שמעון היה נער צעיר שזכה להתקבל בשערי ישיבתו של בעל 'אור החיים' הקדוש, רבי חיים בן-עטר, בעיר פס שבמרוקו. בתחילה נחשב שמעון נער מצטיין, ואף זכה לשבחים מפי רבותיו, אך בחלוף הזמן איבד את החשק בלימוד, וליבו החל להימשך אחר הפיתויים המצויים מחוץ לכותלי הישיבה.
ניסיונותיהם של רבותיו וחבריו לתמוך בו ולעודדו לשוב אל הלימודים, עלו בתוהו. גם מאמציו של רבו ה'אור החיים', שאותו שמעון העריך מאוד, לקרבו ולמשכו בחזרה לדרך הקודש, לא צלחו. שמעון עזב את הישיבה.
הוא החל לשוטט בעולם, ובמרוצת השנים הידרדר וירד אל פי-פחת. הוא חָבַר אל פוחזים וריקים, והללו רתמוהו למעשיהם הנלוזים, בהבטיחם לו כסף וזהב לרוב. ברבות הימים נעשה מנהיגה של חבורת שודדי דרכים.
עברו שנים. תלאות רבות רדפו את יהודי מרוקו. תחילה זה היה רעב כבד שהפיל חללים, ובקושי היה אפשר לקיים את המשך הלימודים. כאשר עלה בידי היהודים להשיג מעט כסף ומזון בעבורם ובעבור אחיהם, נוספה עליהם צרת שכניהם הגויים, ששדדו וחמסו את כל מה שהשיגו.
בעקבות אירועים אלו עבר רבי חיים לעיר הבירה טיטואן, בצפונה של מרוקו, עם עוד רבים מיהודי פס. שם הקים מחדש את ישיבתו. הדברים שבו על כנם, היהודים זכו לחיי שקט ושלווה וסדר הלימודים חזר לתקנו, אולם רבי חיים לא היה שבע רצון. מאז ילדותו פיעמה בליבו תשוקה עזה לעלות לארץ-הקודש. את כמיהתו זו ביטא גם בספריו. את תלאותיו ואת פעולותיו בערי הגולה ראה כעניין זמני בדרך לארץ-ישראל.
בשנת תצ"ט גמלה בליבו החלטה לעשות מעשה ולהגשים את חלומו. עיניו ציפו וכלו להגיע אל אדמת הקודש, אשר עליה שורה השכינה.
צרות ותלאות היו מנת חלקו לאורך כל הדרך. פעמים רבות היה נתון בסכנת חיים ממשית, ואך בניסים גלויים ניצל. הוא עלה לאנייה הנוסעת לארץ-ישראל וספר כל רגע בגעגועים גדולים.
תחילה התנהלה ההפלגה בנחת. השמים היו בהירים והים נוח ושקט. אך בהיותם בלב ים קמה פתאום סערה. השמים קדרו, גשם עז ניתך ארצה, ורוחות עזות הרימו גלים לגבהים גדולים. לא עבר זמן רב וקרשי האנייה החלו להשמיע קולות חריקה מבעיתים, שמשמעותם הייתה ברורה.
אימה נוראה נראתה על פני כל הנוסעים. ה'אור החיים' עמד והפיל תחינה לפני היושב במרומים, אך הסערה גברה והלכה. האסון היה בלתי-נמנע. בתוך זמן קצר התבקעה האנייה והתפרקה לחלקים, וכל הנוסעים נפלו אל תוך הים הגועש.
כאשר הוטל רבי חיים אל המים, ראה לידו קרש גדול משרידי האנייה. הוא אחז בו בחוזקה ובעזרתו הצליח לצוף על פני המים. בינתיים שככה הסערה ורבי חיים הגיע אל היבשה, עלה על החוף והחל ללכת לאן שנשאוהו רגליו.
עודנו הולך בשממה, ופתאום ראה אריה שואג מתקרב לעברו. רבי חיים נשא את עיניו למרום וקרא: "ריבונו-של-עולם, כשם שהצלתני מן הים, כך תצילני מן האריה". לא עבר רגע והאריה שב על עקבותיו כלעומת שבא.
ימים רבים הלך רבי חיים, ועל גבו שק חפציו, ובו הטלית והתפילין, שהצליח להציל מהאנייה הטרופה. יום אחד, בעודו צועד בדרך-לא-דרך, שמע לפתע צעקה מקפיאת-דם, ומיד הבין את משמעותה. חבורת שודדי דרכים הסתערה עליו כמוצאת שלל רב. הללו תפסוהו מיד והביאוהו לפני מנהיגם.
רבי חיים בן-עטר עצם את עיניו ונשא תפילה מעומק ליבו כי כשם שניצל מהים הסוער ומהארי הטורף, כך יעשה לו הקב"ה נס גם בפעם הזאת. כאשר פקח את עיניו ראה לפניו את מנהיג השודדים מביט בו במבט בוחן ושותק. השודדים האחרים התרחקו מהם והותירוהו לבד עמו. פתאום אמר המנהיג: "התכירני?". רבי חיים ניסה לאמץ את זיכרונו, אך לשווא. הוא לא זכר שפגש מעודו דמות מגושמת כאיש העומד לפניו.
"רבי", זעק פתאום השודד בקול לא-לו, "אני הוא שמעון, תלמידך! אצלך למדתי בישיבה בהיותי צעיר לימים, ולאחר שעזבתי את הישיבה פרקתי מעליי את עול המצוות לגמרי, ומאז שנים רבות אני עוסק בשוד וגזל", סיים השודד את דבריו בקול מריר.
תדהמה אחזה ב'אור החיים'. הוא לא פסק מלהרהר בנפלאותיו של הקב"ה אשר הביאו עד הלום, כדי לפגוש נשמה נידחת זו. בקול נשבר אמר: "שמעון, תלמידי, אכן אתה זכור לי היטב. זוכר אני אותך גם בתקופה הקשה שעברה עליך, בטרם עזבת את הישיבה. הנה נוכחת לראות כי מן השמים הביאוני אליך כדי להשיבך בתשובה שלמה. עתה קום ועזוב את ה'מלאכה' המתועבת הזאת, קבל עליך עול מלכות שמים ובואו עמי בדרכי לארץ-ישראל".
שעה ארוכה דיבר רבי חיים על ליבו של התלמיד, עד שחדרו הדברים לליבו. בשקט ובזריזות ארגן שמעון את חפציו, וכעבור זמן קצר עזבו השניים את מחנה השודדים, ונדדו יחדיו בדרכים עד שהגיעו לעיר ליבורנו שבאיטליה. שמעון נעשה בעל-תשובה גמור, ובבוא העת ליווה את רבי חיים בדרך להגשמת משאת-נפשו הגדולה – העלייה לארץ-ישראל. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
