ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען (כג,ב)
בזוהר (ח"א קכב) פירשו:
"ותמת שרה" – זה הגוף; "בקריית ארבע" – אלו ארבע היסודות – אש, רוח, מים ועפר, המתפרדים בשעת מיתה; "היא חברון" – ארבע היסודות היו מחוברים בגוף בחייו; "בארץ כנען" – בעולם הזה.
מדוע נקרא העולם הזה "ארץ כנען"? – מפרש כ"ק אדמו"ר מהורייי"צ נ"ע:
"כנען" מורה על מסחר, ככתוב (הושע יב) "כנען בידו מאזני מרמה". העולם הזה נקרא 'ארץ כנען', כי הנשמה יורדת לעולם הזה כדי לעשות 'מסחר', דהיינו, לרכוש לה תורה ומעשים טובים. דבר זה אפשרי אך ורק בעולם הזה, כדכתיב (דברים ז), "היום לעשותם".
(ספר המאמרים אידיש, עמ' 91)
ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (כג,ב)
לספוד לשרה ולבכותה: ונסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק, לפי שעל-ידי בשורת העקדה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט – פרחה נשמתה ממנה ומתה (רש"י)
מדוע בשורת העקדה גרמה למיתת שרה, והלוא אין זה הכרח שבשורה כזאת (ר"ל) תגרום למיתה, ומדוע גרם הדבר למותה?
ביאור הדבר: שרה נתבשרה שתי בשורות זו אחר זו, והן עוררו אצלה רגשות הפוכים: תחילה נתבשרה ש"נזדמן בנה לשחיטה", דבר שגרם לה חרדה וצער עמוקים ביותר, ומיד לאחר מכן הודיעו לה שיצחק לא נשחט בפועל, ובשורה זאת גרמה לה עונג ושמחה נעלים ביותר. שרה לא הייתה מסוגלת להכיל את שני הרגשות המנוגדים האלה, ודבר זה גרם למיתתה.
(משיחת מוצאי שבת-קודש פ' חיי-שרה תש"מ)
בכסף מלא יתננה לי (כג,ט)
בכסף מלא: אשלם כל שוויה (רש"י)
יש לדקדק בזה: מאי קא-משמע-לן, והלוא זה מובן מפשטות הכתוב?!
אלא רש"י בא לפרש שתיבת "מלא" מתייחסת לשדה – שאברהם שילם את המחיר המלא של השדה, ואינה מתייחסת לכסף – שאברהם שילם במטבעות מלאים במשקלם (כפי שפירש רש"י להלן בפסוק טז).
הדבר מוכח מתשובת אברהם לבני חת: הם ביקשו לתת לו את השדה חינם ("איש ממנו לא יכלה ממך"), ואילו הוא סירב לקבלה בתור מתנה או במחיר מוזל, אלא בכסף מלא – מחיר מלא של השדה. אך אם נפרש שהכוונה לסוג מעולה של מטבעות, אין תשובתו מעניין דבריהם, שהרי איש לא דיבר על טיב המטבעות.
(לקוטי-שיחות כרך י, עמ' 60-62)
ואברהם זקן בא בימים (כד,א)
בתורת החסידות מוסבר שה'לבושים', הבאים מקיום המצוות, מלבישים את הנשמה בגן-עדן ומאפשרים לה לקבל את גילוי האור האלוקי המאיר שם (ממעשה המצוות נעשה 'לבוש' לנפש בגן-עדן התחתון, ומכוונת המצוות – בגן-עדן העליון).
יתרה מזו:
המצוות הן לבושים לנפש לא רק בגן-עדן, אלא גם בעולם-הזה. המצוות מלבישות ומקיפות את האדם מכף רגלו ועד קדקודו, דהיינו כל ענייניו. באמצעותן יכול אדם להיות דבוק באלוקות ממש, גם בהיותו בעולם-הזה הגשמי.
(ספר המאמרים תש"ז עמ' 198)
* * *
"ואברהם זקן" – היינו אברהם העליון, שנקרא 'זקן' על שם שהוא למעלה מן הזמן, מאז ומקדם.
"בא בימים" – מידה זו נמשכה ונתלבשה באברהם התחתון, שנקרא 'ימים' על שם שחי בעולם הזה, תחת גדר הזמן.
על-ידי שאברהם אבינו התאמץ בעשיית צדקה וחסד – המשיך על עצמו בחינת 'אברהם' העליון.
(אור-תורה, דף י עמ' ב')
והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק (כד,יד)
שלושה שאלו שלא כהוגן... אליעזר עבד אברהם, דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא (לפי שלא פירש בשאלתו ואפשר שתהיה בעלת מום ולא יבין בה אליעזר ויקחנה, רש"י) (תענית ד)
הקשו התוספות: מדוע החשש שמא תימצא הנערה חיגרת או סומא הופכת את שאלת אליעזר להיות "שלא כהוגן", והלוא אלה מומים גלויים ובולטים, וכשהיה אליעזר מבחין בהם היה נמנע מלפנות אליה בבקשת "הטי נא כדך"?! התוספות מתרצים מה שמתרצים.
ויש לבאר: בדבריה רומזת הגמרא למומים רוחניים, אשר אינם נראים לעין. במומים אלה שני סוגים:
א) חיגרת – אדם שאינו יציב בעבודתו; לעיתים הוא מתעלה לקדושה ולעיתים הוא יורד ונופל ברע, על-דרך "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" (מלכים-א יח).
ב) סומא – אדם שחסרה אצלו בחינת 'ראייה' באלוקות, כדכתיב (איוב יט), "ומבשרי אחזה אלוקה", "ראו מי ברא אלה" (ישעיה מ), והוא אין לו ראייה זו.
במומים כאלו לא היה אליעזר יכול להבחין, ולכן שאלתו הייתה 'שלא כהוגן'.
(אור-התורה כרך ד, דף תשצב)
עבד אברהם אנוכי (כד,לד)
נישואי יצחק ורבקה מסמלים את האיחוד של הנשמה עם הגוף (מ"ה וב"ן), ובכללות – האיחוד של העליון והתחתון, רוחניות וגשמיות. עבודה זו החלה בעת מתן-תורה, שאז ניתן הכוח להפוך את הגשמי לחפצא של קדושה, אך ההכנה לכך החלה עוד מאברהם, כמאמר רז"ל שמאברהם התחילה התקופה של "שני אלפים תורה". זהו "עבד אברהם אנוכי" – בהיותי עבדו של אברהם, שממנו החלה ההכנה למתן-תורה, בכוחי לפעול איחוד זה של יצחק עם רבקה.
(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 105)
ואבוא היום אל העין (כד,מב)
יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים. שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה (רש"י)
שיחה – רומז לדיבור העליון שבו נברא העולם, כמאמר "הוא שח ויהי". היינו ש'שיחה' מורה על מה שהקב"ה משפיל ומצמצם את עצמו כביכול בעשרה מאמרות, כדי לברוא על-ידם את העולם ולהחיותו, שמזה באה ההנהגה הטבעית. לעומת זאת, תורה, היא למעלה מן העולם, והיא שורש ומקור להנהגה הניסית. ומטעם זה נאמרו הרבה גופי תורה ברמיזה, כי מכיוון שהתורה ממשיכה אור חדש שלמעלה מן העולם, לכן לא ניתנה למטה אלא ברמיזה דווקא, על-דרך "לחכימא ברמיזא", שעניין עמוק ביותר נמסר ברמז דווקא.
(לקוטי-שיחות, כרך ל, עמ' 94)
ויקח את רבקה ותהי לו לאשה (כד,סז)
נישואי יצחק ורבקה מסמלים את הייחוד של מ"ה וב"ן, הייחוד של עליון ותחתון, רוחניות וגשמיות. והנה, ביאור זה אינו מופיע בתורה-אור לפרשתנו, אלא בליקוטי-תורה בסופו, בפרשת ברכה. ויש לומר שרמז יש כאן, שייחוד זה הוא השלמות והתכלית של כל עבודת האדם, ולפיכך נתבאר עניינו בסיום ליקוטי-תורה.
(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א, עמ' 106)
ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם (כה,יב)
כשלומדים על תולדות ישמעאל, שהיו לו שנים-עשר נשיאים, נשאלת השאלה: מדוע מגיעה לישמעאל 'התפשטות' שכזו? כדי לתרץ את השאלה מדייק הכתוב שישמעאל היה "בן אברהם". כלומר – גדולה זו לא משלו היא, אלא משל אברהם אביו. אברהם, מצד מידת חסדו, ביקש: "לו ישמעאל יחיה לפניך", "לפניך" דייקא, היינו בחסד שלמעלה, שהוא בלי גבול, ותפילתו אכן נתקבלה – "ולישמעאל שמעתיך".
(ליקוטי-שיחות כרך ה, עמ' 356) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:45
זריחה: 5:35
