מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1182 - כל המדורים ברצף
	מסר ברור על קדושת החיים
	חדש על המדף
	להשתמש באותן אמות-מידה
	מלחמה ביצר הרע
	הערכה מוטעית
	בר-מצווה מאוחרת
	גאולה מיד
	צדקה וספרים
	אב לשמונה מנגן בלוז
	מתי בודקים

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1182, ערב שבת-קודש פרשת תצא, ח' באלול תשס"ט (28.08.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

מסר ברור על קדושת החיים

התאבדות היא הדבר האומלל ביותר שהאדם עלול לעולל לעצמו, כי במקום למצוא מפלט מצרותיו, הוא יצטרך לתת את הדין גם על המעשה הנורא הזה

שלא כתאונות-הדרכים, הזוכות לתשומת-לב ציבורית גדולה מאוד, יש רוצח מסוכן לא-פחות שכמעט אינו זוכה להתייחסות. זו מכת ההתאבדויות. הנתונים מבהילים: מספר המתאבדים בשנה הוא למעלה מארבע-מאות, בערך מספר ההרוגים בתאונות-דרכים. מזעזע עוד יותר הוא הנתון על מספרם של המנסים להתאבד – הוא גדול פי עשרה. כלומר, כארבעת-אלפים בני-אדם בישראל מנסים מדי שנה בשנה לאבד את עצמם לדעת.

התייחסותה של החברה המודרנית להתאבדות סובלת ממסר כפול ומבלבל. מצד אחד היא עושה כל מה שבידה למנוע מבעל כוונות התאבדות לממש את זממו, ואם ניסה לעשות זאת – החברה תפעל בכל האמצעים שברשותה במאמץ להציל את חייו. מצד שני היא מתייחסת למעשה הזה בסלחנות, כחלק מתפיסתה על זכותו של אדם לעשות בחייו ככל שיחפוץ.

חמורה מרצח

לעומת זה, עמדתה של היהדות ברורה וחד-משמעית. התאבדות היא מעשה נתעב, שאין שום דרך להצדיקו ו'להבינו'. התורה רואה בהתאבדות רצח ממש – המתאבד רוצח בן-אדם (את עצמו). לאחר המבול הקב"ה מזהיר את נח ואת בניו שלא לשפוך דמים. בין הדברים נאמר שם: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט,ה). אומרים חז"ל, שכאן האדם מוזהר "על שופך דם עצמו".

האיסור להתאבד הוא מן העוונות החמורים ביותר. בכמה מובנים ההתאבדות חמורה מן הרצח. ראשית, יש בהתאבדות ביטוי גלוי של כפירה בה' ובהשגחתו על ברואיו. לכן אמרו חז"ל שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. שנית, על כל העוונות אפשר לשוב בתשובה, ואילו כאן הוא מת מתוך מעשה החטא ומאבד את האפשרות להתחרט על עוונו.

היהדות איננה מקבלת את התפיסה שהאדם הוא אדון על חייו. החיים אינם שלנו, ואין לנו הזכות להחליט להפסיקם. המשנה בפרקי-אבות מונה שורת דברים שאינם תלויים בנו, אלא הם נעשים על כורחנו: "על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא". אין לנו אפוא הרשות לקצר את חיינו, יהיה אשר יהיה.

ההלכה קובעת כי גם אחרי מותו אין מתנהגים עם המתאבד כפי שנוהגים בכל מת. אין קורעים עליו קריעה, ולא מספידים אותו, ואין חולקים לו כבוד, וגם מי שבאים להלווייתו אינם באים לכבודו אלא כדי לכבד את קרוביו. אפילו קבורתו איננה עם כל המתים, אלא בחלקה נפרדת בבית-העלמין. ההלכות האלה מבטאות את החומרה שבה היהדות רואה את מעשה ההתאבדות.

מן הפח אל הפחת

טעותו הגדולה והנוראה של המתאבד היא, שהוא מדמה כי על-ידי המוות ישתחרר מייסוריו או מהקשיים שנקלע לתוכם. על כך כבר מזהירה המשנה: "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית-מנוס לך". כלומר, אל תדמה כי המוות הוא מפלט. אתה עוד תגלה כי נפלת מן הפח אל הפחת והחמרת את מצבך עשרת מונים.

החיים אינם מתחילים בעולם הזה ואינם נגמרים בו. חיינו על-פני האדמה אינם אלא מקטע קטן ברצף הקיום הארוך שלנו. הנפש, שהיא-היא האני האמיתי שלנו, יש לה קיום מלא גם אחרי שהיא נפרדת מהגוף הגשמי. מבחינה זו, התאבדות היא הדבר האומלל ביותר שהאדם עלול לעולל לעצמו, כי במקום למצוא מפלט מצרותיו, הוא יצטרך לתת את הדין גם על המעשה הנורא הזה.

את הדברים האלה צריך להביא לתודעת הציבור, כדי לצמצם את השיעור המבהיל של מעשי ההתאבדות. בני-אדם צריכים לדעת שנטילת החיים איננה אופצייה, גם אם החיים קשים ומייסרים. כמה כואב שבגלל חולשה רגעית כל-כך רבים שמים את נפשם בכפם, ומאמללים את עצמם ואת קרוביהם. חייבים להפסיק זאת.

  ספרים

שמך לא שכחנו
מאת דב בלאך
בהוצאת מורשת הישיבות

סיפוריהם האישיים של שנים-עשר תלמידי-ישיבה בימי מלחמת-העולם השנייה, השופכים אור על הוויי הישיבה, העיירה, ניסיונות החיים ואימי המלחמה. 494 עמ'. טל' 02-5386888.

והיו מספרים
מאת ירוחם לנדסמן
בהוצאת מייזליק

קוראי העיתון 'משפחה' מכירים את דרך כתיבתו המיוחדת. כאן הוא מגיש עשרות סיפורים חסידיים, על צדיקי הדורות, בניחוחו המיוחד. 395 עמ'. טל' 077-9110410.

יום הולדת
מאת הד"ר יחיאל הררי
בהוצאת התבוננות

עוד ספר בסדרת עצות התניא. הספר עוסק במשמעותו הפנימית של יום-ההולדת, כ'ראש-השנה' הפרטי של כל אדם, על-פי ביאורי הקבלה והחסידות. הדברים מוגשים בלשון בהירה גם לקורא שאינו מתמצא במושגי החסידות. 185 עמ'. טל' 072-2113316.

שו"ת לבני הנעורים
מאת בנימין הכט
בהוצאת המחבר

תשובות לשאלות ששואלים בני-נוער שומרי תורה ומצוות. יש כאן התייחסויות לשאלות באמונה ובהשקפה, לצד עצות להתמודדות עם קשיי החיים. 300 עמ'. טל' 050-4199990.

  שלחן שבת

להשתמש באותן אמות-מידה

בסוף פרשתנו כתובה האזהרה להקפיד על מידות ומשקלות נכונות: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, גדולה וקטנה". בהמשך לזה מופיע הציווי לזכור את אשר עשה לנו עמלק. על סמיכות שני הציוויים האלה אמרו חז"ל: "על עוון זה – שמחזיק שני סוגי משקלות, גדולה וקטנה... – בא עמלק".

נשאלת השאלה, במה חמור איסור ההטעיה במידות ובמשקלות, עד שבגללו עלול לבוא עמלק? יש בתורה עוד איסורים רבים, ומדוע דווקא האיסור הזה נקשר לעמלק, שהוא הגרוע מכל אויבי ישראל, עד שאין לו תקנה ו"אחריתו עדֵי אובד"?!

מסתפק במועט?

כשם שעמלק הוא מקור הרוע והחטא, כך הפתח לחטא ועוון הוא העניין הזה של 'אבן ואבן', 'איפה ואיפה'. המשמעות הרוחנית של זה היא, שיש לאדם שתי מערכות של שיפוט ומידה.

בענייני הגוף והחומר, הגישה היא שלעולם לא דיי לו במה שכבר השיג, והוא תמיד שואף להשיג עוד, בבחינת "מי שיש לו מָנֶה – רוצה מאתיים". לעומת זה, בענייני הנשמה והרוח יש לו מערכת משקלות אחרת – כאן הוא 'מסתפק במועט' ודיי לו במינימום ההכרחי.

בחינוך הילדים

כשהוא עוסק בענייניו הגשמיים, הוא שקוע בהם בכל ליבו ונפשו. הוא מרוכז ומתעניין בכל פרט. ואילו כשהוא נכנס לבית-הכנסת להתפלל, תפילתו חפוזה, וגם בדקות המעטות שהוא מקדיש לתפילה אין הוא מרוכז בה, אלא מהרהר בעסקיו ובמה שהוא מתכונן לעשות אחרי התפילה.

השימוש באמות-המידה הנבדלות בא לידי ביטוי גם בחינוך הילדים. כשמדובר בהשכלה כללית, אין האדם מוכן להתפשר והוא חותר להשיג בעבור ילדיו את בית-הספר הטוב ביותר ואת החוגים המעולים ביותר. ואילו כשמדובר בלימודי הקודש, אפשר, לדעתו, להסתפק בלימוד המזערי ביותר, כדי לצאת ידי חובה בלבד.

הספק שהחליש

ההתייחסות הזאת לענייני הקדושה היא הפתח שדרכו היצר יכול להיכנס ולפתות את היהודי לחטא. כך היה גם לאחר יציאת מצרים, כאשר אצל בני-ישראל התעורר ספק "היש ה' בקרבנו אם אַיִן". כאשר התעורר ספק, אם אמנם הקב"ה משגיח במיוחד על עם-ישראל, או שיהודי נתון לשליטת כוחות הטבע – זו הפִרצה שאפשרה את חדירתו של עמלק.

על יהודי להשתמש באותן 'מידות' ו'משקלות' שהוא משתמש בהן לענייני הגוף והחומר, גם לענייני הנשמה והרוח. עליו לזכור שהתורה "היא חיינו", וכשם שהוא דואג שחייו הגשמיים יהיו שלמים ועשירים, כך עליו לדאוג לענייני הנשמה, מתוך קביעות וחיוּת פנימית. כשהוא יחיה בענייני התורה והמצוות, לא יוכל 'עמלק' להתקרב אליו והוא יהיה 'בריא' ברוחניות.

(תורת מנחם כרך לג, עמ' 187)

  מן המעיין

מלחמה ביצר הרע

התורה מבטיחה

"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידיך ושבית שביו" (דברים כא,י). במלחמת היצר הכתוב מדבר. כאשר יהודי יוצא למלחמה ביצרו הרע, התורה מבטיחה "נתנו ה' אלוקיך בידיך", כי הבא ליטהר מסייעין בידו. ויתרה מזו, "ושבית שביו" – השבי שהיצר צד בעורמה, כל העברות יֵהפכו לזכויות, על-פי דברי חז"ל: גדולה תשובה, שזדונות נעשים לו כזכויות.

(השל"ה הק')

מלחמה לכל אחד

"כי תצא" – לשון יחיד. כל אחד ואחד מישראל אין לו אויב גדול מיצרו הרע. כשיוצאים למלחמה נגדו התורה מבטיחה שינוצח, ולא עוד אלא שגם משעבדים את כוחות היצר לעבודת ה'.

(הבעל-שם-טוב)

לשבות את הנשק

במלחמת היצר צריך להיות בבחינת "ושבית שביו" – להשתמש בכלי הציד שלו. יש ללמוד מיצר הרע, שכשם שהוא אינו מסית את האדם בבת אחת להטותו מדרך הטוב, אלא היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך – כך יש לנצח את יצר הרע על-ידי עלייה מדרגה לדרגה.

(חתם סופר)

אותם אמצעים

יש ללמוד מיצר הרע את האמצעים שהוא נוקט כדי לצוד את האדם. באותה זריזות, התאמצות ועקשנות שהוא משתמש נגדך – השתמש נגדו.

(הבעל-שם-טוב)

מלחמה תמידית

יש הנלחמים ביצרם ומנצחים אותו, אך הוא חוזר ומתגבר עליהם, והם תוהים מה יהיה הסוף. על כך אומר הכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך" – תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה היא ללחום תמיד עם יצר הרע.

(רבי שלמה מרדומסק)

איפה היצר

שאלו פעם אחת את רבי נפתלי מרופשיץ היכן נמצא יצר הרע. השיב להם: בכל מקום שמאמינים כי שם הוא איננו.

לתפוס ולהכניע

יש שני סוגי צדיקים: אחד, שאינו מניח כלל ליצר הרע להתקרב אליו, אלא מגרשו תיכף ומיד; והשני, שמניח ליצר הרע להתקרב אליו כדי להכניעו. מעלתו של השני גדולה משל הראשון, כי הוא תופס את היצר ומכניעו, וכאילו קושרו בשלשלאות.

(המגיד ממזריטש)

רגעי דעיכה

החוזה מלובלין אמר: לפני ביאת המשיח יצר הרע דומה לנר – ברגעי דעיכתו האחרונים הוא מתלקח באור גדול ומתעה את הבריות.

  אמרת השבוע

הערכה מוטעית

יהודי עשיר נכנס פעם אחת אל רבי שלמה מרדומסק והתאונן: "הציבור רואה בי עשיר גדול ועל-כן תובעים ממני ללא הרף סכומי כסף גדולים לצדקה. האמת היא שאיני עשיר גדול כל-כך כפי שמעריכים אותי".

חייך הצדיק והשיב: "בני-האדם גם מתייחסים אליך בכבוד, מתוך הערכה שאתה תלמיד-חכם, אדם נכבד ובעל עצה נבונה. והלוא אתה יודע את האמת שאין בך כל המעלות האלה, ובכל-זאת אתה מקבל את הערכתם המוטעית ונהנה מהכבוד. שתוק אפוא גם בנוגע למידת עושרך"...

  מעשה שהיה

בר-מצווה מאוחרת

"עזוב אותי", אמר האיש בזעף אל החסיד העומד מולו, "אל תציק לי בדברים האלה".

זה היה בקיץ תשנ"ו. הרב אברהם ברקוביץ', העוסק כיום בגיוס משאבים לשיקום בית-חב"ד במומביי, היה אז צעיר שיצא לסייע לשלוחי חב"ד בעיר אנקורג', שבמדינת אלסקה. באותו יום עמד במרכז המבקרים המקומי והציע ליהודים להניח תפילין.

תגובתו הזועמת של האיש הייתה חריגה. היו שסירבו להצעה להניח תפילין, אך עשו זאת בנימוס ובנחת. הרב ברקוביץ' תהה מה גרם לאיש להתפרץ כך.

הוא החליט לברר את העניין. לאחר שהתעשת, השיג את האיש ואמר לו: "אני מבין שמשהו בהתנהגותי גרם לך הרגשה שלילית כלפיי. אנא, אמור לי מה הדבר, כדי שאוכל לתקן זאת".

הפנייה המפתיעה של הצעיר נגעה לליבו של האיש. הוא ביקש את רשותה של אשתו להתעכב זמן-מה, הם פנו אל ספסל ציבורי, התיישבו, והאיש החל לספר:

"שמי ליונל ס', ואני מלוס-אנג'לס. נולדתי ב-1929 למשפחה יהודית בלונדון. בהיותי ילד נקרא אבי לצבא הבריטי, למלחמה בנאצים. קודם צאתו לחזית ביקש מאימי לחגוג לי בר-מצווה בבוא הזמן. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי. לונדון הופצצה, ואימי ואני נמלטנו לווילס.

"חיינו שם היו קשים. סבלנו עוני ומחסור. ובכל-זאת, כשהגעתי לגיל מצוות רצתה אימי להכין אותי לבר-מצווה. היא צירפה אותי לקבוצת נערים שלמדה אצל רב לקראת בר-המצווה, בבית-הכנסת המקומי.

"בתום אחד השיעורים אמר הרב לאימי, כי עלות הלימוד היא לירה סטרלינג. לא הועילו תחנוניה של אימי כי אין בכיסה פרוטה. הרב לא ויתר והודיע: 'ללא תשלום, לא תהיה בר-מצווה'. יצאנו מבית-הכנסת מושפלים. מאז לא דרכה רגלי בבית-כנסת, בר-מצווה לא נחגגה לי, ותפילין לא הנחתי מעולם"...

האיש סיים את סיפורו הכואב, ומעיניו זלגו דמעות. לאחר שתיקה ארוכה פנה הרב ברקוביץ'אל האיש ואמר: "אני לומד עכשיו רבנות. אני מבטיח לך שאם אפגוש הורים שאין להם אמצעים לשיעורי בר-מצווה לבנם, אזכור תמיד את הסיפור שלך ולא אדרוש מהם כסף".

הדברים שאמר נגעו לליבו של מר ליונל, אך הוא עדיין נראה חסר-מנוחה. פתאום קלט הרב ברקוביץ' כי הדבר המציק ביותר לאיש הוא העובדה שלא חגג בר-מצווה. "אתה יודע, מר ליונל", אמר לו, "נוכל לערוך לך את בר-המצווה כאן ועכשיו. אניח לך את התפילין שעמי, וכך תוכל לקיים את צוואת אביך".

פני האיש אורו בהתרגשות מיוחדת, והוא  הביע מיד את הסכמתו. הרב ברקוביץ' צעד עמם אל בית המלון שבו התארחו. שם, בחדרם של בני-הזוג, חגג מר ליונל בר-מצווה והניח תפילין בפעם הראשונה בחייו. לא היה קשה להבחין באושר שהציף אותו. הוא מיהר להתקשר אל בני משפחתו, וסיפר להם בהתרגשות על האירוע הגדול שחווה זה עתה.

שנה לאחר מכן ביקר הרב ברקוביץ'את סבו וסבתו, המתגוררים בלוס-אנג'לס. הסב והסבתא לא נמנו עם שומרי המצוות, והיה ברור שבעניין זה הדעות חלוקות. עם זה, מערכת היחסים המשפחתית הייתה מצויינת, מתוך אהבה וכבוד.

באותו ביקור אמר הרב ברקוביץ'לסבו כי היה רוצה לנסוע לבקר אצל מר ליונל ס', והסב התנדב להסיעו לשם ולהצטרף לביקור. כך שמע סבא את סיפורו של מר ליונל מפיו עצמו.

עברו כמה ימים. ערב אחד, כשישב הרב ברקוביץ'בחברת סבו וסבתו, התגלגלה השיחה לחגיגת בר-המצווה שאחד הדודים מתעתד לערוך לבנו. הרב ברקוביץ' החל להתעניין בפרטי החגיגה, שמא יוכל לעזור בהכנת בן-דודו לקראת המאורע החשוב. לפתע קראה הסבתא: "מדוע אתה מתעניין כל-כך בבר-המצווה של בן-דודך, בעוד סבך מעולם לא חגג בר-מצווה?"...

"האוּמנם?!", הפנה הנכד את מבטו אל סבו. הסב אישר, והוסיף ספק בהומור ספק ברצינות: "ואתה הוא אחד האשמים בכך"...

"אני?! מדוע?!", תמה הרב ברקוביץ'.

"לאחר ששמעתי את סיפורו של מר ליונל, חשבתי שבעצם סיפור דומה אירע לי", השיב הסב. הוא התרווח בכורסתו והחל להעלות זיכרונות מימי ילדותו:

"זה היה ב- 1918. מגפת טיפוס קשה השתוללה ובני-אדם מתו כזבובים. בעודי ברחם אימי נפטר אבי, ואני נולדתי יתום. אימי גידלה אותו לבדה, ולצורך הפרנסה עמלה קשות בעבודה מפרכת. מעולם לא היה לי אבא שייקח אותי לבית-הכנסת, ובוודאי לא היה מי שיחגוג לי בר-מצווה".

"אם כן, במה אשמתי?!", שאל הרב ברקוביץ'.

חייך הסב ואמר: "אתה אשם – כי מעולם לא הצעת לי לערוך בר-מצווה ולהניח תפילין!"...

נרגש משמחה קרא הנכד: "סבא היקר! מחר בבוקר אערוך לך בר-מצווה!".

למחרת בבוקר, על מרפסת הבית, במעמד הסבתא והנכד, חגג הסב בן השמונים ושמונה את בר-המצווה שלו, בעוד נכדו מניח עמו תפילין בפעם הראשונה בחייו...

  לומדים גאולה

גאולה מיד

בכל יום ויום אנו מצפים לגאולה, כי היא עשויה לבוא כהרף-עין – בפתאומיות ובבת-אחת. אמנם יש סדר של תהליכים וזמנים, אך כל זה אם איננו זכאים לגאולה ניסית ופתאומית. אם עם-ישראל מגיע לדרגת 'זכו' – באה הגאולה בבת-אחת וללא כל תהליכים ממושכים.

כך הרמב"ם אומר (הלכות תשובה פרק ז, הלכה ה): "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" – הדגש הוא על המיידיות. כלומר, כאשר עם-ישראל שב בתשובה הראויה, באה הגאולה מיד ובבת-אחת.

זינוק וקפיצה

למעשה, גם התשובה עצמה מאופיינת במימד המיידיות והפתאומיות. יש התקדמות שבאה בהדרגה, כשיפור של מצב קודם. זו בנייה של נדבך על-גבי נדבך – המבנה של אתמול הוא הבסיס לשיפורים של היום. אך יש התקדמות שבאה בקפיצה, מתוך הריסת המסגרות שבתוכן האדם חי ופעל אתמול. זו איננה התקדמות של שלב אחר שלב, אלא יצירת מבנה חדש, שלא על בסיס מתכונת העבר. זו התשובה.

התשובה, במהותה, אינה בבחינת תוספת קומה על הבניין הקיים, אלא היא היחלצות והתנערות מתוך דפוסי החיים של העבר, בשאיפה לסוג חדש לגמרי של חיים רוחניים.

בעל-תשובה אינו בונה את חייו החדשים על בסיס העבר. כדי שהתשובה תהיה שלמה ואמיתית, מחובתו להשתחרר מהר ככל האפשר מאורחות החיים ומדפוסי המחשבה השגויים, ולבנות מערכת-חיים חדשה לגמרי. אין הוא משפר את האתמול, אלא משתחרר ממנו ועובר לצורה חדשה של התנהגות. הוא רואה דברים אחרת, מתנהג אחרת ונעשה אדם שונה.

דרך התשובה היא, שבבת-אחת האדם מזנק למציאות חדשה. לכן ההלכה היא שאדם המקדש אישה על-מנת שהוא צדיק גמור ונמצא רשע גמור, מקודשת מספק – "שמא הרהר תשובה בליבו", שכן ברגע אחד של הרהור תשובה הוא עובר למצב חדש לגמרי.

ללכת, לא לעמוד

על-פי תפיסה זו של התשובה מובנת שיטת החסידות, שהתשובה אינה מוגבלת רק למי שחטא ועבר על ציוויי התורה. כל יהודי, יהיה מי שיהיה, יכול וצריך לחזור בתשובה, כלומר: להתעלות לגמרי מצורת ההתנהגות והמחשבה של העבר לדרך חדשה לגמרי בעבודת ה'. לא רק להתקדם צעד אחר צעד, אלא לזעזע את כל צורת החיים הנוכחית (אף שהיא טובה וישרה), כדי להגיע לרמה גבוהה לאין-ערוך של חיי תורה ומצוות.

התשובה, במשמעות זו, היא הסיבה האמיתית לירידת הנשמה למטה. ההבדל בין נשמה שירדה לעולם-הזה לבין אותה נשמה כפי שהייתה למעלה, קודם ירידתה, הוא ההבדל בין 'הליכה' ל'עמידה'. על הנשמה לפני ירידתה נאמר (מלכים-א, יז,א): "חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו". גם המלאכים נקראים 'עומדים' – "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיה ו,ב). אמנם יש בהם עליות, ועליות גדולות עד מאוד, אך הכול על אותו בסיס ובאותה מסגרת. אין מעברים לדרגות גבוהות לאין-ערוך. רק כאשר הנשמה יורדת למטה, היא נעשית בבחינת 'מהלך' – "ילכו מחיל אל חיל".

ייחודו של האדם הוא ביכולתו לעשות תשובה – לבצע קפיצה ודילוג גבוהים לאין-ערוך מהמסגרות שבתוכן חי ופעל עד כה. ככל שמצבו עד עכשיו היה טוב ויפה, יש לו הכוח להתרומם לדרגה כזאת, שלגביה המצב הקודם היה בבחינת 'חטא' (מלשון חיסרון והחטאה). תשובה זו – קפיצה פתאומית למצב חדש – שייכת לכל יהודי ויהודי, והיא מביאה את הגאולה האמיתית והשלמה גם-כן בבת-אחת – "מיד הן נגאלין".

  פתגם חסידי

צדקה וספרים

רבי חיים מצאנז היה מפזר את כספו לצדקה, עד שחסרו לו ספרים נחוצים. והסביר: "ספרים אפשר לשאול מאחרים, אבל את מצוות הצדקה אי-אפשר לקבל בהשאלה"

  חיים יהודיים

אב לשמונה מנגן בלוז

בימי חודש אלול, כשהוא יוצא השכם בבוקר לאמירת הסליחות, ובסמטאות בני-ברק נשמעת המיית הפיוטים המוּכרים, נזכר אריק שחר בפעם הראשונה שהצטרף למניין סליחות.

בשלהי שנות ה-80 היה שחר בצמרת המוזיקה הישראלית. השמות שאיתם ניגן אז הם כיום סיפור הצלחה. הוא נסע לארה"ב ו'כבש את אמריקה'. אבל ההשגחה העליונה כיוונה אותו אל צור-מחצבתו. הוא נטש את המוזיקה החילונית, וכיום הוא נשוי, אב לשמונה ילדים, ומחלק את זמנו בין לימודים בישיבה ובין פרנסה ממוזיקה.

סליחות במיאמי

הדרך הייתה ארוכה ורבת תחנות. הוא זוכר, למשל, מסיבה שבה השתתפו כל ה'מי ומי' של תעשיית המוזיקה במיאמי. "נכנסתי עם חבר למסיבה", הוא מספר, "שוטטתי קצת, ופתאום הרגשתי שאיני שייך לשם. תחושת גועל עלתה בתוכי. החלטנו לצאת ולחפש מקום אחר לבלות בו.

"הגענו לקניון גדול. התחלנו לשוטט בין החנויות והמסעדות, ופתאום אני שומע צלילים. ככל שהתקרבנו הם נהפכו להברות מוּכרות: 'חטאנו לפניך, רחם עלינו', בנעימה הספרדית הידועה. זה היה מניין של בעלי עסקים שחזרו בתשובה וייסדו מניין סליחות. נכנסנו פנימה, מישהו שם בידי ספר סליחות, והקשבתי לפיוטים ולדרשת הרב על מהות האדם. התרגשתי".

לא פורטוריקני

אריק אומר שמעולם לא היה 'אנטי', אלא ש"היהדות פשוט לא הייתה קיימת מבחינתי. נולדתי בבית חילוני בקריות, בסביבה חילונית מובהקת, למשפחה אקדמאית. בהיותי כבן תשע עברנו להתגורר בקיבוץ גן-שמואל. קיבלתי חינוך קיבוצי וליהדות לא הייתה בעיניי שום משמעות. גם לא חיפשתי 'רוחניות'. נמשכתי ליציבות ולגשמיות שמסמלת ארצות-הברית".

בארה"ב למד מוזיקה ב-M.I.T., אצל טובי המוזיקאים. כדי לממן את הלימודים עבד בחנות אלקטרוניקה. יום אחד נכנס לחנות גוי והתחיל לדבר איתו בספרדית, בהנחה שהוא פורטוריקני. אריק נעלב, ומיד נכנס לחנות תכשיטים וקנה שרשרת הנושאת מגן-דוד ענק. "עכשיו לא יחשבו שאני פורטוריקני", אמר בליבו.

התרגשות בהנחת תפילין

"חלפו כמה ימים ואל החנות נכנס בחור חב"דניק", הוא מספר. "הבחור הבחין במגן-דוד שלי. 'אתה יהודי?', שאל אותי. 'כן, אני יהודי', עניתי לו. הוא שאל אם ארצה להניח תפילין. התרגשתי עד דמעות. הרגשתי כאילו מחזירים לי משהו שאני מחפש שנים. אחר-כך החלטתי לאכול כשר ובהמשך לא לעבוד בשבת".

הצעד הבא היה סמינר במונסי. הוא תקף את המרצים בשאלות קשות, אך הופתע לשמוע תשובות משכנעות. משם הדרך להתחזקות בשמירת מצוות הייתה סלולה. "בתחילה חשבתי להיפרד מהמוזיקה, אבל רבנים שהתייעצתי איתם אמרו לי שנפש של אמן כמוני אסור לנתק מהמוזיקה, ושעליי להוסיף וליצור". הוא השתתף בהפקת תקליטים מצליחים וגם השיק שני אלבומים משלו, של יצירות ג'ז אינסטרומנטליות. כששואלים אותו מה מייחד את אלבומיו, הוא משיב בבדיחות-הדעת: "תראו לי עוד נגן בלוז שיש לו שמונה ילדים".

שחר: "הרבנים אמרו לי להוסיף ליצור"

  פינת ההלכה ומנהג

מתי בודקים

שאלה: מתי חייבים למסור לבדיקה ספר-תורה, תפילין ומזוזות?

תשובה: ספר-תורה חייב בהגהה מחודשת אם נמצאו בו שלוש טעויות רצופות. מזוזה חייבת בבדיקה מן הדין כל שלוש שנים וחצי. זה גם המועד שבו רצוי לבדוק את התפילין. כל זה אם מוצרי הסת"ם האלה נכתבו והוגהו כדין ונשמרו בתנאים הולמים. אם מדי פעם בפעם מגלים טעות בספר-התורה, רצוי לבדוק את הפרשה לפני כל שבת.

המהדרים במצוות (וכן מי שזקוקים לברכה מיוחדת) נוהגים לבדוק את התפילין והמזוזות אחת לשנים-עשר חודש, ומה טוב בחודש אלול. הרבי מליובאוויטש הורה לנהוג כן.

הכתב עלול להיסדק ולדהות במשך הזמן, במיוחד במזוזות ובתפילין של-ראש. בספרי-תורה ישנים הדהייה מצויה מאוד. התיקון במצב זה כמעט בלתי-אפשרי, ובמקרה הטוב הוא מתקיים לתקופה קצרה בלבד.

רצוי מאוד שספרי התורה ופרשיות התפילין והמזוזות, ייבדקו מראש בידי שני מגיהים ובמחשב. בדיקת אלפי ספרי-תורה, וכן תפילין ומזוזות, במחשב בשנים האחרונות העלתה שרוב מוצרי הסת"ם שלא נבדקו בעבר בדיקה זו – פסולים.

בשוק יש פרשיות תפילין, מזוזות, ואפילו ספרי-תורה שנכתבו שלא כדין. בעיות רבות אי-אפשר כלל לגלות בבדיקה: חוסר כוונה 'לשמה', גירוד אותיות ועוד.

אם מגלים שהכתב בכללותו פסול, הדבר מוכיח שהסופר אינו בקי (או מזלזל) בהלכה, ואז אי-אפשר לתקן את הסת"ם, ויש לגונזם. לכן יש להקפיד לפנות אך ורק אל סופר או סוחר אמינים, על-פי המלצת רב מוסמך הבקי בהלכות האלה.

יש המחזיקים בארון-הקודש גם ספרי-תורה פסולים, שאי-אפשר לתקנם, ומסמנים אותם בקשירת האבנט מבחוץ, אולם אין רוח חכמים נוחה מזה.

מקורות: או"ח לט, יו"ד רעט, רצא ונו"כ. קסת הסופר סי' יט ומשנת הסופר שם, וש"נ. 'חובת-הדר' פ"א ס"ח. שערי הלכה ומנהג יו"ד סי' קיח.