חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:16 כ"ג בחשון התש"פ, 21/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1177 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת דברים-חזון, ג' במנחם-אב ה'תשס"ט (24/07/09)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1177 - כל המדורים ברצף
תודעת האבל בסיס לגאולה
יש חדש
חשיבותה של תפילה
גלות וגאולה
זה חוזר וזה חוזר
מה ראה האר"י
חזון ומחזה
משיח שמאמינים בו
החורבן לא שבר את הרוח
סיום הצום וההכנות לשבת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס
' 1177, ערב שבת-קודש פרשת דברים / חזון, ג' במנחם-אב תשס"ט (24.07.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

תודעת האבל בסיס לגאולה

לימים הללו תפקיד חיוני בטיפוח התודעה הנכונה של העם היהודי. עם הזוכר את החורבן, כואב את הגלות ונושא עמו את להט האמונה בגאולה

רבים מתרעמים על חופשת הקיץ הגדולה והארוכה, בת החודשיים, שמאות-אלפי ילדים שוהים בה מחוץ למסגרת חינוכית. נוסף על המפגעים הרבים שהבטלה הזאת גורמת, היא שוללת מהתלמידים את היכולת ללמוד על משמעותם של ימי בין המצרים, תשעת הימים ותשעה באב.

אמנם גם את שאר חגי ומועדי ישראל אין מלמדים במערכת החינוך הכללית ברצינות הנדרשת, אבל רסיסי מידע נקלטים בכל-זאת בתודעת התלמידים. ימי בין המצרים ותשעה באב הם חור שחור. הנוער הישראלי, שבעבורו הימים הללו הם ימי חופש, בילויים וטיולים, אינו מסוגל כלל להתחבר להוויה היהודית רבת-השנים של אבל וזיכרון, האופפים את האדם היהודי בימים האלה.

יצירת תודעה

לזה יש לצרף את הזלזול של ערוצי השידור הממלכתיים בימים האלה. לוּ היו ממלאים את תפקידם כהלכה, היו יכולים לחפות במידה מסויימת על העדר מערכת לימודים מסודרת. לתקשורת האלקטרונית כוח עצום ביצירת אווירה. מתכונת השידורים ביום השואה וביום הזיכרון לחללי צה"ל היא המחשה חיה לעוצמתה של התקשורת וליכולתה להכניס מדינה שלמה לאווירה של זיכרון, מחשבה וטיפוח הזדהות עם סבל וכאב. כמה חבל שהתקשורת אינה מתנהגת כך בתשעה באב.

לימים הללו תפקיד חיוני בטיפוח התודעה הנכונה של העם היהודי. הם מעניקים לנו את הפרופורציות. בזכות הימים האלה אנחנו חשים את עובדת היותנו עם עתיק, הצופה על האירועים בפרספקטיבה של אלפי שנים. עם הזוכר וחש את חורבן הבית הראשון והשני, והנושא עמו את האמונה הלוהטת בגאולה שבוא תבוא.

יש סיפור או אגדה על נפוליון, שיצא ערב אחד מחופש לאדם פשוט והגיע לשכונת היהודים. לתדהמתו מצא את היהודים מכונסים בבית-הכנסת, ישובים על הקרקע, בידיהם ספרים, והם קוראים בהם במנגינה עצובה, קול קינה הפורצת ממעמקי הנפש, נהי תמרורים. נפוליון הופתע. הוא לא ידע דבר על גזֵרה כלשהי המרחפת על היהודים.

כששאל לפשר הבכי והקינה, נאמר לו שהאבל הוא על חורבן בית-המקדש לפני אלף ושמונה-מאות שנים. בתחילה לא האמין הקיסר למשמע אוזניו, אך לאחר שהרהר בדברים אמר:

"עכשיו ברור לי שאתם עם הנצח. ראיתם אימפריות וממלכות אדירות, שהיו בשיא תפארתן וקרסו ונפלו לבלי תקומה. אני בטוח שתוסיפו להתקיים גם אחרי שאני וממלכתי נרד מעל בימת ההיסטוריה. בסופו של דבר אתם תשובו לארץ-ישראל ותבנו מחדש את בית-מקדשכם. אינני יודע מתי יקרה הדבר, אם בעוד שנה, בעוד עשר שנים או בעוד מאה ומאתיים שנים. אבל זה יקרה יום אחד, בכך אין לי ספק".

המסע מתקרב לסיומו

האמת היא שאת הרעיון הזה כבר הביעו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". תודעת האבל היא המביאה את הגאולה. מי שחש את כאב הגלות ויודע שהמצב הקיים אינו המצב התקין, יש בו שאיפה וכמיהה לגאולה; והציפייה הזאת תתממש בסופו של דבר.

כאשר מתבוננים בדברי ימי ישראל, מקבלים כוח לעמוד בקשיי הזמן ובצרות התקופה. איזה ערך יש ללחצים זמניים מול הנצח של העם היהודי. להפך, כשאנחנו רואים איזה מסע ארוך ומפותל, רווי סבל וייסורים, עברנו, הכרה זו נוסכת בנו משנה-מרץ לשנס מותניים ולסיים את הצעדים האחרונים אל קו הגמר.

המסע הזה מתקרב לסיומו, בכך אין ספק. אנו חווים עכשיו את הרגעים האחרונים של 'חבלי משיח', ובקרוב ממש נזכה לשמחת הגאולה. נתפלל אפוא כי משבת חזון נגיע להתממשות החזון הגדול של גאולת עם-ישראל, ביאת משיח-צדקנו ובניין בית-המקדש השלישי, ובקרוב ממש.

  יש חדש

סיומי מסכת ברדיו

המנהג החסידי לערוך ב'תשעת הימים' סיומי מסכת, כדי להוסיף שמחה של מצווה המותרת בימים האלה, מתקיים גם ברשתות הרדיו. בקול חי (93 ו-92.8): במוצאי שבת בשעה 11 בערב, ובכל יום בשעה 4:45 אחה"צ. ברשת מורשת (98.4, 100.7) של 'קול ישראל': במוצאי שבת בשעה 10 בערב, ובכל יום בשעה 4:45 אחה"צ. בקול ברמה (92.1, 105.7, 104.3): במוצאי שבת בשעה 9 בערב ובכל יום בשעה 3:05 אחה"צ.

ועידת המחנכים ה-21

בימים ראשון-שני, י"ב-י"ג במנחם-אב, תהיה במלון רמדה בירושלים הוועידה השנתית העשרים ואחת של המחנכים, שמארגן המרכז החינוכי-חסידי שעל-יד צעירי-חב"ד. הרב נפתלי רוט, מנהל הוועידה, אומר כי השנה תהיה תכנית מיוחדת לראשי-ישיבות, רמ"ים ומשפיעים. הוועידה שמה השנה דגש על אתגרים מיוחדים המעסיקים בימינו את רוב המחנכים והר"מים, בעזרת אנשי מקצוע מהשורה הראשונה. לפרטים: 02-5000770.

תומר דבורה בפורמט כיס

הספר 'תומר דבורה', של השל"ה הקדוש, נדפס עכשיו בפורמט כיס, לזיכוי הרבים. יש רואים בלימוד בספר סגולה לרפואה ולמניעת מחלות. לקבלת הספר טל' 02-6512121.

רוצים ממתק לשבת?

העלון השבועי לילדים ממתק לשבת, היוצא-לאור מטעם בית-חב"ד המרכזי בבאר-שבע, בסיוע צעירי-חב"ד, יופץ עתה גם למנויים באמצעות הדואר. הורים המעוניינים בעלון בעבור ילדיהם יכולים להזמינו ולקבלו בכל שבוע לביתם. טל' 072-2770130.

  שלחן שבת

חשיבותה של תפילה

ערב הכניסה לארץ-ישראל  משה רבנו מדבר אל בני-ישראל ומברך אותם: "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם".

חז"ל אומרים שכאשר שמעו זאת בני-ישראל, אמרו למשה: "משה, אתה נותן קצבה לברכותינו!" (=אתה מגביל את הריבוי שלנו רק עד אלף פעמים, והרי הקב"ה בירכנו שנתרבה ככוכבי השמים לרוב). אמר להם: "זו משלי הוא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם" (כלומר, אני מברך אתכם שתתרבו פי אלף, והקב"ה יברך אתכם בריבוי גדול פי כמה וכמה).

כוחה של תביעה

משה ניסח את דבריו בדרך שעוררה קושיה אצל בני-ישראל. אמנם אחר-כך תירץ אותה, אבל לשם מה לו כל זאת? הלוא היה יכול לומר להם מלכתחילה, שהברכה שהוא מברכם אינה אלא משלו, ואילו הקב"ה יברכם פי כמה וכמה, וכך לא הייתה מתעוררת בליבם קושיה כלשהי?!

אך משה רבנו רצה לעורר אצל בני-ישראל את התביעה והבקשה שתתמלא הברכה הגדולה המובטחת מאת הקב"ה. לוּ היה אומר את הדברים מראש, לא הייתה מתעוררת התביעה הזאת אצל בני-ישראל. אך כאשר שמעו את ברכתו, התעוררו בתביעה: "אתה נותן קצבה לברכותינו!", ואז באה ההבהרה שהברכה האלוקית במקומה עומדת.

מתאווה לתפילותינו

זה גם עניינה של התפילה. במדרש נאמר שהקב"ה מתאווה לתפילותיהם של ישראל, כמו שנאמר "למעשה ידיך תכסוף". לכן יש צורך שהאדם יתפלל ויבקש מהקב"ה את צרכיו, כי זה רצון ה', שהאדם יתפלל ויבקש.

לכאורה אפשר לטעון: הלוא הקב"ה יודע מה הם הצרכים שלנו, ואם-כן, אחת מהשתיים: אם הדבר טוב לנו ואנו ראויים לו – נקבלו גם בלי תפילה, ואם הדבר אינו מגיע לנו – מה תועיל הבקשה והתפילה?

הכנת כלי

אלא רצונו של הקב"ה שנקבל את השפע האלוקי דווקא על-ידי התפילה והבקשה, משום שהוא מתאווה לתפילתם של צדיקים. גם כשדבר מגיע לנו, עלינו להתפלל ולבקש כדי לקבלו, כי זה רצון ה'.

עם זה, גם בלי הבקשה של ישראל נתן להם משה "אלף פעמים", כי יש צורך בהכנת כלי ראוי לקבלת השפע. לכן נתן משה לבני-ישראל את ברכת "אלף פעמים" – שכן המספר אלף מייצג שלמות (כפי שמבואר בתורת החסידות 'אלף' כולל גם את עולם האצילות הנעלה) – ואז כאשר יש כלים לקבלת הברכה האלוקית, על-ידי הבקשה והתפילה אפשר למשוך מלמעלה את האור האלוקי האין-סופי הבלתי-מוגבל.

(תורת מנחם כרך לד, עמ' 209)

  מן המעיין

גלות וגאולה

תכלית הגלות

בני-ישראל התפזרו בכל העולם, גם באיים רחוקים, והם נעים ונדים ממקום למקום, כדי לטהר את ארץ העמים שאווירהּ טמא (גיטין יח,ב). האמונה הפשוטה שבלב כל אחד ואחד מישראל, אף שהיא בבחינת 'שינה' אצלו, בכוחה לטהר את טומאת ארץ העמים.

(כתר שם טוב)

גלות ויגיעה

בזמן שבית-המקדש היה קיים נמשכו בני-ישראל בטבעם לעבודת ה', מתון רצון וחפץ אמיתי, ואילו ענייני העולם הזה היו אצלם מצד ההכרח, בדרך עראי ובקרירות. לעומת זה, בזמן הגלות המצב הפוך – האדם נמשך בטבעו אחר צורכי הגוף וענייני העולם הזה, ואילו עבודתו את קונו ואהבתו לה' באות על-ידי יגיעה ועמל רב.

(לקוטי תורה)

קשר ישיר

בזמן שבית-המקדש היה קיים גילוי השכינה נמשך לישראל ללא 'מתווכים'. בני-ישראל היו אז בדרגה עליונה ביותר, ויכלו לקבל אור אלוקי שלא על-ידי 'מתווכים', אבל בזמן הגלות נשפע השפע האלוקי לבני-ישראל על-ידי המלאכים.

(לקוטי תורה)

קבלת עול בגלות

בזמן הבית, כששרתה השכינהבישראל, עיקר עבודתם של בני-ישראל הייתה מתוך אהבה ורצון, והיה להם תענוג בעבודתם, אך בזמן הגלות, כשהשכינה אינה מאירה בגלוי, עיקר העבודה היא מתוך קבלת עול, יראה וביטול.

(לקוטי שיחות)

הגלות כחלום

הגלות נמשלה לחלום, כפי שנאמר (תהילים קכו,א) "היינו כחולמים". בחלום יכולים להתחבר שני דברים מנוגדים. כך בזמן הגלות האדם מחבר שני דברים מנוגדים – בשעת התפילה הוא מתעורר באהבת ה', ואחרי התפילה האהבה חולפת ועוברת, והאדם טרוד כל היום במיקח וממכר, ועושה את צורכי גופו עיקר.

(תורה אור)

תכלית, לא עונש

הכוונה העיקרית של הגלות אינה להעניש את ישראל על חטאיהם, אלא כדי שתתבצע העבודה של בירור הניצוצות. לכן גם כשיהודי אחד בלבד גולה למדינה כלשהי והקב"ה מצליח בידו לברר את כל הניצוצות הטמונים שם, הרי הוא משלים את כוונת הגלות, והוא מכין את המדינה ההיא לביאת המשיח.

(לקוטי שיחות)

בדרך לגילוי הגדול

כשם שהכוונה העיקרית של גלות מצרים הייתה להביא לידי קבלת התורה, כפי שנאמר (שמות ג,יד) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", כך אריכות הגלות הנוכחית ייעודה לזכות לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא.

(תורה אור)

חלק מהעלייה

כוונת הגלות להביא את בני-ישראל לדרגה נעלית יותר משעמדו בה בזמן הבית. מובן אפוא שהירידה בגלות אינה אלא חלק מהעלייה הבאה לאחריה.

(הרבי מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

זה חוזר וזה חוזר

רבי משה-יצחק דרשן, המכונה 'המגיד מקלם', היה נוהג לעורר את לב ישראל בדרשותיו המלהיבות. המונים נהגו לבוא לדרשותיו מעוררות הלב.

פעם אחת, בתום דרשתו, ניגש אליו 'משכיל' אחד, שסר מדרך התורה ונהג ללעוג לרבנים ולדרשנים. האיש פנה אליו בהיתממות: "שמעתי עכשיו את הדרשה, והיו בה דברים טובים ונעימים, אך כבר שמעתי מפיו את הדברים האלה; מדוע הוא חוזר עליהם?".

נענה 'המגיד מקלם' ואמר: "ומדוע אתה חוזר שוב ושוב על אותם חטאים ועוונות?"...

  מעשה שהיה

מה ראה האר"י

הקבוצה עשתה את דרכה בשקט מהעיר צפת אל קבר הנביא הושע בן-בארי. אלה היו האריז"ל ותלמידיו. רגילים היו ללמוד בין ההרים, ומפעם לפעם היה האר"י מזמין את  בני החבורה להשתטח עמו על קברות הצדיקים הפזורים באזור. הם כבר ידעו שעל-ידי השתטחות כזו אפשר להתחבר לנשמת הצדיק ולהשיג סודות עליונים בתורה.

הארי"זל עמד ליד קבר הנביא בתפילה ארוכה וחרישית, וסביבו תלמידיו. לאחר מכן ישבו והאזינו למוצא פיו, דברי תורה וקבלה הנשגבים מבינת אדם.

לפתע הבחינו התלמידים כי פני רבם השתנו. השמחה השורה עליו תמיד פינתה את מקומה לארשת מתח ודאגה. זמן-מה היה האריז"ל מהורהר, ולאחר מכן פנה אל תלמידיו: "הודיעו לי עכשיו כי גזֵרה קשה מרחפת על תושבי צפת. מכת ארבה תבוא בגבול צפת, אשר תאכל את כל עשב הארץ ותכלה את כל פרי העץ, עד שלא יישאר דבר למחיה בכל הסביבה".

נבהלו התלמידים מאוד ושאלו: "רבנו, עונש חמור כזה על שום מה? במה חטאו תושבי צפת?".

ענה להם האריז"ל: "כל זה בא עלינו בגלל יהודי אחד, ר' יעקב אלטרין שמו. עני מרוד הוא ואיבד את מקור פרנסתו, ובא בתרעומת כביכול לקב"ה על מצבו הקשה. כשראו מן השמים שאין איש מיושבי צפת בא לעזרתו, נגזרה הגזֵרה".

"אבל, רבי", קראו התלמידים, "אולי עוד אפשר לעשות דבר-מה ולהציל יישוב שלם מצרה חס-ושלום. מה עלינו לעשות?".

ציווה האריז"ל שכל אחד מתלמידיו ינדב סכום מסויים, והצטבר בידם סכום נכבד. קרא האריז"ל לרבי יצחק הכוהן, תלמידו, מסר לו את צרור הכסף וציווהו לגשת לבית האיש העני ולהעניק לו את הצרור.

יצא רבי יצחק וחיפש במבואות העיר, עד שאיתר את ביתו של האיש. מראה הבית מבחוץ היה עלוב ביותר. הקיש התלמיד על הדלת ולא נענה. רק קולות של מרירות ובכי נשמעו מתוך הבית. אזר התלמיד עוז ופתח בעצמו את הדלת, והנה הוא רואה את ר' יעקב אלטרין יושב במרכז הבית, סביבו בני משפחתו, והוא מדבר כלפי מעלה, ובוכה...

כניסתו המפתיעה של תלמיד האריז"ל השתיקה באחת את בכיו של ר' יעקב. הוא הביט באורח בפנים תמהות, כשואל 'מה רצונך?!'. אמר לו רבי יצחק כי תלמיד האריז"ל הוא, וזה עתה שמע מרבו כי ר' יעקב שרוי בצרה ויש לעזור לו. "מה אירע לך ומדוע תבכה?", שאלו רבי יצחק.

ר' יעקב שפך את מר ליבו לפני האורח. הוא סיפר על פרנסתו שעסק בה מדי יום ביומו כדי להביא לחם לביתו. כד גדול של חרס היה לו, ובו היה מוביל מים לחצרות השכנים באזור. מהמעט שהשתכר הצליח להחיות את צאצאיו. עתה נשבר הכד ועמו מטה לחמו. באין לו כד, אין הוא יוצא לעבודתו, ואין לו ממה להאכיל את ילדיו.

"בצר לי פניתי אל הקב"ה", הוסיף היהודי הפשוט לספר, "וטענתי: האם כך ראוי לי?! האם עונש של רעב חלילה נגזר עליי ועל בני משפחתי?! וכי רשע אני יותר מכל העולם כולו?! והלוא הוא זן את כל העולם בחן בחסד וברחמים, ומדוע לקח ממני את מקור פרנסתי?"...

השתאה התלמיד לראות כמה צדקו דברי האריז"ל. הוא הוציא מחיקו את צרור הכסף שאספו התלמידים, פנה אל היהודי ואמר: "שמע-נא ר' יעקב, הנה שמע ה' את תפילתך, ומעתה לא תדע עוד מחסור. אנו, תושבי צפת, נתמוך בך ובמשפחתך, ככל שיידרש".

פני האיש אורו והוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא הביט באושר בבני משפחתו ובמטבעות שהתגלגלו לידיו, ולא חדל מלהודות לה' ולהביע את תודתו לפני האורח שבא ברגע הדרוש, להציל את משפחתו מחרפת רעב.

אולם רבי יצחק לא שת לבו לדברי התודה. פניו הרצינו, והוא פנה אל היהודי בנימה של תוכחה: "הידעת שבעבורך כמעט התחייבו כל תושבי צפת בסכנת כליה ורעב?! כאשר באת בטענות כלפי הקב"ה, הביטו בשמים וראו שאין לך עוזר מקרב אחיך ושכניך, ונגזרה עליהם גזֵרה – אילולא רבנו הקדוש, ששמע זאת ובזכותו ניצלו כל תושבי העיר"...

התחרט האיש מאוד על הדברים שאמר בתוך צערו, והבטיח כי להבא ישים את מבטחו בה', ולא יתלונן עוד. הוא נפרד מרבי יצחק בהתרגשות, והלה שב אל חבריו לספר להם את סיפורו של ר' יעקב.

שאלו החברים את האריז"ל אם אכן סרה הגזֵרה ונתבטלה. השיב להם, כי אכן כסף הצדקה שנתנו לעני המרוד פעל להסרת הגזֵרה מעל תושבי צפת.

עבר זמן-מה ופתאום נראה ענן כבד של ארבה מתקרב להרי צפת. אימה נפלה על פני כול. פנו התלמידים אל רבם ושאלוהו אם חלילה לא נתבטלה הגזֵרה. פני האר"י הקדוש היו מאירות ושלווֹת, והוא לא נראה דאוג כלל. "הוסיפו לעסוק בתורה, בניי", אמר, "ודאגתכם תחלוף".

עברו כמה רגעים, ורוח עזה הופיעה והדפה את ענן הארבה כולו אל הים, עד שלא נשאר אחד.

הסיפור נפוץ והִכה גלים, ונודע לכול כי בזכות ראייתו הקדושה של האריז"ל ניצל כל האזור ממכת הארבה.

(לרגל ה' במנחם-אב, יום ההילולא של האריז"ל)

  לומדים גאולה

חזון ומחזה

החורבן והגאולה שזורים זה בזה. הדבר מוצא את ביטויו אפילו בשמה של שבת זו – חזון. היא נקראת כך על שם ההפטרה 'חזון ישעיהו', העוסקת בנבואת החורבן. אולם ידועה אמרתו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שהשבת נקראת חזון (מלשון מחזה), משום שבה מראים לכל יהודי את בית-המקדש השלישי מרחוק. מכאן שהמילה 'חזון' רומזת הן לחורבן הן לגאולה.

דבר דומה מופיע במאמר המדרש (ילקוט שמעוני רמז רנט): "עלה אריה (הוא נבוכדנצר) במזל אריה (בחודש אב) והחריב אריאל (בית-המקדש), על-מנת שיבוא אריה (הוא הקב"ה) ויבנה אריאל". גם כאן רואים שהחורבן והגאולה מכונים באותו כינוי – 'אריה'.

ההיתר להחריב

ההסבר יובן בהקדמת שאלה עקרונית על עצם החורבן. על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", חז"ל אומרים שהקב"ה מקיים כביכול את המצוות שהוא מצווה את עם-ישראל. אם-כן, איך היה רשאי להחריב את בית-המקדש, והלוא לאו מפורש בתורה הוא "שלא לאבד בית-המקדש או בתי-כנסיות"?!

אי-אפשר להסתפק בהסבר שחורבן הבית בא בבחינת עונש לעם-ישראל. וכי העובדה שבני-ישראל איבדו את זכותם לבית-המקדש יש בה צידוק לעבור על איסור מפורש בתורה? הקב"ה היה יכול לגנוז את בית-המקדש, כשם שגנז את המשכן, ולא להחריבו.

ההיתר היחיד להרוס בית-כנסת הוא "אם עושה על-מנת לבנות" – כאשר ההריסה היא כדי לבנות באותו מקום בית-כנסת גדול ומפואר יותר. נמצאנו אומרים, שגם חורבן בית-המקדש נכלל בסוג זה של "סותר על-מנת לבנות". הקב"ה רצה לבנות את בית-המקדש השלישי, שהוא "בניינא דקוב"ה" (בניינו של הקב"ה), בניין נצחי העומד לעד, ולכן נאלץ להחריב את בית-המקדש.

כל עניינו של החורבן אינו אפוא אלא בניין. החורבן הוא תיקון, שמביא לידי בניינו של הבית השלישי. לכן יש בחורבן הבית שני מוטיבים מקבילים: מצד אחד – צער ואבל על החורבן עצמו, ומצד שני – תקווה וציפייה לבית השלישי.

תכלית האהבה

וכך נאמר במדרש, שברגע החורבן "נולד מושיען של ישראל", שכן זו כל הכוונה העמוקה והפנימית שבחורבן – להביא את הבניין של הבית השלישי ואת הגאולה על-ידי משיח-צדקנו, ומיד ברגע החורבן מתחילה להיבנות הגאולה. לכן הגלות והגאולה מכונות בכינויים זהים ('חזון' ו'אריה', כנ"ל) – כי בעומק הדברים, החורבן הוא חלק מהבניין והגלות חלק מהגאולה.

כך עולה גם מסיפור המדרש (פתיחתא דאיכה רבה ט), שכשנכנסו האויבים לקודש-הקודשים, ראו את הכרובים שעל הארון, ופניהם איש אל אחיו. מצב זה של עמידת הכרובים ("פניהם איש אל אחיו"), רומז, על-פי הגמרא, לשעה "שישראל עושין רצונו של מקום". ונשאלת השאלה: הלוא שעת החורבן הייתה לכאורה ההפך משעת-רצון, ולמה עמדו אז הכרובים ופניהם איש אל אחיו?!

אלא שזה התוכן הפנימי שבחורבן ובגלות: מבחינה חיצונית – קרו אז צרות נוראות והיה הסתר-פנים איום. אך מאחר שהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד, לא ייתכן שיֵצא ממנו רע. עלינו לומר, שבתוך הסתר-פנים זה מוסתר טוב נפלא ונאצל – בתוך הגלות נרקמת הגאולה, שהיא גילוי אור חדש לגמרי.

עמידת הכרובים בשעת החורבן ממחישה את פנימיות הדברים: אין זה עונש וחרון-אף בלבד, אלא יש כאן ביטוי לאהבתו העצומה של ה' לעמו, ועל-ידי החורבן הוא מכין את אור הגאולה. דווקא על-ידי הגלות נבנית הגאולה האמיתית והשלמה, שתתגלה תיכף ומיד ממש.

  פתגם חסידי

משיח שמאמינים בו

חסיד אחד נשאל מפי פריץ: "מה תעשה אם יבוא המשיח שלכם ואני לא אאמין בו?". השיב החסיד: "אם אתה לא תאמין בו, גם אני לא אאמין בו"

  חיים יהודיים

החורבן לא שבר את הרוח

שש שנים עברו מאותו יום בחודש אב, כשמחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס מפרקי עמוס נוסעים של אגד, קו 2, שהיה בדרכו מהכותל המערבי. עשרים ושלושה איש נהרגו ויותר ממאה ושלושים נפצעו. תמונה אחת, שהתפרסמה בעיתונות האמריקנית, זכורה במיוחד. נראים בה ר' משה-מנחם טאובנפלד, וסביבו אחד-עשר מילדיו – משפחה חסידית גדולה שנותרה בלי אם ואיבדה גם את האח התינוק, בן שישה חודשים. עוד אחות, בת שש-עשרה, נפצעה. הכותרת הראשית ב'ניו-יורק פוסט' זעקה: "אבא נפגע טרור מדבר", והכתבה סיפרה את סיפורה הכואב של המשפחה.

הוא מתגורר בעיירה סקווירא שבניו-יורק, ועוסק בהדרכת אברכים בענייני שלום בית ובשאר סוגיות הקשורות לבית היהודי. הוא ואשתו, התינוק והבת הגדולה, הגיעו אז לארץ לרגל שמחה משפחתית. "יצאנו מהבית ארבעה וחזרתי לבדי", הוא אומר.

אי-הסכמה שהצילה

כשאירע הפיצוץ הוא לא היה שם. "אשתי ואני הסכמנו תמיד בכל עניין. זו הייתה הפעם הראשונה שלא הגענו להסכמה", הוא מספר. "זה היה כמה שעות לאחר בואנו לארץ. אשתי רצתה מאוד לנסוע להתפלל בכותל המערבי. אני הייתי עייף ורציתי ללמוד את השיעורים הקבועים שלי. היא אמרה: 'בסדר, אתה תלך מחר, אני אלך הלילה'. אילו הייתי הולך איתה, מן הסתם לא הייתי כאן עכשיו, אבל הקב"ה רצה שאהיה פה, עם הילדים".

הוא מתאר את רגע הפיגוע: "בתי ישבה לצד אשתי, מרחק פסיעה מהמחבל, ליד הדלת האחורית. אשתי החזיקה על ברכיה את התינוק שלנו. ואז אישה מבוגרת יותר נכנסה, ובתי קמה כדי לפנות לה מקום ישיבה. היא הלכה לעמוד בחלק האחורי של האוטובוס, וכך ניצלו חייה והיא רק נפצעה".

"זה מה שאימא רוצה"

יומיים לאחר שהאישה והתינוק נטמנו באדמת הקודש, בעוד הבת עדיין מאושפזת, האב מחליט לחזור לארה"ב, אל ילדיו הקטנים. "הם ידעו הכול", הוא מספר. "נכנסתי הביתה ואמרתי להם: 'רוצים לעשות משהו בשביל אימכם? אתם יכולים לעשות דבר אחד: הֱיו שמחים, כמו שהייתם קודם לכן. זה מה שאימא רוצה, שנישאר משפחה שמחה'.

"ברור שהכאב נורא. האסון נחת עלינו פתאום, בלי שניתנה לנו שהות להתכונן. ובכל-זאת, במשך ה'שבעה' היינו כולנו יחד וחייכנו כל הזמן. זו הדרך שגדלנו בה, אשתי ואני, וזו הדרך שגידלנו בה את ילדינו".

הכוח לחיות ולשמוח

את הכוח להתמודד הוא שואב מהוריו: "אבי ואימי עברו את השואה. תמיד הם סיפרו לנו סיפורים של אמונה וביטחון בה'. כל משפחתו של אבי נספתה בשואה, וכיום, בלי עין הרע, יש לו קרוב למאתיים נכדים. בכל ליל סדר ישבתי אצלו, וזה תמיד היה מפגן של אמונה בהשם. רצינו שהילדים יגדלו עם המטען הזה".

עוד הוא מספר, כי לאחר האירוע הטרגי לקח את ילדיו לאחד ממומחי הטראומה הגדולים בארה"ב. "הוא דיבר עם כל אחד ואחת מהם. תשומת-לב מיוחדת נתן לבת שנפצעה באוטובוס וראתה את אימה ואחיה מתפוצצים לנגד עיניה. לאחר שיחות מעמיקות עם הילדים אמר, שהוא מוצא כי יש להם שורשים טובים והם יתגברו. ואכן, התגברנו ואנחנו מוסיפים לחיות ולשמוח".

טאובנפלד: "יצאנו מהבית ארבעה וחזרתי לבדי"

  פינת ההלכה ומנהג

סיום הצום וההכנות לשבת

שאלה: מה הם השינויים השנה במוצאי תשעה באב כאשר למחרת הוא ערב-שבת?

תשובה: יש להקדים את תפילת ערבית ולקיימה מיד אחרי צאת-הכוכבים, שלא להכביד על הציבור. יש המתחילים אותה מוקדם מהרגיל, על-מנת שתסתיים בסיום התענית (ואז חוזרים על כל קריאת-שמע אחרי התפילה, כשהגיע זמנה). יש להתפלל ערבית בנחת ולא בחיפזון.

אחר צאת הכוכבים נוטלים ידיים עד סיום כף היד, ורבים נוהגים ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, מכיוון שבשחרית לא נטלו אלא עד קשרי האצבעות. כמו-כן יש לרחוץ את הפנים ולשטוף את הפה.

אחרי ערבית נוהגים לקדש את הלבנה בציבור, ולמנהג אשכנז ובעלז ממתינים למוצאי שבת נחמו. לפני-כן יש (לטעום משהו אם אפשר, וכמו-כן) לנעול נעליים רגילות. יש מברכים אז גם 'שעשה לי כל צורכי', אבל לפי הבן-איש-חי ומנהג חב"ד אין לברך זאת.

בשעת החורבן, בתשעה באב לעת ערב, הוצתה האש בבית-המקדש, והבית נשרף כל יום עשרה באב. לכן נהגו האשכנזים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ולהימנע מברכת 'שהחיינו' בליל וביום עשרה באב, עד חצות היום. כשעושים סעודת ברית מילה או פדיון הבן במוצאי תשעה באב, מותר להזמין כמה אנשים שרוצים, והכול מותרים אז בבשר וביין.

השנה מותר להסתפר, לכבס בגדים ולהתרחץ לכבוד שבת (בלבד) גם בלילה. יש מתירים לטעום בשר בבישול לכבוד שבת גם לפני חצות היום, אך יש להימנע מללבוש בגד מכובס עד חצות אם אין בכך צורך.

תספורת מצווה לילד שהגיע היום לגיל שלוש, במקום שנוהגים להכניסו ל'חדר' רק לאחריה, יש מתירים לעשותה לפני חצות היום. אבל אם אין מקפידים בזה, יכניסוהו לחדר בו-ביום, ויעשו את התספורת במוצאי שבת.

מקורות: שו"ע או"ח סי' תכו ס"ב, תקנח, ונו"כ. נטעי גבריאל בין המצרים פרקים פו-פט, וש"נ.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)