"עזוב אותי", אמר האיש בזעף אל החסיד העומד מולו, "אל תציק לי בדברים האלה".
זה היה בקיץ תשנ"ו. הרב אברהם ברקוביץ', העוסק כיום בגיוס משאבים לשיקום בית-חב"ד במומביי, היה אז צעיר שיצא לסייע לשלוחי חב"ד בעיר אנקורג', שבמדינת אלסקה. באותו יום עמד במרכז המבקרים המקומי והציע ליהודים להניח תפילין.
תגובתו הזועמת של האיש הייתה חריגה. היו שסירבו להצעה להניח תפילין, אך עשו זאת בנימוס ובנחת. הרב ברקוביץ' תהה מה גרם לאיש להתפרץ כך.
הוא החליט לברר את העניין. לאחר שהתעשת, השיג את האיש ואמר לו: "אני מבין שמשהו בהתנהגותי גרם לך הרגשה שלילית כלפיי. אנא, אמור לי מה הדבר, כדי שאוכל לתקן זאת".
הפנייה המפתיעה של הצעיר נגעה לליבו של האיש. הוא ביקש את רשותה של אשתו להתעכב זמן-מה, הם פנו אל ספסל ציבורי, התיישבו, והאיש החל לספר:
"שמי ליונל ס', ואני מלוס-אנג'לס. נולדתי ב-1929 למשפחה יהודית בלונדון. בהיותי ילד נקרא אבי לצבא הבריטי, למלחמה בנאצים. קודם צאתו לחזית ביקש מאימי לחגוג לי בר-מצווה בבוא הזמן. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי. לונדון הופצצה, ואימי ואני נמלטנו לווילס.
"חיינו שם היו קשים. סבלנו עוני ומחסור. ובכל-זאת, כשהגעתי לגיל מצוות רצתה אימי להכין אותי לבר-מצווה. היא צירפה אותי לקבוצת נערים שלמדה אצל רב לקראת בר-המצווה, בבית-הכנסת המקומי.
"בתום אחד השיעורים אמר הרב לאימי, כי עלות הלימוד היא לירה סטרלינג. לא הועילו תחנוניה של אימי כי אין בכיסה פרוטה. הרב לא ויתר והודיע: 'ללא תשלום, לא תהיה בר-מצווה'. יצאנו מבית-הכנסת מושפלים. מאז לא דרכה רגלי בבית-כנסת, בר-מצווה לא נחגגה לי, ותפילין לא הנחתי מעולם"...
האיש סיים את סיפורו הכואב, ומעיניו זלגו דמעות. לאחר שתיקה ארוכה פנה הרב ברקוביץ'אל האיש ואמר: "אני לומד עכשיו רבנות. אני מבטיח לך שאם אפגוש הורים שאין להם אמצעים לשיעורי בר-מצווה לבנם, אזכור תמיד את הסיפור שלך ולא אדרוש מהם כסף".
הדברים שאמר נגעו לליבו של מר ליונל, אך הוא עדיין נראה חסר-מנוחה. פתאום קלט הרב ברקוביץ' כי הדבר המציק ביותר לאיש הוא העובדה שלא חגג בר-מצווה. "אתה יודע, מר ליונל", אמר לו, "נוכל לערוך לך את בר-המצווה כאן ועכשיו. אניח לך את התפילין שעמי, וכך תוכל לקיים את צוואת אביך".
פני האיש אורו בהתרגשות מיוחדת, והוא הביע מיד את הסכמתו. הרב ברקוביץ' צעד עמם אל בית המלון שבו התארחו. שם, בחדרם של בני-הזוג, חגג מר ליונל בר-מצווה והניח תפילין בפעם הראשונה בחייו. לא היה קשה להבחין באושר שהציף אותו. הוא מיהר להתקשר אל בני משפחתו, וסיפר להם בהתרגשות על האירוע הגדול שחווה זה עתה.
שנה לאחר מכן ביקר הרב ברקוביץ'את סבו וסבתו, המתגוררים בלוס-אנג'לס. הסב והסבתא לא נמנו עם שומרי המצוות, והיה ברור שבעניין זה הדעות חלוקות. עם זה, מערכת היחסים המשפחתית הייתה מצויינת, מתוך אהבה וכבוד.
באותו ביקור אמר הרב ברקוביץ'לסבו כי היה רוצה לנסוע לבקר אצל מר ליונל ס', והסב התנדב להסיעו לשם ולהצטרף לביקור. כך שמע סבא את סיפורו של מר ליונל מפיו עצמו.
עברו כמה ימים. ערב אחד, כשישב הרב ברקוביץ'בחברת סבו וסבתו, התגלגלה השיחה לחגיגת בר-המצווה שאחד הדודים מתעתד לערוך לבנו. הרב ברקוביץ' החל להתעניין בפרטי החגיגה, שמא יוכל לעזור בהכנת בן-דודו לקראת המאורע החשוב. לפתע קראה הסבתא: "מדוע אתה מתעניין כל-כך בבר-המצווה של בן-דודך, בעוד סבך מעולם לא חגג בר-מצווה?"...
"האוּמנם?!", הפנה הנכד את מבטו אל סבו. הסב אישר, והוסיף ספק בהומור ספק ברצינות: "ואתה הוא אחד האשמים בכך"...
"אני?! מדוע?!", תמה הרב ברקוביץ'.
"לאחר ששמעתי את סיפורו של מר ליונל, חשבתי שבעצם סיפור דומה אירע לי", השיב הסב. הוא התרווח בכורסתו והחל להעלות זיכרונות מימי ילדותו:
"זה היה ב- 1918. מגפת טיפוס קשה השתוללה ובני-אדם מתו כזבובים. בעודי ברחם אימי נפטר אבי, ואני נולדתי יתום. אימי גידלה אותו לבדה, ולצורך הפרנסה עמלה קשות בעבודה מפרכת. מעולם לא היה לי אבא שייקח אותי לבית-הכנסת, ובוודאי לא היה מי שיחגוג לי בר-מצווה".
"אם כן, במה אשמתי?!", שאל הרב ברקוביץ'.
חייך הסב ואמר: "אתה אשם – כי מעולם לא הצעת לי לערוך בר-מצווה ולהניח תפילין!"...
נרגש משמחה קרא הנכד: "סבא היקר! מחר בבוקר אערוך לך בר-מצווה!".
למחרת בבוקר, על מרפסת הבית, במעמד הסבתא והנכד, חגג הסב בן השמונים ושמונה את בר-המצווה שלו, בעוד נכדו מניח עמו תפילין בפעם הראשונה בחייו... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
