והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה... ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם (כו, א-ב)
בח"י באלול תרנ"ב זכה כ"ק אדמו"ר הרש"ב לעלות להיכל המשיח ולשמוע שם שבע תורות ממורנו הבעל-שם-טוב. התורה הראשונה הייתה על פסוק זה:
"כי תבוא אל הארץ" – כשיתעורר בך הרצון לאלוקות (ארץ מלשון מרוצה);
"אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה" – אותו רצון הניתן מלמעלה לכל יהודי בתור ירושה;
"וישבת בה" – יש להביא את הרצוא בהתיישבות;
"ושמת בטנא" – ולהמשיך את האור בכלי.
"כי תבוא אל הארץ" – אם רצונך להגיע אל הרצון;
"והלכת אל המקום... לשכן שמו שם" – מסור את נפשך לפרסם אלוקות ולהשכין את שמו של הקב"ה בעולם.
(היום-יום, ח"י אלול)
את ה' האמרת (כו,יז)
בני-ישראל גורמים, כביכול, לכך שהקב"ה 'יאמר' וידבר (האמרת – לשון מפעיל).
שכן כאשר ישראל עוסקים בתורה ובמצוות הרי בזכותם הקב"ה 'אומר' את עשרת המאמרות והוא ממשיך להוות ולקיים את העולם. כמאמר רז"ל (אבות פ"ה) שהצדיקים (ועמך כולם צדיקים) "מקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות".
(אור-התורה – דברים, עמ' תתרסה)
אלה יעמדו לברך את העם (כז,יא)
הפכו לוויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה... כלפי הר עיבל ופתחו בקללה (רש"י)
בהמשך הפרשה נאמר אכן "ארור האיש", אך "ברוך האיש" לא נאמר.
אלא: בנוגע לברכה סתם אין כאן חידוש, שהרי פשיטא שהקב"ה מברך את ישראל בכל מילי דמיטב. החידוש הוא שיש ברכה שבאה על-ידי הפיכת הקללה לברכה, שהיא ברכה נעלית יותר.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת כי-תבוא תשמ"ה. תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ה כרך ה, עמ' 2947)
והלכת בדרכיו (כח,ט)
ההליכה בדרך התורה מביאה את הנשמה לדרגת 'מהלך'. כמבואר בחסידות, שכאשר הנשמה נמצאת למעלה היא בבחינת 'עומד', מפני שכל עליותיה מדרגה לדרגה אינן אלא בסדר והדרגה. רק בשעה שהנשמה יורדת למטה ועוסקת בתורה ומצוות, היא נעשית 'מהלך', כי אז התעלותה מדרגה לדרגה היא באופן של אין-ערוך בין דרגה אחת לשנייה.
(ליקוטי-שיחות כרך ד, עמ' 1132)
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (כח,י)
רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש (מנחות לה)
כאשר הביאו את כ"ק אדמו"ר הזקן ל'טיינע סאָוועט' (=המועצה החשאית), אל המקום שבו היו צריכים לערוך את חקירתו, היו התפילין מונחות על ראשו, וסידר אותן, ואז נפל פחד על כל הנוכחים בחדר. ואמר רבינו הזקן, שזהו מה שכתוב בגמרא על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "אלו תפילין שבראש", וכיוון שראו את התפילין שבראש, נפל פחד עליהם.
שאלוהו, אם-כן, למה כאשר פלוני היה מעוטר בתפילין לא נפל פחד עליהם? השיב, שהלשון הוא "תפילין שבראש", היינו, שכאשר מניחים תפילין באופן שהתפילין הם (לא על הראש, אלא) בראש, אזיי מתקיים הפסוק "וראו כל עמי הארץ גו' ויראו ממך".
(תורת מנחם כרך כז, עמ' 229)
תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב (כח,מז)
כלום מגיע עונש מר כזה על העדר השמחה בלבד?
אלא השמחה למטה מעוררת שמחה למעלה, וכאשר יש שמחה למעלה מתבטלים הדינים, ככתוב (משלי טז) "באור פני מלך חיים". מובן אפוא שמי שעובד את ה' בשמחה אינו נענש על חטאיו, ואילו כשחסרה אצלו השמחה אין השמחה מגינה עליו מפני העונש.
(לקוטי תורה ויקרא עמ' כ)
תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל (כח,מז)
כל – רומז לתענוג שבעולם הבא, כמאמר רז"ל (בבא בתרא טז) "שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא . . יעקב, דכתיב ביה כל".
מרוב כל – רומז לדרגה שלמעלה מחיי עולם הבא.
בשמחה ובטוב לבב – קיום המצוות צריך להיות מתוך שמחה רבה, מרוב כל – משום שהם נעלים מחיי עולם הבא. שכן בעולם הבא נהנין הנשמות מזיו השכינה בלבד, ואילו קיום המצוות מייחד את האדם עם מהותו ועצמותו יתברך.
(אור התורה שמות עמ' רסז)
והיו חייך תלאים לך מנגד (כח,סו)
זה התולה תפיליו (שהתפילין חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו, רש"י) (ברכות כד)
תפילין – לשון התחברות (כמו "התופל כלי חרס"), רומז לאדם שמקשר שכלו בחוזק בהתבוננות בגדלות הבורא.
מי ש"מניח תפילין" מעורר בלבו אהבה ויראה, שהם חייו הרוחניים של האדם; ואילו "התולה תפיליו", שאינו מתבונן בגדלות הבורא והעניין רחוק ממנו, "חייו תלואים לו מנגד" – אהבת ה' מוסתרת בנשמתו אך אין היא מאירה בגלוי בלב.
(אור התורה שמות עמ' א'רנג)
בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד (כח,סז)
חסידים הראשונים פירשו:
"בבוקר תאמר מי יתן ערב" – שאהיה באותה דרגה שהייתי אתמול בערב, "ובערב תאמר מי יתן בוקר" – הלוואי שאהיה באותה דרגה שהייתי הבוקר. ומדוע תרגיש כך? "מפחד לבבך" – בגלל פחד ה' ויראתו.
(מפי השמועה)
ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות (כט,ג)
אף שנאמר לעיל "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה'", שם מדובר בראיה שבאה באמצעות עבודה, וכאן – בראייה שנותנים מלמעלה.
(לקוטי תורה פרשתנו מג,ג)
ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע (כט,ג)
שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה (רש"י)
חכמת – חכמה, משנתו – לימוד בהבנה, בינה, סוף דעתו – דעת.
ושלושת הדברים נרמזים בכתוב: "עינים לראות" – חכמה, ראיית עין השכל, "אוזניים לשמוע" – בינה (שמיעה מלשון הבנה), "לב לדעת" – דעת.
(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 106)
ושמרתם את דברי הברית הזאת . . למען תשכילו את כל אשר תעשון (כט,ח)
"ושמרתם את דברי הברית הזאת" – שמירת התורה והמצוות. למען תשכילו את כל אשר תעשון – עשיית דברי הרשות לשם שמים.
(לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 106) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
