בספר בראשית, שאנו מסיימים, אנו לומדים על מעשה האבות שהם, כדברי חז"ל, "סימן" ונתינת כוח לבנים * האם אפשר שאנו, פחותי הערך, אכן נגיע לדרגת עבודתם של האבות, ואם לא, מה משמעות ה"סימן"? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ספר בראשית נקרא "ספר הישר", על שם שנתבארו בו תולדות חייהם, פעולתם ועבודתם של האבות (וכן השבטים) שנקראו "ישרים", כדאיתא בגמרא¹: "מאי ספר הישר... זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו 'ישרים'".

וספר זה מהווה פתיחה והתחלה לכל ד' הספרים שלאחריו - בבחינת "מעשה אבות סימן (ונתינת כוח) לבנים"². כלומר, למרות שעבודתם של הבנים (ד' הספרים) עיקרה לאחרי מתן-תורה, ואילו עבודת האבות היא לפני מתן-תורה, אף-על-פי-כן, הנתינת כוח לעבודתם של הבנים (לאחרי מתן-תורה) היא - "מעשה אבות"³.

וביאור העניין - על-פי משל מאב שמוריש לבנו את כל העניינים שהתייגע עליהם במשך כל ימי חייו, כך שהבן אינו צריך לטרוח להשיג עניינים אלו, מכיוון שמקבל הכל מן המוכן, ועל-דרך זה בנמשל, שכל ענייני העבודה שפעלו האבות במשך כל ימי חייהם - באים בירושה לבניהם אחריהם עד עולם, ללא כל יגיעה, מן המוכן. ולדוגמה: עניין האמונה שאינו באופן של יגיעה כו' - "מאמינים בני מאמינים"⁴.

אמנם, מובן וגם פשוט שהכוונה בזה שהאבות מנחילים לבניהם באופן של ירושה היא - לא כדי שלא יצטרכו לעשות מאומה, ובמילא, יוכלו ללכת לישון... כי אם, כדי שבכוח זה יוכלו לעבוד את עבודתם באופן נעלה יותר כו'.

ונקודת העניין - שלמרות שדרגת עבודת הבנים אינה בערך כלל לדרגת עבודת האבות, אף-על-פי-כן, ניתן הכוח (מצד "מעשה אבות") שגם על-ידי העבודה הפשוטה שלנו יפעלו את העניינים שפעלו האבות⁵.

וזהו גם דיוק הלשון "מעשה אבות סימן לבנים":

"סימן" - מורה שאין לו שייכות לדבר עצמו, כי אם באופן של "סימן" בלבד [ולדוגמא: ידיעת סימני המזמורים בתהילים, ספרו של דוד המלך, "נעים זמירות ישראל"⁶ - אף שאינו שייך עדיין לאומרם מתוך דביקות והתלהבות הראויה], ובנידון דידן, מכיוון שיודע שהאבות עשו כך וכך, הרי זה "סימן" עבורו לעשות כן, אף שמצדו אינו שייך לעבודה נעלית כזו:

וביחד עם זה, ה"סימן" הוא על "מעשה אבות", כלומר, שיש בזה (בפנימיות) כל מה שפעלו האבות על-ידי עבודתם ויגיעתם, כדיוק הלשון "מעשה אבות", "מעשה" הוא גם מלשון כפייה, כמו "מעשין על הצדקה"⁷, וכל זה ניתן ל"בנים" מן המוכן, ללא כל יגיעה. עליהם רק לדעת שהם "בנים" של ה"אבות", וזאת יודע כל יהודי!

ועל-ידי זה נקל להם לעסוק בעבודתם - "קב שלו"⁸, ובאופן של עבודה ויגיעה - במכל-שכן וקל-וחומר: אם ה"אבות" זקוקים לעניין של עבודה ויגיעה ("מעשה אבות") - "בנים" (שהם למטה מאבות) על-אחת-כמה-כמה שזקוקים לעניין של עבודה ויגיעה, הן בנוגע לעבודה הפשוטה שלהם, והן בנוגע לגילוי דענייני האבות.

ב. דוגמה לדבר:

בסוף הלכות תשובה⁹ כותב הרמב"ם: "אל יאמר הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא", אלא "כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה"¹⁰. "מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו"¹¹, כמו שנאמר¹² "אברהם אוהבי".

ועניין זה הוא היסוד לכללות עניין העבודה אצל כל אחד ואחד מישראל - כמו שכתוב¹³, "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב גו' ובחרת בחיים":

הסיבה לכך שהקב"ה ברא את העולם באופן שיש בו חיים וטוב, וכן הפכם, היא - כדי שיוכל להיות עניין של בחירה (עניין הכי נעלה, עליו נאמר "הן האדם היה כאחד ממנו"¹⁴), שכן, בחירה שייכת רק כשיש נתינת מקום גם לעניין הפכי, ולא עוד, אלא ששניהם שקולים, כך שהסיבה לכך שהולך בדרך זו אינה אלא מפני בחירתו ("ובחרת"), כלומר, לא מפני הטוב והעילוי שבדבר, "חיים" ו"טוב" (שאז מוכרח לעשות כן, ואין זו בחירה אמיתית), כי אם באופן של בחירה אמיתית - "ובחרת", ורק לאחרי כן נוכח לדעת שבחר בעניין של "חיים".

וזהו תוכן דברי הרמב"ם שאין לעסוק בתורה ומצוות כדי לקבל שכר, יעודים גשמיים או יעודים רוחניים בעולם הבא, מפני הטוב והעילוי שבדבר, "חיים" ו"טוב", כי אם עבודה מאהבה, "מפני שהוא, הרב, ראוי לשמשו"¹⁰, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", היינו, שבוחר ("ובחרת") להידבק בה', ואחר-כך יווכח שזהו גם עניין של "חיים" ו"טוב", ובלשון הרמב"ם¹¹ - "עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה", היינו, שאחר-כך יזכה גם לכל היעודים שבתורה, אבל לא בגלל זה מקיים תורה ומצוות, כי אם מפני ציווי הקב"ה, עבודה מאהבה.

ולכאורה, מכיוון שעבודה מאהבה היא "מעלה גדולה מאוד... מעלת אברהם אבינו", שהגיע לזה על-ידי עבודה ויגיעה ("מעשה אבות") - כיצד שייך לדרוש עבודה כזו מכל אחד ואחד מישראל, שעבודתו תהיה באופן ד"ובחרת", לשמה, עבודה מאהבה?!

והמענה לזה - "מעשה אבות סימן לבנים":

גם כשנמצא בדרגא כזו שאינו שייך לעבודה לשמה - עליו לעסוק בעבודה זו בפועל ממש (באופן של "סימן"), מכיוון שבפנימיות יש בזה העניין דלשמה, עבודה מאהבה, "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"¹⁵, היינו, שה"תוך" (הפנימיות) ד"שלא לשמה" הוא - "לשמה"¹⁶, שכן, ענייני העבודה של האבות, ובנידון דידן, "אברהם אוהבי", נמשכים אצל הבנים באופן של ירושה, מן המוכן;

ונוסף לזה, עליו לעבוד ולהתייגע שהעניין ד"לשמה" ("מעשה אבות") יהיה באופן גלוי.

ג. וזוהי כללות ההוראה דספר בראשית - "מעשה אבות סימן לבנים":

מצד אחד - מדגישים את גודל זכותם של הבנים, אשר, להיותם "בנים" של ה"אבות", מקבלים הם מן המוכן (ללא עבודה ויגיעה) את כל העניינים שפעלו האבות על-ידי עבודתם ויגיעתם, "מעשה אבות".

וביחד עם זה - מודגשת גודל האחריות המוטלת על ה"בנים", שכן, לאחרי כל מה שנפעל על-ידי האבות, ממתינים עדיין לעבודתם של הבנים באופן ד"קב שלו"!

והגע עצמך:

מכיוון שה"אבות הן הן המרכבה"¹⁷, היינו, ש"כל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה, ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון כל ימיהם"¹⁸ - מובן, שמצידם של האבות נפעלו כבר כל העניינים בשלימות.

ואף-על-פי-כן, כדי שגם אצל הבנים יהיה העילוי ד"קב שלו" - ממתינים האבות עצמם על עבודתם של הבנים!

ומכיוון שכן, מובן, עד כמה צריכים להשתדל להשלים את כל ענייני העבודה בזריזות הכי אפשרית - שהרי מצדם של האבות נפעלו כבר כל העניינים, וכל מה שצריכים להמתין לגאולה כו', אין זה אלא כדי שגם אצל הבנים יהיה העילוי ד"קב שלו".

ד. ביאור העניין בפרטיות יותר:

סיום ספר בראשית קשור גם עם ההתחלה: ההתחלה דספר בראשית - כנהוג ב"הדרן" לקשר את הסיום עם ההתחלה ("מתכיפין התחלה להשלמה"¹⁹), וגם ההתחלה דספר שמות - כפי שמצינו בכמה מסכתות בש"ס שמחפשים טעם והסבר למה נשנית מסכתא זו לאחרי המסכת שלפניה²⁰.

וההסברה בזה:

סיום ספר בראשית הוא - "ויישם בארון במצרים", ירידה למצרים (מקום הגלות).

ועניין זה קשור עם התחלת ספר בראשית, "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - כפירוש רש"י: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם²¹, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כוח²² מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", היינו, שההתחלה ד"בראשית" בעניין בריאת שמים וארץ היא כדי "לתת להם נחלת גויים", על-ידי הקדמת הירידה למקום הגלות (מצרים).

וזהו גם הקשר עם התחלת ספר שמות - שהתחלתו (לא בעניין דמתן-תורה, בפרשת יתרו, ועל-כל-פנים "החודש הזה לכם", "מצווה ראשונה כו'", כי אם) "ואלה שמות בני ישראל  הבאים מצרימה".

ונקודת הביאור בזה - שתכלית העניין דמתן-תורה הוא לפעול בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, עד למטה מטה, גם ב"נחלת גויים" - לעשות מהם "ארץ ישראל", ומטעם זה, הרי כללות העניין דמתן-תורה בא לאחרי ההקדמה דגלות מצרים - בהתחלת ספר שמות. ומכיוון שהנתינת כוח לעבודה זו היא "מעשה אבות", לכן, צריך להיות מעין ודוגמא לזה גם בעבודתם של האבות, ככל פרטי העניינים דספר בראשית, כדלקמן.

ה. ביאור העניין ד"לתת להם נחלת גויים":

רש"י מבאר שהטעם לפתיחת התורה ב"בראשית", אף שלכאורה "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (העניין דמתן-תורה), הוא - "משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

ולכאורה אינו מובן: כיצד ייתכן שבגלל טענתו של גוי יהיה שינוי בתורה - שבמקום להתחיל מ"החודש הזה לכם", מתחילה תורה מ"בראשית"?!

אלא ודאי בהכרח לומר שזוהי טענה שיש לה מקום בשכל, כלומר, אין זו טענה שנובעת מצד ה"גוי'שקייט" דאומות העולם, כי אם טענה שכלית, אשר, המענה היחידי לטענה זו הוא - "כוח מעשיו גו'", ומכיוון ש"כוח מעשיו הגיד לעמו" דווקא, לכן, באה טענה זו מ"אומות העולם", מצד העדר ידיעתם בעניין ש"הגיד (הקב"ה) לעמו", עד ששומעים את הביאור והמענה מבני ישראל (ועל דרך זה אצל בני ישראל גופא - שטענה זו יכולה לבוא מצד ה"גוי אשר בקרבך"²³, עד שלומד את ביאור העניין בתורה).

ותוכן הטענה - "לסטים אתם", כלומר, מכיוון שהקב"ה נתנה לאומות העולם, הייתכן שבאים בני ישראל וכובשים את "ארץ כנען" ועושים ממנה "ארץ ישראל"?! והמענה - "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", כלומר, תכלית הכוונה היא "לתת להם נחלת גויים", שבני ישראל יעשו מ"נחלת גויים", "ארץ כנען" - "ארץ ישראל", על-ידי עבודתם באופן של מסחר, שזהו עניין ד"כנען" - סוחר - בבחינת הקדושה (כמבואר בדרושי חסידות²⁴).

ועל-פי זה מובן שמענה זה מבטל את הטענה ד"לסטים אתם" - כי: הטענה ד"לסטים אתם" שייכת רק כשלוקחים מהם דבר מסויים, מה-שאין-כן בנידון דידן, הרי אדרבה - על-ידי זה שבני ישראל כובשים ארצות שבעה גויים נפעל בהם עילוי גדול יותר, שכן, העילוי ד"נתנה להם" אינו בערך כלל וכלל לגבי העילוי ד"נתנה לנו", לבני ישראל דווקא, אשר, על-ידי זה נשלמת כוונת הבריאה - "בשביל ישראל ובשביל התורה", עבודתם של ישראל בקיום תרי"ג מצוות התורה (לא רק שבע מצוות בני נח).

ו. וזוהי גם כללות הכוונה דירידת הגלות - "לתת להם נחלת גויים":

מבואר בכמה מקומות²⁵ שכוונת הגלות היא - כדי שישראל יבררו את ניצוצות הקדושה שנפלו ונתפזרו בכל קצווי תבל, ולכן, "פיזרן לבין האומות"²⁶, כדי שכל אחד ואחד יברר את ניצוצות הקדושה שנמצאים במקומו.

אמנם, לאמיתתו של דבר, ביאור זה אינו מספיק עדיין - כי:

כדי לברר את ניצוצות הקדושה - אין הכרח שיהודי יבוא בעצמו למקום שבו נתפזרו ניצוצות הקדושה, אלא בכוחו וביכלתו לברר את ניצוצות הקדושה בהיותו במקומו, בארץ-הקודש, ובירושלים עיר הקודש - על-ידי זה שעבודתו היא באופן של ריבוי עצום באור הקדושה, בדוגמת אבוקה גדולה שמתקבצים אליה כל הניצוצות²⁷.

ועל-דרך שמצינו אצל שלמה המלך - שישב במקומו, "וישב שלמה על כסא ה'"²⁸, ומשם פעל את בירור העולם כולו, עד כדי כך, שמלכת שבא בעצמה הביאה אליו את ניצוצות הקדושה²⁷.

ומכיוון שכן, לא מספיק הביאור שבזמן הגלות אין אבוקה גדולה שתוכל לקבץ את ניצוצות הקדושה (ובמילא, בהכרח שבני ישראל יבואו למקומם של ניצוצות הקדושה) - שהרי הברירה בידיהם של ישראל לעשות אבוקה גדולה שתקבץ את ניצוצות הקדושה, על-דרך ובדוגמת אופן העבודה דשלמה המלך, אשר, כשם שכל אחד ואחד מישראל (אפילו פועל פשוט) ראוי ל"סעודת שלמה בשעתו"²⁹, שייך הוא גם לאופן העבודה דשלמה המלך!

אלא ודאי בהכרח לומר ששלימות עבודת הבירורים היא - לא רק שמוציאים את ניצוצות הקדושה שנתפזרו בעולם, אלא עוד זאת, שגם המקום שבו נפלו ניצוצות הקדושה (כל העולם כולו) יתהפך לקדושה, היינו, שהעולם כולו נעשה בבחינת "ארץ ישראל", "לתת להם נחלת גויים".

ולא עוד, אלא שעבודה זו נעשית הכנה לקיום היעוד³⁰ "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות".

וכאמור, שאין מקום לטענה "לסטים אתם" - מכיוון שלא זו בלבד שלא לוקחים מהם מאומה, אלא אדרבה, על-ידי זה פועלים ב"נחלת גויים" עילוי גדול יותר, עד לעילוי שבאין ערוך לגמרי. ועל-דרך זה בנוגע לאומות העולם עצמם - העילוי ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם"³¹.

ז. ולהוסיף, שעל-פי זה יש לבאר את מענה הצמח-צדק³² לאחד החסידים שרצה לעלות לארץ-הקודש - "עשה כאן ארץ-ישראל".

ובהקדמה - שחס ושלום לומר שמענה זה הוא עניין של צחות בעלמא ("א גלייך-ווערטל"), אלא ודאי יש בזה תוכן אמיתי ופנימי, ככל דבריו של נשיא בישראל, ובפרט שמענה זה התפרסם בתור הוראה לדורות.

והביאור בזה - על-פי האמור לעיל:

מצד העניין דבירור הניצוצות - יכול אמנם להיות בירושלים עיר הקודש, ולהוסיף באור הקדושה עד לאופן של אבוקה גדולה שתקבץ את ניצוצות הקדושה שבחוץ-לארץ, אבל אף-על-פי-כן, המקום דחוץ-לארץ עצמו, "כאן", ישאר במעמד ומצב דחו"ל;

וזוהי ההוראה ד"עשה כאן ארץ ישראל" - שתפקידו של יהודי להפוך גם את ה"כאן" (חוץ לארץ) לארץ-ישראל, שזהו עניין "לתת להם נחלת גויים".

וכאמור, עבודה זו - "עשה כאן ארץ ישראל" - מהווה הכנה לקיום היעוד, "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות".

ח. על-פי האמור לעיל שתכלית העבודה היא "לתת להם נחלת גויים", על-ידי העבודה בזמן ומקום הגלות - יש לבאר, שספר בראשית ("ספר הישר", "מעשה אבות") מהווה הכנה ונתינת כוח מיוחדת בנוגע לעבודתם של ישראל ("בנים") בזמן ומקום הגלות:

תכלית הכוונה דמתן-תורה היא, כאמור, לפעול בעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו, עד ל"נחלת גויים" - "לתת להם נחלת גויים", ולכן, התחלת ספר שמות (עבודתם של ה"בנים") היא - גלות מצרים, ורק לאחרי הקדמה זו בא העניין דמתן-תורה.

ומכיוון שהנתינת כוח לעבודתם של הבנים היא "מעשה אבות" - צריך להיות מעין ודוגמה לזה גם בעבודתם של האבות (ב"ספר הישר"), היינו, שנוסף על כללות עבודתם של האבות בקיום התורה ומצוות, "קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה"³³, וכן יצחק ויעקב, מצינו אצל האבות גם את עניין הירידה למצרים, כדי "לתת להם נחלת גויים".

לכל לראש - מודגש הדבר בעבודתו של אברהם אבינו בארץ כנען גם במעמד ומצב ד"הכנעני אז בארץ", ש"כובש את ארץ ישראל מזרעו של שם"³⁴.

והדגשה יתירה בזה - לאחרי הירידה למצרים, החל מהעניין ד"ויוסף הורד מצרימה"³⁵, ולאחרי כן "ירוד ירדנו"³⁶ דהשבטים, עד לירידתו של יעקב, כמו שנאמר³⁷ "אל תירא מרדה מצרימה... אנכי ארד עמך מצרימה".

וירידה זו היא מעין ודוגמה - ובמילא, גם הכנה ונתינת כוח - לתכלית הירידה למצרים, בהתחלת ספר שמות:

מצד אחד, אין זה אלא מעין ודוגמת הירידה למצרים שבספר שמות - לא מבעי בנוגע לירידה דיוסף, "ויוסף הורד מצרימה", שהיתה באופן דמלמטה למעלה, ממצב של עבד בבית פוטיפר, עד לירידה דבית-הסוהר - למצב של "משנה למלך", אשר, "רק הכיסא אגדל ממך"³⁸, "מבית האסורים יצא למלוך"³⁹, אלא גם בנוגע ליעקב ובניו - שישבו ב"ארץ גושן", "מיטב הארץ"⁴⁰, במצב של מנוחה ושלווה כו', שכן, "כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד"⁴¹; ורק בפרשת שמות, כאשר "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"⁴² - התחילה הירידה דגלות מצרים לאמיתתה, באופן דמלמעלה למטה.

אמנם, מכיוון שסוף כל סוף יש כאן עניין של ירידה למצרים, ועד כדי כך, שהיה צורך שהקב"ה יאמר ליעקב "אל תירא מרדה מצרימה", מכיוון שירידה זו מהווה התחלת הירידה למצרים שבספר שמות (כמבואר בארוכה בהתוועדות שלפני זה⁴³) - לכן, ירידה זו מהווה הכנה ונתינת כוח לעבודתם של ישראל בגלות מצרים.

ולא עוד, אלא שמצינו בספר בראשית גם הכנה לעניין דמתן-תורה שלאחרי גלות מצרים - "ואת יהודה שלח לפניו גו' להורות לפניו גושנה", "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה"⁴⁴.

עיקר העניין מה שקיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא ניתנה - היה זה בהיותם בארץ-ישראל דווקא.

וזהו החידוש ד"ואת יהודה שלח לפניו גו' להורות לפניו גשנה", "לתקן לו בית תלמוד כו'" - שהעניין דלימוד התורה עד שלא ניתנה יהיה גם במצרים, ולכן, נעשה הדבר הכנה ונתינת כוח לכללות העניין דמתן-תורה לאחרי גלות מצרים.

ונמצא, שלאחרי שמסיימים את ספר בראשית, שבו נתבארו כל פרטי העבודה ד"מעשה אבות" (וכן השבטים), כולל עבודתם בארץ מצרים, עד לסיום וחותם ספר בראשית, "ויישם בארון במצרים" - אזי נפעל העניין ד"חזק חזק ונתחזק", היינו, נתינת כוח וחוזק (ובזה גופא - ג' פעמים, "בתלת זימני הווי חזקה"⁴⁵) להיכנס לאופן העבודה דספר שמות, עבודה במצב של גלות כו', אשר, על-ידי זה באים לתכלית העילוי.

ויהי-רצון אשר בעמדנו בשבת פרשת ויחי, שבה מסיימים ספר בראשית, "ספר הישר", "מעשה אבות", ובמילא, ישנה נתינת כוח וחיזוק ("חזק חזק ונתחזק") בכל הקשור לעבודה בזמן הגלות (כנ"ל בארוכה) - יזדרז כל אחד ואחד להשלים את כל התלוי בו בנוגע לכללות מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויחי ה'תשמ"ו;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ו, כרך ב עמ' 298-307 - בלתי מוגה)

----------

1) ע"ז כה,א.

2) ראה תנחומא לך-לך ט. ב"ר פ"מ, ו. לקו"ש חט"ו עמ' 76. וש"נ.

3) ראה בארוכה תו"ח לך-לך פד,ד ואילך. חיי שרה קלה, סע"א ואילך.

4) שבת צז,א.

5) ראה תו"א ויצא כג,ג. ובכ"מ.

6) ש"ב כג,א. וראה שהש"ר פ"ד, ד (א).

7) ראה ב"י לטור יו"ד סרמ"ח. סה"מ תרצ"ט עמ' 191. שם עמ' 197. תש"ח עמ' 227.

8) ראה ב"מ לח,א.

9) ר"פ י.

10) שם ה"ד.

11) שם ה"ב.

12) ישעיה מא,ח.

13) ניצבים ל,טו-יט.

14) בראשית ג,כב. וראה רמב"ם שם רפ"ה. לקו"ת אמור לח,ב.

15) רמב"ם שם פ"י ה"ה.

16) ראה לקו"ש ח"כ עמ' 50 ואילך.

17) ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו. זח"ג רנז,ב. ועוד.

18) תניא פכ"ג. רפל"ד.

19) נוסח "מרשות" לחתן בראשית.

20) ראה תוס' ריש מס' ב"ב.

21) בא יב,ב.

22) תהילים קיא,ו.

23) ע"פ ל' הכתוב - תבוא כח,מג. וראה שבת קה,ב. זח"ג קו, רע"ב. לקו"ת תבוא מב,ב. קובץ מכתבים לתהילים עמ' 218. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ז עמ' ג. שם ר"ע עד. וש"נ.

24) תו"א ר"פ וישב. ובכ"מ.

25) תו"א בראשית ו, רע"א. ר"פ לך-לך. מג"א קיז,ב.

26) פסחים פז,ב.

27) תו"א בראשית שם.

28) דה"א כט,כג.

29) ב"מ רפ"ז.

30) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעיה רמז תקג. לקו"ת מסעי פט,ב.

31) ישעיה סא,ה. וראה ברכות לה,ב.

32) אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"א עמ' תפה. לקו"ש ח"ב עמ' 621. ועוד.

33) יומא כח,ב. קידושין פב,א - במשנה.

34) לך-לך יב,ו ובפרש"י.

35) וישב לט,א.

36) מקץ מג,כ.

37) ויגש מו,ג-ד.

38) מקץ מא,מ.

39) קוהלת ד,יד.

40) ויגש מז,ו. שם,יא ובפרש"י. וראה שם מה,יח ובפרש"י.

41) פרש"י וארא ו,טז.

42) א,ו.

43) שיחת ש"פ ויגש ה'תשמ"ו סכ"ג ואילך.

44) ויגש מו,כח ובפרש"י.

45) ב"מ קו, רע"ב. וש"נ.