שיחה עם ה"פני מנחם" מגור על תמונה שבה נראה הגאון מטשעבין חותם על מגילת יסוד? * מה ההסבר הפנימי ל'מעשי חייא', שטרח בעצמו גם על הכשר מצווה? * מנהג לא-חב"די שהרבי הסכים לנהוג בו לכבוד האורח * ועל סיפור שביקש הרבי להשמיט מ'סרט ההקלטה' * פנינים לקראת הופעת המהדורה החדשה של הספר 'בצל החכמה'
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
אמר הכותב: בשלהי שנת תשמ"ז הופיע לאור-עולם הספר 'בצל החכמה', שזכיתי להכינו לדפוס. בספר פורסמו רשימות וראשי-פרקים מביקוריהם של גדולי האדמו"רים, גדולי התורה וראשי הישיבות אצל הרבי. כשנסעתי בחורף תשמ"ח לרבי הכנסתי אל הקודש פנימה את הספר וקיבלתי תשובה בכתב-יד-קודשו שהחלה ב"נתקבל ותשואות חן". בהמשך לאותו ספר הוספתי לפרסם מפעם לפעם רשימות מביקורים נוספים, בבימות שונות (גיליונות 'בית חיינו' בשנת תשנ"ב; ספר 'היכל מנחם'; 'מקדש מלך' ועוד).
חלק מהחומר שפורסם ב'בצל החכמה' לא היה מעודכן דיו וגם הוכן בחופזה. במרוצת הזמן עודכנו הרשימות. כך, למשל, ראשי-הדברים מביקורו של האדמו"ר מגור שליט"א התפרסם מאז ב'פרדס חב"ד' גיליון 18 בתוספת פרטים והרחבה של מראי מקומות וציונים. כמו כן, הרה"ג הרב משה צבי נריה (זצ"ל) הוסיף לי פרטים לאחר פרסום הספר, על-פי רשימותיו.
כל אלה, בתוספת מרובה שלא תסולא בפז, יראו אור בע"ה ב'בצל החכמה' החדש.
הטמנת מגילת יסוד?
י"ב תמוז תשכ"ג. ביום זה הונחה אבן הפינה לבניין ישיבתו של הגאון מטשעבין, רבי דוב-בעריש וידנפלד בירושלים. במהלך החגיגה הוא נשא דברים ואף חתם על מגילת יסוד לישיבתו.
כמה שנים לאחר מכן, כאשר ביקר בעל ה'פני מנחם' אצל הרבי, סיפר לו הרבי כי התכוון לדבר ברבים נגד ה"נוהג הנפסד" להטמין מגילת יסוד באדמה בעת הנחת אבן פינה לבתי תורה ותפילה, שלדעתו יש בזה משום הליכה בדרכי הגויים; אך נמנע מלעשות כן בגלל התמונה האמורה, שבה נראה הגאון מטשעבין חותם על מגילת יסוד לישיבתו.
בספר 'נשיאי חב"ד ובני דורם' (עמ' 122) הביא את עיקרו של סיפור זה, ומוסיף שם הגרח"י אייזנבך שליט"א (בהערה 9): "יצויין שכאשר סיפר הגרפ"מ את הדברים לחתנו של הגאון מטשבין, הגאון רבי ברוך-שמעון שניאורסון שליט"א, גילה שבאמת לא נטמנה מגילה זו בארץ"...
יש להוסיף ולציין, כי פעם אחת אכן ביטא הרבי את התנגדותו לנוהג זה. הדבר היה במכתב משנת תש"כ (לפני תשכ"ג...) כפי שמופיע ב'אגרות קודש' (כרך יט עמ' ריב). אז כתב הרבי בין השאר:
הגיעתני שמועה שישנם כאלה שבעת הנחת אבן פינה, כותבים הענין במגילה ויש מהדרין שיהיה בכתב אשורי וכו', ומניחים המגילה על או מתחת לאבן הפינה –
והנה נוסף על תשובת הרמב"ם הידועה בהנוגע לקדושת כתב אשורי וכו', הרי, איך שלא תהיה הכתיבה – יש להמנע ביותר ובפרט בדורנו זה מלהנהיג מנהגים חדשים – עד שיימצא להם יסוד מוסד בתורתנו תורת חיים, ובסגנון חז"ל: כל המוסיף בזה – גורע בחביבות וחשיבות מנהגי ישראל המקובלים, אשר תורה הם.
מה למדים מ"מעשי חייא"?
בביקורו הראשון של האדמו"ר מגור שליט"א – בחיי אביו ה'לב שמחה' – אצל הרבי, בחודש אייר תשל"ז, הרבי העלה (ראה פרדס חב"ד גיליון 18 עמ' 13-12) תמיהה בסיפור חז"ל על מעשהו של רב חייא (כתובות קג, ב. בבא מציעא פה, ב) שהעיד על עצמו:
"הלכתי וזרעתי זרעוני פשתן, וקולע אני ממנו רשתות ומכמורות, ואני צד צביים, ומאכיל את בשרם ליתומים, ומתקן אני בעורותיהם קלפים, וכותב חמישה חומשי תורה, ואני עולה למקום שאין שם מלמדי תינוקות, ולומד עם חמישה תינוקות בחמישה חומשי תורה – לכל אחד ואחד ספרו, ומלמד אני לששה ילדים ששה סדרי משנה וכו' ועשיתי לתורה שלא תשתכח מישראל", ועל-כך קבע רבי יהודה הנשיא: "כמה גדולים מעשי חייא"!
ותמה הרבי: העובדה שר' חייא למד בעצמו עם התלמידים תורה – מובנת, שהרי זו מצוות-עשה מן התורה: "על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף-על-פי שאינם בניו... שהתלמידים קרויים בנים כו'", אולם לא מצינו חיוב לעסוק בעצמו בכל ההכנות הדרושות לכך, כציד הצבאים, כתיבת חמישה חומשי תורה כו'.
לשם מה טרח ר' חייא לעשות את כל הפעולות האלה בעצמו, שאל הרבי, והסיק על אתר, כי הסיפור מלמדנו עד כמה יש לפעול בהפצת היהדות ובשדה הרבנות בזמן-הזה. ושוב חזר במהלך הביקור כמה פעמים על הביטוי "כמה גדולים מעשי חייא"! (ראה שם סעיפים וא"ו, ז, כו).
בשבת-קודש פרשת בהר בחוקותי (תשל"ז), הסמוכה לביקור, התייחס הרבי שוב למעשהו של ר' חייא ושאל שוב: וכי לא יכול היה ר' חייא למסור את התפקיד לאחד מתלמידיו או עבדיו לעסוק בהכנות (או להשתמש במי שאינו יושב אוהל)?
וביאר הרבי כך:
מצד עבודת ה' מסודרת, עבודה שעל-פי טעם ודעת, הרי בפעולת 'הכשר מצווה' שאיננה המצווה עצמה אלא רק הכנה וסיוע למצווה, אין כל תכלית וחשיבות לעצמה. אבל מצד הרצון העליון (מהקב"ה עצמו) אין שום חילוק בין המצווה גופא (שעל-ידה נמשך אלוקות) והכשר המצווה [כמו-כן העיר הרבי מדעת רבי אליעזר הגדול (מסכת שבת דף קל, א) שגם כריתת עצים לעשות פחמים לעשות ברזל (לאיזמל למילה) דוחה שבת כמו המצווה עצמה].
– ואכן בליקוטי דיבורים (חלק ד' עמ' 1540) מדבר על כך שמצד רצון העליון שבמצוות, גם הידור מצווה הוא מעצם המצווה. –
החילוק ביניהם הוא רק מצד העניין הפרטי שבמצוות; אך כאשר יהודי נמצא במצב של ביטול לרצון העליון, עניין שלמעלה מטעם ודעת שלו, אין אצלו הבדל במה הוא רצון העליון – כמבואר, ש"אילו נצטווה לחטוב עצים" (ללא פעולת "יחוד" והמשכת אלקות), הרי הוא מקיימה באותה התלהבות. וכן – סיכם הרבי – היה בר' חייא, שמצד הביטול לרצון העליון, הייתה אצלו אותה התמסרות והתלהבות בענייני הכשר והכשר להכשר, כמו במצווה עצמה.
הזכות בעשייה לבד ולא על-ידי שליח
לא הסתפק הרבי בביאור זה, ושוב חזר לבאר סיפור זה באופן שונה בהתוועדות יו"ד שבט שלאחר מכן (תשל"ח), ובדרך אגב הדגיש פרטים נוספים:
חז"ל מדגישים לא (כל-כך) את גדלותו של ר' חייא כמסדר הברייתות (כדמצינו במסכת חולין קמא, סע"א) אלא את "מעשה חייא", אשר בגלל הצורך לצוד את הצביים לא יכול היה להמשיך לישב בבית המדרש, והיה עליו לצאת לשדה. וכן את עיבוד העורות בוודאי לא עשה בבית-הכנסת ובבית-המדרש, שהרי 'שאלה' יש בדבר (מלאכה זו כרוכה בריח בלתי0נעים). ובקיצור, לימדונו חז"ל כי "מצווה בו יותר מבשלוחו".
אולם הסיבה בעצם ל"מעשה חייא" מלמדת כי אי-אפשר לסמוך שהזולת יעשה את העבודה, אלא יש לעשותה בעצמו. ככל שהשליח יהיה נאמן לשליחותו, לא יהיה זה באותו הידור, זריזות והתלהבות של המשלח.
המשלח – ר' חייא – בשל גדלותו ובהיותו בעל הבנה והשגה בגדלות התורה, הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה, עשה זאת בצורה הנפלאה והמוצלחת ביותר.
ביקור בעלז תשמ"א
ביום שלישי ד' באדר שני תשמ"א, בשעה 2:10, הגיע האדמו"ר מבעלז שליט"א לבקר אצל הרבי. מיד עם היכנסו לחדרו של הרבי, קם הרבי ממקומו ונתן לו 'שלום עליכם'. הרבי קיבלו בחביבות, הזכיר לו את הביקור הקודם בשנת תשל"ג, והמשיך לשוחח עמו בכמה מאותם נושאים שהועלו באותו ביקור.
הרבי ביקשו לספר על פעולותיו, וכשהשתמט מכך סיפר הרבי כי ראה את המכתב-עת (עיתון) שהחלו חסידי בעלז להוציא-לאור (כנראה הכוונה ל"קול מחזיקי הדת"), וציין במענה לתגובתו של האדמו"ר ("זה כבוד מיוחד עבורי בראותי שהרבי יודע אודותיו"), כי לא רק שהוא יודע אודותיו אלא אף קורא בו בהתעניינות ומחפש בו דברים טובים, ואכן שמח לראות שם פרסומם של דברי תורה חסידיים מאדמו"רי בעלז.
כאן העלה הרבי שוב את הצורך בלימוד קבוע ומסודר בתורת החסידות לבני הישיבות. נושאים נוספים שהועלו: לימוד תורה שבעל פה וחסידות על-ידי בנות ונשים – בהמשך לסיפורו של האדמו"ר מבעלז על ייסוד רשת בתי ספר לבנות. בעניין זה קבע הרבי כי זה נושא עיקרי ובסיסי בימינו.
בהמשך אף התעניין הרבי באופן כתיבת שמו של האדמו"ר "ישכר", והתפתחה שיחה מרתקת (קטע זה התפרסם לאחרונה ב'פרדס חב"ד" גיליון 19 בתוספת מראי מקומות וציונים). הרבי שיבח את האדמו"ר מבעלז והביע את סיפוקו מהעובדה שיש לו ראייה רחבה ואינו חושב במושגים צרים של צמצום. בד בבד דיבר הרבי על הצורך להכללת מתקרבים ליהדות במוסדות חינוך חרדיים ללא הפליות וכו'.
בסיום הביקור בירך הרבי את האדמו"ר שענה "אמן", יצא ללוותו והביט אחריו עד שנסע.
כמחווה מיוחדת הסכים הרבי בסיום תפלת מנחה של אותו יום לכמה מנינים (כ"י) מחסידי בעלז, שיעברו לידו לקבל שלום ("נעמען שלום"), תוך שהוא מדגיש:
אין זה מנהגנו, זהו לכבוד האורח, כמנהג בעלז...
רמז ללימוד חסידות על-ידי נשים
אולם דומה כי ההפתעה הגדולה יותר (שעדיין לא פורסמה דיה עד כה) היתה בשבת הסמוכה – שבת קודש פרשת ויקרא – כשהרבי התייחס בהרחבה ל"מה שנאמר ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב".
בין השאר המשיך הרבי לדבר על ההבדל בין האל"ף זעירא שבתחילת ספר ויקרא לאלף רבתי שבספר דברי-הימים. זה היה המשך לראשית השיחה עם האדמו"ר.
על השייכות של יום שלישי שהוכפל בו כי טוב למדובר בעת הביקור – הסביר הרבי:
חז"ל מציינים את מעלת יום ג' שהוא "טוב לשמים וטוב לבריות" וכשם שב"טוב לשמים" נפסק ש"כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב .. יהיה מן הנאה ומן הטוב" כך גם ב"טוב לבריות" צריך להיות גם כן על דרך זה, ובנידון דידן לתת הטוב, שומן ושבח שבתורה – רזי תורה ופנימיות התורה, עיין שם בהרחבה.
גם שיעור החומש היומי העוסק במלח שעל הקורבנות מדגיש את הקשר עם לימוד פנימיות התורה – שעל נושא זה דובר בהרחבה בשעת הביקור – כמבואר בביאור "ולא תשבית מלח גו'" שמלח מוסב על פנימיות התורה ("קב חומטין" כפירוש רש"י במסכת שבת לא, סוף עמוד א).
ובדרך הרמז יש לומר – המשיך הרבי – כי הפסוק "על כל קרבנך תקריב מלח" כולל גם הנשים (שגם הם שייכות לקרבנות), וכן הטף, לפי ערך הבנתם ולימודם בפנימיות התורה.
דווקא משום שהנשים פטורות בוודאי לפי ההלכה מלימוד התורה בכלל – הוסיף הרבי – הרי הן מחויבות ביתר שאת בלימוד החסידות שמביא לאהבה ויראה כו'. לגביהן אין 'שאלה' שיש לכמה וכמה אנשים שמכיוון שהם צריכים להדגיש מזמנם לתורת הנגלה (ועל כל פנים פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית) הרי זה מזמן של 'ברי' לזמן של 'שמא'. לגבי קיומו של הביקור בשבוע של פרשת ויקרא, ציין הרבי בדרך אגב, כי פרשת ויקרא עצמה הרי היא תורה שבכתב ובלימודה חייבים נשים כאנשים.
זכות ה'מחולל' של גאולת י"ט כסלו...
באחד מביקוריו של הגה"צ רבי פינחס מנחם אלתר, שלימים היה לאדמו"ר בעל 'פני מנחם' מגור, סיפר הרבי:
כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מספר בלהט אודות י"ט כסלו, והיה נוהג לחגוג י"ט כסלו ב"שטורעם" גדול, אז היה משוחח אודות אדמו"ר הזקן ותלמידיו וכו'; אך אף פעם לא נהג להזכיר את אביגדור (שהיה ה"מוסר" (מלשין) על אדמו"ר וכו').
מספרים, שבשעה שהיו חוגגים י"ט כסלו, נוהג היה אביגדור [=שבינתיים הפך ל"מחזר על הפתחים" – מ.מ.ל] להגיע להתוועדות ותובע שיתנו לו "לחיים". כששאלוהו: איזה קשר יש ל[חג] זה אתך? השיב: לולי אני, לא היה כל המאורע די"ט כסלו קיים!... (ממילא תבע שיתנו לו על-כך "לחיים").
את הסיפור הזה סיפר הרבי בעוד כמה הזדמנויות (י"ט כסלו תשכ"ו, י"ט כסלו תש"מ; ובחלקו גם ב'אגרות קודש' כרך ח' עמ' קצט), אך מכיוון שהדברים נזכרו בעטיו של נושא רגיש, ביקש הרבי בשעת מעשה שיושמט מסרט ההקלטה (הדברים נדפסו ב'מקדש מלך' כרך ד' עמ' תמב). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
