חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:35 י"ז בכסליו התש"פ, 15/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 493 - כל המדורים ברצף


גיליון 493, ערב שבת פרשת ויגש, ח' בטבת ה'תשס"ד (2.1.2004)

דבר מלכות

השבת מתחיל "זמן חדש" השייך לבית-המקדש ולגאולה העתידה

אף-על-פי שימי החנוכה עברו וכבר אי-אפשר להוסיף ולהדליק נרות, הרי ההוראה של חנוכה נמשכת ביתר שאת וביתר עוז * בחנוכה קראו בתורה בפרשת חנוכת המשכן, שהיה רק בית ארעי לשכינה, ואילו בפרשתנו מגיעים לעניין בית-המקדש השלישי, שיהיה בית קבע לה' יתברך * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שבת פרשת ויגש היא לאחרי ימי חנוכה, וביחד עם זה, יש לה קשר ושייכות לימי חנוכה1.

והעניין בזה:

מחד גיסא - נמצאים כבר לאחרי חנוכה, אשר, מכיוון ש"כל יומא ויומא עביד עבידתיה"2, נסתיימה כבר ה"עבידתיה" דחנוכה (ובפשטות - שלאחרי "זאת חנוכה" אסור להדליק ולברך על נרות חנוכה, וכן בנוגע לקרוא בתורה הקריאה דחנוכה, אמירת הלל בכל יום, וכיוצא בזה), ומתחילה ה"עבידתיה" דהימים שלאחרי זה.

אבל לאידך גיסא - מכיוון שהלכה בתורה3 "מעלין בקודש ו(על-אחת-כמה-וכמה ש)אין מורידין"4, ומודגש במיוחד בחנוכה, שהרי הדלקת נר חנוכה היא כדעת בית הלל, "יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך... דמעלין בקודש ואין מורידין"5 (ומודגש גם בשמו אשר יקראו לו, "חנוכה", ראשי תיבות ח' נרות והלכה כבית הלל6) - הרי, לא ייתכן שתיכף לאחרי חנוכה תתחיל העבידתיה באופן של ירידה חס-ושלום (היפך גם דההלכה ד"לא מורידין"), אלא אדרבה, בהכרח לומר שלאחר חנוכה ניתוסף על זה עילוי יותר, "מעלין בקודש".

ועניין זה מודגש בפרשת השבוע שלאחרי חנוכה, פרשת ויגש (ובפרט בשבת פרשת ויגש, שאז קוראין בציבור את כל הפרשה כולה, ביחד עם ההפטרה, ובברכות לפניה ולאחריה) - אשר, על-פי המבואר בפנימיות התורה כפי שנתבאר בתורת חסידות חב"ד [ב"תורה אור", "תורת חיים" ו"אור התורה"7, דרושים של אדמו"ר הזקן (תורה-אור), אדמו"ר האמצעי (תורת-חיים) והצמח-צדק (אור-התורה), ג' האבות דתורת חסידות חב"ד (כנגד חכמה, בינה ודעת8), וכן בדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו], מובן, שפרשת ויגש היא באופן ד"מעלין בקודש" לגבי הפרשה שקורין בחנוכה, פרשת הנשיאים, כדלקמן.

ב. תוכן הקריאה דחנוכה בפרשת הנשיאים היא - חנוכת המזבח והמשכן.

וכמה פרטים בזה - באופן של עילוי והוספה, "מעלין בקודש", ומהם:

ביום ראשון דחנוכה קורין בתורה אודות התכללות כל הנשיאים ביחד - "ויקריבו נשיאי ישראל... ויביאו את קרבנם לפני ה'"9, "ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו ויקריבו הנשיאים את קורבנם לפני המזבח10, "כאילו כולם הקריבו ביום ראשון"11.

ובפרטיות יותר:

ההתכללות דכל י"ב הנשיאים ביום ראשון היא - (א) בנוגע לקורבן שהביאו כולם (וקיבלו מהם) בפועל ביום ראשון, "שש עגלות צב ושני עשר בקר".

(ב) וגם בנוגע לקורבנות שהקריבו על גבי המזבח - הרי, נוסף, לכך ש"שוו כולם בעצה אחת"11, היתה גם הבאת הקורבנות, מצדם של הנשיאים בעלי הקורבן, ביום אחד, ולא עוד, אלא שלולי הציווי "נשיא אחד ליום גו'"12, משמע שהיו גם מקריבים על גבי המזבח ביום אחד.

ולא עוד, אלא שאפילו בנוגע להקרבה על גבי המזבח נשיא אחד ליום - נאמר "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו"13, ואיתא במדרש14 "וכי ביום שנמשח נעשה כל חנוכת המזבח, והלא עד מלאת שנים-עשר יום לא נגמרה חנוכת המזבח? אלא בא הכתוב ללמדך שכל השבטים הם שווים וחביבים כולם לפני הקב"ה, שהעלה עליהם הכתוב כאילו ביום ראשון הקריבו כולם".

ולאחרי כן, במשך ימי חנוכה, קורין בתורה (גם) הקורבנות דכל נשיא ונשיא ביומו, "נשיא אחד ליום גו'" - שבזה ישנו עילוי לגבי ההתכללות ביום ראשון, שהכלל נמשך וחודר בפרטים ופרטי-פרטים15.

ולאחרי מכן, ביום האחרון דחנוכה, קורין (גם) הסך-הכל דקרבנות הנשיאים לאחרי הקריאה דההקרבה בפועל - "זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו"16, "כאילו כולם הקריבו ביום אחרון"11, היינו, כלל שלאחרי ההמשכה וההתחלקות, לפרטים, שהוא למעלה יותר מהכלל שלפני ההמשכה וההתחלקות לפרטים17.

ועד שבאים לסיום וחותם הקריאה ד"זאת חנוכה", "בהעלותך את הנרות גו'"18, "שלך גדולה משלהם"19 - עילוי שבאין-ערוך20, גם לגבי הסך הכל שלפניו,

על-דרך המשכת וגילוי אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלעילא שנמשכת על-ידי אתערותא דלתתא21, שכן, בנוגע לאתערותא דלעילא שיסודה ושורשה היא האתערותא דלתתא, לא שייך (כל-כך) לומר "שלך גדולה משלהם", כי אם, בנוגע לבחינת אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלעילא שנמשכת על-ידי אתערותא דלתתא.

ג. אמנם, כל העילוי והשלימות דחנוכה היא - בנוגע לחנוכת המשכן, ולאחרי זה ישנו עניין נעלה יותר, "מעלין בקודש" - בית-המקדש.

ועניין זה מרומז בפרשת ויגש - על-פי המבואר בפנימיות התורה, תורת החסידות:

דרושי חסידות (בתורה-אור וכו') דפרשת ויגש - התחלתם בעניין (ובקרא) ד"קורות בתינו ארזים וגו'"22, בביאור ענייני (ומעלת) בית-המקדש (לגבי המשכן)23.

ותוכן הביאור24:

"המשכן היה מארזים, כמו שכתוב25, עצי שיטים עומדים (המשובח שבארזים26), והמכסה היה מיריעות עזים כו' ובית-המקדש היה מאבנים ועפר דווקא (שאסור לעשות בו עץ בולט כו'27), רק שהיו כלונסאות של ארז בתקרת האולם...28 שהיו טפלים לעיקר הבנין".

וטעם הדבר, כי, "במשכן לא היה נמצא עדיין תכלית השלימות, שהיה רק דירת עראי של הקב"ה, כמו שכתוב29 ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן כו', לכן נעשה כפי אופן סדר השתלשלות העולמות... כותלי המשכן היו מקרשים שהן בחינת צומח, ו(רק) קרקע המשכן היה מעפר... שהצומח למעלה מן הדומם... והמכסה על המשכן היה מיריעות... בחינת החי שלמעלה במדריגה גם מבחינת הצומח כו'.

"אבל במקדש היה בו תכלית השלימות, כי היה דירת קבע של הקב"ה, כמו שכתוב30 זאת מנוחתי עדי עד, שהיה מעין עולם-הבא וכפי שיהיה באלף השביעי כשיהיה מנוחה לחיי העולמים, שאז תתעלה הארץ העליונה שהיא בחינת מלכות דאצילות להיות למעלה מכולם31, וכמו שכתוב32 אשת חיל עטרת בעלה... לכן אף בבית-המקדש שהיה מעין עולם-הבא נעשה עיקר הבית מאבנים ועפר שהם בחימת דומם... רק שכלונסאות של ארז שהיה בהתקרה הם היו בחינת תמכין לבד לעיקר התקרה הנעשה מבחינת דומם".

וזהו הפירוש - "קורות בתינו ארזים וגו'":

פירוש אחד - "קאי על המשכן"33, שהיה מארזים, ואילו המקדש, שהיה מאבנים, הוא באופן נעלה יותר.

ופירוש השני - "קאי בבית-המקדש דשלמה"34, "קורות בתינו דבית-המקדש דשלמה דארזים, לשבח קאמר, דמה שהיה במשכן דמשה דפנות מעצי ארזים, בחינת משפיעים... בבתינו, הן רק בחינת קורות להחזיק עליהם המעזיבה, שנקרא תמכין בלבד"35.

ועד לסיום הכתוב, "רהיטנו ברותים", דקאי על בית-המקדש דלעתיד לבוא, כפירוש התרגום "יתיר יהי יאי בית מקדשא דעתיד להתבנאה ביומי מלכא משיחא דכשרוהי (תקרה או קורה36) יהוין מן ארזין דגנתא דעדן ושירתוהי (רצפה36) יהוין מן ברתי ושני ושורבני", היינו, ש"הרצפה של בית-המקדש דלעתיד-לבוא יהיה חשוב יותר מהקורות דבית-המקדש דשלמה, וממילא שהקורות של בית-המקדש דלעתיד לבוא יהיו חשובים עוד יותר כו'"36.

ד. וביאור הקשר לפרשת ויגש, "ויגש אליו יהודה":

יוסף ויהודה הם בדוגמת המשכן ומקדש, צומח ודומם, "יוסף לשון תוספת וריבוי... הוא עניין בחינת צומח... ויהודה הוא בחינת ארץ, מלכות דאצילות, שהיא בחינת (ותעמוד) הדומם דאצילות, ולכן יהודה לשון הודאה וביטול, שהדומם יש בו בחינת הביטול ביותר37.

ולכן, בזמן הזה, יוסף הוא למעלה מיהודה (צומח למעלה מדומם), ולכן "ויגש אליו יהודה", שיהודה ניגש ליוסף כדי לקבל השפעה כו', "אבל לעתיד לבוא יתעלה יהודה להיות למעלה מבחינת יוסף".

וכמודגש גם בהפטרה (סיום וחותם הקריאה) דפרשת ויגש - "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו וקרב אותם אחד (הראשון) אל אחד (השני) גו' הנה אני לוקח את עץ יוסף גו' ונתתי אותם עליו (למעלה ממנו) את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד גו' ועבדי דוד מלך עליהם"38, עד "ודוד עבדי נשיא להם לעולם"39.

ה. על-פי זה יש לפרש העילוי דפרשת ויגש לגבי הקריאה דחנוכה - "מעלין בקודש":

בקריאה דחנוכה מדובר אודות חנוכת המשכן, ואילו פרשת ויגש קשורה עם השלימות דבית-המקדש,

כי תורה בפירושה (תורה שבעל-פה) ניתנה40: "קורות בתינו ארזים גו'" (שהובא ונתבאר בהתחלת דרושי החסידות דפרשת ויגש).

ובזה גופא (נוסף לכך שמעלת המקדש לגבי המשכן היא להיותו "מעין עולם הבא מה שיהיה באלף השביעי כשיהיה מנוחה לחיי העולמים") - בית-המקדש דלעתיד לבוא, כי:

כיוון שנמצאים בזמן הגלות לאחרי חורבן בית ראשון ובית שני, הרי, מובן וגם פשוט, שהמדובר אודות בית-המקדש דלעתיד41, כאשר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", שאז יבנה בית-המקדש השלישי, שהוא נעלה יותר מבית ראשון, וגם מבית שני.

[אף שנאמר בו "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"42, דקאי על בית שני43, שהיה גדול מבית ראשון בבנין, וגם בשנים (כי בית ראשון עמד ת"י שנים, ובית שני עמד ת"כ שנים44), הרי יש אומרים דקאי על בית-המקדש דלעתיד לבוא45],

עד לעילוי שבאין-ערוך לגמרי, שיהיה בו "להצדיק" את החורבן דבית ראשון ובית שני, ירידה מבהילה - צורך עלייה מבהילה (למעליותא): כדי לבוא לתכלית העילוי דבית שלישי!

ונוסף לזה, המשך הכתוב "רהיטנו ברותים" קאי מלכתחילה על בית-המקדש דלעתיד-לבוא, כפירוש התרגום.

וכל זה מודגש יותר בהפטרה דפרשת ויגש, שהיא סיום וחותם46 ("הכל הולך אחר החיתום"47) דפרשת ויגש - שבה מדובר אודות המעמד ומצב דלעתיד-לבוא, עד "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

ו. המורם מכל האמור לעיל:

לאחרי סיום ימי חנוכה, כל ענייני העבודה דחנוכה, כולל קריאת התורה דימי חנוכה, הן אצל העולה לתורה ומברך, והן אצל השומעים, "שומע כעונה"48, ואדרבה, "גדול העונה אמן יותר מן המברך", בדוגמת נצחון המלחמה על-ידי הגיבורים49 - הנה, בבוא יום א' דפרשת ויגש, ועל-אחת-כמה-וכמה ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב50 (ועל-דרך זה ביום השישי שנאמר בו "טוב" ב' פעמים51), עד לתכלית השלימות דפרשת ויגש ביום השבת, אזי מתחיל זמן (ובמילא - נמשך גם בבחינת המקום52) חדש, השייך לבית-המקדש העתיד וגאולה העתידה, על-ידי "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", דוד מלכא משיחא.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויגש ה'תשמ"ז;
'תורת-מנחם - התוועדויות' התשמ"ז, חלק שני, עמ' 196-201)

----------

1) להעיר מדברי השל"ה (חלק תושב"כ, דרוש צאן יוסף (רצז,א ואילך)) "שלשה פרשיות אלו (וישב מקץ ויגש)... מדברות מעניין... יוסף... יען כי באלו הפרשיות חלו ימי חנוכה או לפניהן או לאחריהן... יש שייכות לאותן הפרשיות שחלו בהן כי הכל מיד ה' השכיל, ועניין יוסף יהיה ג"כ במלכות חשמונאי... כמו שיתבאר כו'", עיי"ש בארוכה.

2) זוהר ח"א רה, סע"א. ח"ג צד, ריש ע"ב.

3) ובנוגע להלכה - אין עניין יוצא מידי פשוטה של הלכה, במכ"ש וק"ו מהא ד"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (שבת סג,א. וש"נ), ש"בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא" (סוטה טז,א), משא"כ בהלכה, הרי כל ענינה שנאמרת "בלשון ברורה ודרך קצרה... עד שיהיו כל הדינים גלויין לקטן ולגדול" (כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לספר היד), ובמילא, לא שייך בזה יוצא מן הכלל.

ולהעיר מהעילוי דהלכה - שהיא בחי' אמת לאמיתו שבתורה, "והוי' עמו שהלכה כמותו" (סנהדרין צג,ב), למעלה מהענין ד"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין יג,ב. וש"נ), ע"ד ובדוגמת העילוי דשם הוי' לגבי שם אלוקים (ראה אוה"ת יתרו עמ' תתצ ואילך. ועוד), שם המפורש שם העצם ושם המיוחד (נסמן בלקו"ש חט"ו עמ' 233-4).

4) ראה ברכות כח,א. וש"נ. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה הכ"א. ובכ"מ.

5) שבת כא,ב. רמב"ם הל' חנוכה רפ"ד. טושו"ע או"ח הל' חנוכה סתרע"א ס"ב.

6) אבודרהם סדר הדלקת נר חנוכה. הובא בעט"ז או"ח שם.

7) להעיר מתוכן שמות הספרים - שמות שניתנו ע"י רבותינו נשיאינו, בהסכמתם או אפילו ביזמתם, או עכ"פ מפני שנהגו ישראל לקרותם בשם זה - ראה הקדמת ספרים אלה (ונפק"מ גם להלכה - בנוגע לכתיבת שמם בשטרות, בנוגע לנדרים, וכיו"ב):

"תורה אור" - שענייני החסידות אשר בו הם באופן גלוי ומואר, במכ"ש וק"ו מכללות העניין ד"תורה אור" (משלי ו,כג), גם בנוגע לנגלה דתורה, ועאכו"כ בפנימיות התורה:

"תורת חיים" - שענייני החסידות אשר בו הם נמשכים בהרחבה באופן פנימי, עד "שמתפרנסין" ונעשים חלק מחייו של היהודי, בחיי היום-יום:

ו"אור התורה" - הדגשת מעלת האור, שהוא אור התורה, שלא בערך לגמרי לשאר ענייני אור: אור הנר, אור האבוקה, אור המדורה, אור הלבנה, אור השמש, אור שבעת הימים, עד לאור דלעת"ל, "שבעתיים כאור שבעת הימים" (ישעיה ל,כו) - ראה סוטה כא,א. קונטרס עה"ח בתחלתו. ועוד.

8) סה"ש תש"ב ריש עמ' 19. תש"ה עמ' 60. ולהעיר מהשייכות דחכמה ובינה (אדה"ז ואדהאמ"צ) ל"אור" ו"חיים" (תורה אור ותורת חיים) - ראה ספר-הערכים - חב"ד ערך "אור, מים, רקיע" (עמ' תלג ואילך). וש"נ.

9) נשא ז,ב-ג.

10) שם,י.

11) במדב"ר פי"ד, יג.

12) נשא ז,יא.

13) שם,פד.

14) במדב"ר פי"ד, יב בסופו.

15) ראה קונטרס משיחות ש"פ וישב, א' דחנוכה ס"ג-ד תשמ"ז.

16) נשא ז,פח.

17) להעיר מי"ג מידות שהתורה נדרשת כו' מכלל ופרט ומפרט וכלל וכלל ופרט וכלל - וראה בסידור של"ה שם. ובכ"מ.

18) בהעלותך ח,כ.

19) פרש"י עה"פ.

20) גם ביחס לריבוי המתנות שניתנו בעת חנוכת המשכן, תוספת אורות עליונים שירדו בגילוי השכינה - ראה תו"א וישב כט,ד. לקו"ת נשא כט,א. ברכה צח, סע"ב ואילך.

21) ראה לקו"ת שה"ש כד,א ואילך. ובכ"מ.

22) שה"ש א,יז.

23) ויש לקשר זה עם ימי חנוכה - ע"פ המבואר לעיל (קונטרס משיחות ש"פ מקץ, זאת חנוכה, ס"ט) שהעניין דחנוכה הוא "והוי' יגיה חשכי", ובזה גופא (שבת הב' דחנוכה), לא רק החידוש באור, שיכול להאיר גם את החושך, אלא החידוש בחושך, שנעשה כלי, כלי מוכשר וראוי שיתגלה בו האור. וזוהי גם מעלת המקדש לגבי המשכן - שאע"פ שגם במשכן היה מבחינת הדומם, היינו, גילוי והמשכת אלוקות עד למטה מטה, בבחינת דומם, מ"מ במשכן (עיקר) החידוש הוא שהאור מאיר גם במקום התחתון. ובמקדש עיקר החידוש הוא שהתחתון נעשה כלי לאלקות (ראה לקו"ש ח"ו עמ' 20-21. וש"נ).

24) בהבא לקמן - ראה תו"א ריש פרשתנו. ובארוכה - תו"ח שם. אוה"ת להצ"צ שם (כרך ה תתקפה, ב), ועה"פ.

25) תרומה כו,טו.

26) תו"ח שם.

27) רמב"ם הל' ביהב"ח פ"א ה"ט (וגם הראב"ד ס"ל כן - ראה כס"מ שם). חינוך מצווה תצב - הובאו בתו"א שם.

28) פרטי העניינים בנוגע ל"עץ" שהיה במקדש - ראה לקו"ש מסעי תשד"מ ס"ב בהערות, וש"נ.

29) שמואל ב' ז,ו.

30) תהילים קלב,יד.

31) להעיר גם מהשייכות לחנוכה: (א) הפטרה דשבת חנוכה (הא') היא "רני ושמחי בת ציון" - דאף שבחי' בת היא היותר תחתונה, כדאיתא במדרש (שמו"ר ס"פ פקודי. שהש"ר ספ"ג) משל למלך שהיתה לו בת כו' והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי, מ"מ, לעתיד לבוא יהיה העילוי ד"בת ציון" דווקא, מכיוון שספירת המלכות (בחינת בת) תעלה בתכלית העילוי כו' (תו"א מקץ לו,ד. ובכ"מ). (ב) "זאת חנוכה", לשון נקבה דווקא, ע"ד מ"ש "בזאת יבוא אהרן גו'", מצד העילוי המיוחד דספירת המלכות דווקא (ראה ס' הליקוטים (דא"ח צ"צ) ערך זאת. וש"נ).

ויש לקשר זה עם העניינים ד"והוי' יגיה חשכי" שחנוכה (כנ"ל הערה 23) - כי, בחי' בת (מלכות), מקבל, הו"ע של חושך לגבי המשפיע, לית לה מגרמא כלום, שלכן זקוק לקבל מבחי' שלמעלה ממנו, אמנם, עי"ז מתגלית בו (גם) מעלתו העצמית דווקא, למעלה מבחי' המשפיע, בבחינת "נקבה תסובב גבר" (ירמי' לא, כא. וראה תו"א סוף פרשתנו. ובכ"מ).

32) משלי יב,ד.

33) ראה אוה"ת שה"ש עה"פ: "בתו"א פ' ויגש כו' לפי זה קורות בתינו ארזים קאי על המשכן" (כפרש"י עה"פ).

34) תו"ח ר"פ ויגש - כפירוש התרגום עה"פ. וראה יומא לח, א.

35) תו"ח שם (צב,ד).

36) אוה"ת שה"ש שם.

37) ויש לקשר עניין הביטול דיהודה עם קרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח והמשכן - כדאיתא במדרש (במדב"ר פי"ג, ג. וראה אוה"ת פרשתנו שמט,ב) "שפל רוח יתמך כבוד, זה יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף... אמר הקב"ה, יהודה, אתה השפעת עצמך מפני אחיך הקטן הימך, חייך כשיוקם המשכן ויבואו השבטים להקריב... אתה הוא שתקריב ראשון".

38) יחזקאל לז,טז-כד.

39) שם,כה. וראה בד"ה ועבדי דוד תרצ"ט (תש"ח), ועוד.

40) הקדמת הרמב"ם לס' היד.

41) שבנינו יהיה (גם) דוגמת בית ראשון ושני - כמובן מפס"ד הרמב"ם (הל' ביהב"ח פ"א ה"ד) "בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן בנין העתיד להבנות אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל" (וראה גם הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות בנוגע למסכת מדות. תויו"ט בפתיחה למס' מידות). וכן הוא בפנימיות העניינים - שכולל את העניינים דבית ראשון ובית שני (ראה זח"ג רכא,א).

42) חגי ב,ט.

43) ראה ב"ב ג, סע"א ואילך ובפרש"י.

44) להעיר ששניהם (בית ראשון שעמד ת"י שנים, ובית שני שעמד ת"כ שנים) מרומזים בעניין הדלקת המנורה ("בהעלותך את הנרות", סיום וחותם הקריאה דחנוכה) - כי, בנוגע לשמן המנורה נאמר "כתית","רמז  ת"י ת"כ שנים היה נוהג הדלקת המנורה" (בעה"ט ר"פ תצוה), ולמעלה מזה - דשלך (הדה"נ) גדול משלהם, אינם בטלים לעולם, ביהמ"ק השלישי, בית נצחי (הקשור עם פ' ויגש).

45) ראה זח"א כח,א.

46) ובפנימיות התורה, שבה מודגש יותר עניין האור והגילוי (כנ"ל בהערה 7) - הרי זה מודגש מיד בתחילת הפרשה, "בפירושה", התחלת הדרושים דפ' ויגש.

47) ברכות יב,א.

48) סוכה לח,ב. ובכ"מ.

49) ברכות נג,ב. נזיר בסופה.

50) פרש"י בראשית א,ז - מב"ר פ"ד, ו.

51) בראשית א,כה. שם, לא. וראה חזקוני ורמב"ן עה"פ שם, לא.

52) ראה שעהיוה"א פ"ז (פב,א): גדר ובחי' שם עולם נופל על בחי' מקום ובחי' זמן. ובלקו"ת (ברכה צח,א): שהמקום והזמן שניהם הם נבראים בבחינה אחת.

ענייני משיח וגאולה

מאורע שלמעלה מדרך הטבע שהיה יכול להיות עניין של גאולה...

מדוע בזמננו מוכרח העניין דהפצת המעיינות יותר מבדורות קודמים?

ידוע ביאור רבינו הזקן על התגלות תורת החסידות בזמנו - שזהו כמשל בן מלך החולה, וגילו שאי-אפשר לרפאותו אלא על-ידי זה שישחקו את האבן הטובה שבכתר אביו המלך, שבלעדה עלול להתבטל כל ערכו של הכתר, ויערבו במים, וישקו את בן המלך - הנה לכתחילה אין המלך נותן זאת, וגם כאשר באים אל המלך ואומרים לו שהחולי התגבר, עדיין מהסס המלך לסכן את כתר המלוכה, ומחפש אולי ימצאו רפואות אחרות; אך כאשר אומרים למלך שהחולי התגבר עד כדי כך שגם אם ישחקו את האבן הטובה... ויערבוה במים וישפכו, הנה מצד תוקף החולי ייתכן שהמים לא יגיעו... אל בנו... - הנה אז אומר המלך... שדווקא בשביל בן כזה, יש להוציא את האבן הטובה מהכתר... לשחקה ולערבה במים ("פאנאנדער-וואסערן") ולשפוך על בנו... פן ואולי תיכנס טיפה אחת... לתוך פיו של בנו, וירפא מחליו.

והרי הדברים קל וחומר:

אם בזמן הבעש"ט הוצרך להיות הגילוי דרזין-דרזין... ואם הוצרכו לזה בדורו של רבינו הזקן... כאשר תורת החסידות באה בהבנה והשגה יותר, והיינו, שנמשכה למטה יותר עד שגם השכל של הגוף ונפש הבהמית יוכל להבין זאת, שאז היה הרי דור דעה בערך לדורנו זה, ומובן בפשיטות שאז היתה נתינת הרזין-דרזין באופן שהיו פיות פתוחים אצל ראשי אלפי ישראל... ובמילא פתחו גם את כלי-הקיבול אצל כל ישראל,

על-אחת-כמה-וכמה בדורנו, דור יתום... שאז נותנים את מעיינות הבעש"ט באופן המובן יותר, ובאופן גשמי יותר, עד שאפילו תינוקות יוכלו לבוא ולהגיע אל המעיינות (כדאיתא בזוהר),

ובטוחים, וישנה הברכה ונתינת-כוח של רבותינו... נשיאינו... שאפילו אם בתחילת שתיית הרזין-דרזין נשארים השפתיים קמוצות ונשפך מסביב ("עס גיסט זיך ארום און ארום")...

- ונמצא שלפי שעה... ביטלו את כתר המלך... ושחקו את האבן הטובה... והלבישו זאת באותיות כאלו שאפילו תינוק... בשכלו המגושם... יוכל גם הוא לקבל זאת, כיון שנעשה בדרגא שלו ובערך שלו, והרי מובן עוצם הירידה, שהאבן טובה שבה תלוי היוקר והיופי של כתר המלך וכל עניין הכתרת המלך, יהי' ממנה מין משקה בערכו של תינוק קטן לגמרי שאין לו שייכות כלל לשתייה -

מכל-מקום, ישנה ההבטחה שסוף-כל-סוף יפעל הדבר ("עס וועט דערנעמען")...

 (מהתוועדות י"ט בכסלו ה'תש"כ - בלתי מוגה)

המעשה הוא העיקר

ה"כובד ראש" לפני התפילה הוא תנאי!

חייבים ללמוד חסידות לפני התפילה

בנוגע לאריכות הלשון בדברי המשנה "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (דלכאורה הווי ליה למימר בקיצור: "עומדין להתפלל מתוך כובד ראש") - שאין זה רק לכתחילה, אלא גם בדיעבד הרי זה מעכב.

כלומר: עניין התפילה שחיובה בכל יום [לדעת הרמב"ם - מן התורה, ולדעת כמה ראשונים - מדרבנן, ומכל-מקום, הרי "חמורין דברי סופרים יותר מדברי תורה"], ולא רק פעם אחת ביום, אלא שלוש פעמים בימות החול, ועוד יותר בשבתות וימים טובים, ועד ליום-הכיפורים שהוא יום שנתחייב בחמש תפילות - הנה לא רק לכתחילה צריך להיות "כובד ראש", ואם לאו, אינו מהדר במצוות, אלא משמעות הלשון "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" היא, שזהו עניין שמעכב בדיעבד.

והיינו, שבנוגע לכל תפילה שבכל יום ויום צריכה להיות הקדמת העניין ד"כובד ראש" - שפירושו "הכנעה ושפלות", והעצה לזה היא - כפי שפוסק הרמ"א בשולחן-ערוך שצריך להתבונן "מרוממות הא-ל יתברך ובשפלות האדם", ומובן, שאין זה עניין שיכול להעשות "בפיהם ובלשונם... ולבם לא נכון עמו", אלא צריך להיות לימוד והתבוננות באופן שעל-ידי זה תהיה התוצאה ד"כובד ראש", "הכנעה ושפלות", וכאמור, שאין זה רק עניין של לכתחילה, הידור ושבח מצווה, אלא לעיכובא.

והביאור בזה:

כאשר אומרים לאדם "דע לפני מי אתה עומד", אזי מתבטלת לגמרי האפשריות שהאדם יוכל לעמוד בתפילה לפני מי שאמר והיה העולם ולבקש את צרכיו, שהרי זהו עניין שבאין ערוך לגמרי!

ובלשון הכתוב: "אם חטאת מה תפעול בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח", ואם-כן, למאי נפקא-מינה אם הוא מתפלל ומבקש אם לאו, אם יש בידו תורה ומצוות אם לאו - בה בשעה ש"מה מידך יקח"?!

ונמצא, שהמושכל הראשון הוא - "אין עומדין להתפלל"; וכדי לשלול את העניין ד"אין עומדין להתפלל", שהאדם יוכל לעמוד בתפילה לפני המקום ולבקש צרכיו, שזה גופא מורה על השייכות בין האדם המתפלל עם זה שממנו מבקש את צרכיו - הנה על זה אומרת המשנה "אלא מתוך כובד ראש" ...

וביטול זה - הכנעה ושפלות - הוא ה"כלי" שפועל את האפשריות שהאדם יוכל לעמוד בתפילה ולהתקשר עם הקב"ה, והיינו, לפי שכן הוא רצון הבורא, וכמו שכתוב "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".

ועל-פי זה מובן הטעם שהעניין ד"כובד ראש" קודם התפילה אינו רק הידור מצווה, אלא זהו תנאי שמעכב את קיום המצווה, שאי-אפשר בלאו הכי - "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"...

וזהו הטעם שהנהיגו שחייבים ללמוד קודם התפילה עניין שמביא לידי התבוננות בגדולת הוי' - שאין זה לימוד נוסף במשך היום, אלא לימוד שהוא תנאי המעכב שלולי זאת לא יכול להיות עניין התפילה.

(מהתוועדות י"ט בכסלו ה'תשי"ט - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

הפצת ספרי חב"ד

נושא ההוצאה-לאור תפס מקום נכבד ביותר אצל הרבי, שעסק בכך עוד בימי חותנו, הרבי הקודם * הרבי ראה בכך דרך יעילה להפצת מעיינות חסידות חב"ד ופעל בכל דרך אפשרית להדפיס ולהפיץ כמה שיותר ספרי חב"ד * "על-ידי זה מוסיף אור בנפשות של כמה וכמה מישראל וחלקם בעולם" * בבואנו מיום ה' בטבת, חג הניצחון של הספרים

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

כשנתמנה הרבי לעורך הראשי של מערכת אוצר החסידים וקה"ת (בחיים-חיותו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ) והחל לטפל בהוצאתם לאור עולם של כתבי רבותינו נשיאינו ותלמידיהם, שבדפוס ושבכתב - דרוש היה טיפול רציני בעריכה, בהדפסה, בהשגת משאבים, וכמובן שכל אלו הוטלו עליו. אך לא רק אלו. מסתבר שהרבי נטל על עצמו גם את כל העיסוק הטכני סביב זה - הכנה ומסירה לדפוס, ארגון משלוחי הספרים, הפצתם וזירוז אחרים בהפצתם. הדבר השתנה לאחר קבלת הנשיאות, כאשר הרבי המשיך לטפל בעיקר בעריכה (אז גם הצטרפו כמה אברכים אשר סייעו למלאכה בעוד הרבי עומד על גביהם). רשימתנו זו עוסקת בעיקר בכל הנוגע להתעסקות הרבי בספרי קה"ת והפצתם.

כל יום שעובר, אבדה שאינה חוזרת

"וכל יום שעובר היא אבדה שאינה חוזרת, ובפרט בעניין הפצת ספרי חסידות חב"ד..." - כותב הרבי (ח' באדר תשט"ז - 'הפרטיזן' עמ' 85) להרה"ח ר' זושא וילימובסקי, אשר הרבה להפיץ ספרי חסידות בכל מקום, כולל בהיכלי ישיבות מכל החוגים.

"אם היה מתבונן שיסודר, ודווקא בסדר מסודר, עניין הפצת ספרי חסידות, עניינים כאלו שזהו דרישת השעה, שעל-ידי זה היה מוסיף אור בנפשות של כמה וכמה מישראל וחלקם בעולם, שבוודאי היה בורא עולם ומנהיגו נותן שכרו בהוספת אור כמה פעמים ככה בחלקו הוא" - זו אחת משלל ההתבטאויות של הרבי להרה"ח ר' אברהם פאריז (ו' בתשרי תשי"ז - 'אחד היה אברהם' עמ' 249).

"מצערני במאוד מאוד"

בכ"ה בסיוון תשי"ג כותב הרבי להרה"ח ר' אברהם פאריז (שם עמ' 226): "לפלא גדול שכיוון שבטח ביאר הרבא"ג [=הרב בנימין אליהו גורודצקי] שי' אודות הזריזות הנחוצה ביותר בעניין הבאת משלוח ספרי קה"ת מכאן בהקדם, ובכל זאת לא יצא הדבר לפועל עד עתה".

ושוב מוסיף בז' במנחם-אב של אותה שנה להנ"ל (שם עמ' 227):

מצערני במאוד מאוד - וכמו שכתבתי כמה-פעמים - עניין העיכוב בשילוח ספרי הוצאת קה"ת לארץ-הקודש ת"ו, ובפרט שחודשי אלול ותשרי ממשמשים ובאים וצריך היה לסדר שעד אז כבר יהיו הספרים ובפרט ספרי החסידות, ושיוכלו להפיצם במקח הזול.

מניעות ועיכובים

בי"א באדר ב' תשי"ד (שם עמ' 230) מתייחס הרבי להצעה לפתיחת חנות מיוחדת בתל-אביב:

אין נראה לי להרבות בהוצאות, ותמיהה מפני מה אי-אפשר שיהיו בחנות דעתה, ובפרט שהיא בתל-אביב וכבר נתפרסמה.

בפועל, נערמו קשיים רבים על הבאת ספרי קה"ת מארה"ב לארץ, ובקשה מיוחדת לקבלת רשיון לכך נפסלה. הנימוק לדחייה: "כי ספרי קה"ת מתחרים עם הספרים הנדפסים בארץ-הקודש ת"ו". הרבי אינו מוותר ומורה להגיש בקשה חדשה. לגבי טענת התחרות כותב הרבי: "ומובן אשר אין לזה שחר, כי זהו היפך המציאות" (כמתואר באיגרת מי"א באייר תשי"ד - שם, עמ' 230).

בקרוב יבוא הזמן...

כשהגיעו סוף-סוף הספרים מתחדשת תביעת הרבי והפעם: הפצת ספרים והתעסקות בכך כדבעי!

הרבי (באיגרת מא' בתמוז תשי"ד - שם,  עמ' 232) מצטט לכך פתגם הרבי הקודם:

ומזמן לזמן, הנני נזכר על פתגם  כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבקרוב יבוא הזמן, ימים שאין בהם חפץ שהם ימות המשיח, און מען וועט זיך חאפען פארן קאפ, [=ויתפסו את הראש] שזה עתה היה זמן שהיו יכולים לפעול כהנה וכהנה און מען האט דאס דרוכגעלאזען אזא זמן [=ונתנו להזדמנות זו לחלוף].

"מעט ביותר וביותר"

בכ"ה במרחשוון תשט"ו (שם עמ' 234-233) שוב מאחל הרבי: "ויהי-רצון אשר מכאן ולהבא יחול שינוי גם בזה", כיוון שלדעת הרבי "כמות הספרים שהפיצו - הוא מעט ביותר וביותר".

הרבי ממשיך להביע צערו (במכתב מי"ד כסלו תשט"ו - שם עמ' 234) כי "למרות מה שכתבתי על-דבר הפצה, מצטער הנני כי כנראה אינה במידה המתאימה כלל וכלל".

הרבי מציע:

אפשר כדאי היה לעשות מכירה בתנאים נוחים למשך זמן, היינו מין ראספראדאזשא [=מכירה כללית בהנחה], כי מה תועלת שיהיו הספרים מונחים ונמכרים בכמות פחותה יותר.

אף כי הרבי גם מדגיש שאין להוריד את המחיר יותר מדי וזאת כדי שלא לפגוע בערך הספרים - "יש להיזהר שלא יטעו לומר אשר שוויים של הספרים הוא זה".

הפצה דרך חנויות הספרים

כבר נזכר לעיל שמו של הרה"ח ר' זושא ווילימובסקי, שהיה אחד האנשים שעסקו בפועל באופן עקבי בהפצת ספרי קה"ת. [והרבי בעצמו העיד עליו באיגרת מי"ז בסיוון תש"כ ('הפרטיזן' עמ' 93) ועל "פעולותיו בקודש, הפצת המעיינות, הפצת הספרים וכו'", נוסף על "פעילות... בענייני הכפר בשטחים שונים שעשה בזה בזירוז ובמרץ והרי גם ראו תועלת ופירות בזה"].

בי"ט באדר תשט"ו (שם עמ' 83) כותב לו הרבי:

נהניתי לקרות במכתבו שניכרת הזזה בהפצת הספרים. ויהי-רצון שתהיה הזזה ממשית, ועל-כל-פנים מעין ובמקצת מן האפשרי ומוכרח לפי דרישת השעה, וההצלחה הניתנת מלמעלה, והשם-יתברך יזכהו להיות הוא הצינור ושליח בזה.

עוד לפני כן כתב לו הרבי בא' בטבת של אותה שנה (שם):

ולפלא שאינו מזכיר על-דבר מכירה למוכרי ספרים, שמלבד הפרסום הנעשה על-ידי זה שהספרים נמצאים בכמה וכמה מקומות, הנה גם בהנוגע להפצה מובן, אשר כל המחפש ספר פונה למוכר ספרים, ובמילא מתגדלת על-ידי זה אפשריות ההפצה.

ובהמשך המכתב, מציע הרבי:

כן צריך להשתדל - מכמה טעמים - שהעתונים ידפיסו ביקורת בעין טובה על-דבר הספרים השונים והקונטרסים, שעל-ידי זה מתעורר החשק אפילו אצל הרחוקים, לעת-עתה, מאנ"ש לראות הספר והקונטרס עצמו וכו'.

"נא לשלוח"...

כחלק מהפצת ספרי חב"ד והחדרתם לתודעה הכללית, הורה הרבי לא-פעם (לעיתים במכתבי המזכירות) להרה"ח ר' אברהם פאריז לשגר או לתת ספרים לאישים שונים. להלן שורת דוגמאות מתוך 'אחד היה אברהם'):

* הננו בזה לבקשו שיואיל נא להמציא שורת הספרים "שדי חמד" להרה"ג כו' יוסף שי' דינקליס מירושלים ת"ו (ת.ד. 5081) ושזהו על-פי הוראה מכאן". (כ"ג בסיוון תשי"ח).

* כשיפנה לכת"ר הרב יודא אבידע שי', גר ברחוב המלך גורג' 41, ירושלים, ויבקשו מהשיחות הנדפסות (ליקוטי-דיבורים וכדומה), נא לתת לו טופס אחד מכל מה שיבקש מהנ"ל, חינם, ולהודיענו מזה (ב' בכסלו תשכ"א).

* עם ביקורו של הד"ר זרח שי' ווארהאפטיק כאן והשיחה איתו, הבטיחו לו שישלחו טופס אחד מכל אשר הוצאנו לאור (בין בלה"ק בין באנגלית וכו')... לסדר שישלחו טופס אחד בשביל הספרייה התורנית המרכזית, על כתובת משרד הדתות, בירושלים ת"ו... (כ"ג בטבת תשי"ז).

* הננו לבקשו שיואיל נא להמציא להרב קלמן שי' כהנא... הספרים: תורה-אור, ספר המאמרים... ספר השיחות וקובץ 'היום יום', ושזהו על-פי הוראה מכאן (י"ד באלול תשי"ז).

* הננו בזה לבקשו שיואיל נא להמציא לר' זלמן אסיסקביץ טופס אחד מספר התניא וטופס אחד מהליקוטי-תורה (כ"ז בשבט תשח"י).

* בהתאם להוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א, נא לשלוח ספר תניא, ותורת החסידות למר דוד שי' קדוש... מרכז לשקום עורים 'מגדל אור' קריית-חיים חיפה (כ"ד בכסלו תשכ"א).

* נא למסור לחתנו הרה"ח ר' אברהם-חנוך שי' גליצנשטיין שישלח, על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א, את חוברת 'פרשת חג הגאולה י"ט כסלו' שזה עתה יצאה-לאור, למר מ. ניומן... רח' לילינבלום 38 תל אביב (כ"ד בכסלו תשכ"א).

* בבקשה לשלוח בהקדם למר זלמן שי' שזר טופס אחד מהספר 'שער היחוד ושער האמונה' לאדמו"ר האמצעי, ולהודיעו שעושים אתם זאת על-פי בקשתנו (כ"א במנחם-אב תשכ"א).

מודעה אחת בשנה!

בתחילת חודש אדר א' תשל"ג כתב הרבי פתק חריף אודות עסקנות חב"ד בארץ-הקודש וקבל על כך כי אין "מי שידפיס על-כל-פנים פעם אחת בשנה מודעה אחת במכתבי-עת שיש ספרי חב"ד שנדפסו ואפשר לקנותם"...

לא היתה זו הפעם הראשונה בה התבטא הרבי בנושא זה בחריפות. בהזדמנות אחרת (בשנת תש"ל) כתב הרבי:

כמה וכמה מכתבים מארץ-הקודש ת"ו נתקבלו לכאן שואלים איפוא אפשר לקנות תניא בארץ-הקודש ת"ו - עד כדי כך אין איש מעונין שם לעשות מה שהוא בזה וכיוצא-בזה.

והרבי המשיך:

הספרים דדא"ח במחסן - מונחים כאבן שאין לה הופכין (אם עדיין נמצאים שם)...

 וגם לגבי הפצת ספרי קה"ת בניו-יורק, תביעותיו של הרבי היו חד-משמעיות ולעיתים אף חריפות. הנה, לדוגמה, פתק של הרבי להרה"ח ר' שניאור-זלמן גוראריה (ע"ה) בסוף מנחם-אב תשל"ב:

להעיר:

- חלק חשוב מהנדפסים 1) מונח במחסן, 2) נשלח לכתובת (שכנראה נלקחו מספר הטלפונים וכו') ובמילא מובנות התוצאות וכו'.

ממעייני החסידות

פרשת ויגש

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני... ואל יחר אפך בעבדך (מד,יח)

מפרש הרב המגיד ממעזריטש:

אדם המתפלל לה' ומבקש על מילוי צרכיו הגשמיים, יהיה עיקר כוונתו שימלא הקב"ה את בקשתו למענו יתברך, שתימשך ברכה והשפעה לחלק הבורא הנמצא בתוכו. תפילה כזו מתקבלת ואין השטן מקטרג עליה, שהרי כוונת המתפלל היא לשם-שמים.

זהו שרמז הכתוב:

"ויגש אליו יהודה" - כשיהודי ("יהודה") ניגש אל ה' ועומד לפניו בתפילה,

"ויאמר בי אדוני" - עליו לכוון שיש בתוכו ("בי") חלק של "אדוני": נפש אלוקית שהיא "חלק אלוקה", ולמענה הוא מבקש ומתפלל. אזי,

"ואל ייחר אפך בעבדך" - כי לא יקטרגו על תפילתו.

(אור-תורה בראשית, דף יט ע"ב)

* * *

יוסף - מסמל את לימוד התורה, "תלמוד".

יהודה - מסמל את קיום המצות, "מעשה".

"ויגש אליו יהודה" - יהודה ("מעשה") ניגש אל יוסף ("תלמוד") כדי לקבל השפעה ממנו, שהרי תלמוד נעלה ממעשה, כמאמר רז"ל (קידושין מ): "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה".

"ויאמר בי אדוני" - תומשך בי השפעתו של יוסף.

אלא שרק עתה, בזמן עבודת הבירורים, תלמוד גדול. אבל לעתיד-לבוא, בזמן ביאת המשיח, בגמר ושלימות עבודת הבירורים, הנה אז תתגלה גודל המעלה שבמעשה ויהיה מעשה גדול, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".

לכן לעתיד-לבא המלך המשיח יהיה משבט יהודה דווקא ולא משבט יוסף.

(ספר-המאמרים תרצ"ט עמ' 191)

* * *

יהודה - מלשון הודאה וביטול, מסמל אדם שהוא בבחינת "עובד ה' בגופו". פירוש: הוא עובד את בוראו על-ידי ביטול גופו וחומריותו; עבודת הבירורים שלו היא בדרך "התלבשות" במתברר - "העלאה" מלמטה למעלה.

יוסף - מסמל אדם שהוא בבחינת "עובד ה' בנשמתו", בחלק הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף. פירוש: עבודתו היא בדבקות וייחוד באלוקות; עבודת הבירורים שלו היא בדרך של "גילוי אור" ו"המשכה" מלמעלה למטה, ולא בדרך התלבשות בדבר המתברר.

המשמעות הפנימית של הגשת "יהודה" אל "יוסף" היא - העלאת בחינת יהודה והתכללותו בבחינת יוסף. זאת אומרת שניצוצות הקדושה שנתבררו מלמטה למעלה בדרך "התלבשות" יעברו "בירור שני" מלמעלה למטה בדרך "גילוי אור".

זהו שכתוב במדרש (רבה) כאן - "אין לשון וייגש אלא לשון שלום":

בירור בדרך "התלבשות" מחייב מלחמה ומאבק עם המתברר. לעומת זאת, בירור בדרך של "גילוי אור" הוא באופן של שלום ומנוחה, כי בהתגלות אור אלוקי מתברר המתברר בדרך ממילא.

(המשך תרס"ו ע' תפח)

בירורי הלכה ומנהג

אמירת "אבינו מלכנו" בתענית-ציבור

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שאלה: מה המקור למנהגנו, וכן מנהג אשכנז כיום, לומר 'אבינו מלכנו' בתענית-ציבור, מה-שאין-כן למנהג הספרדים ורוב החסידים אין אומרים זאת אלא בעשרת-ימי-תשובה?

תשובה: אציין רק מה שמצאתי לעת-עתה בספרים שתחת-ידי, וודאי המצויים בספריות ובמחקרים יוכלו להעמיק ולהרחיב בזה.

המקור לאמירת 'אבינו מלכנו' בכלל (אמירתו בעשרת ימי תשובה מופיעה החל מהסידור הראשון הידוע לנו - סידור רב עמרם גאון1), כתבו הראשונים, הובאו בבית-יוסף2, שהוא מסיפור הגמרא3  "שפעם אחת גזרו תענית [-על הגשמים] ולא נענו, וירד רבי עקיבא לפני התיבה ואמר: 'אבינו מלכנו, חטאנו לפניך' ומיד נענה. וכשראו הדור שנענה באותה תפילה, הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים, וקבעום לעשרת ימי תשובה", עכ"ל הבית-יוסף. ונעתק גם בשער-הכולל4. שם הביא מספר כל-בו גם את המשך הדברים "ועד היום נהגו בקצת מקומות לאומרו גם בשני וחמישי".

בראשונים לא מצאתי מי שהזכיר את אמירתו בתעניות-ציבור הקבועות. בסידורים השונים חיפש זאת הרבי (לצורך בירור הנוסח המדוייק): "ב'סידור של"ה' [שנדפס בשנת] תע"ז ובסידור 'בית א-ל' שהדפיס היעב"ץ בעצמו, אין 'אבינו מלכנו' לתענית-ציבור בפני עצמו [סידור זה נדפס מחדש ע"י הוצאת אשכול, ובנוסף לכך, הרי שם בח"ב, בפרקי י"ז בתמוז וי' בטבת, לא נזכר מאומה בקשר לאמירת 'אבינו מלכנו'. ורק] בסידור 'בית יעקב' הנקרא 'סידור היעב"ץ' (לעמבערג תרס"ד) [יש נוסח 'אבינו מלכנו' לתענית-ציבור, ושם] 'זכרנו לחיים' בהשמטת 'בספר'"5.

בסידור 'עבודת ישראל', בסדר יום-כיפור-קטן6 כתב שיש קהילות שאומרים גם אבינו מלכנו, ומדלגים החרוזים של 'כתבנו'7. גם מסידור 'אוצר התפילות' ("שהוא מדוייק לפי-ערך") ומסידורי 'שער השמים' (וורשא תרמ"ב) ו'תפילה למשה' מביא הרבי שיש בהם נוסח 'אבינו מלכנו' לתענית-ציבור. ע"כ. ובס' 'אוצר טעמי המנהגים'8 משער, שזו הסיבה למנהג הרווח בין האשכנזים לומר מ"החזירנו בתשובה שלמה לפניך" עד "סליחה ומחילה" פסוק בפסוק אחרי הש"ץ, כדי שלא יטעו מנוסח עשרת-ימי-תשובה לנוסח תענית-ציבור ולהיפך.

בתוס' מעשה רב9 כתבו שאצל הגר"א אמרו "אבינו מלכנו" בתענית-ציבור שחרית ומנחה. אבל בס' 'הלכות הגר"א ומנהגיו'10  מביא שיש בזה חילופי גירסאות, ויש מפקפקים באמירת "אבינו מלכנו" בג' תעניות, שיסודם אינו מפני הצרות עכשיו אלא מפני מה שאירע לאבותינו, עכ"ד. ועל-פי זה אומרים זאת בעשרת-ימי-תשובה מפני שאז אנחנו נידונים. וצריך עיון קצת מלשון הרמב"ם11 "שגרם להם ולנו אותן הצרות", וכן מעניינים רבים הנהוגים בתעניות הכתובות שנלמדו מתעניות גשמים, כמו קריאת 'ויחל' בשחרית12, המנהג העתיק שיעמדו שניים לסייע לש"ץ13, ועד אמירת "דברי כיבושין" שנהג בה הרבי14.

המלקטים דזמננו15 מציינים כמקור לאמירה זו את הערוך-השולחן16. הנטעי-גבריאל מצא זאת גם בס' 'מנהגי ביהכ"נ דק"ק אוסטרהא', ומס' 'טל ירושלים' עמ' צט מביא ש"ביום התענית פה עיר-הקודש בכמה בתי-כנסיות אומרים 'אבינו מלכנו' על הסדר כמו בימים-הנוראים, שלא שמעתי זאת בשאר מדינות שהייתי". ולא ידוע לי זמנם של שני ספרים אלו. כמו-כן מציין שם שזה מנהג אשכנזים וחב"ד, אבל למנהג בעלזא, טשערנאביל, מונקאטש ושאר חסידים [-להוציא אליק וגור17], אין אומרים זאת אלא בעשרת-ימי-תשובה.

לגבי מנהג חב"ד בדורות שעברו, כבר הביא ב'אוצר מנהגי חב"ד'17, בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב18 שבמניין של אדמו"ר הזקן "לא היו אומרים (סליחות, ולא) אבינו מלכנו בתענית-ציבור", וכן הנהיג בפועל במניין שהתפלל בו כמסופר שם [ואמר שאין ללמוד מכך שבליובאוויטש נהגו לומר זאת]. אך כשהדפיסו את סידור 'תהילת ה'' ברוסטוב, לכתחילה היה בדעתו של אדמו"ר מהורש"ב שלא להדפיס בנוסח 'אבינו מלכנו' את התוספת לתענית-ציבור, אך לבסוף ניאות להדפיסה.

וחבל שלא הביא שם את דברי הרבי הברורים בנדון19: "אף שבסידור אדה"ז לא צויין בנוסח אבינו מלכנו זה "בתענית ציבור - 'ברך'", ולכן יש מאנ"ש שלא נהגו לאומרו בתענית ציבור - בפירוש הורה כ"ק מו"ח אדמו"ר לאומרו. ובסידור שהוציא לאור כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בראסטוב, הוסיפו ציון זה ב'אבינו מלכנו'".

ואולי (כמו בקשר לאמירת סליחות) קשורה הוראה זו עם החושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא שנתגבר יותר ויותר בדורותינו. והרי כבר ראינו לעיל שהיו מקומות שאמרו זאת בכל שני וחמישי. וראה בשו"ת דברי יציב להאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג20, שהוא התקין, בתקופה מסויימת, עקב המצב, לומר 'אבינו מלכנו' בכל יום.

----------

1) ח"ב עמ' 295.

2) ר"ס תקפ"ד ד"ה נוהגין בקצת מקומות, בשם הכל-בו סי' סד [ולפנינו מופיע כבר במחזור ויטרי עמ' 384 ובארחות חיים הל' ר"ה סי' ב].

3) תענית כה,ב.

4) על סידור אדה"ז, פרק מב ס"ק יב.

5) אג"ק ח"ב ס"ע קסג.

6) עמ' 327.

7) כמו שכתב הרבי באג"ק הנ"ל בשם סידור 'תפלה למשה', ושגם בסידור 'בית יעקב' הנ"ל הביא דעה זו.

8) עמ' תסח.

9) אות מט.

10) להרה"ג ר' משה שטרנבוך, סי' קז.

11) הל' תעניות רפ"ה.

12) ב"י סי' תקע"ה ד"ה ודברי רבינו.

13) טור סו"ס תקס"ו.

14) נסמן בליקוטי-שיחות כרך כ עמ' 352.

15) נטעי-גבריאל בין-המצרים ס"פ י, אשי-ישראל מד,יב.

16) סי' תקס"ו ס"ח.

17) עמ' קסד.

18) אג"ק שלו ח"א עמ' יח. וראה 'רשימות הרב"ש' עמ' פה.

19) ספר-המנהגים עמ' 45, ולראשונה בסוף ה'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק.

20) או"ח סי' עה.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת ויגש
ט' בטבת

שחרית. קריאת התורה: לשלישי, מסיימים: "ותחי רוח יעקב אביהם" (מה,כז)1, לרביעי: "איתו מצרימה" (מו,ז), לחמישי: "הבאה מצרימה, שבעים" (מו,כז)2.

יום ראשון
עשרה בטבת

תענית ציבור3.

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר4. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה בפירוש לפני השינה שיוכל לאכול או לשתות. ואם רגיל לשתות בקומו, אין צריך להתנות לשתייה5.

עלות השחר באזור המרכז לדעה המקדימה: 4:36.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל על ירושלים, מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים6.

שחרית: הציבור אומר 'עננו' רק במנחה, אבל הש"ץ אומר 'עננו' גם בשחרית (בחזרת הש"ץ) בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', "אם יש בבית-הכנסת אף רק שלושה מתענים"7. ואם אין, אומרו ב'שומע תפילה'8.

סליחות9:

אומרים אותן בעמידה10, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו, וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי שמונה-עשרה, בסדר דלהלן11:

אשמנו / א-ל ארך אפים / נפילת אפים / כי עם ה' / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אזכרה / א-ל מלך12 / אלקים באו גויים / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אבן הראשה / א-ל מלך / אבותי כי בטחו13 / א-ל מלך / זכור רחמיך14 / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו15 / הרשענו ופשענו16 / משיח צדקך / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני17 / 'אבינו מלכנו' הארוך18, ובו: 'ברך עלינו שנה טובה'; 'זכרנו ל...' [ולא 'זכרנו בספר'19] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים20.

מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה21. קראו לתורה מי שאינו מתענה, וצר לו להודיע מפני חילול השם - יעלה22.

את הפסוקים: "שוב מחרון אפך...", "ה' ה' א-ל רחום... ונקה", "וסלחת לעווננו" - אומר הציבור בקול רם ורק אחר שסיימו, אומרם הקורא בתורה23. הרבי, כשעלה לתורה, התחיל לאומרם יחד עם הציבור24.

בקריאת הפסוק "ויקרא בשם ה'", יש להפסיק מעט בין 'בשם' ל"ה'" כי בפסוק מופיע תחת המלה "בשם" טעם מפסיק, הטעם 'טיפחא'25.

שיעורי תורה: לכאורה יש מקום (לנוהגים בכיו"ב) ללמוד היום מעניינא דיומא בתנ"ך (מלכים-ב כה,א-ג. ירמיה לט,א. נב,ד-ה. יחזקאל כד)26.

צדקה: בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אוכלים היום27.

תפילת מנחה:

"בשעה מאוחרת"28. סדרה: וידבר וקטורת, אנא בכוח, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים לאחריה חצי קדיש. מפטירים "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נה,ו - נו,ח), ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש, תפילת שמונה-עשרה29.

במנחה אומר גם היחיד 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע". אם שכח (וכבר אמר שם ה' דסיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור', קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומרו כבשחרית בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'.

הנוהגים נשיאת-כפיים בכל יום, נושאים כפיהם גם בתפילה זו30, רק באם התפלה היא לאחר פלג המנחה (באזור השפלה: 3:45). וכשאין נושאים כפיים, אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

תחנון, 'אבינו מלכנו', קדיש תתקבל, עלינו, קדיש יתום, אל תירא, אך צדיקים29.

צאת הכוכבים באזור המרכז: 5:15.

תפילת ערבית: אם קשה לציבור להמתין31, יש להתחיל ערבית כך, שיגיעו בשעה זו לקריאת-שמע, ולפחות - שיסיימו בשעה זו תפילת ערבית, ויקראו אז קריאת-שמע בזמנה.

יום רביעי,
י"ג בטבת

אור ליום רביעי: סוף זמן קידוש-לבנה (לכתחילה) - כל הלילה.

----------

1) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג עמ' 175 (בלתי מוגה).

2) כך קרא הבעל-קורא אצל הרבי, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, כנדפס בחומש 'תורה תמימה' (ההפסקים וכד' הנדפסים שם הם כמנהג ישראל ברוסיה בשעתו. בחומש זה השתמש הרבי לשמיעת קרה"ת וקריאת ההפטרות), וכ"ה בחומשים הרגילים ובס' חת"ת.

3) יום זה הוא התחלת המצור על ירושלים, שהוא המקור לכל הצרות והגלות, ולכן  ישנה בו חומרא לגבי שאר הצומות (ראה לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 267. כרך ט"ו עמ' 420 הערה 78 וש"נ). ומידה טובה מרובה, שכן הוא גם בנוגע לחלק הטוב ד"אתהפכא חשוכא לנהורא" דיום זה, הן העניין המשותף בכל הצומות, והן העניין הטוב שבמאורע הפרטי דעשרה בטבת, 'סמך' מלשון 'סומך נופלים', שמודגשים בעשרה בטבת יותר מאשר בשאר הצומות - לקוטי-שיחות כרך כה עמ' 464.

4) סידור אדה"ז 'סדר ספירת העומר' (שהצום מתחיל בעלות השחר). וראה הנסמן ב'התקשרות', גיליון רפב עמ' 18 הע' 4.

5) שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ.  בכף-החיים שם ס"ק ז אוסר זאת משום אכילה לפני עלות השחר, אבל באג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' עה איתא, שגם לפי האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, מותר לכל הדיעות באם עושה זאת לרפואה, לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה.

6) ראה משנ"ב סי' תק"נ ס"ק ה, כף החיים שם ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

7) ספר-המנהגים עמ' 45, וש"נ לפסקי דינים לאדמו"ר הצמח-צדק או"ח סי' תקס"ו ולשו"ת שלו שער המילואים ס"ח. בשו"ת שם דן לומר עננו אף בלא "שבעה שאכלו פחות מכשיעור" האמורים שם, ובפסקי-דינים (שנכתב אח"כ) הורה כן למעשה, ואף באג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חט"ז עמ' שיג ובהגהותיו ללוח כולל-חב"ד תשט"ז (ראה לוח זה ביום תענית אסתר) מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" ללא איזכור ה"שבעה שאכלו" כלל [וכן הורה בעל תה"ד - הובא בס' לקט-יושר] (וראה 'התקשרות' גיליון לג עמ' 18).

8) משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

9) סידור תהילת ה' עמ' 356. ה'סליחות' שם (צילום מסידור 'תורה אור') מיועדות במקורן לאמירה לפני התפילה, ולכן מתחילות ב'סלח לנו', 'א-ל ארך אפים' (וראה התיקון בסידורים אלו עמ' 344 על הנדפס בסי' תו"א בעבר, עד כולל מהדורת תשמ"ז עמ' 372). אולם לפי מנהגנו הן נאמרות בתוך סדר התפילה, אחרי תחנון, ובהשמטות המתחייבות כמבואר בס' המנהגים עמ' 52. וראה סידור תהילת ה' שיצא-לאור לאחרונה באה"ק.

אם חלה ברית-מילה היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, ואף בחתן בז' ימי המשתה (ואף ביום חופתו) אף שאין אומרים תחנון, אומרים סליחות ווידוי כרגיל. וי"א שהחתן ובעל הברית עצמם לא יאמרו סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדה"ז סי' קלא ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). אמנם היתה בזה הוראה כדלהלן:

"ימי הסליחות של שנת תשי"ד היו בתוך שבעת ימי המשתה שלי. במוצש"ק סליחות, לפני אמירת הסליחות אמר לי כ"ק אדמו"ר: כל הסליחות תאמר בביהכנ"ס ביחד עם הציבור, אבל כשנגיע לתחנון [כנראה הכוונה ל"ויאמר דוד... יבושו רגע"] אז תצא מבית הכנסת בכדי לאפשר לציבור לומר תחנון, ואתה לא תאמר, וכשיגמרו התחנון תוכל לחזור לביהכנ"ס ולהמשיך אמירת הסליחות עם הקהל. וכן נהגו אח"כ כל השנים..." (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). ולכאורה ה"ה לסליחות דת"צ, אלא שכאן אין 'תחנון' וא"צ לצאת, וה"ה לבעל ברית.

לעניין 'אבינו מלכנו', חידש הרבי שאמירתו תלויה בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. וכן נדפס בסידורי תהילת ה' משנת תשל"ח ואילך בשולי-הגיליון לפני 'למנצח יענך'. וצ"ע שבשיחות-קודש תש"מ ח"א עמ' 865 מסופר, שבצום גדליה תש"מ הי' חתן במניין של הרבי ולכן לא אמרו סליחות, וכשעמדו לומר קדיש אחר שמו"ע הורה הרבי לומר 'אבינו מלכנו', עיי"ש. ראה גם 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. 'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

10) מובא מס' קיצור של"ה.

11) ע"פ לוח כולל-חב"ד, ספר-המנהגים עמ' 53, ו'ליקוט טעמים ומקורות' מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנדפס בסוף 'סדר הסליחות על-פי מנהג חב"ד'.

12) וצ"ל בו "כהודעת", כנדפס בכל מקום במחזור השלם וב'סליחות - מנהג חב"ד', ולא "כמו שהודעת" כנדפס בסידור תהילת ה' עמ' 344.

13) פיוט מסוג 'פזמון'. בסוף 'פזמון' "ברובם המכריע של סליחות הנדפסות - חוזרים חלק מחרוז הראשון בין חרוז לחברו" ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (הערה 4 ב'לקוט טעמים ומקורות' הנ"ל), אך בוידיאו מעשרה בטבת תשמ"ט ברור שהרבי חזר את כל החרוז הראשון בין בית לבית.

14) סידור תהילת ה' עמ' 347. וצ"ל בו "פקדנו בישועתך" בלא ו', כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות - מנהג חב"ד'.

15) פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. אחרי "אתה תענה, ה' אלוקינו" סוגרים הארון.

16) מדלגים "או"א... אשמנו... סרנו... ", כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה.

17) במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן תפילה זו בסיום הסליחות (ספר-הניגונים, ניגון רמז).

18) כולו יחדיו ש"ץ וקהל מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים, ניגון ו).

בסידורי תורה-אור ותהילת ה', ובשנים האחרונות גם במחזור השלם, נדפס: זכויות ה-ז' בשבא וה-כ' בשורוק, וכ"ה בלוח התיקון לסידור תו"א, נ.י. תש"א. ואילו במחזור השלם מהשנים תשל"ג-ה: זכיות ה-ז' בקמץ וה-כ' בחיריק. וראה סידור 'עבודת ישראל' עמ' 110, ערוך השלם ערך זך א' בסופו, ועוד.

19) ספר-המנהגים עמ' 45. וראה אג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ב עמ' קסג. קובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין, גליון נח עמ' קלז.

20) ספר-המנהגים שם. וש"נ.

21) שו"ע סי' תקס"ו ס"ו בשם יש מי שאומר, והובא למעשה בשו"ת צמח-צדק (שער המילואים ח"א סי' י, ובמהדורת תשנ"ד או"ח סי' קי). במשנ"ב ס"ק כ הביא מסידור דרך-החיים דה"ה למי שאין בדעתו להשלים התענית, ויש מקילין בזה (שערי-אפרים ש"א ס"ט רק במקום צורך גדול, ובשו"ת שואל-ומשיב תנינא ח"ב סי' נח ושו"ת אפרקסתא דעניא סי' עז מקילין בכלל, ולכאורה כן משמע משו"ת הצמח-צדק הנ"ל המביא לצירוף גם "ז' שאכלו פחות מכשיעור" שהרי מדובר שאח"כ יאכלו כרגיל).

22) לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ממשנה-ברורה סי' תקס"ו סוף ס"ק כא ושו"ת מנחת-אלעזר ח"ב סי' עד.

23) שערי-אפרים שער ח סעיף קז.

24) וסיים עם הש"ץ, 'התקשרות' גיליון מ ס"ע 18. ודלא כמ"ש בשערי-אפרים שם, שאומר רק עם הש"ץ.

25) לוח כולל-חב"ד, צום גדליה. ולהעיר, שמהפסק-טעמים זה (בניגוד לפסוקים שבהם קרא אברהם בשם ה', שם אין הפסק בין "בשם" ל"ה'") הוכיח הראב"ע (לעיל לג,יט) שהפירוש הוא שה' קרא, וכ"ד החזקוני, הספורנו ועוד, ואילו התרגומים, רש"י (לפי' הרא"ם) והאברבנאל פירשו שמשה קרא (ע' בתורה שלימה עה"פ). וכבר כתב הרבי, שחייבים לקרוא בתורה בדיוק לפי טעמי-המקרא אף אם אינם מתאימים לפשט הפסוק (ליקוטי-שיחות כרך טז עמ' 572). אמנם באבודרהם 'סדר תפילות התעניות ופירושן' (בדפוס ירושלים תשכ"ג ס"ע רנא) כתב זאת בקשר לתפילה, וסיים "ורוב ההמון טועים בזה". ולמעשה לפי הנהוג, כשאומרים 'א-ל מלך' מסיים הש"ץ 'בשם ה'' בהפסק בין 'בשם ל'ה'', ואילו כשאומרים 'א-ל ארך אפיים' מסיים 'בשם ה' (ושם נאמר)' ללא הפסק. וע"ע.

26) ע"פ המובא בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 בקשר לי"ז בתמוז ות"ב.

27) והטעם, כדאיתא בספרים [מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה רבה סי' תקס"ו ס"ק ב] שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שמה שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלה לקדושה ממש - 'שערי המועדים' אדר, עמ' קמה.

28) ספר-המנהגים עמ' 48 ובהערה (מליקוטי-דיבורים כרך א עמ' 216. ושם: "לא אחרי השקיעה, אלא בשעות המאוחרות, למשל בשעה 8 בשבעה-עשר בתמוז ובשעה 7 בתשעה באב" והוא לערך עד כחצי שעה לפני השקיעה שם). וזאת ע"פ הגמ' (תענית כו,סע"ב. הובאה להלכה בשו"ע אדה"ז סי' קכט ס"א), שבתעניות "שאין בהן נעילה" נוהגים להתפלל מנחה רק "סמוך לשקיעת החמה".

29) לוח כולל-חב"ד.

30) שם (שלא כמנהג חסידי פולין וכו' בארה"ק כיום שאינם נ"כ כלל בתפילה זו - לוח 'דבר בעיתו'. מסתבר שנמנעו מזה כיוון שרגילים להתפלל מנחה באיחור. וע' כף-החיים שם ס"ק ד). ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לישא כפיים אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים שם ס"ק ז, ע"פ הב"ח, שזהו פי' 'סמוך' שבגמ' הנ"ל, ע"ד "סמוך למנחה". וראה ילקוט-יוסף - מועדים עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ), ולא כהאשכנזים המקילין מפלג המנחה ואילך. כן הובאו בספרים הנ"ל שם דעות אודות אמירת הש"ץ או"א ברכנו לפני הזמן הראוי לנ"כ, ולכאורה בזה אין להקפיד כ"כ, ראה בשו"ע אדה"ז סו"ס קכט מהרמ"א שם.

31) כמובן, אין לאחר תפילת ערבית משך-זמן לאחר צה"כ, שהרי תמיד יש כאלה שקשה עליהם התענית, ואכן במוצאי תעניות התפלל הרבי ערבית די מוקדם. אך מאידך אין להקדים ללא צורך, וראה במטה-אפרים סי' תר"ב סכ"ט.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)