נושאים נוספים
	התקשרות גליון 779 - כל המדורים ברצף
	רועה ישראל אמיתי מתמסר לכל צורכי העם
	מה ליהודי ול"חלום" הגלות?!
	ה'אבני נזר' בתורת הרבי (ב),עשרה מישראל
	פרשת חוקת
	"בן עשרים לרדוף"
	רישום למחנות-קיץ כשרים
	הדלקת נרות בערב שבועות / קידוש לבנה / המתנה בין חלב לבשר / אמן אחר 'גאל ישראל' / השלמת שיעורי תורה

חקירה בטעם איסור המבעיר * מפני מה מברך הגומל נקרא "חייבים"? * קיום התחייבות קודם לאיסור? * מורא מקדש בהר הבית – בגלל המקדש או קדושת ההר עצמו? * מקבץ אזכורים והתייחסויות לדברי האבני נזר במשנתו של הרבי * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

דין הוא בדיני שבת: המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר (רמב"ם הלכות שבת ריש פרק יב). בשיחה מיוחדת (לקוטי שיחות כרך לו עמ' 191-187) הסביר הרבי את הטעם שהתחיל הרמב"ם בתנאי ש"צריך לאפר" – אף שעיקר חיוב המבעיר "אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש" – כדברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך (הלכות יום טוב סימן תצה קונטרס האחרון ס"ק ב'), דבר שיובן על-פי פנימיות העניינים.

הרבי מתייחס שם בפרטיות לקושיית האבני נזר (אורח חיים סימן רלח) המקשה על דברי אדמו"ר הזקן, וסבור שמלאכת מבעיר היא "כילוי הדבר" (הערות 6, 8 ועוד).

גם באיגרותיו ובהזדמנויות נוספות (ראה מכתב כ"ח אייר תשט"ז, נדפס (גם) ב'לקוטי שיחות' כרך לא עמ' 284) ציין הרבי בנושא זה:

יעויין שולחן ערוך לרבנו הזקן אורח חיים סימן תצ"ה בקונטרס אחרון (ושקלא וטריא בזה בשו"ת אבני נזר חאו"ח סקל"ח)...

סוכה לצל

"אין אדם יוצא ידי חובתו אלא בסוכה שאינה עשויה אלא לצל בלבד דוגמת ענני הכבוד" – כותב אדמו"ר הזקן בריש סימן תרכו, וזה בא בהמשך למה שכתב בסימן תרכה:

"הם היו ענני כבודו שהקיפם בהם לצל לבל יכה בהם שרב ושמש, ודוגמא לזה ציוונו לעשות סוכות העשויות לצל".

ומציין הרבי (לקוטי שיחות כרך לב עמ' 142 הע' 29):

וראה שקלא וטריא בדברי אדמו"ר הזקן שאלות ותשובות אבני נזר אורח חיים סימן תעד.

"הגומל חייבים טובות"

בנוסח ברכת הגומל אומרים: "ברוך כו' הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב", ופירש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (במאמרו משנת תרפ"ז), שהזכרת "חובה לעצמו" עניינה: "שימצא חוב בעצמו אשר בעבורו עמד רחמנא ליצלן בסכנה והוא בעצמו מודה שהיה חייב בדבר הסכנה חס-ושלום".

לשורת המקורות שפירשו כעין זה מציין הרבי (לקוטי שיחות כרך לג' עמ' 139): שו"ת אבני נזר אורח חיים סימן לט.

החוב להכניס עצמו לקיום מצוות

בלקוטי שיחות (כרך לה עמ' 66) דן הרבי בהרחבה בעניין החיוב לקיים את כל התורה כולה כחיוב תמידי, וגם מצוות שעצם קיומן צריך להיות בזמן מסוים, מכל מקום החיוב שיתקיימו בזמנן הוא תמידי. ולכן מי שנתעצל להשיג ד' מינים קודם חג-הסוכות, ולכן לא היה יכול לקיים מצוות נטילתם בזמנה, נחשב כמבטל מצוות עשה.

ומציין בהערה 33: "שו"ת אבני נזר אורח חיים סימן שכא..".

הבטחה – כנדר

בלקוטי שיחות (כרך לח עמ' 28) הרבי מעיר לגבי קיום התחייבות בדיבור:

להעיר מהמבואר במקום אחר (לקו"ש ח"ה ע' 147 ואילך) בטעם שיעקב נשא ב' אחיות נגד הציווי "ואשה אל אחותה לא תקח", דכיוון שהבטיח לרחל שישאנה, היה מוכרח לקיים דיבורו ודוחה האיסור, שעל-פי פשוטו של מקרא היה זה רק שהחמירו האבות על-עצמן. עיין שם. וראה גם לקוטי שיחות חלק יג עמ' 106. – וראה שו"ת אבני נזר יורה-דעה סימן שו אות טז-יז.

קדושת הר הבית

כבר בכניסה להר הבית מתחיל החיוב לעשות ולהישמר במעשים של מצוות מורא מקדש. וחוקר הרבי (לקוטי שיחות כרך לז עמ' 59 הע' 24):

ויש לעיין אם זהו לפי שענין מורא מקדש – גם הר הבית הוא בכלל מקדש.. או לפי שזה ההר שעליו עומד המקדש חל עליו דין מורא מצד המקדש שעליו, ולא מצד שגם עליו חל דין מקדשי תיראו (ראה שו"ת אבני נזר יורה-דעה סימן תנא אות כ'...).

מלך בחיי אביו

בנושא מינוי מלך בחיי אביו מציין הרבי (לקוטי שיחות כרך ל עמ' 98 הע' 16, 23) לשו"ת אבני נזר יו"ד סימן שיב אות פה ואילך (ועיין שם אות פז הראיה מיותם בן עוזיה על-פי הוריות י,א). וכן ההגהה לאות כז.

תענית נדחה – גדר החיוב

שקלו וטרו באחרונים אם חיוב תענית בצום הנדחה משבת ליום א' הוא בתורת תשלומין או שכן היתה התקנה מלכתחילה, שכשחל בשבת נקבע זמן התענית ליום ראשון. כמה הבדלים בהלכה למעשה נאמרו כאן, והרבי מציין לשו"ת אבני נזר אורח חיים סימן תכו שנמנה על הדנים בדבר.

עשרה מישראל

מקרה יוצא דופן שסיפר הרבי בעת התוועדות בשנת תשמ"ו, והלקח שלמד ממנו, בעניין פרסום בקשת הגאולה הקרובה * השלמה לרשימה קודמת

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

שיגור מכתבים לעשרה יהודים

סיפר הרבי בהתוועדות ליל ז' במרחשוון תשמ"ו (התוועדויות תשמ"ו כרך א' עמ' 536 ואילך):

בין המכתבים שקיבלתי לאחרונה – נתקבל מכתב מאשה אחת, מפוחדת ומבוהלת. מה קרה? קיבלתי מכתב – מספרת האשה במכתב – שבסיומו דורש כותב המכתב לעשות עשרה העתקות ולשלחן לעשרה אנשים, וממשיך, שבזכות זה תקבל שכר כו', ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם לא תשלח עשר העתקות אלו – "איז ניט שייך צו זאגן" [=חבל לדבר על] מה שיקרה לה... ומוסיף שתדע ש"כבר היה לעולמים", והתוצאות היו כך וכך. – תוכן המכתב מלא שטויות.... כותב המכתב אינו חותם את שמו, והיא איננה יודעת מהיכן השיג את כתובתה. בכל אופן שואלת היא, מכיוון שקיבלה 'איום' כזה, האם כדאי לה לשלוח עשר העתקות אלו כדי לצאת מידי ספק.

עניתי לה כמובן שתקרע את המכתב ותסיח דעתה ממנו לגמרי! ויתירה מזה, הוספתי, "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה". כלומר, אפילו כאשר מדובר אודות "אותות השמים" , אין לבני-ישראל מה לפחד, שכן, פחד כזה הוא "דרך הגוים.. כי יחתו הגוים מהמה".

אחר כך התחלתי לחשוב לעצמי: אינני מכיר את האשה שכתבה את המכתב וגם היא לא מכירה אותי. בסך-הכול שמעה את שמי ושאלה עצה כו'. ואם כן, מהי הכוונה בכך שמאורע כזה הגיע לידיעתי?! עד שתפסתי שהכוונה היא – כדי לנצל עניין זה לקדושה.

ובהקדמה: כל דבר ודבר שבעולם צריך יהודי לנצלו לקדושה .. ובנוגע לענייננו:

כאשר רואים בעולם שקיים מושג ששולחים מכתב לעשר אנשים ומבקשים מכל אחד מהם לשלוח העתק כזה לעוד עשר אנשים וכן הלאה (ובלשון המדינה "טשעין-רעאקשן" [=תגובת שרשרת]) – יש לנצל זאת לענייני קדושה, כדי לפרסם דבר טוב בין אחינו בני-ישראל (כל זמן שישנו ספק וספק-ספיקא אולי ישנו מי שעדיין אינו יודע אודות דבר טוב זה).

ובנידון דידן – לפרסם דברים האמורים לעיל אודות הקיווּי, הציפייה והדרישה לביאת משיח צדקנו, על-ידי זה שכל אחד ישלח מכתב (שבו יצטט מה שנאמר בספרים הנ"ל) לעשרה מישראל, ולהציע לו ולבקש ממנו לשלוח העתק כזה לעוד עשרה מישראל, וכן הלאה באופן דהולך ומוסיף אור.

בהמשך הבהיר הרבי, שאין הכוונה שאנשים יניחו את כל עיסוקיהם בצד, ויעסקו אך ורק בכתיבת מכתבים לעשרות עשרות יהודים, ולכן:

"הנני חוזר ומדגיש שמספיק שכל אחד יכתוב לעשרה מישראל בלבד, ואם יש לו זמן פנוי – ילמד תורה!... ובנוגע לכל שאר בני-ישראל (מלבד העשרה שכתב אליהם) – יכתוב להם מישהו אחר, או אחד מהעשרה שכתב אליהם וכיוצא בזה.

ופשוט, שאך למותר להבהיר ולשלול עניין של "איומים" ליהודי, או אפילו לאינו-יהודי! כאשר כותבים ליהודי – יש לכתוב ברכות בלבד.

וכאשר שואל מניין יש בכוחו לברך יהודי, והגם שאינו מכירו ומעולם לא ראהו?!

הנה על זה אומרים לו: מכיוון שיהודי זה הוא בן אברהם יצחק ויעקב, בת שרה רבקה רחל ולאה – חלה אודותיו הבטחתו של הקב"ה "ואברכה מברכיך"!

זאת ועוד: כל יהודי רוצה לקבל את ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך לו, וחושב לעצמו, שאם מגיע לו בתור "שכר" – מה טוב, ואפילו אם לאו – שייתן לו הקב"ה בתור מתנה, ובכן העצה היעוצה היא – לברך יהודי, ואז מובטח לו שיקבל את ברכתו של הקב"ה "ואברכה מברכיך"!

ובנוגע לענייננו:

מובן וגם פשוט שיש לכתוב בדרכי נועם ודרכי שלום, ותוכן הדברים – שאינו כותב מאומה מדעת עצמו, כי אם מעתיק מדבריהם של גדולי-ישראל אודות גודל העילוי והנחיצות להתפלל ולתבוע מהקב"ה שיחיש וימהר את גאולתנו, ובהתאם לכך, מציע לו עניין של זכות [לא בסגנון של תביעה ועל אחת כמה וכמה קבלת מרות, או לדרוש דין וחשבון, ויתרה מזה: אין צורך אפילו לציין את הכתובת של שולח המכתב] – להעתיק מכתב זה ולשלחו לעשרה מישראל, ולבקשם שגם הם יעשו כן, ולסיים את המכתב – ש"תבוא עליו ברכה", כל הברכות האמורות בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, כאשר יעשה פעולה שתקרב את ביאת המשיח!

וכאמור, חס ושלום שדבר זה יהיה על חשבון לימוד התורה וקיום מצוותיה או על חשבון אהבת ישראל ואחדות ישראל. אדרבה: כל עניינים אלו יכולים צריכים ומוכרחים ללכת בחדא מחתא, כמובן מכל האמור לעיל.