשה רבנו הוא, שעבודת האבות הייתה בעיקר בקו המידות: אברהם - איש החסד והאהבה; יצחק - איש היראה והגבורה; יעקב - קו התפארת והרחמים. לעומתם, משה רבנו עניינו חכמה, ולכן ניתנה על-ידו התורה, שהיא חכמתו של הקב"ה.

המידות יש בהן טבע ההכנעה וקבלת-העול, ואילו השכל שואף להבין כל דבר. המידות יכולות לחיות בשלום גם נוכח שאלות וקושיות, אולם השכל רוצה להבין, וכאשר אינו מבין - הדבר מפריע לו בעבודתו.

חיבור מוח ולב

לכן האבות לא שאלו קושיות, משום שעניינם היה מידות, והמידות אינן תובעות תשובות לכל שאלה. אולם משה רבנו, חכמה דקדושה, תובע הסבר ותשובה לשאלה "למה הרעותה", כי מצד מדרגת החכמה נדרש לתת הסבר לזעקה זו.

על כך משיב הקב"ה למשה רבנו: אמת שמצד מדרגת החכמה נדרשת תשובה, אבל כשעומדים לקראת ההתגלות הגדולה של שם הוי' במתן-התורה, צריכה גם מדרגת החכמה לאמץ את תכונת ההתבטלות וקבלת-העול של המידות ולא להקשות קושיות. כל עוד הגילוי האלוקי הוא גילוי מצומצם, יש מקום להבדלים בין המידות לבין החכמה, אולם כאשר שם הוי' מתגלה, צריכה גם החכמה להתבטל ולעמוד בהכנעה ובקבלת-עול, כמו המידות.

דרישה כפולה

התורה מספרת זאת כדי ללמד הוראה לכל יהודי, שנדרש חיבור בין עבודת המידות לעבודת השכל. בעם-ישראל יש "ראשיכם שבטיכם", בעלי מדרגה גבוהה, ויש "חוטב עציך ושואב מימיך", בעלי מדרגה נחותה. כל אחת משתי הקבוצות הללו נדרשת להתחבר עם הקבוצה השנייה.

בעלי המדרגה הגבוהה חייבים לרדת גם אל היהודים הפשוטים, ללמדם ולפעול עמם, והיהודים הפשוטים נדרשים לעלות למעלה, לדרגתם של הראשים. עליהם ללמוד תורה, הן תורת הנגלה הן פנימיות התורה, ולקיים מצוות בהידור. הכוח לחבר את שני הקצוות ניתן למשה רבנו, וחיבור זה יביא במהרה בימינו את הגאולה על-ידי משיח-צדקנו.

(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 857)  

אמרת השבוע

הביט פנימה

גיסו של הבעש"ט, רבי אברהם-גרשון מקיטוב, עבר באיסטמבול, בדרכו לארץ-ישראל. נודע לו כי בעיר מתגורר 'חכם', שאומרים עליו כי הוא מצאצאי דוד המלך. הלך רבי אברהם-גרשון לבקרו. בהגיעו לביתו, ראה שבשכונה מתגוררים אנשים שאינם מהוגנים. בשיחתו עמו תמה על העובדה שהוא מתגורר בשכנותם של אנשים כאלו.

נענה אותו 'חכם' בתמימות: "כיצד יכול אדם להתעלם לרגע מעצמו ולשים את ליבו לנעשה סביבו ומחוצה לו?!".

אמר רבי אברהם-גרשון בליבו: "אכן, עתה ידעתי כי מזרעו של דוד המלך הוא".

מן המעיין

אותות ומופתים

גדלות אמיתית

היהודי הקדוש מפשיסחה היה אומר: להראות מופתים, אין בכך משום גדלות מיוחדת וחכמה יתרה, שכן כל בעל-מדרגה יכול להיות בעל-מופת; אבל להיות יהודי כראוי קשה; בדבר זה יש גדלות אמיתית.

לשד השמן

החסיד ר' זאב וילנקר אמר לאחיו ר' משה, שהיה גדול ממנו: נוהג אתה לומר לי תורות של אדמו"ר הזקן, ספר לי גם קצת מופתים שראית אצלו. השיב לו ר' משה: אני נותן לך את לשד השמן ואתה מבקש את ציפורני הרגליים...

מופתים - "באדמת בני חם"

אצל חסידים הייתה שגורה האמרה: "אותות ומופתים באדמת בני חם". "בני חם" זקוקים לאותות ומופתים, אבל לא בני-ישראל; אצלם אין המופתים תופסים מקום חשוב.

הצדיק עצמו מתפעל

מופתים הנעשים על-ידי קוסמים ודומיהם מעוררים התפעלות רק אצל העומדים מן הצד, שכן הקוסם עצמו יודע שקסמיו אינם אלא תרמית ואחיזת-עיניים; אבל מופתים הנעשים על-ידי נביאים וצדיקים, בכוח אלוקי, גם הם-עצמם מתפעלים מגילוי האלוקות שבמופת.

(רבי אלימלך מליז'נסק)

פרסום שם הקב"ה

על-ידי מופתים מתפרסם ומתגדל שמו של הקב"ה בעולם, כפי שכתב רבי שניאור-זלמן מלאדי, שתפילות הצדיקים המתפללים לקב"ה שיעשה ניסים גלויים לישראל, הן בשביל שיתגדל ויתקדש שמו יתברך, שידעו הכול כי יש אלוקים בישראל.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

לקבוע את הנס בנפש

בתפילת "ועל הנסים" בחנוכה אנו אומרים: "וקבעו... להודות ולהלל לשמך הגדול". "וקבעו" - בני-ישראל החדירו וקבעו בתוך-תוכם את הנס, כדי שיבינו שבכל יום הם חיים בנס, והוא מתרחש תמיד.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

השפלה זו למה?

סיפרו לרבי מנחם-מנדל מקוצק על צדיק אחד, בעל-מופתים, שגילה ברוח-קודשו היכן הסתירו גנבים מקל של אחד מחסידיו. הגיב רבי מנחם-מנדל: סיפור זה תמוה בעיניי - אדם גדול כמוהו שישפיל עצמו עד כדי כך?!

הפלא האחרון

רבי ברוך ממז'יבוז אמר: כל הגדולות והנפלאות שהראה אליהו הנביא בהר הכרמל היו כאין וכאפס לעומת הפלא האחרון שהראה, שכן בשעה שירדה האש מהשמים לא הוציא העם אף הגה של התפעלות ממעשה הפלא עצמו, אלא הכול קראו פה אחד - "ה' הוא האלוקים".

מעשה שהיה

בקשה אחרונה

רבי יצחק-אייזיק קרסילשציקוב היה גדול בתורה ומגאוני העיר פולטווה. כל ימיו הגה בתורה, הרביץ תורה ברבים, ואף כתב חידושי-תורה לרוב. גם כשהמצב ברוסיה החמיר והתעצמו הגזרות כנגד לומדי התורה ושומרי מצוותיה, לא זנח רבי יצחק-אייזיק את תלמודו. על-אף הסכנה שבדבר היה יושב בביתו מבוקר ועד ערב ועוסק בתורה.

לרשותו עמדו מעט ספרים, ובהם רמב"ם, משניות ותלמוד ירושלמי. ובכל-זאת, בזכות עמקותו הרבה והתמדתו העצומה השיג ידיעה רחבה מאוד בגמרא ובהלכה. הוא אף חיבר פירוש מיוחד משלו על חלק מהלכות הרמב"ם וכן פירש כמה מסכתות בירושלמי.

כל ימיו שאף להביא את חידושי-התורה שלו לדפוס, אולם רדיפות השלטונות והמצב הכלכלי הקשה השאירו משאלת-לב זו בגדר חלום בלבד. אף-על-פי-כן שמר על כתביו כעל בבת-עינו, מתוך תקווה סמויה כי ביום מן הימים יזכו בכל-זאת לראות אור-עולם.

בערוב ימיו חלה רבי יצחק-אייזיק ונפל למשכב. לאחר תקופה שבה היה רתוק למיטתו בביתו, נאלץ להתאשפז בבית-מרפא ממשלתי. צער רב הצטער כאשר נאלץ להיפרד מכתביו. לקחתם עמו - זה היה דבר שלא עלה כלל על הדעת.

קודם שעזב את ביתו טמן את חידושי-התורה שלו במגירת-סתרים, מאחורי ארון בגדים, אף-על-פי שלא ידע מה בדיוק התכוון להשיג בכך.

הצוות הרפואי סעד את רבי יצחק-אייזיק והשתדל להקל עליו את ימיו האחרונים, אך הטיפול הרפואי עצמו היה דל ועלוב, ולמען האמת ספק רב אם הייתה כלל דרך להצילו.

שבוע לאחר שאושפז בבית-המרפא כבר ידע רבי יצחק-אייזיק כי ימיו ספורים. הוא היה מוכן נפשית לקראת רגע המעבר לעולם שכולו טוב, וקיבל עליו את הדין באהבה. רק דבר אחד ציערו מאוד ולא נתן לו מנוח - הכתבים. מה יעלה בגורלם? לאחר מותו - ידע - יעבירו השלטונות את ביתו לאזרח אחר, וכל חידושי-התורה שעליהם עמל שנים רבות כל-כך ירדו לטמיון.

צערו של רבי יצחק-אייזיק והתפילות שנשא בליבו פעלו את פעולתם. באותה שעה ממש, בלי שאף ידע על כך, חלף יהודי צעיר ליד פתח בית-המרפא. באותו רגע יצאה החוצה אחות, שזמן-מה קודם-לכן טיפלה ברבי יצחק-אייזיק, ופגשה ביהודי שחלף ברחוב.

הלה היה מוכר לאחות, ומשום-מה החליטה לפנות אליו. "יש כאן יהודי מבוגר העומד לסיים את חייו בעוד כמה שעות, האם  תרצה לגשת אליו ולבקרו?", שאלה-הציעה.

פנייתה של האחות נגעה לליבו של ההלך. האיש לא נמנה עם שומרי המצוות, ובהשקפתו אף היה קרוב יותר אל המהפכנים הרוסים מליהודים מסוגו של רבי יצחק-אייזיק. בכל-זאת נכנס פנימה, בירר היכן חדרו של רבי יצחק-אייזיק והחל להתקרב אל מיטתו.

לרגע קט חלף באיש הרהור חרטה, שכן מעולם לא פגש את היהודי ולא הכירו. מה פתאום הוא בא לבקרו, סתם-כך, בלי סיבה? אך במחשבה שנייה התעשת ובכל-זאת החליט לגשת אליו.

עיניו של רבי יצחק אייזיק היו עצומות רוב הזמן. רק מפעם לפעם פקחן לרגע קט. כשהבחין בזר הניגש אליו נשארו עיניו פקוחות וזיק של חיות ניצת בהן.

"אידיש פארשטייט איר?" (=יידיש, מבין אתה?), שאל בקול חלש.

הזר נד בראשו כאומר "הן".

חיוך דק התפשט על שפתיו של רבי יצחק-אייזיק. הוא סימן לאורח להתכופף אליו ולקרב את אוזנו לפיו. נראה כי חשש לדבר בקול רם, או שמא זה היה מפני חולשתו.

אחז רבי יצחק-אייזיק ביד האיש ולחש: "אנא ממך, איש צעיר. עוד מעט אמות ונשמתי תעלה לעולם העליון. סורה לביתי שבכתובת פלונית וחפש מאחורי ארון הבגדים מגירת-סתרים. במגירה תמצא דפים של חידושי-תורה, שעליהם עמלתי כל ימי חיי. משביע אני אותך כי תיקחם משם לבל יאבדו, ולאחר מכן תמסור אותם לידיים נאמנות, כדי שאזכה להיות ממזכי הרבים גם לאחר מותי".

הזר התפעל מאוד מכך שאלה טרדותיו של יהודי נשוא-פנים זה, ברגעי חייו האחרונים. "מבטיח אני לך לעשות כדבריך", אמר האיש בהתרגשות.

לפתע חש לחיצה חזקה מעט בכף ידו. מיד לאחר מכן נעצמו עיניו של רבי יצחק-אייזיק ושוב לא נפקחו.

האיש הביא לידיעת יהודים נוספים בפולטווה את דבר פטירתו של רבי יצחק-אייזיק, ומיד לאחר מכן פנה לקיים את הבטחתו לו. על-פי הדרכתו של רבי יצחק-אייזיק חיפש ומצא את הכתבים והעבירם לידיים נאמנות.

ואמנם זכה רבי יצחק-אייזיק קרסילשציקוב כי חלומו יתגשם. לימים נדפסו חידושי-התורה שלו בספר, ובוודאי הסבו נחת-רוח לנשמתו.

דרכי החסידות

יראה מהקב"ה

אף-על-פי שהחסידות מדגישה בעיקר את גדולת ה' ומעוררת את הלב לאהבו ולהידבק בקדושה האלוקית, בכל-זאת היא השרישה יראת-שמים פנימית ועמוקה ביותר. לא יראה מפני העונש, אלא יראה מהקב"ה ופחד מעצם החטא.

רבנו הזקן מסביר בספרו 'לקוטי-תורה' (קרח נג,ד) שעיקר הפירוש ב'יראת חטא' הוא - להתיירא מן החטא עצמו. היראה מפני העונש אינה ממצה את חומרתו של החטא עצמו, שכן העונש מביא תיקון לנפש ומאפשר לה לקבל את הארות העולם הבא, ואילו החטא עצמו מרחיק את האדם מאור ה'.

כאשר כ"ק אדמו"ר הרש"ב הגיע לגיל התחלת הנחת תפילין, אמר לאביו, הרבי מהר"ש, שרצונו להיות ירא-שמים באמת. הוא שאל מה עליו לעשות כדי להגיע לכך. אמר לו אביו: "עליך להיות בקי בשולחן-ערוך רבנו, עם כל ה'ויש אומרים'. 'בקי' הכוונה - כשהדברים מאירים את כל המהות. כל הלכה צריכה להיות מורגשת באותו איבר בגוף השייך להלכה זו. איברי הגוף צריכים 'לשמוע' מה עליהם לעשות". ואכן, מסופר עליו, שהרגיל את איברי גופו שיעשו בעצמם מה שכתוב בשולחן-ערוך.

נברשת בלי נורות

פעם אחת חזרו לפני הרבי הרש"ב אמרה של החסיד רבי הילל מפאריטש, שכל גודל זהירותו ביראת-שמים הוא כדי שייקלטו בליבו ענייני חסידות (והוא אכן היה ירא-שמים מופלא). הגיב הרבי: "ואני אומר, שכל ענייני חסידות וטיב קליטתם הוא כדי להרגיש יראת-שמים בחיות פנימית. המתיקות הגדולה ביותר של השכלה חסידית - אינה בעלת ערך כלל לגבי הידור דהידור של מצווה".

כ"ק אדמו"ר הריי"צ פירש את המושגים 'יראה תתאה' (=יראה תחתונה) ו'יראה עילאה' (=יראה עליונה), מושגים שמוזכרים לרוב בתורת החסידות, ואמר: "'יראה תתאה' - שהאדם ידע שהוא תחתון; 'יראה עילאה' - שירצה להיות עליון". ופעם אחת אמר לבחור-ישיבה: "תורה בלי יראת-שמים למה היא דומה? לנברשת חשמלית בלי נורות ולטלית-קטן בלי ציציות".

מסופר על רב אחד שהתאונן באוזני החסיד רבי הילל מפאריטש, שאין דבריו נשמעים בקרב אנשי קהילתו ופרנסי העדה אינם מקבלים את דעתו. אמר לו רבי הילל: "מקיימים הם את דברי חז"ל 'כל אדם שיש בו יראת-שמים דבריו נשמעין'"... הרב התמרמר מאוד והוציא את תעודות הסמיכה שקיבל מגאונים וכן מכתבי שאלות ותשובות מרבנים נודעים, שחולקים לו כבוד בתור גאון ומרבים בשבחו. נענה רבי הילל: "אלה ראיות של נייר, ואילו הראיה מן הגמרא היא ראיה חיה. הוסף ביראת-שמים ודבריך יישמעו"...

הכול מתבטלים

אדמו"ר מהר"ש פירש את מאמר חז"ל "הכול בידי שמים חוץ מיראת-שמים", וכך אמר: "הכול בידי שמים - כשרוצים נותנים וכשלא רוצים לא נותנים; חוץ מיראת-שמים - כשמבקשים יראת-שמים, נותנים תמיד"...

באחת מאיגרותיו של הרבי ריי"צ הוא כותב: "האמת שובר את החיץ היותר חזק, ויראת-שמים אמיתית פורצת גדר של אבנים וברזל. בפני אמת ויראת-שמים - הכול מתבטלים!".

ובאחת משיחותיו הוא מתאר את ההבדל בין ימי-קדם לימינו אלה: "פעם הייתה דרך-ארץ לפני אותיות התורה, מצד יראת-שמים. אפילו יהודי פשוט, כשהיה צריך לעשות ברכה, היה נוטל תחילה את ידיו, או שניקה אותן לפחות בעשבים ובעפר. בילדותי שיחקתי פעם בעשיית סירה, ותוך כדי כך שמעתי איך גנן מברך 'שהכול נהיה בדברו' - ונחרדתי. היום - לא האדם שומע את הברכה ולא הברכה שומעת אותו".

חיים יהודיים

הד"ר פיקל מנחיל את אהבת הארץ לדור הצעיר

שורשים יהודיים בגולן

בימים שהזרימה בנחלי רמת-הגולן חזקה, המפלים שוצפים וכל האזור מלבלב ופורח מגשמי הברכה - שבים ונשמעים הדיבורים התמוהים על מסירת הגולן לסוריה. האמירה המקוממת ביותר היא ש"הגולן הוא אדמה סורית", דבר שהוא שקר וכזב.

הד"ר אהרון פיקל, מומחה לכימיה ביופיזית ובעל תואר שני ללימודי ארץ-ישראל, הפיק עם חברו הצלם יחזקאל בסוס, שניהם תושבי כוכב-יעקב, קלטת וידאו ותקליטור ושמה 'ארץ חמדה', המספרים את סיפורה של הרמה דרך אתריה ונופיה הקסומים. כשעה של צפייה מהנה, המשלבת מראות וקולות, לצד פרקי היסטוריה מרגשים על אחד מחבלי הארץ היפים ביותר, נחלת חצי שבט מנשה. כל זאת ברוח יהודית-שורשית, בליווי פסוקים ומקורות חז"ל.

יוצאים לדרך

יוצאים לדרך מתצפית אל בקעת חמת-גדר, המוקפת בירמוך, ממקורות הירדן. ממשיכים אל מעיין עין-תאופיק, המפכה כל ימות השנה. למרגלותיו מוצבי הסורים המבוצרים, שמיררו את חיי תושבי תל-קציר, השוכן כשני קילומטרים מהם. שיט בירדן, דשדוש רגליים במים הזכים של נחל אל-על ונחל דליות, והתוודעות לצמחים צבעוניים, נושאי שמות ססגוניים לא פחות: בלוטה גלונית, דולב מזרחי, חבלבל השדה, שיח אברהם, לבנה רפואית ודרדרית מצויה.

הפרקים המרגשים באמת הם הנוגעים בעברנו ומחזירים אותנו אל ימי החורבן, התנאים והאמוראים. התחנה הראשונה היא גבעה, בצורת דבשת גמל, שעליה שכנה העיר היהודית גמלא. העיר הובקעה בשנת 66 למניינם, על-ידי טיטוס וצבאו, לאחר לחימה נחושה ועקשנית של תושביה.

"לגאולת ירושלים"

כאלף ותשע-מאות שנים לאחר מכן נתגלה במקום בית-הכנסת העתיק ביותר בארץ-ישראל, ולצידו בית-המדרש והמקווה. בעפר העיר נמצא מטבע, שבצידו האחד משפט המבטא את כמיהת תושביה "לגאולת ירושלים הקדושה" ובצידו האחר המילים "ירושלים הקדושה".

ממשיכים אל מפל הזוויתן, שגובהו כעשרים וחמישה מטרים חצובים בסלעי בזלת. מבקרים בשמורת עין-תינה, בק"מ ה-24 מגשר בנות-יעקב, ומשם לקצרין ולבית-הכנסת והכפר התלמודי המשוחזר. זו ההזדמנות לראות בעיניים ולמשש בידיים כלי-עבודה עתיקים המוכרים לנו מהמשנה והגמרא.

עשרות בתי-כנסת

שרידיהם של עשרים ושבעה בתי-כנסת עתיקים נחשפו עד כה ברמת-הגולן. הגדול שבהם נתגלה לאחר מלחמת ששת הימים בקצרין. גודלו כשישה-עשר על שמונה-עשר מטרים. בית-הכנסת נבנה מאבני גזית, וכותרות עמודיו מעוטרות באתרוגים ובמנורת שבעת הקנים. על-פי ההשערה נחרב בית-הכנסת ברעש האדמה הגדול שאירע לפני 1255 שנים. בית-כנסת נוסף הוא של רבי אלעזר הקפר.

הד"ר פיקל, יליד טהראן, שעלה ארצה בשנת תשכ"ד בגיל שנתיים וגדל במעברת אזבסטונים בירושלים, מקווה שהקלטת תצליח להעביר לצופים את "המסר של אהבת ארץ-ישראל העולה ממנה, ואת תחושת ההתחברות אל ההיסטוריה היהודית המפעמת בכל אבן וגבעה ברמת-הגולן".

פינת ההלכה ומנהג

מתנה בשבת

שאלה: האם מותר לתת בשבת מתנה לבר-מצווה?

תשובה: אסרו חז"ל 'משא-ומתן' בשבת וביום-טוב, גזרה שמא יכתוב. בזה כלול גם איסור לתת מתנה, אלא-אם-כן החפץ נחוץ לצורך השבת, כגון מאכלים שזקוקים להם לסעודת היום. יש המקילים במתנה לחתן בשבת של 'שבע ברכות', מפני שלדעתם יש בנתינה עצמה מצווה - לשמח חתן וכלה, אך נתינת מתנה לבר-מצווה ודאי שאינה מצווה.

מי שבכל-זאת רוצה לתת מתנה לבר-מצווה בשבת, יעשה זאת באחד האופנים האלה:

א) יקנה לו אותה על-ידי אחר לפני כניסת השבת, שהרי "זכין לאדם שלא בפניו". כלומר: לפני שבת ייתן לאדם מעל גיל מצוות, שאינו מבני-ביתו של הנותן, שיגביה את המתנה טפח כדי לקנותה בעבור הנער בר-המצווה. אם אין המתנה מצויה אצלו כרגע, הוא יכול לבקש מאותו אדם לתת לו בגד כדי לקיים בו 'קניין סודר', ומאז נעשית המתנה רכושו של הנער.

ב) לומר לנער בשעת הנתינה שאינו מתכוון כרגע למתנה כלל (אף לא לעשיית קניין לשם מתנה שתחול אחר השבת), ועד אחרי שבת תהיה אצלו המתנה בהשאלה בלבד. רק כשתצא השבת, יקנה הנער את המתנה ב'קניין חצר'.

מאחר שלא כל הנותנים יודעים הלכה זו, רצוי ללמד נער בר-מצווה, העשוי לקבל מתנות בשבת, שהוא מצידו לא יתכוון לקנות את המתנה בשבת. ומה טוב, שיגלה את דעתו זו בפירוש לפני שני בני-אדם קודם שתתחיל קבלת המתנות, שאם לא-כן, ייתכן שאי-כוונתו לקנות תהיה בכלל 'דברים שבלב' שאינם דברים.