במעלה הר-המנוחות, לא-הרחק מקברו של האדמו"ר הקודם מבלז, שוכן לו קבר שעל מצבתו חקוקות השורות האלה: "פ"נ הרה"ח ר' אליעזר-יוסף בן הרה"ח ר' יצחק הלוי לדרברג זצ"ל. הרביץ תורה ברבים, למד וחזר בעל-פה למעלה מארבעת-אלפים פעם מסכתות ביצה וראש-השנה. נלב"ע בכ"ג בסיוון תשי"ד. תנצב"ה. בצוואתו כתב: כדאי לחרות זאת על המצבה, כדי שאולי גם הקורא יקבל עליו לעשות כך".

מה מסתתר מאחורי נוסח בלתי-שגרתי זה? ובכן, מעשה שהיה כך היה:

ר' אליעזר-יוסף זה, יהודי חינני ותוסס, תלמיד-חכם וחסיד, התגורר בבתי ורשה, ואת רוב עיתותיו הקדיש לתורה ולעבודת ה'. מדי יום ביומו מסר שיעור תורה בבית-הכנסת ואף חיבר ספר - 'אהבת השם' שמו - המבאר את מצוות אהבת ה' על-פי הסוד.

את פרנסתו מצא בחנות לממכר מכשירי כתיבה ליד שער יפו. בחנות זו נוהג היה ר' אליעזר-יוסף גם מידה מרובה של הכנסת-אורחים. עוברים ושבים, יגעים מטורח הדרך ומחום השמש, היו נכנסים פנימה, והוא היה מוזג להם כוס מים צוננים להשיב את הנפש. אגב כך היה מחליף עם תלמידי-החכמים שבהם דברי-תורה ואילו באוזני פשוטי-העם היה משמיע דבר-תורה נאה לפרשת השבוע וכיוצא בזה.

יום אחד הופיע בחנות לקוח ממורמר: "ביקשתי נייר לבן וחלק ובמקומו ארזת לי נייר אפור ומחוספס". יצא ר' אליעזר-יוסף החוצה עם גליל הנייר בידו, הביט בו לאור החמה ונוכח כי הצדק עם הקונה. התופעה חזרה ונשנתה. או-אז הבין ר' אליעזר-יוסף כי ראייתו החלה להשתבש.

ביקור אצל רופא מומחה אישר את חששו. בדיקה יסודית של העיניים גילתה בעיה של ממש, שעל-פי טבע תחריף ותלך. "יהיה עליך לעבור ניתוח מסובך", פסק הרופא, "ניתוח שמצד אחד יש סיכוי כי יציל את ראייתך, אך מצד שני יש בו סיכון לא-מועט כי תאבד בכלל את הראייה". על-אף הסיכון תמך הרופא בניתוח, שכן בלעדיו תיחלש הראייה בוודאות עד שתיעלם לגמרי.

חזר ר' אליעזר-יוסף לביתו ברוח נסערת. נכנס פנימה, הליט את פניו בין שתי כפות ידיו וזרם של דמעות פרץ מעיניו. בקול רועד סיפר לבני משפחתו את דברי הרופא. "אם לא אנותח, אאבד בוודאות את הראייה. ואם אנותח, גם אז מסתכן אני באבדן ראייתי. ותורה מה תהא עליה? האומנם נגזר עליי שלא אוכל עוד לעיין בספר, להתעמק בסוגיה, ולקיים מצוות תלמוד-תורה השקולה כנגד כל המצוות?!", התייסר.

חלפו כמה ימים ור' אליעזר-יוסף שב אל הרופא. ישב אצלו כמה שישב, נבדק שוב, ויצא משם כשחיוך דק נסוך על פניו. מבית הרופא פנה היישר אל בית-הכנסת, הוציא גמרא מארון הספרים והתיישב להגות בה. שישה חודשים רצופים בילה את רוב שעות היום כשראשו טמון בין דפי הגמרא ופיו אינו פוסק מלימוד.

לאחר חצי שנה שב בשלישית אל הרופא, הפעם כדי לעבור את הניתוח שעליו המליץ. הניתוח בוצע ועיניו של ר' אליעזר-יוסף נחבשו לתקופת-מה, עד אשר יתאחו החתכים והפצע יגליד. מתח וחרדה אפפו את בני-המשפחה, ואילו רוחו של המנותח בעצמו הייתה טובה עליו.

יום אחד העז אחד הסועדים אותו לשאול, כיצד בשעה שהכול אכולי מתח ודאגה, מצליח הוא לשמור על שלוות-רוחו. השיב לו ר' אליעזר-יוסף: "ברור לך שגם אני חרד שמא אהיה סומא שעליו נאמר כי חשוב הוא כמת. מיותר להסביר כמה איני רוצה לאבד את כוח הראייה, שהרבה מצוות והידורי מצווה תלויים בו. ואולם מן הרגע הראשון שבו נתוודעתי לחומרת מצבי הייתה עיקר דאגתי נתונה לעניין לימוד התורה.

"כששמעתי לראשונה את חוות דעת הרופא נחרדתי והתמלאתי צער עמוק. בימים שלאחר מכן התעשתי וחיזקתי את עצמי באמונה ובביטחון בה'. לאחר בחינת המצב מכל צדדיו, חזרתי אל הרופא ושאלתיו, בכמה זמן אפשר  לדחות את הניתוח בלי להסתכן יתר על המידה. 'חצי שנה', פסק הרופא. ממנו שמתי את פעמיי אל בית-הכנסת, בהחלטה נחושה להקדיש את ששת החודשים הבאים לשינון של מסכת או שתיים בגמרא, כדי שאם הניתוח ייכשל חלילה, אזכור מסכתות אלו על בוריין. וכך אמנם עשיתי. במשך תקופה זו שיננתי חזור ושנן את המסכתות ביצה וראש-השנה ואני בקיא בהן עכשיו. התבין אפוא מדוע אינני שותף לחרדה האופפת את כולכם?"...

חלפו כמה שבועות והרופא בא לביתו של ר' אליעזר-יוסף להסיר את התחבושות מעיניו ולקבוע את תוצאות הניתוח. בעוד הסובבים ממלמלים פרקי תהילים ונושאים תחינה נרגשת לה' - הוסרו התחבושות והרופא הציץ לתוך שני האישונים המתרחבים. "אדוני רואה", קבע הרופא.

מאז והלאה ניצל ר' אליעזר-יוסף את שליטתו המושלמת במסכתות ביצה וראש-השנה כדי לשוב ולשננן על-פה בכל עת. עד ערוב ימיו הספיק לחזור ולסיימן למעלה מארבעת-אלפים פעמים.

בצוואתו לבניו כתב ר' אליעזר-יוסף את המשפט הנ"ל, בהסבירו כי "אנשים יעברו ליד המצבה, יראו את המילים החקוקות עליה וסקרנותם תתעורר. או-אז ישאלו וייענו כי פעם התגורר בעיר-הקודש יהודי שאהב את התורה, ומאהבתו אותה חזר ושינן שתי מסכתות בש"ס יותר מארבעת-אלפים פעמים".