גיליון 495, ערב שבת פרשת שמות, כ"ב בטבת ה'תשס"ד (16.1.2004)

דבר מלכות

יום ההילולא של רבינו הזקן - יום של "פועל ישועות"

בבוא ההילולא של כ"ק אדמו"ר הזקן, "מאיר חסד ה' מעולם עד עולם... ופועל ישועות בקרב הארץ" * אף-על-פי שנמצאים במעמד ומצב ד"צרה", הנה לא זו בלבד שמבטלים את עניין הצרה, אלא יתרה מזה - ברגע כמימרא מהפכים את ה"צרה" ל"ישועה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע לכללות העניין דיום הילולא - כותב אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש (סימן כ"ח), "שכל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו למעלה" [שהרי על-ידי "מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" - "נזרעו בחקל תפוחין קדישין (למעלה) אורות עליונים מאוד" (שם סז"ך)], "מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה בעת פטירתו".

וממשיך שם: "והנה על-ידי גילוי הארת תיקון ונוצר חסד בפטירתן, מאיר חסד ה' מעולם עד עולם על יראיו, ופועל ישועות בקרב הארץ כו'".

ומזה מובן שכל האמור לעיל (אודות יום ההילולא) נפעל גם ביום ההילולא של אדמו"ר הזקן עצמו - כפי שמבואר באגרת-הקודש שלו.

[ועל-דרך תורת הבעש"ט (כתר-שם-טוב הוספות אות פט) על מאמר המשנה (אבות פרק ג משנה טז) "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו":

כאשר האדם פוסק "מדעתו" מהו העונש המגיע לפלוני עבור מעשה מסויים, הנה כאשר נכשל בעצמו בעניין דומה, "נפרעין ממנו שלא מדעתו", מאחר שכבר פסק "מדעתו" מהו העונש המגיע עבור עניין זה.

ועל-דרך זה מובן בנוגע לענייננו:

מאחר שאדמו"ר הזקן כתב וביאר באגרת-הקודש את גודל העניין הנפעל ביום הילולא של צדיק, ועניין זה נכתב "מדעתו" [ובלשון הרבנים בני הגאון המחבר בהקדמתם לשולחן-ערוך של אדמו"ר הזקן - שההסתלקות היתה "אחר שהתפלל תפילת ערבית והבדלה בחונן הדעת בדעה צלולה ומיושבת כו'". ועל-אחת-כמה-וכמה שכתיבת אגרת הקודש הנ"ל הייתה "בדעה צלולה כו'" - "מדעתו", הרי על-ידי זה יודעים כבר את גודל העילוי הנפעל ביום ההילולא של אדמו"ר הזקן - על-פי דבריו שנכתבו "מדעתו"].

והנה, כל ענייניו של אדמו"ר הזקן, ובפרט ספריו והאגרות קודש שלו הם באופן ד"מאוד עמקו", וכידוע סיפורי רבותינו נשיאינו אודות גודל הדיוק של אדמו"ר הזקן בכל תיבה כו', בתכלית הדיוק. ועל-פי זה מובן בנוגע לענייננו - שהלשונות דאגרת הקודש הנ"ל (אודות העילוי דיום ההילולא) הם בתכלית הדיוק, כדלקמן.

ב. באגרת הקודש הנ"ל מבואר שהגילוי דיום ההילולא הוא באופן ד"פועל ישועות בקרב הארץ". והביאור בזה:

"ישועות":

מבואר בספרי קבלה שהעניין ד"ישועה" ("כובע ישועה בראשו") מורה על המשכת ש"ע נהורין (ראה אגרת-הקודש סימן ג') - למעלה לגמרי מכללות סדר ההשתלשלות.

"בקרב הארץ":

הלשון "בקרב הארץ" מובא בפרשת השבוע (וארא ח,יח) - "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". והמדובר הוא אודות האותות ומופתים (גילוי אלוקות) שהראה הקב"ה במצרים, שהגילוי שלהם היה לא רק בגבול הקדושה, בבית-הכנסת ובית-המדרש כו', ולא רק בכללות העולם, אלא אפילו "בקרב הארץ", היינו, במקום הכי תחתון שבארץ מצרים.

דהנה, כללות ארץ מצרים נקראת "ערות הארץ" ו"מעשיהם של מצריים כו' מקולקלים מכל האומות" (פרש"י אחרי יח,ג), ובפרט בעיר הבירה של מצרים (ששם היה היכל המלכות של פרעה מלך מצרים) - כמובן מפירוש רש"י על הפסוק "כצאתי את העיר" (וארא ט,כט), "מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה עבודה זרה" [ומפני יראת ה'צנזור' נכתב - "מלאה גילולים"], זאת אומרת: אף-על-פי שגם כאשר יצא מחוץ לעיר היה עדיין בתחומה של ארץ מצרים, אף-על-פי-כן, ישנו חילוק גדול ביותר בין מצבה של כל ארץ מצרים למצב ש"בתוך העיר" שבה היה נמצא פרעה מלך מצרים.

וזהו החידוש באותות ומופתים שהיו בארץ מצרים - שהגילוי אלוקות על-ידי האותות ומופתים היה "בקרב הארץ", במקום הנמוך והירוד ביותר שבארץ מצרים - "בתוך העיר" שבה היו פרעה מלך מצרים, חרטומי מצרים, היכל המלכות וכו'.

והמשכת ה"ישועות" "בקרב הארץ" היא באופן ד"פועל ישועות בקרב הארץ":

מבואר בספרים המבארים את החילוק שבין שמות הנרדפים - שהלשון "פעולה" (לעומת הלשון "עשייה") מורה על ריחוק מהאדם הפועל פעולה זו, היינו, שלא ניכר בגלוי בפעולה זו כוח האדם הפועל.

דהנה, כוח המחשבה קשור ומאוחד עם נפש האדם, וכוח הדיבור - עם היות שבעת הדיבור יוצא הבל פיו מחוץ הימנו, הרי בעת הדיבור ניכר בגלוי מציאותו של האדם המדבר. אבל כוח העשייה הוא בריחוק יותר מנפש האדם - שהרי גם אצל בהמה ישנו עניין העשייה.

ובעניין העשייה גופא ישנם חילוקי דרגות בנוגע לריחוק הערך שבין המעשה לאדם העושה מעשה זה (לפי ערך השכל שהושקע במעשה זה) - והלשון "פעולה" מורה על ריחוק גדול יותר מהאדם הפועל (מאשר הלשון "עשייה"), היינו, שלא ניכר בגלוי כוח הפועל בפעולה זו.

וכפי שמצינו חילוקי דרגות בנוגע לכללות העניין דבריאת העולם:

"בעשרה מאמרות נברא העולם" - בחינת הדיבור, "וירא אלוקים את כל אשר עשה" - בחינת המעשה, ולמטה מזה - "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" - בחינת פעולה בלבד.

זאת אומרת: הלשון ד"פעולה" ("כל פעול") מורה על גודל ההעלם וההסתר דמציאות העולם, שמציאות הבריאה היא באופן של פעולה בלבד, היינו, שאין נראה בגלוי כוח הפועל בנפעל, ודרושה מחשבה והתבוננות כו' כדי להגיע למסקנה שבהכרח לומר שישנו כוח הפועל בנפעל.

וזהו הדיוק - "פועל ישועות בקרב הארץ":

המשכת וגילוי ה"ישועות" "בקרב הארץ" היא - לא רק בכוח המחשבה, היינו, שמבין בשכלו שזהו עניין של "ישועות", ולא רק במידות שבלב, בכוח הדיבור (שלמטה מכוח השכל והמידות), אלא גילוי ה"ישועות" חודר עד לבחינת "פעולה" ("פועל ישועות"), היינו, גם כאשר נמצא במעמד ומצב שאצלו מתגלה רק כוח העשייה, ובזה גופא - באופן של "פעולה" בלבד, הנה גם שם חודר ומתגלה גילוי ה"ישועות".

ג. וזהו גודל העילוי הנפעל ביום הילולא של צדיק, ובענייננו - יום ההילולא של אדמו"ר הזקן, שאז "מאיר חסד ה' מעולם עד עולם על יראיו, ופועל ישועות בקרב הארץ כו'".

ובפשטות: אף-על-פי שנמצאים בימים האחרונים דזמן הגלות, שאז גובר והולך החושך כפול ומכופל שבעקבתא דמשיחא [וכידוע המשל (שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בכמה מקומות) שבזמן הסמוך לעלות השחר, נץ החמה וזריחתה - גובר והולך חושך הלילה] - הנה כאשר מגיע יום ההילולא של אדמו"ר הזקן, "מאיר חסד ה' מעולם עד עולם... ופועל ישועות בקרב הארץ" (כפי שנתבאר לעיל גודל העניין ד"פועל ישועות בקרב הארץ").

ובלשון הכתוב (ירמיה ל, ז) "ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", היינו, אף-על-פי שנמצאים במעמד ומצב ד"צרה", וכמו שכתוב בדניאל (יב,א) שבסוף זמן הגלות תהיה "עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא" - הנה לא זו בלבד שמבטלים את עניין הצרה, אלא יתירה מזו: ברגע כמימרא מהפכים את ה"צרה" ל"ישועה", וכתורת הבעש"ט (כתר-שם-טוב הוספות אות ח) "דלא זו בלבד שייפטר מן הצרה, אלא עוד כי וממנה יוושע, דמן הצרה ההיא תצא לו עוד ישועה", כיתרון האור מן החושך וכיתרון החכמה מן הסכלות.

ד. ההוראה מזה בעבודת האדם:

אצל כל אדם (הראוי לשמו) ישנם זמנים שבהם נמצא בעולם השכל - היינו, בעת לימוד התורה (ועל-דרך זה בלימוד שאר החכמות, להבדיל), שאז נמצא בעולם השכל, כי במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא.

ומובן בפשטות שכאשר נמצא בעולם השכל - קל לו להתבונן ולהכיר את הניסים והנפלאות של הקב"ה - "פועל ישועות בקרב הארץ".

ועל-דרך זה כאשר נמצא בעולם המידות שבלב - היינו, בעת עבודת התפילה, כמאמר רז"ל (ריש תענית) "לאהבה את ה' אלוקיכם ולעובדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב, הווי אומר זו תפילה" - הנה אף-על-פי שעולם המידות הוא למטה מעולם השכל, אף-על-פי-כן, מאחר שאינו שקוע בגשמיות העולם (ובוודאי שאינו שקוע בחומריות העולם), מובן, שביכלתו להגיע לידי הכרה שהקב"ה "פועל ישועות בקרב הארץ".

והחידוש הוא - שגם כאשר עוסק בענייני העולם [כפסק-דין השולחן-ערוך שסדר העבודה הוא - "מבית-הכנסת לבית-המדרש" (עבודת התפילה ולימוד התורה), ואחר-כך "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"], בענייני עשייה, וכמו שכתוב "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה" - הנה גם בהיותו במעמד ומצב זה נמשך לו הגילוי ד"פועל ישועות בקרב הארץ".

ויתירה מזו:

אפילו אם ישנם זמנים ביום שהמעשה שלו הוא בבחינת פעולה בלבד, היינו, שאין ניכר בפעולה זו שהיא נעשתה על-ידי אדם המתנהג באופן שכלי כו' (כדלקמן).

[ולדוגמה: פעולת האדם בעת השינה - היינו, אף-על-פי ש"אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן" (בבא-קמא ג,ב), זאת אומרת, שהאדם הוא אחראי גם על פעולה הנעשית בעת השינה, אף-על-פי-כן, מובן בפשטות ריחוק הערך שבין מעשה הנעשה בהיותו ער לפעולה הנעשית בהיותו ישן],

הנה גם בהיותו במעמד ומצב כזה - מתגלה העניין ד"פועל ישועות בקרב הארץ", היינו, שגילוי ה"ישועות" חודר גם בהיותו במעמד ומצב שמעשיו הם באופן דפעולה בלבד.

ה. ביאור הדברים:

כל בני-ישראל הם "מאמינים בני מאמינים", וכמו שכתוב בפרשת שמות [שזוהי הפרשה שקראו ביום השבת שלפני כ"ד טבת, ש"מיניה מתברכין כולהו יומין"] "ויאמן העם" (ד,לא), היינו, לא רק "בני מאמינים", אלא "מאמינים" גם בכוח עצמם.

ולכן, כאשר הנהגתו של יהודי היא באופן המתאים, הנה גם בעת שעוסק ב"מנהג דרך ארץ" אינו מאבד ח"ו את ה"צלם אלוקים" שבו, שמשום זה נקרא "אדם", על שם "אדמה לעליון", היינו, שגם אז ניכר שהנהגתו היא על-פי שכל אמיתי, ועל-פי המידות הטובות שבליבו, ולכן, משאו ומתנו באמונה, ונזהר בתכלית אפילו מאבק השגת-גבול וכיוצא בזה. ובכללות - הנהגתו היא באופן של עשייה, "בכל אשר תעשה", היינו, שבמעשה זה ניכר שהאדם העושה זאת הוא בעל שכל, בעל מידות טובות וכיוצא בזה.

אבל לפעמים ייתכן (מסיבות שונות ומשונות) שהנהגתו אינה באופן המתאים: התעסקותו בענייני "דרך ארץ" היא באופן שהוא שקוע ומובלע ביותר בענייניו הגשמיים, באומרו תמיד "הב הב", ובאופן שכאשר "יש לו מנה רוצה מאתיים וכו'", ועד כדי כך שמעשיו הם באופן של פעולה בלבד, היינו, שאין ניכר לגמרי שזהו מעשה של אדם שכלי, בעל מידות אנושיות וכיוצא בזה! כי ציור האדם ("אדמה לעליון") שבו נבלע לגמרי בתוך הבהמיות שלו!

ויתירה מזו: מעשיו אינם מתאימים למעשיה של "בהמה נורמלית" - בהמה נורמלית אינה קופצת לתוך האש, וכאשר רואים בהמה הקופצת לתוך האש, הרי זו הוכחה שהבהמה אינה נורמלית [ונפקא-מינה - בנוגע לדיני שומרים כו'], ועל-דרך זה בנמשל:

אפילו מצד נפשו הבהמית (אם היא "נורמלית") צריכה הנהגתו להיות באופן המתאים - כי זוהי טובתו הגשמית, וכמו שכתוב בתורה שבכתב [שאפילו הצדוקים מודים בה] "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם" (כללות העניין דלימוד התורה וקיום מצוותיה), אזי "ונתתי גשמיכם בעתם גו'", "ונתתי שלום בארץ", ובזה כלולים כל הברכות, "אם שלום כאן הכל כאן" - ואם כן, הנהגתו צריכה להיות באופן המתאים אפילו באופן דשלא לשמה!

ועל-פי זה מובן שכאשר הנהגתו אינה באופן המתאים - הרי מעשיו הם באופן של פעולה בלבד, היינו, שאין ניכר בזה שזהו מעשה של אדם, ויתירה מזו: למטה יותר ממעשיה של בהמה נורמלית!

ו. וזהו החידוש ד"פועל ישועות בקרב הארץ":

המשכת וגילוי ה"ישועות" "בקרב הארץ" (ביום ההילולא של אדמו"ר הזקן) מגיעה וחודרת גם אצל אלו הנמצאים במעמד ומצב שאין ניכר אצלם אלא עניין של פעולה בלבד (כנ"ל בארוכה).

ובדוגמת גילוי האותות ומופתים שבארץ מצרים - "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", היינו, שגם בארץ מצרים, "ערות הארץ", ו"בתוך העיר" - עיר הבירה דארץ מצרים - "בקרב הארץ" ("מלאה גילולים"), היה שם גילוי אלוקות באותות ומופתים כו'.

ועל-דרך זה מובן בנוגע לכל הדורות כולם:

הקב"ה שומר את כל אחד ואחד מבני-ישראל באיזה מעמד ומצב שיהיה, כמו שכתוב "לא ינום ולא יישן שומר ישראל", והשמירה היא - הן מפני ה"שבעים זאבים", והן מפני ה"מלך זקן וכסיל" שבחלל השמאלי.

והשמירה היא באופן ד"פועל ישועות בקרב הארץ" - אפילו כאשר נמצא במעמד ומצב שמעשיו הם באופן של פעולה בלבד (כנ"ל), ובאופן ד"ממנה יוושע", היינו, לא זו בלבד שמתבטל גודל ההעלם וההסתר שבעולם, ומתבטל ההעלם וההסתר שהיה במעמדו ומצבו (כנ"ל), אלא אדרבה: "והוי' יגיה חשכי", היינו, שהחושך נהפך לאור, "וממנה יוושע", "מן הצרה ההיא תצא לו עוד ישועה", כיתרון האור מן החושך וכיתרון החכמה מן הסכלות.

ז. "והימים האלה נזכרים ונעשים":

בעמדנו ביום ההילולא של אדמו"ר הזקן - יום סגולה - "מאיר חסד ה' מעולם עד עולם... ופועל ישועות בקרב הארץ" (כמבואר באגרת הקודש הנ"ל).

וגילוי זה שייך לכל אחד ואחד מישראל, אפילו כאשר מדובר אודות יהודי הנמצא "בקרב הארץ" - כידוע ריבוי הסיפורים ("מעשה רב") אודות השתדלותו של אדמו"ר הזקן בנוגע לכל אחד ואחד מבני-ישראל, באיזה מעמד ומצב שהוא, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך ושואב מימיך", ועל-דרך זה מובן ש"אף להלן עומד ומשמש", היינו, שמשפיע "ופועל ישועות" אצל כל אחד ואחת מישראל, גם אצל אלו הנמצאים "בקרב הארץ" - "כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (כמבואר באגרת הקודש שלפני זה (סעיף ז"ך) שגם בה מבואר העניין דיום הילולא).

ובפשטות: אצל כל אחד ואחד מישראל נפעל עניין של "ישועה" בנוגע למלחמה נגד היצר, ובצירוף ה"ישועה" דכל אחד ואחד מישראל - נפעלת "ישועה" כללית לכללות עם ישראל (הנמצאים בגלות - "בקרב הארץ") - בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

זאת אומרת: מבלי הבט על זה שברגע שלפני זה היה גופו של היהודי, רגליו, או העקב שברגל [בדוגמת העניין דעקבתא דמשיחא] - "בקרב הארץ", נפעל תיכף ומיד כללות עניין הגאולה, "מיד הן נגאלין", ובאופן ד"ממנה יוושע" (כנ"ל בארוכה) - החל מהגאולה והישועה הפרטית, ועד לגאולה וישועה הכללית - גאולה אמיתית ושלימה על-ידי משיח צדקנו.

וכללות עניין הגאולה והישועה באה על-ידי הקב"ה - "הוא מושיענו, הוא יושיענו ויגאלנו כו'", ולכן "לישועתך קיווינו כל היום" - כאשר יקויים היעוד "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא", "מבשר טוב".

ולאחריו בא משיח צדקנו - מושיע ישראל, שעל-ידו נפעלת גאולתן של כל בני-ישראל, "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו", ובאופן ד"מיד הן נגאלין".

וכללות עם בני-ישראל - ומשיח צדקנו, מושיע ישראל, בראשנו - הולכים לארץ-הקודש, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

ו"שמחת עולם על ראשם" - כי נפעל העניין ד"והוי' יגיה חשכי", היינו, שחשכת הגלות נהפכת לאור, "לילה כיום יאיר", ולכן הולכים בני ישראל באור ה' - "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", על-ידי תורתו ומצוותיו, "נר מצוה ותורה אור" - באופן ד"שמחת עולם על ראשם", במהרה בימינו ממש.

(קטעים משיחת אור ליום ג', כ"ד בטבת ה'תשמ"ב;
 'תורת-מנחם -  התוועדויות' ה'תשמ"ב כרך ב עמ' 682-689 - בלתי מוגה)

ענייני משיח וגאולה

בתוך הגלות מסתתרת הגאולה

מדוע פרשתנו שתוכנה גלות נקראה בשם השייך לגאולה?

מכיוון שתוכן הפרשה הוא עניין הגלות - אינו מובן: מהו הטעם לקריאת הפרשה כולה פרשת "שמות", על שם "ואלה שמות בני ישראל", מהו הקשר בין "שמות (בני ישראל)" לעניין הגלות (תוכן הפרשה)?!

יתירה מזו:

העניין ד"שמות בני ישראל" קשור עם עניין הגאולה, כדאיתא במדרש: "אלה שמות בני ישראל - על שם גאולתן של ישראל נזכרו כאן", וכמו כן מצינו במדרש שהגאולה ממצרים היתה "בשביל... שלא שינו את שמם... ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", ואם כן, הייתכן שהפרשה שכולה מדברת בעניין הגלות נקראת בשם הקשור עם עניין הגאולה - "שמות"?!

ונקודת הביאור בזה - שעניין ה"שמות" קשור עם עניין הגלות, ואדרבה, בגלוי ובחיצוניות רואים את הקשר ד"שמות" עם עניין הגלות (ולא עם עניין הגאולה), ורק על-ידי עבודה כו', מגלים את העניין הפנימי ד"שמות", עניין הגאולה, כדלקמן.

[...] על-פי זה יש לבאר את הקשר והשייכות דתוכן הפרשה עם שמה של הפרשה - "שמות":

גלות (תוכנה של הפרשה) - עניינה העלם, שכן, עניין ה"גלות" אינו פועל שינוי בעצם הדבר חס ושלום, כי אם, שגלה ממקומו בלבד [ולכן, גם עניין הגאולה אינו חידוש בעצם הדבר, כי אם, שחוזר למקומו האמיתי], ובמילא, גם בגלות ישנו העצם כפי שהוא לאמיתתו, אלא שהוא באופן של העלם, ובלשון הכתוב: "אותותינו לא ראינו אין גו' איתנו יודע עד מה".

וזהו הקשר דעניין הגלות (תוכן הפרשה) עם עניין ה"שמות" (שם הפרשה) - מכיוון שגלות הוא עניין של העלם, וגם "שמות" - כפי שנראה בגלוי ובחיצוניות - הוא עניין של העלם, כאמור, שהשם אינו מגלה את מהותו של האדם הנקרא בשם זה.

בסגנון אחר - בעומק יותר:

האפשרות למצב של גלות אצל יהודי, היא - העניין ד"שמות", "שמות בני ישראל הבאים מצרימה", כלומר, שהעצם שלהם (הנשמה, נקודת היהדות) הוא בהעלם, על-דרך ובדוגמת עניין ה"שמות", שאינם מגלים את עצם מהות האדם, ומכיוון שהעצם הוא בהעלם - הרי זה נותן מקום ונעשה מצב של גלות, "נחתין".

אמנם, כאשר מגלים את העניין הפנימי ד"שמות" - שקשור עם העצם, ולא עוד, אלא שאפילו כאשר חיות הנפש נתעלם כו', עד למצב של התעלפות, רחמנא-ליצלן, הנה על-ידי הקריאה ב"שם" מעוררים את עצם הנפש - על-ידי זה נפעל עניין הגאולה, "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", "על שם גאולתן של ישראל נקראו כאן".

ונקודת העניין - שגם כאשר היו בני ישראל במעמד ומצב שמצד הכוחות הגלויים היו בתכלית הירידה וההעלם כו', מצב של התעלפות כו', עד כדי כך, שהיה מקום לטענה "הללו עובדי עבודה-זרה והללו עובדי עבודה-זרה", אף-על-פי-כן, מצד העצם הרי הם בתכלית העילוי, אלא שהיה צורך שהעצם יבוא בגילוי, ועניין זה נעשה על-ידי ה"שמות", כאמור, שעל-ידי הקריאה ב"שם" מתגלה עצם הנפש, באופן שנמשך גם בכוחות הגלויים, עד להתלבשות באברי הגוף בפועל ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמות, מברכים-החודש שבט ה'תשמ"ו
 - 'תורת מנחם' - התוועדויות' ה'תשמ"ו כרך ב עמ' 332-338)

המעשה הוא העיקר

ללכת בדרך שסלל לנו הרבי

לצעוד בבטחה בלי ליפול, אפילו בעיניים עצומות

בשנת תרס"ז התוועד כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במוצאי שבת-קודש הסמוך לכ"ד טבת. ולאחרי זה, בליל כ"ד טבת, דיבר בעניין סיפור חלומו של אדמו"ר האמצעי... - שהיה מונח דף עץ על כל פני רוחב נהר מים, ועבר כ"ק הרב המגיד מעבר לעבר על הדף והתנענע, ואחר-כך עבר אביו, רבינו הזקן, על הדף, ולא התנענע כלל.

כשסיפר אדמו"ר האמצעי - אודות החלום לרבנו הזקן, אמר לו רבינו הזקן: מה הנך מתפלא? הרבי (דהיינו הרב המגיד) עשה צדיקים, ואנוכי עשיתי תודה לא-ל הרבה בעלי תשובה גם כן.

ויש לומר בדרך אפשר פירוש הדברים במעלת בעלי-תשובה על צדיקים:

[...] צדיק - לא היתה לו שייכות לרע מעולם, ולכן, אם יזדמן לו עניין של רע, אין לדעת מה יהיו תוצאות הדבר, כיוון שכל עבודתו היא בסדר והדרגה דהשתלשלות.

מה-שאין-כן בעל-תשובה, שיודע אודות מציאות הרע,  וכבר עבר את כל העניינים כו' אין לו מה להתיירא, ומובטחים שבכל מקום שיילך ישאר בשלימותו, כיון שעבודתו היא למעלה מהשתלשלות.

וזהו הטעם שרבינו הזקן לא התנענע כשעבר על הדף, כי מצד המעלה דבעלי-תשובה, הנה גם כשצריך לעבור דרך "מים הזידונים" גם אז אינו מתנענע, כיוון שבטוחים בו תמיד.

[...] עבודת כ"ק מו"ח אדמו"ר כל ימיו היתה אותה עבודה שסיפר אודותיה בשם אביו, שאמר בשנת תרס"ז אודות אדמו"ר הזקן עשיית בעלי-תשובה.

והיינו, שאף שכ"ק מו"ח אדמו"ר השתדל בכל העניינים, מכל-מקום עיקר השתדלותו (על-דרך מאמר רז"ל "במאי הווי זהיר טפי") היתה בעניין עשיית בעלי-תשובה, ולזה התמסר כל ימיו, הן ברוסיא, הן בפולין והן בארצות-הברית. כל ימיו היה מונח בעשיית בעלי-תשובה - מעניין התשובה בבחינה נעלית (על-דרך "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"), ועד לעניין התשובה כפשוטו.

וכיוון שביום ההילולא עולה למעלה "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו", כמבואר באגרת-הקודש, ועל-ידי זה נעשית עלייה גם בכל המקושרים אליו ואלו שיש להם שייכות אליו - עלינו לזכור שצריכים אנו לילך בדרכו, באותה דרך שסלל עבורנו.

כי כאשר הולכים באותה הדרך - אין מתנענעים, אפילו כאשר עוברים ב"מים הזדונים", ואפילו כשהולכים בעיניים עצומות, דכיוון שהולכים על הדף והדרך שסלל הרבי מאי נפקא-מינה אם הולך בעיניים פקוחות ורואה להיכן הוא הולך, או שהולך בעיניים עצומות?! הרי  הולך הוא בדרך שסלל הרבי, ואזי הדף אינו מתנענע, ויילך לבטח בדרכו.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת וארא, מברכים החודש שבט ה'תשח"י -
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשח"י חלק ראשון (כ"א) עמ' 322-324 - בלתי מוגה)  

ניצוצי רבי

לימוד הרמב"ם היומי ו"סיומים" על ספר הי"ד

"יהי-רצון ש'חלום' זה אודות אחדותם של ישראל על-ידי לימוד ספר הרמב"ם, שאכן הולך ומתפשט ומתקבל במקומות נוספים מיום ליום - יתגשם במילואו", אומר הרבי * הרבי מעורר לערוך "סיומים" בכל מקום וברוב עם, וקורא לכל אחד ואחד להשתתף בהם * האדמו"ר מגור בעל 'פני מנחם' מגור שולח מראי-מקומות ובצידם מכתב מרגש לרבי * רשימה שנייה ואחרונה לרגל כ' בטבת, יום הולדת הרמב"ם

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

כפי שכבר צויין ברשימה הקודמת, הרבי ייסד מסלולי לימוד שונים ברחב"ם היומי, על-פי יכולתו האישית של כל אחד ואחת. ואולם הרבי הדגיש, כי מי שמסוגל ללמוד ג' פרקים ליום, עליו לעשות כן ולא לפנות למסלולים הקלים יותר:

מובן וגם פשוט, שכל מי שביכולתו ללמוד ג' פרקים ליום, אינו יוצא ידי חובתו בלימוד פרק אחד ליום, ולא עוד, אלא שלימוד פרק אחד ליום נחשב אצלו לביטול תורה - על-דרך שאמרו "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה", דאף שגם "מקרא מגילה" הוא חלק מלימוד התורה, אחד מכ"ד ספרי קודש, מכל-מקום, לפי-ערך מה שביכולתו ללמוד באופן של הבנה והשגה ושקלא וטריא כו', נחשב "מקרא מגילה" כביטול תורה.

מוטב אמנם שילמד פרק אחד מאשר שלא ילמד כלום, רחמנא ליצלן, אבל אף-על-פי-כן, עליו לדעת שהלימוד דפרק אחד אינו מספיק עבורו, ועד שהדבר נחשב אצלו כביטול תורה, מכיוון שביכולתו ללמוד ג' פרקים ליום.

לפחות הלכה אחת בעיון

בד בבד עם הלימוד הכללי, שמעצם טיבו קשה לדרוש כי ייעשה כולו בהעמקה יתרה, לא הרפה הרבי גם מעניין זה של לימוד בעיון (שבת-קודש פרשת ויקרא תשמ"ה - 'התוועדויות' תשמ"ה כרך ג עמ' 1614):

כאן המקום לעורר גם אודות לימוד הרמב"ם, אשר למרות מה שכתב הרמב"ם בהקדמתו, שכתב את חיבורו "בלשון ברורה ובדרך קצרה... עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול", מכל-מקום, יש ללמוד (גם) באופן של עיון והעמקה כו'.

...ואין זה בסתירה ללימוד יומי של ג' פרקים ליום, דלכאורה, מכיוון שצריכים ללמוד מתוך עיון הדרוש, ובלימוד כזה אין אפשרות להספיק ג' פרקים ליום, אם-כן עדיף לכאורה שיבחר להשתתף בלימוד שיעור יומי ב"ספר המצוות"?

והמענה לזה - כפי שכבר דובר כמה פעמים כשהתחילו את הלימוד ברמב"ם - שלכל לראש צריך להיות לימוד ג' פרקים ליום באופן ד"לקטן ולגדול", היינו, שגם "גדול" לומד באותו אופן שלומד "קטן", היינו לימוד (וידיעת פשוטן של הלכות, ופשיטא,  באופן ש"ידע מאי דקאמר", שהרי בתורה שבעל-פה אינו יוצא ידי חובת לימוד התורה אם אינו מבין את פירוש הדברים... ונוסף לזה, יש לבחור בהלכה מסויימת (או מספר הלכות) מתוך השיעור היומי, כדי להוסיף וללמוד מתוך עיון והעמקה כו'.

לימוד 'ספר המצוות' על-ידי נשים ובנות

לגבי המסלול המיועד לנשים (וטף) לימוד 'ספר המצוות' - הבהיר הרבי (יום ב' דחג השבועות תשמ"ה - 'התוועדויות' תשמ"ה כרך ד עמ' 2221), שתקנה זו אינה רק בכדי לתת אפשרות גם לנשי ובנות ישראל להשתתף בלימוד הרמב"ם, כי אם יש בזה חיוב וצורך:

וכמדובר כמה פעמים שעניין זה שייך גם לנשים - שהרי "גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן", כפי שכותב ומפרט אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד-תורה, ובזה נכללים כל פרטי העניינים דידיעת השם, אהבתו ויראתו כו', שבהתחלת ספרו של הרמב"ם, ולא עוד, אלא אפילו בנוגע לשאר ההלכות שאינן צריכות להן - יש להן ללמוד גם הלכות אלו, כדי שיוכלו לחנך את הבנים הזכרים, כפי שרואים במוחש, שעיקר החינוך הוא בכוחה והשפעתה של האם, וכדי שתוכל לחנך את בניה בעניינים השייכים אליהם, צריכה תחילה ללמוד ולדעת עניינים אלו, ובמילא, שייך לימוד הרמב"ם גם אליהן.

וכמו כן בנוגע לבנות ישראל - שכן, "מעשה רב" בדורות האחרונים, שגדולי ישראל מכל החוגים התירו ויסדו בתי-ספר לבנות, כדי ללמדן ולחנכן ולהכינן למילוי תפקידן ושליחותן - לחנך את בניהן, כולל - חינוך המצוות שהזמן גרמא, ועד שאפילו אלו שהתנגדו לכך בתחילה - הלכו בעקבותיהם, בראותם את התוצאות בנוגע לפועל, ובמילא, יש ללמדם גם רמב"ם.

הגשמת החלום

עד כמה נגעה לרבי תקנה זו של לימוד הרמב"ם היומי, אפשר ללמוד ממה שהוא מאחל בהתוועדות שבת-קודש פרשת פנחס ה'תשד"מ ('התוועדויות' תשד"מ כרך ד עמ' 2222):

ויהי-רצון ש"חלום" זה אודות אחדותם של ישראל על-ידי לימוד ספר הרמב"ם שאכן הולך ומתפשט ומתקבל במקומות נוספים מיום ליום - יתגשם מילואו, היינו, שכל בני-ישראל בכל מקום שהם יתאחדו באופן דשלימות על-ידי לימוד כל הלכות התורה בשלימותן.

"סיום" ביום זכאי

נעבור ל"סיומי" הרמב"ם. כבר בתחילת תקופת ההתעוררות על לימוד הרמב"ם במחזור הראשון דיבר הרבי על חשיבות הסיום (משיחת אחרון-של-פסח תשד"מ וההתוועדויות הסמוכות):

יסיימו לימוד כל הספר ביום זכאי בנידון זה (או בסמיכות ממש לו) - יום הולדת של הרמב"ם, ערב פסח הבא עלינו לטובה.

ומהנכון לעשות כמנהג ישראל בכיוצא בזה - סיום ביחד עם סעודה (או התוועדות) לגמרה של (משנה) תורה - ברבים, ו"ברוב עם הדרת מלך", ומכיון שבערב פסח עצמו אין לעשות זה ובפרט באופן המתאים, מפני טרדות החג - יעשו את הסיום ברבים בימים הסמוכים לערב פסח (יום הולדת של הרמב"ם), בהתאם לתנאי המקום כו'.

(בשולי השיחה צויינו מקורות לפוסקים (ש"ך ותורת-חיים) המאפשרים דחיית היום כדי לעורכו ברב עם וכו').

הערכות מבעוד מועד

בהתקרב עת סיום המחזור הראשון של לימוד הרמב"ם עורר הרבי (ז' באדר תשמ"ה - 'התוועדויות' תשמ"ה כרך ב עמ' 1304 ואילך) על דבר ההכנות הנדרשות לזה, וכה אמר:

יש להשתדל שיערכו "סיומים" על לימוד הרמב"ם בכל מקום ומקום. וכמה אופנים בזה:

(א) לערוך "סיום" בכל מקום שהיו על-כל-פנים עשרה לומדים, ומקומות שמספר הלומדים היו פחות מעשרה - יצטרפו יחד עם מקום אחר, כך שעריכת ה"סיום" תהיה במעמד עשרה מלומדי הרמב"ם, ובאופן זה יערכו "סיומים" במקומות רבים, אף שמספר המשתתפים בכל "סיום" לא יהיה גדול במיוחד.

(ב) לערוך "סיום" מרכזי בצירוף ובהשתתפות כולם יחדיו "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ובפרט בנוגע ללימוד התורה, והלכות שבתורה על-ידי זה שכולם יתאספו במקום אחד (כפי שיחליטו על-פי דעת הרוב או דעת כולם), ושם יערכו את ה"סיום" ברוב פאר והדר, "ברוב עם הדרת מלך".

...ומובן שיש לעסוק בהכנות המתאימות - "הכנה רבה" - מבעוד מועד, ולעשות את כל העניינים בסדר מסודר, ובפרט כשמדובר אודות "סיום" דלימוד הרמב"ם - כידוע גודל החשיבות ותפיסת-מקום לעניין של "סדר" ובמיוחד בספר ה"יד".

ב"שטורעם" יותר מאומות העולם

באותה שנה מלאו שמונה-מאות וחמישים שנים להולדת הרמב"ם. הדבר צויין בחגיגות שנערכו במדינות שבהם חי הרמב"ם ופעל - מצרים, מרוקו וספרד. הרבי ביקש לנצל הזדמנות זו להתעוררות נוספת בעריכת ה"סיומים" (שם עמ' 1307):

עניין הנ"ל בקשר ליום הולדתו של הרמב"ם צוין על-ידי אומות העולם מתוך "שטורעם" ופרסום הכי גדול, תוך כדי הזמנת מלכים ושרים, וברוב פאר והדר... הרי עובדה זו (שהדבר צוין על-ידי אומות העולם) מדגישה ביותר וביותר את גודל הנחיצות וההכרח שבני-ישראל יעשו "שטורעם" הכי גדול בקשר להרמב"ם, באופן שלא בערך כלל וכלל לגבי מה שעשו אומות-העולם!

רחמנא ליצלן אם מישהו יכול לחשוב: ראו מה שעשו גויים לכבודו של הרמב"ם באותם מדינות שבהם רדפו יהודים ויהדות... ואף-על-פי-כן, כעבור שמונה מאות וחמישים שנה אינם שוכחים לציין את יום הולדתו של הרמב"ם, להגדיל ולפרסם את שמו ו"יקר תפארת גדולתו" בכל העולם כולו, ובהדגשה - שהמדובר אודות יהודי ששמו היה כך וכך, ודירתו (באופן ארעי או אפילו יותר מאשר ארעי וכו') היתה במקום זה, וכל שאר פרטי הדברים דימי חייו; ולעומת זאת - מה עשו בני-ישראל...

"סיבה הכי גדולה וחשובה"

עד כדי כך ייחס הרבי חשיבות לעריכת ה"סיומים" עד אשר בהתוועדות שנערכה ביום י"א בניסן תשמ"ה (יום הולדתו הפ"ג), התבטא ('התוועדויות' תשמ"ה כרך ג עמ' 1697):

בנוגע להתוועדות זו אין צורך בטעמים והסברות, שכן ישנה סיבה הכי גדולה והכי חשובה "גמרה של תורה": בי"א ניסן בשנה זו סיימו רבים (עשרות, מאות ואלפים) מישראל את המחזור הראשון דלימוד "משנה תורה" להרמב"ם בשנה אחת (ג' פרקים ליום), ולכן מתכנסים יחדיו לערוך "סיום" על ספר הרמב"ם ולעשות "סעודת משתה לגמרה של תורה"... הרי זו סיבה הכי גדולה שאין למעלה ממנה, להתאסף יחדיו ולערוך "סיום" על הרמב"ם, ובאופן ד"מתכיפין התחלה להשלמה" - להתחיל מיד את הלימוד דמחזור השני.

מעלת ההשתתפות בסיומים

בהזדמנות אחרת (שבת-קודש פרשת בהר-בחוקותי תשמ"ה 'התוועדויות' תשמ"ה כרך ד עמ' 2071) הטעים הרבי, כי גם אלה שאינם משתתפים במסלול של ג' פרקים ליום, מכל-מקום ישתתפו ב"סיום" הלימוד של מחזור זה:

גם אם מאיזו סיבה שתהיה אינם לומדים ג' פרקים ויום, כי אם פרק אחד או בספר המצוות, ואפילו אם עדיין לא התחילו ללמוד רמב"ם - יכולים וצריכים גם הם להשתתף ב"סיומים" על הרמב"ם, כי:

לכל לראש - ישנו עניין להשתתף בשמחתו של חבירו, ועל-דרך משל ההשתתפות בשמחת נישואין של אחיו, שכן, אף שהחתונה שלו היתה לפני כמה וכמה שנים, או שעדיין קטן הוא שאין לו דעת ואינו שייך עדיין לנישואין - מכל-מקום, משתתף אף הוא ושמח ורוקד בשמחת נישואין של אחיו, כאילו היתה זו שמחה שלו! ודוגמתו בנידון-דידן - ההשתתפות בשמחה של אותם יהודים שלמדו וסיימו את ספר הרמב"ם.

ובפרט שעל-ידי השתתפותו נוסף עילוי בעניין ד"ברוב עם הדרת מלך"... זאת ועוד: כאשר יבוא להשתתף ב"סיום" - ייצא נשכר בכך שהשתתף בלימוד הלכה ברמב"ם, שהרי בעת ה"סיום" לומדים את ההלכה האחרונה דספר הי"ד, ו"מתכיפין התחלה להשלמה" - לימוד הלכה הראשונה דספר הי"ד. ועל-דרך זה בנוגע לשאר דברי תורה הנאמרים בעת עריכת ה"סיום".

הפרסום מעורר  

מעלה מיוחדת - הדגיש הרבי (אחרון-של-פסח תשמ"ו 'התוועדויות' תשמ"ו כרך ג עמ' 154) - בעריכת סיומי הרמב"ם ברוב עם, בכל הקשור להתעוררות הנגרמת בעקבות ה"סיומים", לחיזוק ופרסום תקנת לימוד הרמב"ם היומי:

רואים במוחש שכאשר עורכים חגיגה - באופן של פרסום כו', "ברוב עם הדרת מלך" בקשר ל"סיום הרמב"ם", אזי ניתוסף עוד יותר בלימוד הרמב"ם, ובכמה אופנים:

(א) פרסום העניין בכל מקום ומקום - גם ליהודים שלא שמעו עדיין אודות לימוד שיעור היומי ברמב"ם, ובמילא, יצטרפו גם הם ללומדי הרמב"ם.

(ב) גם אלו ששמעו על זה, אבל, לא נתעוררו עדיין להצטרף ללומדי הרמב"ם - הרי הרושם מחגיגת סיום הרמב"ם יעורר אותם להחליט ולהצטרף בפועל ממש ללומדי הרמב"ם.

(ג) גם אלו שמשתתפים כבר בלימוד הרמב"ם - יתוסף אצלם יותר חיות והתלהבות וחביבות כו', ובמילא, גם הלימוד עצמו יהיה ביתר יגיעה והתמסרות, ברוחם ונשמתם, וגם בגופם כו'.

קובץ חידושי תורה

כחלק מן הרעיון הנ"ל, לעורר עוד ועוד יהודים להצטרף ללימוד הרמב"ם, הציע הרבי להוציא-לאור קונטרס מדברי התורה והברכה שנאמרו בעת חגיגת ה"סיום" ('התוועדויות' תשמ"ו שם):

הצעתי ובקשתי כמה פעמים שיערכו סיומי רמב"ם בכל מקום ומקום, כולל לפרסם בדפוס קונטרס חידושי תורה מהעניינים שנאמרו ב"סיום הרמב"ם" (וכיוצא בזאת), דבר שיוסיף עוד יותר בכל הקשור לרמב"ם.

קריאת הרבנים והשתתפותם

בהתוועדות נוספת (שבת-קודש פרשת ויקרא תשמ"ה - 'התוועדויות' תשמ"ה כרך ג עמ' 1615) הדגיש הרבי את חשיבות השתתפותם של רבנים וראשי-ישיבות וכיוצא בהם בחגיגות ה"סיומים":

ובוודאי - בהשתתפות של רבנים וראשי-ישיבות וכו', שאז יבואו גם הבעלי-בתים והתלמידים השייכים אליהם, באופן המתאים לכבודה של תורה.

הרבי אף העלה "הצעה פשוטה ביותר - שבדרשה ד'שבת הגדול' יזכירו הרבנים על-דבר ה'סיום', שמכיוון שבערב פסח חל יום הולדתו של הרמב"ם, לכן כדאי ונכון שכולם ישתתפו ב'סיום' על הרמב"ם".

(לגבי עצם יצירת הקשר עם הרבנים וראשי-הישיבות ציין הרבי, כי "מובן וגם פשוט שהפנייה לרבנים וראשי-ישיבות צריכה להיות על-ידי כל השייכים לכך, כלומר... ע"י 'רב' ו'ראש ישיבה' דוגמתם, שהם יכולים למצוא את האותיות המתאימות 'רבני'שע אותיות' - להציע את הדבר באופן שיתקבל אצלם").

חובת גברא של כל יחיד

בשיחת שבת-קודש פרשת וארא תשמ"ח ('התוועדויות' תשמ"ח כרך ב עמ' 252) דיבר הרבי על חובת ההשתתפות של כל אחד ואחד בחגיגת הסיום:

פשוט שכל אחד ואחד צריך להשתתף בהסיום, ולא לחשוב שמכיוון שגם מלבדו יהיו משתתפים רבים, אין צורך שגם הוא ישתתף בזה.

ובפרט כשעושה חשבון שחבל על הטירחא והזמן כו', ומה גם שלא יוכל להתעמק במחשבותיו... מכיוון שיפגוש כמה וכמה מישראל, וכשיאמרו לו "שלום עליכם", יצטרך להשיב "עליכם שלום", שלא לעבור חס-ושלום "גזילת העני בבתיכם", ובמילא, טוב יותר שישאר בביתו ("אונטערן פאפליץ"...) כי, העניין ד"ברוב עם הדרת מלך" על-פי הלכה נוגע להשתתפותו של כל יחיד, מכיוון שעל-ידו ניתוסף ב"רוב עם".

"רוח גדולה וחזק"...

באותה הזדמנות (שם) מדבר הרבי גם על האופן שבו יש לערוך את החגיגות הסיום:

מלבד החיוב לעשות שמחה לגמרה של תורה, רואים במוחש - מעשה רב שחגיגות אלה מביאות לידי התעוררות והוספה בלימוד הרמב"ם וכו' כפי שראו את התוצאות דחגיגות סיומי הרמב"ם במחזורים הקודמים, ועוד יותר מכפי ששיערו תחילה, שלכן יש להשתדל עוד יותר בעריכת חגיגות דסיום הרמב"ם, ברוב פאר והדר, וכל המרבה הרי זה משובח, ומתוך "שטורעם", ובלשון הכתוב "רוח גדולה וחזק מפרק הרים".

בטח "מרעיש"

באותה שנה, תשמ"ה, כתב הרבי להרה"ג הרה"ח הרב עדין שיחי' אבן-ישראל (פורסם ב'כפר חב"ד' גיליון 892 עמ' 59):

בטח "מרעיש" על-דבר הרמב"ם (הסיום, מחזור הב' וכו') וככל שירעיש ויוסיף אין חשש כלל המתאים להוראת הרמב"ם שצריך להיות "בדרך האמצעית" כי עדיין לא הגענו אפילו לשליש ולרביע.

למארגן חגיגות סיום הרמב"ם בניו-יורק, הרה"ח ר' שמואל בוטמן, כתב הרבי ('כפר חב"ד' שם):

אזכיר על הציון, להצלחה רבה ומופלגה, רבות מופתי בשמחת משנה תורה דשנת תש"נ.

"נתן ה' בליבם"...

חביבות מיוחדת נודעה מצד הרבי (שבת-קודש פרשת במדבר תשד"מ - 'התוועדויות' תשד"מ כרך ג עמ' 1800-1801) להתעוררותם של חסידים לערוך את סיום הספר הראשון - מדע - ליד ציון הרמב"ם בטבריה:

כאן המקום להזכיר אודות סיום ספר ה"מדע"... נתן ה' בליבם של כמה וכמה להתאסף ולערוך סיום במקום מנוחתו של הרמב"ם שבו נטמן... וכמו-כן ערכו התוועדות בקשר לסיום ספר זה - מתוך שמחה וטוב לבב, שמחה לגומרה של תורה, ומכיוון שספרו של הרמב"ם עניינו "הלכות הלכות" כדי לדעת את המעשה אשר יעשון (קיום המצוות) הרי זה קשור גם עם שמחה של מצווה.

מאז הפך העניין למסורת ומזה שנים ש'מטה הרמב"ם היומי' שעל-יד צעירי-אגודת-חב"ד מקפיד לקיים את הסיום ביום הסיום עצמו, ליד קבר הרמב"ם בטבריה.

הצעות למתעסקים בסיומים

ועוד מה שכתב הרבי בהזדמנות מסויימת אודות הסיומים:

למסור לאנ"ש שי' המתעסקים בהסיומים לסיים כל סיום בהצעה - התעוררות ל-דבר (להוסיף ב)נתינות לצדקה.

נוסף על ההצעה לפני זה לחתום כל סיום בתיבות (עניין) דאהבת ישראל.

מראי מקומות לרמב"ם

אחד המפעלים החשובים שקמו בעקבות לימוד הרמב"ם הוא עריכת הספר מראי-מקומות לרמב"ם. על השתלשלות המאורעות כבר באה סקירה בספר 'רישומה של שנה' תשד"מ בבית-חיינו עמ' 35-37.

להלן שני פרטים נוספים: הראשון - מענה ראשוני של הרבי וממנו עולה כי בתחילה הורה למזכירות להטיל עבודה זו על מערכות הקבצים שהופיעו באותה שנה - 'הדרת מלך', וכן 'הערות וביאורים' של מוסד אהלי-תורה ו'הערות התמימים ואנ"ש' דמוריסטון. בסיום אותה הצעה (שלפועל לא התבצעה) מדגיש הרבי שזהו רק עניין של "מזמן לזמן" אך במקביל ימשיכו בהוצאת הקובץ השבועי.

להלן פתק למזכירות על-דבר הרעיון הנ"ל, של שיתוף פעולה בין שלושת המערכות הנ"ל:

ה'פני מנחם' שולח מראי-מקומות

עם פרסומה של המהדורה הראשונה של 'מראי מקומות לרמב"ם', שוגר הספר על-פי הוראת הרבי לרבנים ולגדולי-תורה. בין המקבלים היה גם הגאון רבי פינחס-מנחם אלתר זצ"ל, באותם ימים ראש ישיבת "שפת אמת" ולימים האדמו"ר בעל 'פני מנחם' מגור. הוא הזדרז לכתוב לרבי את המכתב הבא:

"בעזרת השם-יתברך יום ה' לסדר 'ואתה מרבבות קודש' תשמ"ה לפ"ק ח' תשרי [תשמ"ה]

"אל הוד כבוד קדושת פאר מקדושים כו' מרן האדמו"ר מליובאביטש שליט"א, השי"ת יאריך ימיו בטוב עד התגלות משיח-צדקנו בב"א

"בהיותי בטוח שהוד מעכ"ק בתפילתו זוכר את כל בני-ישראל לגמר חתימה טובה ולשנה טובה, שנה שבה יגאלנו ה' יתברך ויקבץ נדחי ישראל ברינה, הנני מרשה לי לברכו בגמר חתימה טובה לשנה טובה.

"בתודה קבלתי את המראה-מקומות של הרמב"ם ובפרט אלה הזריזים וממהרים שלומדים במסלול לשנה אחת ונחוץ להם לדעת מקור הדברים. וראיתי במכתבים של הכולל שליד מזכירות הוד כ"ק שליט"א המו"ל, שמבקשים ממי שיש לו להוסיף, שיוסיף, כי הדבר נעשה בחיפזון במהדורא זאת בגלל היות דבר המלך נחוץ ללומדים כעת. ואכן ציינתי לי לפי מבט ראשון כמה עשרות מראי-מקומות נוספות שאולי אפשר לומר שכדאי להוסיפם - אולם חשבתי כי מסתמא ידוע להם, אלא שישנה איזו סיבה שלא צירפם, בכל-זאת בלי-נדר אשלחם מיד אחר יום-הכיפורים, כי הנני בא רק לעורר, ומה שבדעתם להוסיף או להשמיט יעשו, ובפרט שהם כל-כך מחוברים לטהור ליד מזכירות הוד כ"ק שליט"א.

"והנני כופל ומברכו בידידות ובהוקרה עמוקה

"פינחס מנחם בהרה"ק מגור זצללה"ה".

מכתבו של בעל ה'פני מנחם' אל הרבי

ממעייני החסידות

פרשת שמות

ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה (א,א)

לפעמים, כאשר בא האדם לידי שלימות מסויימת במעשה המצוות או ביראת ה' וכיוצא בזה, הוא עלול לבוא, לידי גאווה ושביעות-רצון עצמית. הרגשה זו מבטלת את ערך העבודה ומורידה אותה אל ה'קליפות'.

זהו שרמז הכתוב:

"ואלה שמות בני ישראל" - מי גרם לשמות (ש' פתוחה) ולשיממון של עבודת בני-ישראל?

"הבאים מצרימה" - שירדו ל"מיצר" הקליפות:

"ראובן" - על-ידי שאדם מתגאה בעבודת ה' שלו ואומר "ראו אני עובד את עבודתי בשלמות",

"שמעון" - "ראוי אני שישמע ה' בקולי בזכות עבודתי",

"לוי" - "הקב"ה צריך להילוות אליי בגלל מעשיי",

וכן בשאר השמות.

(צוואת הריב"ש סימן קכד עמד' 44)

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה (א,א)

מלמד שלא שינו את שמם - באותם השמות שירדו למצרים, באותם שמות עלו (מדרש רבה)

הפסוק רומז כאן את סוד קיומו של העם היהודי בגלויות קשות ומסוכנות.

כשריכוז יהודי מצוי ב"מצרים", מקום שאורח החיים שלו עומד בניגוד מוחלט לרוח התורה, צריך להבטיח בראש ובראשונה שהילדים ("בני-ישראל") יזכרו ויידעו מי הם ומי היו אבותיהם. יש להחדיר לתודעתם כי ילדים יהודים המה, בני אברהם, יצחק ויעקב ובנות שרה, רבקה, רחל ולאה (כמרומז בתיבת ישרא"ל, נוטריקון של שמות כל האבות והאימהות), ואז יישאו את שמותיהם היהודיים בגאון ובראש מורם.

ילדים אלה, כאשר יגדלו, יידעו לשמור על הזהות היהודית שלהם בכל מצב, ובבוא המועד ייצאו מ"מצרים" באותם השמות שירדו - יהודים לכל דבר.

(ליקוטי-שיחות כרך ו, עמ' 243)

הבאים מצרימה (א,א)

כל זמן שהיה יוסף חי לא היה עליהם משוי של מצרים; מת יוסף, נתנו עליהם משוי (=משא, עול). לפיכך כתיב "הבאים" (לשון הווה), כאילו אותו היום נכנסו למצרים (מדרש רבה)

המובן הפנימי של "משוי מצרים" הוא השיטה המצרית של פולחן הטבע, אותה ניסו לכפות על ישראל, במישרין ובעקיפין. תוקפו של "משוי" זה התחיל לאחר מות יוסף:

כידוע היתה שיטה זו מבוססת על העובדה שארץ מצרים מקבלת מים מהנילוס ואינה זקוקה למטר השמים. כשביקר יעקב אצל פרעה בירכו שיעלה הנילוס לרגליו, וברכתו נתקיימה. בזה החליש יעקב את פולחן הטבע המצרי, בהראותו שגם מי הנילוס תלויים בברכת הקב"ה (שנשפע על-ידי ברכת יעקב).

אך יעקב עצמו - מבואר בחסידות - שהיה מנותק ומובדל מעולם הזה בכלל וממצרים השפלה בפרט, השפעתו על מצרים עברה דרך יוסף (רמז לדבר - "ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה" - בראשית מז).

מובן אפוא, כי כל עוד היה יוסף בחיים נמשכה גם השפעת יעקב במצרים, ו"משוי מצרים" לא היה בתוקפו. אך לאחר מות יוסף כלתה ונגמרה השפעת יעקב ו"כאילו אותו היום נכנסו למצרים".

(ליקוטי-שיחות כרך ו עמ' 31-32)

שבעים נפש (א,ה)

אצל בני יעקב נאמר "נפש" בלשון יחיד, ואילו בתולדות עשיו (בראשית לו) כתוב  "נפשות ביתו" - בלשון רבים. זאת משום שבצד הקדושה מורגשת אימת הקב"ה, ולכן שוררים שם התכללות ואחדות (בדוגמת שני שרים יריבים, שבבואם לפני המלך מתבטלים ממציאותם ומתאחדים לדעה אחת); לעומת זאת, בצד הקליפה, שאין בו ביטול לקב"ה - שוררים שם פירוד וריבוי.

(סידור עם דא"ח רסב,ב)

וימת יוסף וכל אחיו (א,ו)

אף-על-פי שמת יוסף ואחיו - אלוקיהם לא מת (מדרש רבה)

פירוש - יוסף ואחיו אמנם מתו ונסתלקו מן העולם, אבל האלוקות שהמשיכו בעולם על-ידי תורתם ועבודתם - לא נתבטלה.

(רמ"ח אותיות, אות צו)

לא ידעתי את ה' (ה,ב)

שם הוי' הוא בחינת אלוקות שלמעלה מהטבע, ושם אלוקים הוא בחינת האלוקות כפי שהיא במידה מצומצמת שנתלבשה בטבע ("א-להים" בגימטרייה "הטבע"). זהו שאמר פרעה "לא ידעתי את הוי'": על-פי דרך הטבע אין לישראל שום אפשרות לצאת ממצרים; ואת שם הוי' שלמעלה מהטבע "לא ידעתי" - הוא מנותק ומובדל מדרכי הנהגת הטבע ואינו מתערב בו.

אך לאמיתו של דבר מאיר שם הוי' למטה כמו שהוא מאיר למעלה, ללא כל שינוי, כי ממנו הכול. ועל-ידי הניסים והנפלאות של יציאת מצרים נוכח גם פרעה לדעת ולהכיר בשם הוי', כמו שנאמר (שמות ז) "וידעו מצרים כי אני הוי'".

(תורה-אור פרשת שמות, דף נ עמ' ה)

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת שמות
כ"ג בטבת

השכם בבוקר¹ - אמירת כל התהילים בציבור. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך - התפילה.

הפטרה: "הבאים ישרש" (ישעיה כז,ו - כח,יג. כט,כב-כג)².

מברכים החודש. המולד - יום שישי בשעה 9:50 ו-14 חלקים.

ראש-חודש שבט, ביום השבת-קודש.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

יום התוועדות. ההתוועדות - בבית הכנסת³. ובוודאי אפילו בשבתות החורף יש לחלק ההתוועדות או לסדרה באופן כזה שיוכלו המשתתפים בה להמשיך ההתוועדות בסעודת שבת בבתיהם⁴.

יום ראשון
כ"ד בטבת

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק רבנו הגדול, רבי שניאור-זלמן מליאדי נבג"מ זיע"א, בשנת תקע"ג, ומנוחתו-כבוד בעיר האדיטש⁵.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי להוסיף:

א) בלימוד התורה - להוסיף בלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר (תורת החסידות). ללמוד לפחות פרק משניות המתחיל באחת מאותיות שמו הקדוש; וכן מתורת בעל ההילולא: סעיף בשולחן-ערוך שלו במקום שליבו חפץ, וכן פרק מספרו תניא קדישא, וכן עניין בדרושי חסידות שלו, ומה טוב עניין שהוא בעיתו ובזמנו - מתורה-אור לפרשת השבוע⁶.

ב) בעבודת התפילה - בסידורו השווה לכל נפש [כולל גם לימוד מאמרי חסידות שלו בעניין התפילה, החל מהמאמר 'הקול קול יעקב' שנדפס בהקדמת סידורו].

ג) בנתינת צדקה, ומה טוב - לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו⁷.

ד) לקיים התוועדות של שמחה [ב'יום הילולא רבא' זה, כפשוטו - שמחה גדולה ביותר, הקשורה ב'הילולא' חתונה דווקא... שזה מבטל מלכתחילה את השאלה אודות התוועדות ביום ההילולא⁸], בה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות⁹.

פשוט, שאם מאיזו סיבה שתהיה לא נעשה הנ"ל או חלקו ביום השנה, צריך להיות תשלומין והשלמה בימים הסמוכים¹⁰.

יום ששי
כ"ט בטבת, ערב-ראש-חודש

דו"ח: "אולי כדאי לסדר שבכל ראש-חודש תהיינה הידיעות על-דבר חודש העבר (נוסף על התכניות להבא וכו')"¹¹. על כל אחד ואחת למסור (בכתב או בעל-פה) העתק מדיווח זה, למשפיע 'עשה לך רב' שלו (או שלה)¹².

בחודש מרחשוון תשל"ח שאל אחד מהשלוחים דעיה"ק צפת ת"ו את הרבי בדבר עריכת חתונה, והזכיר כמה תאריכים אפשריים וכתב סברות לכאן ולכאן, וביניהם התאריך יו"ד שבט. הרבי מחק תאריך זה¹³, והוסיף: "ידוע דעתי - בהקדם הכי אפשרי"¹⁴.

----------

1) בשיחת ש"פ קורח, מברכים-החודש תמוז ה'תשמ"א סי"א (שיחות-קדש תשמ"א ח"ג עמ' 760), מזכיר הרבי 'טענות' שיש לאנשים שונים אודות תקנות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בקשר לשבת מברכים: "לשם מה עליו למעט משינתו, ולהתעורר שעה או שעה וחצי (-כמה שנמשך זמן אמירת תהילים שלו) מוקדם יותר [מבכל שבת]?".

2) לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים עמ' 32.

3) היום-יום ל' ניסן.

4) אג"ק כרך י עמ' ד. וראה גם שם עמ' סא.

5) לוח כולל-חב"ד. ע"ד פרטי מלחמת נפוליאון, בריחת אדמו"ר הזקן מלאדי וההסתלקות בדרך, ראה מכתב אדמו"ר האמצעי ועוד ב'ספר התולדות - רבי שניאור-זלמן, רבנו הזקן' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשמ"ו, ח"ד עמ' 1025 ואילך, ובקצרה ברשימת הצמח-צדק בס' אגרות-קודש, ברוקלין תש"מ, עמ' שכא. צילום המצבה בס' 'ימי חב"ד' ביום זה.

6) לקוטי-שיחות חכ"א עמ' 296.

7) ג' העניינים - לקוטי-שיחות שם עמ' 276, סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 270 ו'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, מוגה.

8) ובפרט ע"פ המבואר במכתב שבלקוטי לוי-יצחק (אגרות עמ' רמט. רנד) הרמזים בכך ש'הילולא רבא' של אדה"ז היתה בחודש טבת - שמזה מובן עוד יותר איך שהיא עניין של שמחה - לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 277-278.

בהתוועדות כ"ד טבת תשי"ב ('תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ד עמ' 262) ציווה הרבי לנגן ניגון ד' בבות של אדה"ז, וניגון "נייע ז'וריצי כלופצי".

9) 'תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 292.

10) שם עמ' 286 הערה 66 - מוגה (ההדגשה במקור).

11) מענה שנדפס מכי"ק ב'כפר חב"ד', גיליון 974 עמ' 17. וגם היום שולחים זאת לקרוא ב'אוהל'.

12) ראה 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 174, ועוד.

13) ראה ט"ז וש"ך (יו"ד סי' שצה ס"ק ג) דס"ל שבכל יארצייט אין להשתתף בסעודה של שמחה, וכן נפוץ גם בין אנ"ש לנהוג לגבי יארצייט פרטי (וצ"ע שבאג"ק כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (כרך יא עמ' יא) מסופר על חתונה שנערכה לא' מתלמידי תומכי-תמימים ביום ההילולא הראשון* של אביו נ"ע (תרפ"א) ללא כל הסתייגות. וכך נהגו רבים מהת' דליובאוויטש עצמה שהשתתפו וערכו נישואין ביום ב' ניסן. וע"ע).

----------

*) להעיר מדעת לחם הפנים סי' שצא (וסי' שעו בהג"ה ע"פ האר"י), באר היטב [כנראה - לא זה הנדפס במהדורות הנפוצות של השו"ע] שם ס"ק ג וערוה"ש סי"ד ועוד, שעניין זה הוא רק בשנה הראשונה - הדעות בזה נלקטו בנטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק כב ובהערה ב' שם.

14) קונטרס 'השליחות לארה"ק, תשל"ו-תשל"ח' עמ' ק. וידוע שמפני המצב בנדון ביטל הרבי את הגבלות התאריכים שהיו נהוגים בחב"ד (חוץ מההגבלות שע"פ שו"ע, כמובן), כמובא בשערי הל' ומנהג ח"ה עמ' רסז, 'התקשרות' גיליון קסא עמ' 18.