חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:03 זריחה: 6:48 כ' בתשרי התש"פ, 19/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 803 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וישב - חנוכה, כ"ד בכסלו ה'תש"ע (11/12/09)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 803 - כל המדורים ברצף
נס חנוכה על-ידי מצוות במסירת נפש
"ופרצת" תביא את המשיח
חנוכה ו'דמי חנוכה'
פרשת וישב
חנוכה
"מבצע חנוכה"
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 803, ערב שבת-קודש וישב - חנוכה, כ"ד בכסלו ה'תש"ע (11.12.2009)

 

  דבר מלכות

נס חנוכה על-ידי מצוות במסירת נפש

שלוש דרגות בקיום המצות ובעבודת האדם, וכנגדן שלושה סוגי ניסים * מדוע בחנוכה נהגו כל ישראל להיות מהמהדרין מן המהדרין, ומה ההבדל בין קיום מצווה בהידור לקיומה במסירת נפש * רק על-ידי לימוד פנימיות התורה, מניח האדם את עצמו לגמרי מפני רצון ה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. מצות1 נר חנוכה חלוקה מכל המצוות בשני עניינים:

א) בכל המצוות ישנו קיום המצוה כתיקונה, וההידור במצוה, אבל אין עניין של הידור מן ההידור.

וראיה לדבר – מדברי הגמרא2 "הידור מצוה עד שליש במצוה", והגמרא מוסיפה "עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה", ונמצא, שיכולים להדר עד אין שיעור, וכל זה נכלל ב"הידור מצוה".

מה שאין כן במצות חנוכה ישנה לא רק המצוה עצמה, ולא רק הידור מצוה, אלא גם מהדרין מן המהדרין3.

ב) בכל המצוות – מקיימים רוב בני-ישראל רק את המצוה עצמה. אבל במצות נר חנוכה נהגו כל ישראל4 לקיים לא רק את המצוה עצמה, אלא גם את ההידור, ואפילו את ההידור מן ההידור.

ב. בחנוכה ישנם שני ניסים5: א) ניצחון המלחמה, שעל זה תיקנו הלל והודאה, ב) נס פך השמן, שעל זה תיקנו הדלקת הנרות.

ועניין "מהדרין מן המהדרין" הוא (לא במצות הלל והודאה, אלא) במצות הדלקת הנרות הקשורה עם נס פך השמן.

ולהבין מעלת נס פך השמן על כל הנסים ובכללם גם נס ניצחון המלחמה – יש להקדים ולבאר שבהנהגות שלמעלה מצינו ג' אופני הנהגות:

א) הנהגה טבעית. – ההנהגה הטבעית גופא יכולה להיות באופן נעלה, בהצלחה, אבל, אף שזהו עניין של הצלחה, הרי זה בכל זאת רק הצלחה שעל-פי טבע.

ב) הנהגה נסית שלמעלה מטבע. ובאופן כזה היה ניצחון המלחמה בחנוכה – "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים"6, שזהו נס שלמעלה מטבע. – אילו היה הניצחון באופן של גבורים ביד גבורים, הרי זה גם עניין של הצלחה, שהרי זוהי מלחמה, אבל עדיין אין זה נס; אבל "גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" הוא נס שלמעלה מטבע.

ג) הנהגה שלמעלה גם מנס – דבר שאינו מוכרח מצד עניני הגוף, או אפילו מצד עניני הנשמה, אלא זהו עניין של הידור, והידור בענייני הנשמה – כפי שהיה בנס7 שמצאו שמן טהור, שזהו עניין הקשור רק עם הנשמה, ויתירה מזה, שהיה רק כדי להראות חיבתן של ישראל (שהרי על-פי דין היו יכולים להדליק גם בשמן טמא, לפי שטומאה דחויה או הותרה בציבור, והנס היה רק בכדי להראות חיבתן של ישראל)8.

ג. היות שכל העניינים שלמעלה תלויים בעבודת האדם, ישנם ג' אופנים בעבודת האדם שמביאים ג' אופני הנהגות הנ"ל:

הנהגה טבעית – באה על-ידי קיום התורה ומצוות, כמו שכתוב9 "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה", וכל שאר הברכות10.

הנהגה ניסית – באה על-ידי הידור מצוה דווקא; כאשר לא מסתפקים בקיום המצוה רק על-פי דין, אלא מהדרים במצוה, משתדלים שהמצוה תהיה בהידור – אזי נותן הקב"ה "מידה כנגד מידה"11, הנהגה שלמעלה מהטבע.

אבל אופן ההנהגה הג' – בא על-ידי מסירת נפש דווקא, שהוא נעלה יותר גם מעניין הידור מצוה.

ד. וביאור מעלת המסירת נפש על הידור מצוה:

הידור מצוה פירושו שהאדם מקיים את המצוה לא בגלל שמוכרח לקיימה, אלא יש לו תענוג ("געשמאַק") בדבר, ועושה זאת מתוך חשק וחיות, ולכן משתדל ומחפש דרכים כיצד לעשות זאת באופן טוב ויפה יותר, אף-על-פי שאינו מחויב בכך.

– והמשל לזה מעבד שמקיים פקודת המלך, שאם אין לו געשמאַק וחיות בדבר, ועושה זאת רק מפני שמוכרח לקיים את הפקודה, אזי מקיים הוא את הפקודה כשלעצמה, מבלי להשתדל להדר, כיון שאין לו געשמאַק בזה. מה שאין כן אם הדבר יקר אצלו ויש לו חיות בדבר, אזי משתדל להדר בזה.

– אבל אף-על-פי-כן, הרי הוא מציאות בפני עצמו; ישנו הגעשמאַק והרצון שרוצה לקיים את המצוות, וישנה מציאותו של הרוצה.

מה שאין כן מסירת נפש פירושה – שאינו מציאות בפני עצמו כלל, וכל מציאותו היא לקיים רצון העליון.

כוונתו ומטרתו אינה שהוא יהיה ה"חושב", ה"מדבר" וה"עושה"; כוונתו ומטרתו היא שהדבר ייעשה, ובמילא, אין אצלו נפקא מינה אם הדבר ייעשה על-ידו או על-ידי אחר; העיקר שהדבר ייעשה.

ועל-ידי העבודה של מסירת נפש, שמניח את עצמו הצדה לגמרי, ומניח אפילו את נשמתו, והעיקר אצלו הוא קיום המצוה – אזי משלם לו הקב"ה "מידה כנגד מידה", שההנהגה שלמעלה היא באופן נעלה יותר מנס, שזהו עניין שאינו קשור כלל עם מציאות.

ה. וכיון שבחנוכה עמדו בני-ישראל במסירת נפש – לכן היה הנס דפך השמן כדי להראות חיבתן של ישראל, שאין לזה שייכות לעניינים של מציאות; על-ידי עניין של הידורים – נמשכת ההנהגה של נסים שלמעלה מהטבע, אבל זהו עניין הקשור עם הגוף, עם מציאות. מה שאין כן על-ידי מסירת נפש, שמניח לגמרי את מציאותו – נמשכת ההנהגה מלמעלה באופן שאינו נוגע כלל למציאות.

וכמו כן לאידך גיסא – שכאשר ההנהגה שלמעלה אינה קשורה עם מציאות, הרי היא מעוררת אצל בני-ישראל להניח את עצמם מתוך מסירת נפש. ודווקא עניין המסירת נפש ישנו בכל בני-ישראל, אפילו קל שבקלים – כאשר הדבר נוגע בנפשו12 (שלא כמו בעניין של תורה, צדקה וכו').

ולכן, בחנוכה, שאז היתה ההנהגה מלמעלה להראות חיבתן של ישראל – שעניין זה עוררו בני-ישראל על-ידי מסירת נפשם – הרי זה עורר אצל בני-ישראל את העניין של "מהדרין מן המהדרין", היינו, לא רק קיום המצוה כתיקונה, ולא רק קיום המצוות בהידור, אלא מהדרין מן המהדרין, הנחת עצמותו וביטול לגמרי.

ולכן יש בנר חנוכה העניין של מהדרין מן המהדרין שאינו בשאר המצוות, וכל ישראל נהגו כן – כיון שכללות ענינו של חנוכה הוא מהדרין מן המהדרין, ביטול לגמרי, שזהו עניין המסירת נפש.

ו. והעניין בזה:

בזמן חנוכה – טמאו כל השמנים שבהיכל13, והיינו, שטמאו והרעילו ("מ'האָט אָפּגע'סם'ט") את עניין השכל, ובמילא, לא היתה יכולה להיות ההנהגה על-פי שכל, והוצרכו לילך מתוך מסירת נפש שלמעלה מהשכל.

שכל – מחייב קיום המצוות כתיקונם, ויתירה מזה, שהשכל מחייב גם קיום המצוות בהידור, כיון שגם על-פי שכל צריך להיות קיום המצוות מתוך חיות וגעשמאַק, שעל-ידי זה נעשה הידור מצוה; אבל מסירת נפש – אין השכל מחייב. מסירת נפש הוא עניין שאין לו אחיזה בשכל.

ז. ועל-פי הידוע שמכל מועד נמשכת הארה על כל השנה14, הרי גם מהמועד של חנוכה צריכים לקחת על כל השנה כולה – שגם קיום המצוות שבכל השנה יהיה מתוך ביטול ומסירת נפש, שזהו תוכן העניין של מהדרין מן המהדרין.

זאת ועוד:

ידוע15 שכל מצוה כלולה מכל המצוות, שלכן "העוסק במצוה פטור מן המצוה"16. ומזה מובן שמצות נר חנוכה צריכה להאיר בכל המצוות, שגם בהם יהיה עניין המסירת נפש, שזהו עניין של מהדרין מן המהדרין.

ח. האמור לעיל שייך ונוגע לפועל גם אצל תלמידי הישיבה:

כללות העבודה של תלמידי הישיבה בלימוד התורה וקיום המצוות יכולה להיות בג' אופנים:

א) שמירת סדרי הלימוד והנהגה כתיקונה הראויה לבחור תמים ("אַ ערליכער בחור").

ב) לא רק ששומר סדרי הלימוד, ומיד לאחר הסדר סוגר את הגמרא או את ספר התניא, אלא הלימוד הוא באופן שאינו מביט על השעון, ולומד גם בזמן הפנוי שמחוץ לסדרי הלימוד (ופשיטא שכל ההכנות, לפני הלימוד ולאחרי הלימוד, אינם בזמן הלימוד אלא בזמן הפנוי), כי, לימודו אינו מפני ההכרח, אלא מפני יוקר העניין.

ג) לימודו הוא באופן שמניח את עצמו לגמרי, שאינו מציאות בפני עצמו, אלא כל ענינו הוא למלא את שליחותו של הקב"ה – שהרי כל יהודי הוא שלוחו של הקב"ה להאיר את גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם על-ידי האור של "נר הוי' נשמת אדם"17, ולכן עבודתו היא שנוגע לו שהדבר ייעשה, ללא נפקא מינה אם הדבר ייעשה על-ידו אם לאו18.

וכאשר עבודתו היא באופן של מסירת נפש, שאינו חושב כלל על עצמו, כי אם שהעניין יבוא לידי פועל – שעבודה באופן כזה היא מצד עצם הנשמה, ולא רק מצד הארת הנשמה המלובשת בגוף ונפש הבהמית – אזי נעשית גם ההנהגה מלמעלה באופן שלמעלה מהטבע וללא אחיזה בטבע כלל, כך שגם כאשר בדרך הטבע אינו רואה שום דרך כיצד לבצע את הדבר, הרי הוא מצליח באופן שלמעלה מהטבע.

ט. ועניין זה – הנחת עצמותו מתוך מסירת נפש – בא על-ידי לימוד פנימיות התורה דווקא:

גם על-ידי לימוד נגלה דתורה מיתוסף חיות בקיום התורה ומצות, שיורגש אצלו היוקר של תורה ומצות, ועל-ידי זה יקיים את המצוה לא רק כתיקונה אלא גם באופן של הידור מצוה. אבל, הרגש היוקר של קיום התורה ומצות הוא רק במידה כזו ששייכת למציאות שלו.

אבל כאשר לומד פנימיות התורה, שבה מבואר העניין של ביטול היש, וגם דרגות נעלות יותר בעניין הביטול בעילוי אחר עילוי, אזי מגיע לדרגא כזו שנרגש אצלו היוקר של אלקות מצד עצמו, היינו, לא באופן ש"קרבת אלקים לי טוב"19, אלא שזהו טוב בעצם, מצד עצמו, ובמילא, עבודתו היא באופן שאינו חושב על עצמו כלל, אלא כל ענינו הוא לקיים רצון הקב"ה.

ואז נעשית גם ההנהגה מלמעלה באופן שלמעלה מהטבע לגמרי – שזוכה ומקבל חוש בענייני חסידות, שיורגש ויונח אצלו ("ער זאָל דערהערן און באַ אים זאָל זיך אָפּלייגן") עניני אלקות – עם היותם למעלה מהשכל לגמרי (שהרי נגלה דתורה היא למעלה משכל אנושי, ופנימיות התורה היא למעלה מהשכל לגמרי), והנחה זו ("דער אָפּלייג") תהיה באופן של התאמתות, שיביא לידי "בכן" בפועל ממש, במחשבה דיבור ומעשה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לפעולה עם הזולת, להאיר את הסביבה כולה ב"נר מצוה ותורה אור"20, ומאור שבתורה, זוהי פנימיות התורה21.

וכאשר כל בני-ישראל מתנהגים באופן כזה – אזי נעשה העניין של "כליא רגלא דתרמודאי"13, תרמודאי אותיות מורדת22, היינו, שמתבטל עניין המרידה באלקות, ונעשה אור בכל העולם כולו.

י. (ואמר כ"ק אדמו"ר:) מנהג ישראל ליתן מעות חנוכה23 (ונתן בידו הקדושה לכל אחד מהתלמידים מטבע אחד).

(שיחת ליל נר חמישי דחנוכה ה'תשי"ג, לתלמידי ישיבות תומכי תמימים דברוקלין, בחדרו הק'. תורת מנחם כרך ז, עמ' 241-246, בלתי מוגה)

____________________________

1)    חלקה הראשון (ס"א-ה) הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר, ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 92 ואילך. והמשכה (ס"ו ואילך) – מהנחה בלתי מוגה.

2)    ב"ק ט, ב.

3)    שבת כא, ב. וראה בארוכה אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"א ע' רכא ואילך.

4)    שו"ע או"ח סתרע"א ס"ב, בהגהת הרמ"א.

5)    ראה השקו"ט בזה – בלקו"ש ח"י ע' 142 ואילך. חט"ו ע' 366 ואילך. חכ"ה ע' 235 ואילך. ועוד.

6)    נוסח הודאת "ועל הנסים" בתפלת העמידה וברהמ"ז.

7)    ובפרטיות יותר: גם הנס של נצחון המלחמה חלוק משאר הנסים, שכל הנסים, כמו הנס של יצי"מ והנס של פורים, קשורים עם הגוף (הצלת הגוף או הצלה מיסורי הגוף), מה שאין כן נס חנוכה קשור עם הנשמה, שהרי הגזירה היתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", ועל זה עמדו בני-ישראל ולחמו מתוך מסירת נפש, ונמצא, שגם הנס של נצחון המלחמה הוא עניין הקשור עם הנשמה. ובזה גופא ניתוסף עילוי מיוחד בנס השמן – שבענייני הנשמה גופא הי' זה עניין של הידור (מהנחה בלתי מוגה).

8)    ראה לקו"ש ח"א ע' 81 ואילך.

9)    בחוקותי כו, ג ואילך.

10)  שכן, בשביל מי נברא העולם – אם לא בשביל יהודים מקיימי תורה ומצות (מהנחה בלתי מוגה).

11)  סנהדרין צ, סע"א.

12)  תניא פי"ט. ד"ה אין הקב"ה בא בטרוניא תרפ"ה (סה"מ תרפ"ה ע' רנז ואילך). סה"מ תש"ט ע' 118 ואילך.

13)  שבת שם.

14)  ראה לקו"ת ברכה צח, ב.

15)  ראה סה"מ תרנ"ה ע' לז. המשך תרס"ו ס"ע סח. סה"מ קונטרסים ח"ב תלה, ב.

16)  סוכה כה, סע"א. וש"נ.

17)  משלי כ, כז. וראה תניא שם.

18)  בזכרון אחדים: אלא שזכה שהדבר ייעשה על-ידו (חסר קצת).

19)  תהלים עג, כח.

20)  משלי ו, כג.

21)  ראה פתיחתא דאיכ"ר ב ובפי' יפה ענף שם. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובפי' קה"ע שם. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכב. סה"מ תרפ"ט ע' 176. וש"נ.

22)  עמק המלך שער קרית ארבע ר"פ קיא (קח, א). קה"י ערך תרמוד.

23)  ראה גם שיחת ליל נר חמישי של חנוכה דאשתקד ס"ד (תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ס"ע 230 ואילך). וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

"ופרצת" תביא את המשיח

משיח יפרוץ את גדר העולם

אודות עניינו של משיח איתא במדרש על הפסוק (בפרשת השבוע, פרשת וישב) "מה פרצת עליך פרץ", "זה רבה על כל הפריצים ממך יעמוד (משיח, שנאמר בו) עלה הפורץ לפניהם וגו'". והיינו, שכל מלך נקרא בשם "פרץ", על שם ש"מלך פורץ גדר", ומלך המשיח הוא "רבה על כל הפריצים", שיהיה מלך על כל המלכים שהיו לפניו.

והעניין בזה: ענינו של "פרץ" הוא – כפשטות לשון הכתוב: "מה פרצת עליך פרץ" – שהנהגתו אינה כפי מנהג העולם.

וזהו גם עניין ימות המשיח:

החידוש דימות המשיח הוא – פריצת גדרו של עולם, והיינו, שאין זה כמו המעמד ומצב ד"גן עדן" שאינו שייך כלל לעולם כפי שהוא עם כל המדידות וההגבלות, אלא באופן של חיבור שני הפכים, היינו, שדווקא במקום שיש בו הגבלה של ד' קצוות, ד' רוחות, "ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – נעשה עניין של "ופרצת".

וזהו גם החידוש של משיח – שבהיותו אדם בעולם הזה (כמו שכתב הרמב"ם) יפעל בעולם את הסדרים של ימות המשיח באופן של פריצת גדרי העולם, ולכן נאמר עליו "עלה הפורץ לפניהם".

והנה, תכלית השלימות של ימות המשיח "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות". ומזה מובן, שבמשך זמן הגלות צריך להיות גם אופן העבודה של משיח, שנקודתו היא פריצת גדרי העולם.

 [...] וכאשר פועלים פריצת גדר בכל ג' העמודים שעליהם העולם עומד – הנה בדרך ממילא נשתנה ונפרץ גדרו של העולם שעומד על ג' עמודים אלו.

וכאשר ישנה עבודה זו במשך זמן הגלות – אזי ממשיכים בגילוי שבקרוב ממש יקוים היעוד "עלה הפורץ לפניהם", דא מלכא משיחא.

ובפרטיות יותר – כהמשך הכתוב "פרצו ויעברו שער ויצאו בו ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם", כמבואר במפרשי התנ"ך ש"שבי הגולה יפרצו . . שער ודרך בו יצאו מן הגולה", כי, "מלכם לפניהם", היינו, ש"מלכם", "מלך המשיח", בחינת היחידה הכללית, הוא "לפניהם", שנמשך ופועל ונעשה חקוק בפנימיותם, "והוי' בראשם", "בראשם" דייקא, ולא על ראשם (על דרך פירוש רבינו הזקן בדיוק הלשון "תפילין שבראש", ולא תפילין שעל הראש), היינו, ששם הוי' מאיר בפנימיותם.

ועניין זה נמשך בגלוי על-ידי משיח צדקנו, אבל נעשה ונפעל על-ידי עבודתנו במשך זמן הגלות בהפצת המעיינות חוצה – שזהו עניין פריצת גדרי העולם, שאת "המעיינות", "מקור מים חיים", מביאים למקום ה"חוצה", ועל-ידי זה פועלים העניין של "עלה הפורץ לפניהם" במשך זמן הגלות בעבודה בכל ג' הקוין, ועל-ידי זה גם בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו על-ידי משיח צדקנו.

(שיחת י"ט כסלו תשי"ט. תורת מנחם כרך כד, עמ' 285,290 ואילך)

 ניצוצי רבי

חנוכה ו'דמי חנוכה'

קטעי יומן מחלוקת 'דמי חנוכה' על-ידי הרבי בשנים הראשונות, ופעמים אחדות במפתיע בשנים שלאחר מכן * מה יאה יותר לחסיד: קבלת דמי חנוכה או היותו 'נר להאיר' להפיץ המעיינות? * הנשמה ירדה לשוחח עם יהודי אודות חנוכה – התבטא הרבי באחת השיחות * כיצד הגיעה הרפואה לעיני התינוק? * ועבור מה יש לנצל את הכסף באמת

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

המבוגרים קדמו לצעירים

ביום ב' נר א' דחנוכה כ"ה כסלו תשט"ו החל הת' [הרה"ח ר'] יוסף בלזינסקי (אז מתמימי 770) את מכתבו לאחד מחבריו בארץ-הקודש, ובו כתב על אירועי 770, תוכן השיחות ועוד, ובאותו יום עדיין לא סיימו.

"היות ולא גמרתי את המכתב ביום שהתחלתי אלא אני גומרו היום, נר ה' דחנוכה, על-כן אני יכול לכתוב שהחתונות היו בחצר כ"ק אד"ש כפי שכתבתי וכ"ק אד"ש היה המסדר-קידושין. היום צריכים הבחורים להיכנס בשעה 6:30 לכ"ק אד"ש לקבל דמי חנוכה, אני חושב לעכב את המכתב עד לאחר קבלת הדמי חנוכה ואכתוב מזה".

ואכן הוסיף אחר כך: "בשעה 6:50 נכנסו לכ"ק אד"ש הבחורים לפי הכיתות, זאת אומרת שכולם נכנסו בפעם אחת אלא שקודם המבוגרים ואחר-כך הצעירים יותר. כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר אשר עניין חנוכה מורה לנו שצריך לעורר כוחות פנימיים יותר, וכן צריך להיות לימוד פנימיות התורה".

עוד מצאנו ב'קטעי יומן' כבר משנת תשי"ג (גיליון 27 של 'כפר חב"ד' עמ' 20), שם נתפרסם מכתב מיום "א' וארא, כ"ד טבת תשי"ג" ובו נאמר: "שכחתי לכתוב שקיבלנו דמי חנוכה בנר ה' דחנוכה".

דמי חנוכה על שם העתיד

הנער קאפל באכער (מראשי הקהילה החבדי"ת בדרום אפריקה) למד בצעירותו בישיבת 'תומכי תמימים' בניו-יורק, ברחוב בדפורד. באחד מלילות החנוכה, כשחזר לקראון-הייטס, שמע שהרבי מחלק דמי חנוכה לתלמידי הישיבה ב-770. הסדר היה שתלמידי בדפורד מעולם לא קיבלו מהרבי דמי חנוכה, ורק הבחורים הלומדים ב-770 זכו לכך. בכל-זאת נכנס הנער ל-770 ונעמד בתור. כשהגיע אל הרבי, שאל אותו הרבי: 'אתה לומד חסידות?' והוא שתק (בקושי ידע אז מהי החסידות). המשפיע ר' שמואל לויטין ע"ה, שעמד שם, הציל את המצב ואמר לרבי: 'ער וועט לערנען חסידות' [=הוא ילמד חסידות]. הרבי חייך ונתן לו דולר ('כפר חב"ד' גליון 1334, י"ח תמוז תשס"ט, עמ' 21).

בהזדמנות מסוימת התאונן אחד מחשובי החסידים שיש לו עגמת-נפש מזה שלא קיבל דמי חנוכה מהרבי. הרבי הגיב בפתק בעל תוכן חריף ('מאוצר המלך' כרך א' עמ' 31):

מה שלמדו בתו[מכי] ת[מימים], ומה ששמעתי שזהו תפקיד התמימים הוא – נרות להאיר, הפצת המעיינות דד[ברי] א[לוקים] ח[יים], ות[ורה] ומצ[וות] בכלל, וכיו[צא] ב[זה].

עסק בזה ב..., ובקשתיו כמה פעמים שלא יברח משם, ולא יזניח מושפעיו שם. ועשה להיפך. ובלבד.. להיות בארצ[ות] הב[רית] וע[ל] ז[ה] אין לו עגמ[ת] נ[פש].

בהיותו כאן – אמרתי וג[ם] כ[ן] כמה פעמים שיסע לפעמים תכופות, וידבר בכל המקומות דברי התעוררות ע[ל] ד[בר] חסידות וכו'. וג[ם] ז[ה] אין עושה. וכשנוסע פעם בשנה – ה[רי] ז[ה] למס[ירת] נ[פש] נחשב. ועוד קודם נסעו – מחשב היום שיחזור מנסיעתו, ומצפה לזה. וגם ע[ל] ז[ה] אין כל עגמ[ת] נ[פש]. ובמה ליגט מען [=שקועים ומנוחים] בעגמ[ת] נ[פש] – אם יחטפו השיריים ואם יקבל השקל כסף [=כ'דמי חנוכה']! וע[ל] ז[ה] רוצה שאסכים?

ביום ד' ח' טבת תשל"ד דיווח הת' אהרן דוב הלפרין שי' (לימים עורך 'כפר חב"ד') לדודו הרה"ג הרה"ח ר' שמואל אליעזר היילפרין, יו"ר איגוד צאצאי אדמו"ר הזקן (נדפס בתשורה 'בצילא דמהימנותא' אור לכ"ח אדר תשס"ט עמ' עט-פ):

"..ועכשיו אכתוב קצת מהחדשות האחרונות בבית חיינו: בוודאי שמעתם בארץ על מה שהרבי הכריז על מבצע חנוכה, שצריך לראות שבכל בית יהודי ידליקו נרות חנוכה. ובאמת המבצע כאן מאד הצליח וחילקנו לעשרות אלפי יהודים חנוכיות עם נרות והסברה על חנוכה וכו' וכנראה גם בארץ המבצע הצליח.

"...כן שמעתם בוודאי על ההפתעה הגדולה ועל הזכות הנפלאה שזכינו השנה, שלאחר הפסק של 15 שנה, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א דמי חנוכה מידו הקדושה. וכן למחרת באופן פתאומי, לא צפוי, היה התוועדות. כמו כן בשבת האחרונה היתה התוועדות.

"..נקודה קטנה מההתוועדות הפתאומית דחנוכה.. שמבין ימי חנוכה גופא, חוגגים דווקא את הנר החמישי... מבין ימות החנוכה, הנר היחידי שלא יכול אף פעם לחול בשבת, הוא הנר החמישי, ואם-כן לנר החמישי אין לכאורה שום שייכות לעניין של אור, לכן דווקא בו מודגש יותר עניין חנוכה"...

רפואת העין בדרך נס

סחה מרת א"ש, ממקורבות בית הרב (בת הרה"ח ר' שניאור זלמן גוראריה ז"ל):

מאורע זה התרחש בשנת תשל"ח. אחד הילדים סבל מבעיה בעיניו מאז לידתו. צינורית הדמעות הייתה סתומה, וכל בוקר היה קם כששכבה גדולה של מוגלה בעיניו. לאחר כמה חודשים ביקרנו אצל רופא שקבע כי אין מנוס מניתוח בשלב מסויים. ללא ניתוח – אמר הרופא – הבעיה לא תיפתר.

מצידינו לא רצינו בניתוח מיידי כי היה חורף, וחשבנו לחכות לקיץ ואז לנתח.

באותה שנה החליט הרבי – אחרי המאורע של שמיני-עצרת שחש אז בליבו – להעניק 'דמי חנוכה' לכל אחד ואחת. עברתי אפוא ליד הרבי עם הילד. הרבי העניק לי ולילד 'דמי חנוכה', ובחיוך נסוך על פני קדשו נפנף בידו הקדושה מעל ידיו של הילד כמה-פעמים (עד שהילד הבחין בכך); למחרת בבוקר, כשהילד קם, לא נותר שום רושם מהבעיה!

בבדיקות שערך אחר-כך הרופא הכריז: הנני מוכרח להודות שמשהו ניסי התרחש כאן!

אפשר מטבע נוסף?

הרב לייבל וולף זכה לקירובים מיוחדים ושליחויות מיוחדות מהרבי. הוא נהג להגיע לעיתים תכופות להתוועדויות הרבי, אף ששפת היידיש לא היתה מובנת לו. בראיון ל'כפר חב"ד' (גיליון 860, ג' תמוז תשנ"ט, עמ' 42) סיפר:

"פעם לדוגמה נכנסתי ליחידות בימי החנוכה עם כמה בני משפחתי והרבי חילק לילדיי מטבעות כדמי חנוכה. בתי הקטנה לא הסתפקה במה שקיבלה וביקשה עוד מטבע. הרבי חייך אליה ונתן לה מטבע נוסף".

למה ירדה הנשמה למטה?

באחת ההזדמנויות ('שיחות קודש' תשמ"א כרך א, עמ' 704) התבטא הרבי:

לשם מה נשלח יהודי לגלות – אין זה כדי לתקן נפשו האלוקית, שכן זו איננה זקוקה לתיקון, היא מלכתחילה מתוקנת – אלא הנשמה ירדה למטה כדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית.

וכן – כדי להוציא יהודי מהגלות ולהעמידו בקרן אורה! – זאת, על-ידי שישוחח עם יהודי אודות חנוכה, "שמונת ימי חנוכה" וכל הפרטים שבדבר, ו"מצוה גוררת מצוה" – ולאחר מכן משוחח עמו אודות כל התורה כולה וכל המצוות כולם.

במוצאי זאת חנוכה תשמ"א ('שיחות קודש' תשמ"א כרך א, עמ' 716), תוך כדי שיחה ארוכה נגד 'מותרות' והשקיעה בענייני כסף וממון כשהם לעצמם – התבטא הרבי:

אם חושבים על כסף – יש לחשוב כיצד לנצל כסף לחנוכה – כסף עבור הילדים, ולא "דמי חנוכה" לעצמו לקניית כפתור יקר יותר!..

 ממעייני החסידות

פרשת וישב

וישב יעקב וגו' (לז,א)

"וישב יעקב בארץ" – יעקב ירד ממדרגתו הנעלית והתלבש בעניינים ארציים.

"מגורי אביו" – כדי ללקט את ניצוצות הקדושה הנמצאים בהם ולהעלותם לאביו שבשמים (מגורי מלשון "אוגר בקיץ").

"בארץ כנען" – עבודה זו אפשרית רק בעולם-הזה, הנקרא "ארץ כנען", כנען מלשון סוחר, כנאמר (לקמן לח), "בת איש כנעני", ותרגם, "בת גבר תגרא". רק בעולם-הזה אפשר לזכות ב"סחורה" – תורה ומצוות.

(אור-תורה בראשית דף ח"י א-ב)

* * *

"מגורי אביו" – עבודת הבירורים של האדם ("מגורי") צריכה להיות אך ורק מתוך כוונה לאביו שבשמים ("אביו") – שלא על מנת לקבל פרס, גשמי או רוחני.

(ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 77)

ויבוא הביתה לעשות מלאכתו (לט,יא)

לעשות מלאכתו: למבדק בכתבי חושבנה (אונקלוס)

גם בהיותו בבית פוטיפר, בהיותו עסוק בחשבונות ועסקים גדולים בענייני העולם, נשאר יוסף בדבקותו והתבטלותו לאלוקות.

כיצד הצליח בכך? יוסף היה "נשמה דאצילות", והרגיש כיצד כל העולמות בטלים לאלוקות; הבריאה כולה נחשבת כאין ואפס, ועניני העולם אינם תופסים אצלו מקום כלל. לכן היה ביכולתו להכיל את שני הדברים גם-יחד – הביטול והדבקות לאלוקות מחד גיסא, והעסק בענייני העולם מאידך גיסא.

(דרך-מצוותיך דף פא)

וינס ויצא החוצה (לט,יב)

כל דבר גשמי המצוי בעולם נובע משורש ומקור רוחני עליון. הדבר הגשמי אינו אלא ביטוי מגושם של הבחינה הרוחנית. לכן כשאדם רואה איזה דבר גשמי, יכול הוא להתקשר לשורשו הרוחני של הדבר על-ידי שיזכור ויתבונן שהגשמי אינו אלא "ענף" של הרוחני.

זהו שרמז הכתוב:

"וינס" – יוסף ברח מהיופי הגשמי של אשת פוטיפר [כמאמר רז"ל (יומא לה) שהיא היתה מקשטת את עצמה לפניו].

"ויצא החוצה" – הוא התעלה מעל ומעבר לעולם הגשמי, ברח מהיופי הגשמי וראה את היופי הרוחני, היינו מידת תפארת העליון.

זהו שפירש רש"י (פסוק יא) "שנראית לו דמות דיוקנו של אביו" יעקב, שמידתו היא מידת התפארת.

(אור-תורה פרשת וישב דף ח"י עמ' ב)

ובגפן שלושה שריגים (מ,י)

זה אברהם, יצחק ויעקב... אלו משה ואהרון ומרים... אלו שלושה רגלים (חולין צב)

שלושה פירושים אלה מכוונים כנגד שלושת הקווים – חסד, גבורה, תפארת.

א. אברהם – הוא בחינת חסד. יצחק – גבורה. יעקב – תפארת.

ב. משה – עניינו תורה שהיא קו האמצעי, תפארת. אהרון – כוהן, איש החסד. מרים – מלשון מרירות, גבורה.

ג. שלושה רגלים: פסח – כנגד אברהם ("לושי ועשי עוגות"). שבועות – כנגד יצחק (קול השופר דמתן-תורה היה מאילו של יצחק). סוכות – כנגד יעקב ("ולמקנהו עשה סוכות").

(אור-התורה בראשית כרך ה' דף תתקז-קח)

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (מ,כג)

וישכחהו: ...מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים... (רש"י)

יוסף נענש בשנתיים נוספות של מאסר משום שתלה תקווה בשר המשקים שיעזרהו. מדוע נענש על כך, והלוא גם יעקב אביו עשה כן, בשעה ששלח מנחה לעשיו אחיו כדי לרצותו?! ועוד עשה יעקב, שהשפיל עצמו בשבע השתחוואות וקראו "אדוני", ולא מצאנו שנענש על כך?

אלא שורשו של יוסף נעלה משורשו של יעקב, ולכן לא היה לו להקיש מהנהגת אביו להתנהגותו שלו. יעקב נזקק לכל המנחה וההשתחוואות, כי לגבי יעקב ועשיו נאמר (בראשית כה) "ולאום מלאום יאמץ", היינו שהם זה-לעומת-זה, ולפעמים מתגבר הלעומת-זה ומתאמץ להיות למעלה. לכך היה יעקב צריך להכניע את עצמו לפני עשיו באותה שעה. אבל יוסף, שלגביו אין כלל בחינת לעומת-זה, לא היה ראוי, מצד שורשו הנעלה, להכניע את עצמו לפני שר המשקים, וכשעשה כך – נענש.

(אור-התורה בראשית כרך ו' פרשת וישב דף תתרצח-2196)

* * *

האם יוסף ידע על שורשו הנעלה? התשובה היא, כן. ענייני העולם-הזה לא הטרידו את יוסף אף-פעם, גם לא בשעה שעסק בהם. גם אז הוא היה קשור ודבוק באלוקות.

(ספר-המאמרים תרע"ז עמ' קז)

* * *

החסיד הנודע ר' הלל מפאריטש נשאל פעם: נכון שיוסף, שהיה בדרגה נעלית ביותר, לא היה צריך לעשות "כלי" בדרך הטבע להצלתו. אך ייתכן שבענוותנותו חשב שאינו במדריגה כה נעלית, ואינו טוב מאביו. מדוע, אם כן, נענש על כך?

השיב ר' הלל: "א חוש טאר מען ניט פארלירן" (=חוש – אסור לאבד).

(מפי השמועה, הרה"ח ר' שלמה חיים ז"ל קסלמן)

 הזמן גרמא

חנוכה

חנוכת המקדש

ידועה השאלה הנזכרת בספרים: מדוע הוצרכו לחנוכת המקדש, והרי קדושתו הקודמת לא בטלה?

ויש לומר שאין הכוונה לחינוך כמו בדין "עבודתן מחנכתן" אלא לחינוך כפשוטו – התחלה לאחר הפסק ארוך ולאחרי שפינו וטיהרו את המקדש. לפי זה יומתק מה שנאמר בתפילת 'ועל הניסים', "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו (רק ועל-ידי) – להודות ולהלל".

(ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 279)

ואין לנו רשות להשתמש בהן

ההלכה שנרות חנוכה אסורים בהנאה מורה שקיום המצווה הוא באופן "שלא על מנת לקבל פרס", לא פרס גשמי (שהרי אסור להשתמש בהן) ואף לא פרס רוחני (כי אם הוא מדליק נרות חנוכה כדי לזכות בגן-עדן הרי הוא משתמש בהן). זה אפוא קיום מצווה לשמה.

זאת ועוד: קיום המצווה לשמה גורם חיסרון כיס. שהרי אחד הטעמים להדלקת ה'שמש' הוא כדי שלא יבוא ליהנות מהנרות. הרי ש'מבזבזים' נר כדי להבטיח את קיום המצווה לשמה – שלא ייהנה מהנרות.

הדבר מלמדנו לקח והוראה נפלאה בעבודת ה'. ידוע שבתחילת העבודה רשאי האדם לעבוד את בוראו על-מנת לקבל פרס, כי "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". נרות חנוכה מלמדים אותנו כי אפילו אדם המכיר בעצמו שהוא עומד בתחילת העבודה ולא הגיע למדרגת העבודה "לשמה" (כנרמז גם בכך שנרות חנוכה, מצוותם "משתשקע החמה"), ביכולתו לעבוד את ה' לשמה – על-כל-פנים במצווה אחת. זאת אומרת שאף כי כללות עבודתו היא עדיין "על מנת לקבל פרס", בכל זאת, לעיתים ובמצוות מסויימות מסוגל הוא להגיע למדרגת "לשמה".

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת מקץ תשל"ט – בלתי מוגה)

מסרת גבורים ביד חלשים

הפירוש בזה בעבודת האדם:

יצר הטוב נקרא 'חלש' לגבי יצר הרע (מכיוון שיצר הרע נכנס באדם לפני יצר הטוב). עבודת האדם היא להביא למסירת הגיבור ביד החלש. כלומר, לא לבטל את יצר הרע אלא למוסרו לידי יצר הטוב, שגם הוא יבוא לאהבת ה'. וכדכתיב, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", ופירשו חז"ל – "בשני יצריך". על-ידי זה מתחזק כוחו של יצר הטוב, כמאמר: "ורב תבואות בכוח שור" (זהו יצר הרע שנמשל לבהמה).

(ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 298)

גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים

אפשר להפיק מכאן שני לקחים והוראות בעבודת הבורא:

א) על-אף היותנו 'חלשים' ו'מעטים' בגשמיות – בני גוי קדוש אנו, 'טהורים', 'צדיקים', ו'עוסקי רצונך'. והקב"ה עושה לנו לא רק ניסים סתם, אלא 'ניסים, פורקן, תשועות ונפלאות', ועד ל'תשועה גדולה'.

ב) החשמונאים אמנם עשו 'כלי' טבעי לניצחון המלחמה, אבל עשו זאת מתוך ביטחון גמור בקב"ה, שלכן לא התחשבו בעובדה שהקמים נגדם הם גיבורים ורבים (בגשמיות). ללמדך: אמנם חייב האדם לעשות 'כלי' טבעי לברכת ה', אך עם זה (והוא העיקר) עליו להיות בביטחון חזק ומוחלט שההצלחה תבוא מהקב"ה, וכדכתיב "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו".

(ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 284)

והדליקו נרות בחצרות קדשך

יש לדקדק בזה:

א) העיקר חסר מן הספר – שהשמן, שהיה מספיק ליום אחד בלבד דלק שמונה ימים? ב) הדלקת המנורה היתה בהיכל, לא בחצר?

ויש לומר שתפילת "ועל הניסים" נקבעה כזיכרון לנס הניצחון במלחמה ולא כזכר לנס פך השמן. לפיכך גם "והדליקו נרות בחצרות קודשך" אינו מתייחס לנס השמן אלא לנרות של שמחה וכבוד השכינה. ומובן שנרות אלו אי-אפשר להדליקם בהיכל אלא רק בחצר. זהו גם שנאמר 'בחצרות', לשון רבים, כי לגודל השמחה הדליקו נרות בחצרות רבות.

[ויש להוסיף ולומר כי מסדר נוסח התפילה בחר להזכיר את ביטויי השמחה על-ידי הדלקת נרות דווקא (אף כי לבטח התבטאה השמחה בדרכים נוספות), וזאת כדי לרמז גם לנס פך השמן].

(ליקוטי-שיחות, כרך י עמ' 279 ושיחת ש"פ מקץ תשכ"ו – בלתי מוגה)

 בירורי הלכה ומנהג

"מבצע חנוכה"

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בשנים האחרונות הציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מספר פעולות1 שמטרתן לחזק את קיום מצוות ומנהגי חנוכה. ועניין מיוחד לזה בארה"ק ת"ו, שבתור 'פלטרין של מלך' זקוקה לאור במיוחד, ולביטול החושך, שישפיע גם "על פתח ביתו (=ארה"ק) מבחוץ" להגנה ושמירה עליה ועל תושביה2.

א) לפעול [וגם הנשים יפעלו בזה, ואדרבה – במיוחד, הן במבצע חנוכה כפשוטו והן בתוכן הפנימי להאיר בכל מקום ב'נר מצווה ותורה אור', אלא שהפעולה בזה צריכה להיות בתכלית הצניעות, גם באופן דמהדרין מן המהדרין, כמובן וגם פשוט3] להדלקת נר חנוכה בכל בית יהודי [ואף לתת להם מנורת-חנוכה במתנה4]. ובמקומות שאין האנשים מדליקים – ישתדלו לכל-הפחות שאשה (או ילדה) תדליק נר חנוכה (אף-על-פי שמכמה טעמים עדיף שידליק איש ולא אשה)5.

ב) כל הגברים, ובכללם גם ילדים רכים, ידליקו חנוכייה לעצמם.

ג) לאסוף את ילדי-ישראל – גם אלו שלא למדו מעולם בבית-ספר יהודי – לספר להם את סיפור נס החנוכה, לשמח אותם (רצוי גם בסופגניות וכדומה), ולאפשר להם להדליק חנוכייה. כמו-כן בקשר ליהודים הנמצאים לעת-עתה בבתי-רפואה או בבתי-כלא, והנמצאים בכוחות הצבא והמשטרה – בכל אתר ואתר6 להשתדל שבכל מוצב צה"ל תהיה לפחות מנורת-חנוכה אחת, ושבכל יום ידליק בה חייל אחר. וכן לומר להם דברי תורה עם חלוקת דמי חנוכה, ועדיף שגם החיילים עצמם יאמרו דברי תורה ויחלקו דמי חנוכה, ושתהיה להם קופת צדקה על השולחן או על הכותל4.

ד) להשפיע על החברים והשכנים היהודים להדליק נרות חנוכה.

ה) להשתדל שכל ילדי-ישראל, בנים ובנות, יקבלו מעות חנוכה.

ו) מה טוב אשר גם הילדים יתנו מעות חנוכה לחבריהם, והילדות לחברותיהן.

ז) לעורר את הילדים לתת צדקה במשך ימי החנוכה חוץ משבת-קודש, ותמורת זאת יתנו בערב שבת כפליים – גם עבור יום השבת.

ח) לעורר אותם להוסיף בלימוד בכל יום מימי החנוכה מענייני חנוכה אשר בתורה – לכבוד ימי החנוכה.

ט) להדליק7 נר חנוכה בזמנו במקומות ציבוריים ופומביים, כדי להדגיש העניין ד'פרסומי ניסא'. בכל עיר ועיירה, כפר ומושב, במקום הציבורי והמרכזי ביותר. ואם יש אפשרות להדליק גם במקומות נוספים – מה טוב. יש להודיע לנאספים שאינם יוצאים ידי-חובתם בהדלקה זו8, ולעוררם להדליק נר חנוכה בביתו של כל אחד ואחד. כשנאספים במקום לא-יהודים, יש לעוררם על דבר מצוות בני-נח שנצטוו בהן. ומצווה לפרסם עושי מצווה, כולל על-ידי פירסום התמונות וכו'.

י) בדומה להדלקת שחרית בבתי-הכנסת – להדליק ללא ברכה גם ביום זאת חנוכה, וכל שכן בשאר הימים, בכינוסים ואסיפות במעמד עשרה מישראל, ובמיוחד ילדים רבים, עם סיפור פרסום הנס9.

_________________

1)    רוכזו ב'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 98, ונוספו עליהם חלק מס"ג וסעיפים ט-י. אגב, בשנת תשל"ד היתה הוראה שגם ילדים בגיל רך ידליקו נרות חנוכה (ואף הבנות – כהוראת שעה).

2)    שיחת ש"פ וישב תשל"ח סכ"ה (הנחת הת' בלתי מוגה, שיחות-קודש במהדורה הישנה תשל"ח ח"א עמ' 303).

3)    שיחת מוצש"ק חנוכה תש"מ סכ"ד-כה, ועוד.

4)    שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).

5)    סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 172. וראה גם שיחות-קודש תשל"ד עמ' 237.

6)    'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 23.

7)    סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 190.

הלכה למעשה, מדליקין על-ידי יהודי שכבר הגיע למצוות ובברכה, אף שאין זה 'בית הכנסת' שנפסק בשו"ע לברך על ההדלקה בו. וכפי שנהגו בפומבי שנה אחר שנה בהדלקה העולמית ששודרה בסיוע לוויין [ראה סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 189] החל משנת תש"נ במקביל גם בלונדון ובפריז וכו' (שם הדליקו בכיכר העיר) בהוראתו ובהשתתפותו הפעילה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

ולכאורה מתאים הדבר לפי טעם הריטב"א והריב"ש להדלקה בבית-הכנסת, משום פרסומי ניסא בלבד, וכ"ה בשו"ע סי' תרע"א ס"ז (ראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רסז), וכמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ז חאו"ח סי' נז אות ו) ועוד, שאף המברכים במסיבות כנהוג בארה"ק, יש להם על מה שיסמוכו (ולהעיר שגם המחמירין בדין ספק ברכות להקל א"א זאת במקום מנהג). וראה מש"כ בזה בארוכה בקובץ 'הערות וביאורים' גיליון תתצ"ז עמ' 52.

[ב'כפר חב"ד' גיליון 740 עמ' 76 מובא, שהחנוכייה הגדולה שבשדרה החמישית במנהטן גובהה 9.75 מ' – למעלה מעשרים אמה – ושצורתה וגם גודלה נעשו באישור הרבי, עיי"ש. ומתברר שמסרו לפירסום מידה של "מסגרת" כמנהג האדריכלים, אך בפועל, תחתית השלהבת נמצאת עדיין בתוך עשרים אמה].

כשראש-העיר וכדומה אינו-יהודי, מכבדים אותו בהדלקת ה'שמש'.

פעילי המבצע הורגלו לאחרונה להדליק בחנויות ע"י הקופות וכד', ועדיף לברך כשיש שם כבר עשרה (ע' ביה"ל תרע"א ס"ז ד"ה ויש נוהגין, שבמקום צורך די שיגיעו אח"כ, וכ"פ בשו"ת מנח"א ח"ב סו"ס סח. וע' ברמ"א תר"צ סי"ח ובכף-החיים שם), וכשאין עשרה – עדיף להדליק בחלון הראווה. וכ"ז לכאורה גם אם נסגרות החנויות תוך פחות מחצי שעה, ועד"ז בביהכ"נ.

8)    סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 172. וגם מזה מוכח להדליק בברכה, כנ"ל בהערה הקודמת. והרב ישראל-יוסף שי' הכהן הענדל, רב קהילת חב"ד מגדל-העמק, הביא ראיה מהמפורש בשיחת מוצאי זאת-חנוכה תשל"ד ס"ג (מוקלטת, בלתי מוגה), שהרבי ביקש שיארגנו כינוסי ילדים בימי חנוכה גם בשעות היום שאין חייבים להדליק אז, ואעפ"כ ידליקו נרות בלי ברכה, כי ברכה אפשר לברך רק כאשר הכינוס הוא בשעות שיש חיוב להדליק, עיי"ש (הערות וביאורים גיליון תתק"ב עמ' 97), ואילו היה זה כדי ללמדם לברך, הרי אין הבדל מתי עושים זאת.

9)    שיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ד ס"ג.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום שישי
כ"ד בכסלו

* בקריאת שמו"ת של פרשת וישב יש לקרוא את שתי ההפטרות – של פרשת השבוע ושל שבת חנוכה הראשונה ('רני ושמחי'). למנהג רבותינו נשיאינו קוראים היום את ההפטרה של פרשת השבוע, ומחר לפני תפילת שחרית, אחר קריאת ה'שביעי' (שוב) שמו"ת, קוראים את הפטרת 'רני ושמחי'.

* מתפללים מנחה ומדליקים נר חנוכה בבית-הכנסת, כמובן מ'פלג המנחה' בלבד (15:35 בערב באזור המרכז) [וטוב שיהיו עשרה בבית-הכנסת בשעת ההדלקה1], ובבית, ואחר-כך נר שבת2, אבל אין להתפלל מנחה ביחידות לצורך זה3.

* היום, מכיוון שמדליקים לפני זמן הדלקת נרות שבת, שהוא מוקדם לפחות בכ-20 דקות מזמן ההדלקה בכל יום, יש להקפיד לצקת יותר שמן, כדי שידלקו הנרות לפחות חמישים דקות אחרי שקיעת החמה4 (המדליקים בנרות מוצקים, יש לעוררם שידליקו בנרות גדולים יותר מבכל יום).

* היום אין מתעכבים חצי שעה סמוך לנרות5.

* מגש, ואף כיסא או שולחן, שהניחו עליו נר-חנוכה, נעשה בכך 'בסיס לדבר האסור', ונאסר בטלטול בשבת. אם יודעים שיזדקקו במשך הערב לשימוש בכיסא, או להזיזו הצידה כדי לעבור שם, קיימות שתי אפשרויות. ראה בגיליון הקודם.

* בכל פעם שמתפללים בציבור, אף אם אין שם 'חיוב', מדליקים חמישה נרות לפני עמוד הש"ץ (ולא שניים בלבד)6. לכן יש להדליק בכל ערב שבת חמישה נרות גדולים לפני עמוד הש"ץ, שידלקו בשעת התפילות.

שבת-קודש פרשת וישב
כ"ה בכסלו, א' דחנוכה

* בכל ימי החנוכה אין מפסיקים לפני שמונה-עשרה כדי להכריז 'ועל הניסים'7. שכח לאומרו, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר8.

בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, אך כשיגיע לפני "הרחמן הוא יזכנו"9, יאמר "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי..."10.

* אין לדלג לכתחילה 'על הניסים' כדי שיוכל לענות קדושה ומודים11 [והוא הדין לקדיש].

* אין לזמר "הנרות הללו" בשבת12.

* מי שבירך ברכת-המזון בשתי הסעודות הראשונות של השבת, ואמר 'ועל הניסים' אך שכח לומר 'רצה' ונזכר לאחר שהתחיל ברכת 'הטוב והמטיב' (אפילו אמר רק מילת 'ברוך' בלבד13) – חוזר לראש, ואומר 'רצה', אבל אין צריך להזכיר 'ועל הניסים'14.

שבת מברכים חודש טבת. אמירת תהילים בציבור בהשכמה. אחר-כך, במשך כשעה, לימוד מאמר חסידות.

שחרית: אחרי חזרת הש"ץ: הלל שלם, קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום.

מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע – וישב. מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה, ואחר-כך קוראים למפטיר בספר השני בפרשת נשא "ויהי ביום כלות משה... נחשון בן עמינדב". הגבהה וגלילת ספר שני. הפטרה: "רני ושמחי" (זכריה ב,יד-ד,ז). קרא הפטרה אחרת – קורא אחריה 'רני ושמחי', ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה15.

המולד: יום רביעי בלילה, אור ליום חמישי, בשעה 12:59 ו-10 חלקים.

מברכים החודש: ראש-חודש טבת ביום החמישי וביום השישי. אין אומרים 'אב הרחמים'16.

יום התוועדות (וביתר-שאת). ובוודאי אפילו בשבתות החורף יש לחלק ההתוועדות או לסדרה באופן כזה, שיוכלו המשתתפים בה להמשיך ההתוועדות בסעודת שבת בבתיהם17.

מנחה. אין אומרים 'צדקתך'18.

יום ראשון
כ"ו בכסלו, ב' דחנוכה

מוצאי שבת-קודש: אין מאחרים תפילת ערבית כל-כך כמו בכל מוצאי שבת-קודש19.

בחנוכה יורד האָבֵל לפני התיבה20.

כשמדליקים נר חנוכה בבית-הכנסת אחרי ערבית, נוהגים להדליקו לפני עלינו21. המדליק יוודא שאמר 'אתה חוננתנו', ואם שכח לאומרה – יאמר תחילה התיבות 'ברוך המבדיל בין קודש לחול'. אחר-כך מבדילים.

הסדר בבית: הבדלה, נר-חנוכה, וייתן לך22.

בבית הרב לא היתה ההדלקה ברוב-עם, ואדרבה23.

בהדלקת הנרות אין מברכים 'שהחיינו' (אלא אם-כן זו ההדלקה הראשונה שלו השנה). מדליקים תחילה את הנר החדש, שמציבים אותו משמאל לנר שהיה אמש, וממשיכים משמאל לימין (וכן בכל הלילות). אחר הדלקת כל הנרות אומרים: "הנרות הללו"24.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לא הקפיד להחליף את הפתילות בכל יום25.

מתעכבים סמוך לנרות כחצי שעה26.

מדייקים שידלקו הנרות חמישים דקות לכל הפחות27.

נר שכבה בתוך שיעור זמן דליקתו – חוזרים ומדליקים אותו, ללא ברכה28.

אחר שיעור זה – רשאים לטלטל את החנוכייה גם אם הנרות דולקים עדיין29.

אחר שיעור זה – רשאים לעשות מלאכה30 שלא כנגד הנרות (גם ביום הראשון והשמיני31).

התוועדות:

מלבד ההתוועדות עם בני הבית והקרובים ביותר (כנהוג אצל רבותינו נשיאינו32), כדאי ונכון שבמשך ימי חנוכה [בכל יום ויום33] יערכו בכל מקום ומקום – בחוג המשפחה34, וכן בבתי-ספר, מקומות עבודה וכו', לפי תנאי המקום והזמן – התוועדויות ומסיבות של שמחה בענייני דיומא35, הן לאנשים, הן לנשים והן לטף, בנים ובנות36 [בכל המוסדות יש להתוועד עם התלמידים לפחות פעם אחת, ובמוסדות שלומדים בהם בחנוכה – להתוועד כמה פעמים. ההתוועדות – בזמן הדלקת הנרות, לומר דבר תורה מעניינא דיומא, ואחר-כך שאחד הילדים ידליק נר חנוכה לכולם. וכן יחלקו אז דמי חנוכה לתלמידים37]. ולספר בהן אודות נס חנוכה והלקחים שיש ללמוד ממנו. תחילה לערוך מסיבה כללית לכל הסוגים, בהשתתפות המשפיע, הרב וכיו"ב, ואחר-כך מסיבה פרטית לכל סוג בנפרד, במירב המקומות, כדי שיוכלו הכל להשתתף. וכן בקשר לילדים38.

דמי-חנוכה 39:

הרבי הורה להשתדל לתת מעות-חנוכה לילדים [בנים ובנות40, הן קטנים והן גדולים41. וכן היה אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע נותן לבנותיו, גם אחרי הנישואין, וגם לחתניו42] על-כל-פנים פעמיים במשך ימי חנוכה, ומה טוב – מצד התגברות חושך הגלות, כולל ובמיוחד בנוגע להידרדרות מצב החינוך – להוסיף ולהרבות באור וקדושה, ולתת דמי חנוכה גם בכל יום, חוץ מבשבת (גם לא בדבר המותר – גזירה כו') והוספה מיוחדת – כפליים, או ג' פעמים ככה – בליל הרביעי או החמישי43.

[והנשואים – יבקשו האיש מהאישה, והאישה מהאיש, וכיוצא בזה בנוגע לזקנים וזקנות, לסייע להם כ"מעות חנוכה" לעשות מביתם "בית חב"ד"44].

אלה שלא קיימו מנהג זה בשלמות, ישתדלו להשלים בימים הסמוכים לחנוכה, וכל המקדים הרי זה משובח45.

יש לחלק דמי-חנוכה לכל התלמידים, ואפילו למי שספק אם הוא בגדר תלמיד – ולו על-שם העתיד. ואולי זה גופא יסייע שיתקרבו בהקדם46.

חינוך:

מנהג ישראל47 לשחק ב'סביבון', וידוע מנהג בני-ישראל לכתוב על ה'סביבון' את האותיות נ-ג-ה-ש, ראשי-תיבות: "נס גדול היה שם"48, ובכמה מקומות עורכים 'הצגות' הקשורות עם סיפור פרשת ימי חנוכה, מתחפשים ל'חשמונאים' וכו' [כמובן – ובפרט בקשר לבנות – הכול באופן של צניעות ועל-פי הוראת חכם], וכך ימי החנוכה מסוגלים ביותר לארגון כנסים לילדי-ישראל – צבאות ה'49.

צדקה:

נוהגים להרבות בצדקה בימי חנוכה50, ו"אנו מחוייבים בימי חנוכה... גמ"ח בממון וגוף"51. עורכים מגבית של צדקה, וזה הזמן המתאים להשלים את מגביות הצדקה של כל חודש כסלו52, ובפרט ב'זאת חנוכה'53.

בעניין המגביות לצדקה בימי סגולה, הודיע הרבי פעמים רבות, שעל כל אחד ואחד להתעורר ולנדב כדבעי מעצמו, גם בלא שיזכירוהו על כך54.

שחרית:

נוהגים להדליק נר חנוכה בבית-הכנסת (מקומו כבליל אמש) בלא ברכה, לפחות עד אחר התפילה55. גם כעת מדליקים על-ידי שמש56.

אָבֵל אינו אומר את ההלל לפני התיבה. לאחר הלל חוזר האָבֵל לעמוד, לאמירת חצי קדיש57.

הלל שלם (כל ימי החנוכה), חצי קדיש. שלושה עולים לתורה: כהן – "ביום השני... מלאה קטורת", לוי: "פר אחד... בן צוער", ישראל: "ביום השלישי...", וכיוצא בזה בשאר ימי החנוכה58. ואחר-כך ממשיכים כסדר: אשרי, ובא לציון, תתקבל, בית יעקב וכו' עד סיום התפילה59.

אין מתענים בחנוכה, אפילו חתן ביום חופתו60.

יום שני
כ"ז בכסלו, ג' דחנוכה

הדלקת נר חנוכה:

לשאלת רבים: בכל ערב, אם האב נמצא מחוץ לבית ויחזור בשעה שבני הבית ניעורים, ימתינו לו. אם רואה שיגיע כשהם ישנים, יבקש מאשתו או מאחד הילדים להדליק עבור הבית, ובבואו רשאי להדליק לעצמו אם כיוון שלא לצאת בהדלקתם. אם הילדים יודעים בבירור שהאב אינו מקפיד ומדליקים תוך חצי שעה מצאת-הכוכבים, ידליקו אז. לא הדליקו, מדליק כל הלילה, אם בני-ביתו ניעורים. ואם כולם ישנים, נכון להקיצם ולברך61.

ההדלקה – בין מנחה לערבית, אחר התחלת השקיעה62. מדליקים בכובע ובחגירת אבנט בלבושים הרגילים, לא באלו של שבת ויום-טוב63.

ביום זה יצא אדמו"ר הזקן לחירות ממאסרו השני בשנת תקס"א64.

יום שלישי
כ"ח בכסלו, ד' דחנוכה

הרבי מציע לתת היום – או מחר – הוספה מיוחדת ב'דמי חנוכה'65.

יום רביעי
כ"ט בכסלו, ה' דחנוכה – ערב ראש-חודש

ביום זה הגיעו לביתם החסידים שנאסרו בעת מאסרו הראשון של אדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ט, ונקבע ליום התוועדות ושמחה66.

יום חמישי
ל' בכסלו, ו' דחנוכה – א' דראש-חודש טבת

בתפילת ערבית (בליל חמישי) מלבד 'ועל הניסים' אומרים 'יעלה ויבוא'. אין מכריזים 'יעלה ויבוא' לאחר 'השכיבנו', מחשש הפסק, אבל מזכירים זאת לציבור בטפיחה על השולחן. שכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת ערבית, ונזכר לאחר שאמר "ה'" של 'המחזיר שכינתו לציון' – אינו חוזר67.

שחרית – הלל שלם, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר של יום, ברכי נפשי, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה, בראשון קוראים בפרשת ראש-חודש, כהן: "וידבר... רביעית ההין", לוי: "עולת תמיד... ונסכה", ישראל: "ובראשי חודשיכם...". בספר השני עולה רביעי בפרשת נשא "ביום השישי...", חצי קדיש. אשרי, ובא לציון [ואין הש"ץ מסיימו בקול68], יהללו, הנחת תפילין דרבנו-תם, קריאת-שמע, פרשיות 'קדש', 'והיה כי יביאך', שש זכירות, חליצתן [הש"ץ יאמר איזה מזמור, כדי לומר אחריו את הקדיש69], חצי קדיש, תפילת מוסף70 עם "על הניסים".

"מצווה להרבות בסעודת ראש-חודש", ולכן יש המוסיפין מאכל מיוחד בסעודת היום לכבוד ראש-חודש, מלבד ההוספה לכבוד החנוכה71.

יום שישי
א' בטבת, ז' דחנוכה – ב' דראש-חודש טבת

תפילה כדאתמול. לרביעי קוראים "ביום השביעי".

תפילת מנחה והדלקת הנרות – כביום שישי שעבר.

_______________________

1)    לוח כולל-חב"ד.

2)    ספר-המנהגים, ראה שם הטעמים לזה.

3)    קיצור של"ה הל' חנוכה, וא"ר ר"ס תרע"ט. וכן נהג הרבי אחרי שנת תשמ"ח, כאשר חזר מן ה'אוהל' סמוך לשקיעה: הדליק נר חנוכה, נר שבת, ואחר-כך התפלל מנחה בציבור.

4)    לוח כולל-חב"ד למנהגנו, ולכל-הפחות חצי שעה (ראה משנ"ב ר"ס תער"ב וסו"ס תרע"ט).

5)    היום-יום, כה כסלו (ומהלשון משמע, שבכל זאת התעכב מעט). ספר-המנהגים.

6)    ראה בס' 'משבחי רבי' עמ' 48, שהרבי אמר להרה"ח רי"ל שי' גרונר: "בכל פעם כשמתפללים – גם כשאין הש"ץ 'חיוב' – צריכים הנרות לדלוק!". וזה דלא כמנהג בעלזא וכו' וכמה מחסידי חב"ד, שבאם אין הש"ץ 'חיוב' מדליקים רק שני נרות (שהובא בשו"ע הקצר ח"א ס"פ כד). וצ"ב אם הכוונה שיש לנהוג כך תמיד, גם כשאין 'חיוב' כלל בין המתפללים בבית-הכנסת.

7)    ונהגו לסמן זאת בטפיחה על השולחן וכדומה, כמו ב'יעלה ויבוא' ו'טל ומטר'.

8)    שו"ע הב"י סי' תרפ"ב ס"א (ועד"ז בשו"ע אדמוה"ז סי' רצד ס"ז).

9)    קצות-השולחן סי' מז בבדי-השולחן ס"ק יח ("מנהג העולם". ומבאר שהוא לאחר סיום ברכה רביעית ב"ונאמר אמן". ע"ד הסיום – גם הרבי כתב באג"ק ח"ז עמ' רכח, "ואולי שסומכים על סוף הברכה, ונאמר אמן", שלכן אין עונין 'אמן' אחרי 'אל יחסרנו' (דלא כקצות-השולחן לעיל ס"ב (מחיי אדם מז,א) שיש לענות שם 'אמן'. וצ"ע סתירת דבריו מהנ"ל. ואולי הכוונה שלדעתו יש לענות ע"ז כמו שנהגו - החל מתקופה מאוחרת יותר מחיבור הנוסח  'ונאמר אמן' - לענות אחרי כ"א מבקשות 'הרחמן', עסי' קפט בשו"ע אדמוה"ז ס"ו). וראה ביאור ומקורות לזה ב'סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות' עמ' שעז. שם מציע ע"ד דברי שו"ע אדמוה"ז שם ס"ז, שלאחר שנהגו לומר 'הרחמן' בכמה גוונים "נעשו כאילו הם מטופס הברכה", וא"כ ה'אמן' שעליהם קאי גם על טופס הברכה. ומה שלא נקטו כ'סיום' את "ואימרו אמן" שבו מסיימים למעשה, צ"ל שהכרזת "ונאמר אמן" הפסיקה העניין. ואכן במכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אג"ק ח"א עמ' רב, מונה י' בקשות הרחמן כעניין בפ"ע כנגד עשר ספירות, ואינו מונה את הרחמן דיו"ט) וכ"כ בערוך השלחן סי' תרפ"ב, וכ"מ ביד אפרים ומשנ"ב שם.

10)  רמ"א שם (ובסו"ס קפז "יוכל לאומרו" [ובסי' קפח ס"ז משווה השלמת יעלה ויבוא לעל הניסים], ועד"ז בשו"ע אדמוה"ז שם ובמקור חיים להחו"י סי' תרפ"ב, וכן בט"ז דלהלן. ולכאורה הפירוש, שכיוון שיכול, גם צריך לנהוג כן לכתחילה). ובט"ז סי' תרפ"ב ס"ק ג וא"ר שם ס"ק ב כתבו שכל-שכן שמי ששכח בתפילה יאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו..." (ומה שבס' דרך החיים (רטו,ב) מביא את הרמ"א, אך בדיני תפילה (לג,פט) השמיט את הט"ז, וכן בקיצור שו"ע (מד,טו ו-קלט,כא), אולי זהו מרוב הקיצור, שהרי לא ידוע מי שחולק על דין זה להדיא. ופשיטא שאין ללמוד ממה שאדמוה"ז בסידורו מזכיר זאת בברהמ"ז ולא בתפילה, שהרי את רוב דיני טעות בתפילה לא הביא בסידורו כלל).

בראש-חודש, יקדים לזה 'הרחמן הוא יחדש' משום דתדיר קודם. שו"ע, רמ"א ונו"כ סי' תרפ"ב ס"א.

11)  ספר-המנהגים, משו"ת הצמח-צדק (שער המילואים ח"א סי' יא, ובמהדורת תשנ"ד או"ח סי' קיג).

12)  בש"פ מקץ, שבת חנוכה תשמ"ב, לאחר השיחה הראשונה, אמר הרבי "שבת זאגט מען ניט [=בשבת אין אומרים] 'הנרות הללו'" (נשמט מההנחה בלה"ק, אך נמצא בהנחת הת' מהתוועדות זו), ומאז לא ניגנו זאת עוד בבית חיינו בשבת, מלבד המלים האחרונות "על ניסיך...'".

13)  שו"ע אדמוה"ז סי' קפח ס"ט. סידור אדמוה"ז.

14)  שו"ע אדמוה"ז סי' קפח סעיף יד. ולכאורה גם לדעתו אין איסור להזכיר. (ריכוז הדעות בנושא בס' בירור הלכה תנינא או"ח ח"א עמ' שעא).

15)  לוח כולל-חב"ד.

16)  שם.

17)  אג"ק כרך י עמ' ד, ועיי"ש עמ' סט.

18)  לוח כולל-חב"ד.

19)  שם.

20)  שם.

21)  כך נהגו במניין של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

22)  ספר-המנהגים.

23)  ראה לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 483.

24)  שם עמ' 70, מסידור אדמוה"ז ועוד.

25)  'תורת מנחם – התוועדויות' (טו) תשט"ז ח"א עמ' 303 (בלתי מוגה), עיי"ש הטעם. בקונטרס 'ברוך שעשה ניסים' חנוכה תשי"א, שבו נדפסו מנהגי חנוכה לראשונה, כתב הרבי: "נהגו שהפתילות יהיו בכל יום חדשות. וי"א דאין חוששין לזה, ואדרבה הישנות נוחין יותר לדלוק. ולע"ע, לא יכולתי לברר מנהג רבינו בזה [משמע שאם יתברר מנהגו, יוכרע הספק]". ולפלא שבספר-המנהגים, שנדפס בשנת תשכ"ו, נעתק משם ללא שינוי [ולא ידוע שהכניסו אז את השיחה הנ"ל כלל], למרות האמור באותה שיחה. ואף שהרבי נהג (עכ"פ בשנים האחרונות) להדליק בפתילות חדשות בכל יום, הנה עד שנת תשמ"ח הכינה את החנוכייה הרבנית או אחד מהמשב"ק בבית, ואח"כ – הר"ר שד"ב שי' גאנזבורג, ולא ידוע אם קיבלו הוראות מהרבי על כך.

26)  ספר-המנהגים, ע"פ האחרונים סי' תרע"ב ס"ב. וכדלהלן – יש לעסוק באותה שעה יחד עם בני ביתו בתורה או בשמחה של מצווה.

27)  ספר-המנהגים, ועיי"ש הטעם. ולמעשה, מדייקים בזה בלא פלוג גם כשמדליקים אחר צאת הכוכבים, כגון במוצאי שבת או כשמדליקים באיחור.

28)  ספר-המנהגים.

29)  שם.

30)  מהלשון בספר-המנהגים "עושים מלאכה" (ולא "עושות" או "הנשים עושות"), משמע שלפני שיעור זה גם האנשים אינם עושים מלאכה, ע' ספר חסידים סי' קכא וס' מהרי"ל-מנהגים, הוצאת 'מכון ירושלים' עמ' תט. מאידך ראה בהשלמה לשו"ע אדמוה"ז סי' עת"ר סו"ס ד שהבין שזו רק משמעות, וכשאר הפוסקים שהביאו זאת, גם הוא תלה זאת במנהג בפועל. וכיוון שככל הידוע לא נזהרו בזה רבותינו ואנ"ש (וגם בלוח כולל-חב"ד כתב זאת רק לנשים), ניתן לכל היותר לדייק שהרבי לא שלל מנהג זה (לאלה הרוצים להחמיר על עצמם), אבל לא שעשהו "הוראה לרבים".

31)  ספר-המנהגים.

32)  היום-יום, כח כסלו. וביאר הרבי, שזה צ"ל לא בדרך אגב, כדי 'לצאת-ידי-חובתו', אלא בהתלבשות ובהכנה מקודם ובסבר-פנים-יפות, שאז יתקבלו דבריו (שיחות-קודש תשי"ח עמ' קלא).

33)  לקו"ש כרך כה עמ' 401. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"ב עמ' 186 ואילך, ש'שמחה פורצת גדר' של חושך העולם, עיי"ש.

34)  כמנהג רבותינו נשיאינו הנ"ל בהערה 32.

35)  לנהוג כ'מהדרין מן המהדרין' גם בענין זה, וכמנהג שהביא הרמ"א (תר"ע ס"ב) לומר שירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם (סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 122), כדעת הרמב"ם שימי חנוכה הם "ימי שמחה והלל" (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 207).

36)  "ולהעיר, שענין זה שייך גם למנהג נתינת דמי חנוכה: א) נתינת דמי חנוכה פועלת שמחה. ב) כשמודיעים על חלוקת דמי חנוכה – מתקבצים רבים, וכשמוסיפים בדמי חנוכה, נוספים עליהם" (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 165 הערה 105).

37)  שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).

38)  ע"פ שיחת ש"פ וישב תשל"ג ס"ב (בלתי מוגה – שיחות קודש תשל"ג ח"א עמ' 209) ושיחת ש"פ וישב תשל"ז סל"א (כנ"ל – שיחות-קודש תשל"ז ח"א עמ' 358).

39)  תוכנם – [לא לשמחם בלבד, אלא] עניין החינוך, מתן 'פרס', כ'מיקדמה' לעודדם שיוסיפו יותר בלימוד התורה ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 65); להראות שגם הממון נהפך לרוחניות על-ידי שמשמש לעניינים כשרים ובפרט לענייני קדושה (לקו"ש ח"י עמ' 290); ובמיוחד – לחנכם להרבות בצדקה ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 63).

40)  סה"ש תש"נ ח"א עמ' 210.

41)  שם, עמ' 199.

42)  סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, נדפס גם ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רפג. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נתן גם לנכדותיו, שיחת נר ה' דחנוכה תש"ל (בלתי מוגה) בסופה.

43)  לקיים מנהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, המובא בהיום-יום, כח כסלו – סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, וסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194. 'שערי הלכה ומנהג' שם.

44)  'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 132.

45)  סה"ש תש"נ הנ"ל בהערה 40.

46)  אג"ק כרך כא עמ' קצה, וראה בס' 'היכל מנחם' ח"ב עמ' קצג.

47)  גם בבית רבותינו נשיאינו – 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 185.

48)  ראה בני-יששכר מאמרי חודש כסלו-טבת מאמר ב' (מו,ב). סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 360 הערה 32.

49)  'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 545.

50)  ספר-המנהגים, עיי"ש בהערה, ובלקו"ש ח"ה עמ' 443 בהערות.

51)  פרי-מגדים שם, הובא ונתבאר בלקו"ש הנ"ל.

52)  'התוועדויות' תשמ"ו חלק ב' עמ' 204 ועמ' 215.

53)  לקו"ש ח"ה עמ' 444.

54)  'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 652, ח"ב עמ' 1169, ח"ג עמ' 1537, ועוד.

55)  פרמ"ג סי' תרע"ה בא"א ס"ק ד.

56)  ראה טעמים לזה ב'שערי הלכה ומנהג' שם עמ' רעו.

57)  מכיוון שהוא סיום לתפילת שמו"ע, שו"ע אדמוה"ז סי' נה ס"ד.

58)  אג"ק ח"י עמ' רצו. לוח כולל-חב"ד (שגם בארה"ק מנהגנו כדעת הרמ"א סי' תרפ"ד ס"א, ושו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סח), מוגה - אגרות-קודש חט"ו עמ' כה (ופלא שנשמטה ההוראה מספר 'שערי הלכה ומנהג'!) וראה 'התקשרות' גליונות תרמ ותרמב-ג בנדון.

59)  לוח כולל -חב"ד.

60)  שו"ע ורמ"א סי' תקע"ג. הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ה. לוח כולל-חב"ד.

61)  עד עלות-השחר. שו"ע ונו"כ סו"ס תער"ב. בלוח כולל-חב"ד, שאם לא הקיצם – לא יברך. ובמשנה-ברורה שם, שהנוהג להקל ולברך גם כשישנים אין למחות בידו.

62)  הרבי העיר ע"ז "הדעות בזה - ראה טושו"ע סי' תער"ב ונ"כ". השו"ע פסק להדליק בסוף השקיעה, דהיינו צאת הכוכבים כדעת הרמב"ם, הרא"ש והטור, אך בביאור הגר"א הביא דעת הרשב"א הר"ן והמרדכי שצ"ל בתחילת השקיעה [אלא ששם מדובר על שקיעה שניה כדעת ר"ת]. ומנהגנו ש"מדייקים שידלקו הנרות 50 דקות לכל הפחות" (ראה לעיל הערה 27), הוא לצאת ידי כל הדעות. אך לעיקר הדין סוברים כנראה שהעיקר כנפסק בשו"ע ומג"א - צאת הכוכבים, ראה סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 184 ובהערה 79, וכ"ה בילקוט יומי לשנת תש"ג באנגלית שכתבו הרבי במקור (בלה"ק) בכי"ק, וכן נדפס כל השנים במדור 'זכור אל תשכח' שבחוברות 'שיחות לנוער' בכל השפות - להדליק "עם חשכה", ולכן אין מקפידים להדליק מייד בתחילת השקיעה כדעת הגר"א.

63)  ספר-המנהגים.

64)  החופשה השניה בשנת תקס"א היתה נצחון תורת החסידות ודרכי החסידות ביתר שאת ויתר עז מכמו שהיה בפעם הראשונה (בשנת תקנ"ט) – שאז היתה ההלשנה בעיקרה על אדמו"ר הזקן, וההלשנה בשנת תקס"א היתה בעיקרה על תורת החסידות. ספר-המנהגים עמ' 93, מלוח היום-יום עמ' ז, וקונטרס לימוד החסידות פרק ו, עיי"ש בארוכה.

בג' דחנוכה חופשה ניתנה לו להעתיק דירתו למעון פרטי, ואשר יקבע דירתו – באופן זמני – בפטרבורג (רשימת אדמו"ר מהוריי"צ, 'ספר התולדות – אדמו"ר הזקן' ח"ג עמ' 746). ובספר-השיחות תורת-שלום עמ' 84 איתא שיצא בנר החמישי. והשיב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "ויש לומר, דבשניהם היו ענייני גאולה (גם כפשוטם)" – הובא בליקוטי- שיחות כרך כה עמ' 399 הערה 44.

ואף בגאולתו הראשונה, י"ט כסלו תקנ"ט, היתה שלימות הגאולה (בנוגע אלינו) באופן ש'חזר לבוריו' בימי חנוכה – שהרי ביום ג' דחנוכה חזר מפטרבורג לוויטבסק, כדאיתא בלקוטי-דיבורים עמ' 23 ('התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 95 ועמ' 101).

65)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 163, וסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194.

66)  'כרם חב"ד' גיליון 4 ח"א עמ' 18. וראה שם בהמשך הדברים. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ד סוס"ג מבאר בזה מה שמצאנו מאמרי-חסידות שמצויין עליהם תאריך אמירתם "יום ה' דחנוכה" (כגון בהמשך 'מים רבים - תרל"ו', ראה במפתח שבסוף הספר), אף שציון כזה מופיע רק אם נאמר המאמר בשבת, ביום-טוב או במאורע מיוחד. וראה לעיל הערה 64.

מעלת נר ה' דחנוכה בכלל – להאיר גם 'בחוץ', כיוון שיום זה לעולם אינו חל בשבת (שם). בשיחת נר ה' דחנוכה תש"מ נתבארה מעלת היום, שבו לראשונה רואים התחלת הוספת האור בעולם לשיטת בית הלל יותר מאשר לדעת בית שמאי – חמשה נרות. ובלקוטי-שיחות חט"ו עמ' 545, מבאר מה שיום זה הוא ער"ח ומ"מ א"צ לתחנון, אלא הכל נפעל בשלימות מתוך שמחה, הן ע"י עיצומו של יום (חנוכה) והן ע"י עבודת האדם.

67)  שו"ע סי' תכב ס"א, שו"ע אדמוה"ז סו"ס רצז.

68)  כי אז יתחייב לומר ח"ק מייד, כפי שהורה הרבי  – ראה 'התקשרות' גיליון תסו עמ' 15 הערה 16.

69)  ספר-המאמרים (ליקוט) לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב, ח"ב עמ' שטז. אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"כ עמ' רפג.

70)  לוח כולל-חב"ד.

71)  ראה שו"ע או"ח סי' תיט וכף-החיים שם ס"ק ד.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)