פרשת ניצבים
את פרשת ניצבים קוראים תמיד בשבת שלפני ראש-השנה. בשבת זו אין אנו מברכים את החודש, משום שהקב"ה בכבודו ובעצמו מברכו, ומכוח ברכה זו אנו מברכים את כל שאר חודשי השנה.
מהי ברכתו של הקב"ה? "אתם ניצבים" – קיימים ועומדים וזוכים בדין, "היום" – היינו בראש-השנה, כדכתיב (איוב ב), "ויהי היום וגו'" ותרגם "והווה יום דינא רבא".
(כתר-שם-טוב (הוספות) סימן לא)
אתם ניצבים... למען הקים אותך היום לו לעם (כט,ט-יב)
"ניצבים" – מורה על גדלות וחשיבות, כמו "ונציב אחד אשר בארץ" (מ"א ד).
"אתם ניצבים... למען הקים אותך היום לו לעם" – העובדה שאנחנו עם ה' והוא מלכנו מורה על גדלותם של ישראל. שכן אדם לא יכול למלוך אלא על בני-אדם כמותו, שהם בערך אליו, אך לא על עדר צאן, שאין להם שום ערך ויחס לגביו. נמצא אפוא כי היותו של הקב"ה מלך על ישראל מוכיחה שישראל הם, כביכול, 'בערך' אליו.
מובן שגדלות זו אינה אלא תוצאה של כריתת הברית – "לעברך בברית ה' אלוקיך" (אך לאמיתו של דבר אין לנברא שום ערך לגבי הבורא).
(אור-התורה דברים עמ' קפ)
מחוטב עציך (כט,י)
מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע... ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים (רש"י)
מדברי רש"י נמצאנו למדים, כי דווקא בסוג הנמוך ביותר בישראל ("חוטב עציך... שואב מימיך") יש עילוי שאין בסוגים הנעלים יותר ("ראשיכם"). שהרי יהושע נתן את הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים "לעדה ולמזבח ה'" (יהושע ט), כלומר שזכו להיות משמשים בקודש, לשרת את מזבח ה'.
(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 400)
לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו (כט,יא)
כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן, ועוברים בינתיים (רש"י)
כאשר כל ישראל מתאחדים באחדות אמיתית – "כולכם" – על-אף כל ההבדלים בין ה"ראשיכם" ל"שואב מימיך", התאחדות על-שכלית זו היא גופא הגורמת לאותה אחדות עצמית ועל-שכלית בין הקב"ה וישראל.
(ליקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 389)
אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך (ל,ד)
"שמים" – רומז לעניינים רוחניים.
"אם יהיה נידחך בקצה השמים" – רומז למי שנמצא במצב רוחני ירוד ביותר.
"משם יקבצך ה' אלוקיך" – ביום הגאולה יקבץ הקב"ה גם יהודים כאלה.
הווי אומר: כשמקרבים יהודי, שהוא בבחינת "קצה השמים", מזרזים ומקרבים את ביאת המשיח וקיום היעוד ד"משם יקבצך ה' אלקיך".
(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)
נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים (ל,טו-יט)
"חיים וטוב" – היינו החיות האלוקית שבכל נברא.
"מוות ורע" – היינו החומר הגשמי של הנברא, שמצד עצמו הוא בבחינת "מת", רק שיש בו חיות המחיה אותו, ובהסתלק החיות הוא כלה ונפסד.
"ובחרת בחיים" – בחיות האלוקי של כל דבר, לא בגשמיות שבו. לדוגמה – כשאוכל ושותה – לא תהיה כוונתו ליהנות מגשמיות האוכל אלא יאכל לשם שמים.
לכן נאמר "ראה נתתי לפניך", שכן זה דבר שניתן לראותו במוחש: כל אחד מרגיש שיש בו נפש המחיה אותו, ובהסתלק הנפש נשאר הגוף כאבן דוממת. מכך גם נבין שיש חיות אלוקית המהווה ומחיה את העולם, ואם תסתלק חיות זו ישוב העולם למצב של אין ואפס.
(ספר המאמרים תרנ"ט עמ' כ)
העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ (ל-יט)
הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שינו את מידתם? שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם?... הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שינתה מידתה? שמא זרעתם אותה ולא צמחה? או שמא זרעתם חיטים והעלתה שעורים? (רש"י)
"שמים" מסמלים את לימוד התורה, ו"ארץ" את קיום המצוות. בקשר ל"ארץ" מביא רש"י שתי דוגמאות – כנגד מצוות עשה ומצוות לא-תעשה.
"זרעתם אותה ולא צמחה" – כנגד ביטול מצוות עשה (האדם חונך לשמירת המצוות ובכל זאת אינו מקיים אותן).
"זרעתם חיטים והעלתה שעורים" – כנגד העובר על מצוות לא-תעשה ועושה דבר אסור.
(משיחת שבת פרשת ניצבים-וילך תשל"ט)
הלוא כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (לא,יז)
מסביר כ"ק אדמו"ר האמצעי:
"אין אלוקי בקרבי" – חסר בי, בהתקשרותי לאלוקות; לכן "מצאוני הרעות האלה" – אני מוצא ורואה בזולתי כל מיני רע. ועל-דרך תורתו הידועה של הבעל-שם-טוב, שכאשר אדם רואה רע בזולתו הרי זו הוכחה שמעין אותו רע נמצא בו עצמו. וכאדם המסתכל בראי, שאם הוא רואה לכלוך אין זה אלא משום שפניו שלו אינן נקיות.
(ספר-השיחות תש"ה, עמ' 91)
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (לא,יט)
האזינו השמים עד וכיפר אדמתו עמו (רש"י)
חז"ל למדו מפסוק זה את המצווה של כתיבת ספר-תורה (סנהדרין כא).
בהמשך הפסוק נאמר "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני-ישראל", היינו שפרשת האזינו היא עדות על תורה ומצוות, דהיינו שהשירה פועלת קיום וחיות בכל התורה. לכן נלמדה מצוות כתיבת ספר-תורה (כל התורה כולה) מפסוק שמדבר (לפי פשוטו של מקרא) בשירת האזינו.
(ליקוטי-שיחות, כרך כד, עמ' 237)
הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם (לא,כח)
ולא תקעו אותו היום בחצוצרות להקהיל את הקהל... לקיים מה שנאמר, ואין שלטון ביום המוות (רש"י)
יש לדקדק בזה: מדוע היתה ירידה אצל משה ביום מותו? והרי ידוע שהצדיק מתעלה תמיד בעבודתו, מחיל אל חיל, וביום מותו עליו לכאורה להגיע לתכלית העילוי שלו?!
ביאור העניין: 'שליטה' מורה על שייכות מסויימת בין השולט לבין הנשלט. משה רבנו התעלה ביום מותו מעל העם לגמרי, כך שלא היה בבחינת 'שליטה' – "אין שלטון ביום המוות".
אף-על-פי-כן, גם ביום הזה לא פסק הקשר בין משה לישראל, שלכן אמר משה "הקהילו אליי". לפי שבני-ישראל הם בעצם דבר אחד עם עצמיותו של משה, ובלשון רש"י (חוקת כא,כא): "משה הוא ישראל וישראל הם משה".
(ליקוטי-שיחות כרך כד, עמ' 220) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
