נושאים נוספים
	התקשרות גליון 798 - כל המדורים ברצף
	תומכי תמימים נותנת כוחות עד ביאת משיח
	להתמסר למלחמת בית דוד ולהביא את הגאולה
	ה'מנחת חינוך' במשנתו של הרבי
	פרשת וירא
	"שב לבד עם עצמך, עצום את עיניך, ותרגיש שאתה נמצא עם הרבי"
	הלכות ומנהגי חב"ד

בשיחות העוסקות בפלפול בחלק הנגלה שבתורה שמור לו מקום של כבוד * הובא כראיה בוויכוח תורני בין הרבי לאביו, ותמיהה שלו נתבארה על-ידי הרבי * כשהביא דברים משמו ציין שעל-ידי כך "מביא גאולה לעולם" * קדושת מזבח הזהב, דין שעטנז בקטן, מחלוקת הזהר והש"ס בן כמה ל'שיבה' ועוד * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

בשנת תרכ"ט הופיע בלמברג הספר 'מנחת חינוך', ובדף השער נאמר: "ביאור רחב על ספר החינוך בפלפול עצום ובקיאות נפלאה הפלא ופלא לאמיתה של תורה, חיברו חד מגאונים המובהקים שבזמננו הקדוש והטהור נ"י. ומרוב ענוותנותו העלים את שמו, ד' יגן עליו ויבלה שנותיו בנעימים".

עוד מקדים המוציא-לאור: "יסודתו בהררי קודש בביאור רחב על כל מצווה ומצווה, יעלה הרים ירד בקעות, העמיק שאלה הגבה למעלה, הויות וספקות, ובתר דבעי הדר פשטה ומראה פנים לכל צד, ישים העקוב למישור, קודח וחורז מש"ס לפוסקים מראשונים לאחרונים וביחוד לדברי רבינו הגדול הרמב"ם זללה"ה ונושאי כליו, והדברים שמחים כנתינתן מסיני".

ספר החינוך נדפס לראשונה בויניציאה בשנת רפ"ג. מחברו, מרוב ענוותנותו, העלים את שמו ובכל-זאת הספר נתקבל בכל תפוצות ישראל.

אולם עם הזמן התפרסם גם שמו של המחבר, בעל ה'מנחת חינוך', הלוא הוא הגאון רבי יוסף ב"ר משה באב"ד, והספר נעשה נכס צאן ברזל בארון הספרים התורני.

הספר שהרבי קיבל בהשאלה

בוויכוח תורני שניהלו הרבי ואביו, הגאון רבי לוי יצחק, בשנת תרצ"ד, כותב רבי לוי יצחק:

".. מה שלדידך הוא להדיא ברמב"ם לדידי אינו כלל להדיא, עיין במנחת חינוך (על ספר החינוך להרא"ה ז"ל) מצווה תק"ז תראה שדעת השער-המשפט (גוף ספר השער משפט אינו תחת-ידי) בדעת הרמב"ם שמחשבה גרידא לא מהני, רק בצירוף מעשה ההפרשה לזה..".

בשנת תרפ"ט ('רשימות' צו עמ' 8-6), כותב הרבי לרב חיים זאב וולף הכהן רבינוביץ מהורודוק דבר תורה הנסוב על דברי המנחת חינוך מצווה שט ("שלא לעשות מלאכה ביום עצרת") סעיף ב', הדן אם היה מתן תורה (שלכולי-עלמא היה ביום השבת) ביום נ' לעומר (לדעה שבערב שבת יצאו ממצרים) או ביום נא לעומר (לדעה שבחמישי בשבת יצאו ממצרים), ותולה זאת בטעם הקרבת שני שעירי עצרת.

אולם מסתבר שהספר לא היה מצוי תדיר תחת ידו של הרבי. באחד מכרטיסי השאלת הספרים בספריית כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (ספריית ליובאוויטש עמ' קלד. ימי מלך כרך א, עמ' 199), נרשם בכרטיסו של הרבי משנת תשד-ה כי בכ"ז ניסן שאל את ספר מנחת חנוך שנדפס בווילנה.

"קושיית המגיה – כבר תירץ במנחת חינוך"

ואכן, כשנערך ה'סיום' השנתי השני של חברת משניות בעל פה, בכ"ז בסיוון תש"ד, ערך הרבי 'הדרן' (רשימות חוברת סא עמ' 12), ושם בין השאר הביא את שיטות הראשונים, הרמב"ם, החינוך והרא"ש, הסבורים שפיגול סגי במחשבה, לעומת דעת התוספות, רש"י וסמ"ג, "וכמו שכתב במשנה למלך הלכות פסולי המוקדשין ריש פרק יג (וקושיית המגיה שם כבר תירץ במנחת חינוך מצווה קמ"ד סק"ו)".

גם בהזדמנויות שהספר לא היה מצוי תחת ידו ציין הרבי לעצמו "לעיין במנחת חינוך".

במכתב תורני, מד' בתשרי תרצ"ג (רשימות קלט עמ' 12), שבו הרבי ביאר את דברי רבנו חננאל (מגילה ט,ב) על חיובו של כהן מרובה בגדים בקרבן עשירית האיפה (מנחת חביתין) – ציין הרבי לעצמו: "לעיין בחנוך ומנחת חינוך", ושם במנחת-חינוך אכן נאמר (מצווה קלו): החביתין היתה עבודתו כשרה בכל הכהנים... רק היה מנחתו (של כהן גדול) שהיה צריך להביא משלו, והיה עבודתו כשרה בכל כהן".

ובמקום נוסף (רשימות קס"ה עמ' 16): "לעיין במנחת חינוך מסקנתו אם טף חיגר וסומא חייב – שלכאורה יש לקשר בחילוק ב' הטעמים הנ"ל..".

כמה לאווין בהקטר וניסוך על המזבח?

תמה המנחת-חינוך במצווה קד: "ואני תמה על כל מוני המצוות למה לא מנו בשני לאוין [=נפרדים] לאו הקטיר עליו ולאו דנסך, כיוון דכתיב הכל אחד תיבת לא תעלו כו' ונסך לא כו', ואפילו דברים הרבה הנכללים בלאו אחד דעת הרבה ראשונים דנמנים בפרטים... אבל כאן פשוט שהוא שני לאוין לכולי עלמא... הוא צריך עיון גדול".

בהתוועדות ש"פ תצווה תשכ"ה (שיחות קודש תשכ"ה כרך א' עמ' 11) ביאר הרבי ליישב את הדבר – הוגה ונדפס בלקוטי שיחות (כרך ו, עמ' 246) – על-פי פירושו של רש"י לפסוק בסוף פרשת תצווה: "וכיפר אהרן על קרנותיו... אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קודש קדשים הוא לה'" – "המזבח מקודש לדברים הללו בלבד ולא לעבודה אחרת". התורה הגדירה את תוכן האיסור בעשייה על גבי המזבח דבר שאינו מקודש לו "עבודה אחרת"; מובן שאין חילוק אם מדובר בקטורת או נסך כו', ולכן נחשבים כל איסורים אלו ללאו אחד, ולא שייך למנות כלאווים נפרדים את עניני החילול השונים.

בהמשך השיחה שם ביאר הרבי את האמור על-פי יינה של תורה.

חקירה אחת – שתי סברות

במצווה תקכ מסביר המנחת חינוך את הצורך לעתיד לבוא בהפרשת ג' ערי מקלט נוספים: "והוא גזירת הכתוב (כי מצד הסברא לא יצטרכו לערי מקלט לעתיד לבוא כי רק שלום ואמת טוב יהיה בימי המלך המקווה במהרה בימינו, רק גזירת-הכתוב לעשות המצווה הזאת וגזירת הכתוב שיהיה סך-הכל תשעה)".

אולם הרבי סבור (לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 109), כי קשה לומר כן שהרי בפרשה גופא מצינו טעם ("ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה"), שגם לעתיד לבוא ערי מקלט קשורים בהורג נפש. וראה שם עמ' 110 ואילך ביאור נפלא.

באחרון של פסח תשי"ג דן הרבי בחקירה בדין ספירת העומר, אם עצם עניין הספירה (ללא המצווה שבה) היא מציאות, ונפקא מינה לעבד שנשתחרר, שספר קודם לכן – אם יכול הוא להמשיך ולספור בברכה. ועל כך ציין:

בשאלה זו דן גם המנחת חינוך, אבל לא מצד החסרון במציאות הספירה, אלא לפי הסברא שכל ארבעים ותשעת הימים הם מצווה אחת, וממילא שאלתו היא לא רק בעבד שנשתחרר, אלא גם בקטן שנתגדל באמצע ימי הספירה, דאף שגם בקטן יש מצווה מצד חינוך, אפשר לומר שמצווה דרבנן אינה מועילה להשלים מצווה דאורייתא.

מעניין לציין כי, בשעת אמירת השיחה, בהזכירו את המנחת-חינוך, התבטא הרבי (לפי הנרשם ב'שיחות קודש' תשי"ג עמ' 245): "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם".

אגב, בהזדמנויות רבות דן הרבי בחקירה זו, כמו גם באחרון-של-פסח תנש"א, בתור השתתפות ב"כינוס תורה".

"דעת יחיד"

"לדעת רוב הפוסקים ההלכה היא שלא דרשינן טעמי דקראי. וכן הוא גם דעת הרמב"ם לפי דעת רוב המפרשים. ה'מנחת חינוך' החולק על-כך הוא דעת יחיד" – התבטא הרבי בשיחות שבת-קודש פרשת וישב תשכ"ד (שיחות קודש תשכ"ד עמ' 116).

דוגמה מספר התניא

לגבי מצוות תשביתו בפסח מבאר המנחת חינוך (מצווה ט' סק"ג), שיש חילוק בין מצוות-העשה דתשביתו לשאר מצוות-עשה: "דכל מצות עשה כגון מצה ולולב ודומיהם, אינו עובר אלא רגע אחד בסוף היום שלא נטל לולב או לא אכל מצה, אבל עשה כזו (דתשביתו) דעובר בכל רגע שהחמץ ברשותו, אם-כן, הרבה איסורי עשה בזה, אפשר דחמור מלאו אחד שיש בו מעשה, כמו דחמור הרבה לאוין מאיסור סקילה כו'".

ומביא שם את סברת הר"ן במסכת יומא לעניין חולה שיש בו סכנה "דמחללין שבת באיסור סקילה ולא יאכל נבלות, אף דנבלה הוא רק לאו, מכל-מקום, כיוון דבכל פעם עובר (על כל כזית), והרבה איסורי לאוין חמור יותר מאיסור סקילה".

בהתוועדות שבת קודש פרשת ויקרא תשמ"ג הביא הרבי דברים אלו (התוועדויות תשמ"ג כרך ב, עמ' 1170), וציין – לגבי החומרא שבהרבה איסורים קלים ביחס לאיסור אחד חמור – כי על דרך זה מבואר באגרת הקדש (סוף פרק ז') בעניין "מחיתי כעב פשעיך גו'" – ש"מחיצות קלות וקלושות לרוב הן מאפילות כמו מחיצה אחת עבה ויותר".

"אולי אישתמיטתיה להמנחת חינוך"..

כשמלאו לגאון המפורסם רבי אליעזר סילבר מסינסינטי שבעים שנה, שיגר לו הרבי איגרת ברכה ואיחולים (אגרות קודש כרך ה, עמ' רלא) ובין השאר התעכב על העובדה הבאה:

בסידור האריז"ל נאמר (בתחילתו – דיני בית הכנסת) שצריך לקום מפני בן שישים שנה (הובאו הדברים בברכי יוסף – להחיד"א – יורה דעה ר"ס רמ"ד). והוא על-פי מה שכתב בתקוני זוהר (תיקון כא עמ' נו, א) לית שיבה פחותה משתין כו' בן חמישים לזקנה. דברים אלו הם בניגוד לדברי המשנה במסכת אבות סוף פרק ה: בן שבעים לשיבה. וביתר ביאור במסכת בבא בתרא (עה,א) אין שיבה פחותה משבעים. וכן פסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמד בתחילתו.

והרבי ממשיך וזה לשונו:

כן מוכח טעם האריז"ל בשער המצות שלו ובספר הליקוטים. והנה במנחת חינוך מצווה רנ"ז פירש פסק האריז"ל משום דחשש לדעת התרגום.

ואולי אשתמיטתיה מה שכתוב בשער המצוות ובספר הליקוטים הנ"ל. ובלאו-הכי מצינו כמה פוסקים דיש להחמיר כדעת הזוהר גם במקום דפליג על הש"ס, אבל אין סברא כזו בנוגע לפלוגתת התרגום והש"ס.

ויש לומר דגם הירושלמי והבבלי פליגי בפלוגתת הזוהר והש"ס, כי הירושלמי סבירא ליה דמנו"ן ואילך לא הוי כרת, ולבבלי מסמ"ך ואילך (תוספות דיבור-המתחיל אשת, יבמות בתחילתה. ועיין מראה הפנים, ירושלמי ריש מסכת ביכורים).