הן השבת והן חנוכה מבטאים עניין של מנוחה * אבל חנוכה מוסיף בשבת, שגם העבודה באופן של מנוחה צריכה להיות ביגיעה * המנוחה דשבת היא ביחס לעובדין דחול, אבל בנוגע לענייני קדושה - הרי אדרבה, דווקא ביום השבת צריכים לעסוק ולהתייגע בכל ענייני קדושה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שבת חנוכה מורה על הצירוף דב' העניינים דשבת וחנוכה גם יחד. כלומר: ישנו העניין דשבת בפני עצמו, וישנו העניין דחנוכה בפני עצמו, וכאשר ב' עניינים אלו מצטרפים יחדיו - אזי נעשה העניין דשבת חנוכה.

ומכיוון ששבת חנוכה מורה על צירוף שניהם גם יחד - מובן, שזהו עניין נעלה יותר מאשר שבת וחנוכה כפי שהם בפני עצמם, כי - נוסף לזה שכאשר ב' העניינים דשבת וחנוכה מצטרפים יחדיו פועל כל אחד מהם הוספה ועילוי בעניין השני (כמובן בפשטות), הרי עצם צירופם יחד מורה שישנו עניין שלמעלה משניהם, ולכן, בכוחו לצרף ב' עניינים אלו גם יחד (כמבואר בכמה מקומות שצירוף ב' עניינים יכול להיות רק על-ידי עניין שלישי שלמעלה משניהם).

ב. והביאור בזה:

שבת וחנוכה - עניינם מנוחה: שבת הוא עניין המנוחה - כמאמר רז"ל בא שבת בא מנוחה, וחנוכה הוא גם עניין של מנוחה - כמודגש בשם ד"חנוכה": "חנו כ"ה", כלומר, עניין המנוחה לאחרי המלחמה נגד היוונים, כמסופר בארוכה בנוסח ד"על הניסים" אודות נצחון המלחמה באופן ד"מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו'", וזהו כללות העניין דחנוכה - מנוחה לאחרי מלחמה זו.

והחילוק שביניהם: המנוחה דשבת היא מנוחה ממלאכה - "כל מלאכתך עשויה", אבל המנוחה דחנוכה אינה מנוחה ממלאכה שהרי חנוכה מותר בעשיית מלאכה [וכידוע הביאור המובא בדרושי אדמו"ר הזקן עם הגהות וביאורי הצמח-צדק (אור-התורה חנוכה (כרך ה') תתקנז, ב ואילך) אודות החילוק שבין חנוכה המותר במלאכה לשאר הימים טובים שאסורים במלאכה] - כי אם מנוחה ממצב של מלחמה.

וישנו עילוי בזה מה שאין בזה, כדלקמן.

ג. העילוי דשבת - מנוחה ממלאכה - מובן גם לאיש פשוט, עד שאין צורך להסביר זאת. ובפרט כאשר מדגישים שהמנוחה ממלאכה היא באופן ד"כל מלאכתך עשויה", כלומר, אין הכוונה שישנו חסרון במלאכתו, אבל ביום השבת לא איכפת לו אודות חסרון זה, אלא אין כל חסרון במלאכתו - כל מלאכתך עשויה", שזוהי מעלה גדולה ביותר.

ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מספרים לו שישנו מדרש נפלא - המובן גם בפשוטו של מקרא, שלכן הובא בפירוש רש"י על התורה (בראשית ב, ב): "מה היה העולם חסר - מנוחה, באת שבת באת מנוחה". זאת אומרת: אף-על-פי שבבריאת יום השישי נאמר "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", כלומר, שכללות בריאת העולם היתה במעמד ומצב ד"טוב", ויתירה מזו: "טוב מאוד" - אף-על-פי-כן, לפני כניסת השבת עדיין "היה העולם חסר", ו"מה היה העולם חסר - מנוחה", ועניין זה נפעל ונשלם בכניסת השבת, "באת שבת באת מנוחה". ומזה מובן גודל העילוי דמנוחה - שלולי זאת חסר עדיין בבריאה כפי שהיא במעמד ומצב ד"טוב מאד".

ומזה מובן שהעילוי דשבת הוא - מצב של מנוחה שלמעלה מעניין של מלאכה ועובדין דחול, כללות עניין הקדושה.

ד. ולאידך - ישנו עילוי במנוחה דחנוכה (אף שחסר אז המנוחה ממלאכה, שהרי חנוכה מותר במלאכה), מכיוון שהוא באופן דהפיכת החושך לאור, שהרי המנוחה דחנוכה באה לאחרי עניין של חושך וגלות כו' - "כשעמדה מלכות יוון הרשעה", תכלית הירידה, ולכן, במנוחה דחנוכה ישנו העילוי דהפיכת החושך לאור.

דהנה, אף-על-פי שגם לפני הניצחון והמנוחה דחנוכה ("כשעמדה מלכות יוון הרשעה כו'") עמד בית-המקדש השני על תלו, ואם כן, אין זה מצב של גלות (לכאורה) - הרי לאידך, הירידה שבזמן הבית גופא היא (בפרט א') עניין של גלות עוד יותר מאשר הירידה בזמן שאין בית-המקדש קיים, מכיוון שזהו באופן ד"לכבוש את המלכה עמי בבית": למרות שבית-המקדש עומד על תלו, נכנסו היוונים לבית-המקדש, ובבית-המקדש גופא - להיכל, ועד ש"טמאו כל השמנים שבהיכל", ש"שמן" הוא עניין נעלה ביותר כו', ובזה גופא - לא רק חלק מהשמן, אלא "כל השמנים שבהיכל" (עד שהיו צריכים לחפש ולמצוא פך אחד של שמן טהור כו'). ומובן גודל הירידה שבזה - "לכבוש את המלכה עמי בבית"!

ומפני גודל הירידה כו' (עניין של גלות) - אזי המנוחה (עניין של גאולה) היא באופן נעלה ביותר, מכיוון שזהו באופן דהפיכת החושך לאור.

וזהו גם הקשר דחנוכה עם הגאולה העתידה שאין אחריה גלות (עניין הנצחיות, הנרות הללו אינן בטלין לעולם) - וכפי שנתבאר בהתוועדות שלפני זה (שיחת ש"פ וישב סעי' ב') שעל-ידי הפיכת החושך לאור נפעל עניין הנצחיות (אינן בטלין לעולם) - גם בזמן הגלות.

[זאת אומרת: מה שנרות חנוכה הם באופן נצחי גם בזמן הגלות - הרי זה לפי שהנס דחנוכה עצמו היה קשור עם מצב של גלות (ועד שזהו גלות עמוק יותר - "לכבוש את המלכה עמי בבית"), כלומר, שעניין הנצחיות שבחנוכה (שאינן בטלין לעולם, גם בזמן הגלות) היה כבר באותו זמן שבו אירע הנס דחנוכה בפעם הראשונה (ולא שעניין זה נתחדש לאחרי זמן), כי העילוי דחנוכה נפעל במצב של גלות].

וזהו גם העניין שחנוכה מותר במלאכה:

כללות עניין המלאכה וההתעסקות בעובדין דחול - נחשב לעניין של גלות ביחס למעמדו ומצבו של יהודי, ולכן, לעתיד לבוא לא יצטרכו בני ישראל לעסוק בעובדין דחול ("ואספת דגנך גו'"), כי יקויים היעוד "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

ומכיוון שחנוכה מותר במלאכה [ובמילא ישנו חיוב לעסוק במלאכה, וכדרשת המכילתא על הפסוק "ששת ימים תעבוד", ש"נצטוו על המלאכה"] - נמצא שהגילוי דחנוכה נמשך גם בעובדין דחול, שזהו בדוגמת העניין דהפיכת החושך לאור.

ה. וזהו החילוק שבין שבת לחנוכה - ששבת הוא עניין הקדושה, למעלה מעובדין דחול, ואילו חנוכה עניינו - הפיכת החושך (עובדין דחול, וגם גלות) לאור.

והנה, גם המנוחה דשבת קשורה עם מציאות וטבע העולם, שהרי שבת הוא משבעת ימי ההיקף... אבל: מכיוון ששבת עניינו שביתה מעובדין דחול - הרי המציאות דעולם וטבע (ביום השבת) הוא באופן אחר, היינו, עולם וטבע שלמעלה מעניין של חול (שביתה מחול, ולא שהחול עצמו מתעלה).

ועד כדי כך - שחיות העולם בשבת היא מבחינת מחשבתו של הקב"ה שלמעלה מבחינת הדיבור כו', שזהו עניין השביתה מעשרה מאמרות - עלייה לבחינת המחשבה.

כלומר: שבת הוא אמנם בכלל ימי ההיקף, אבל זהו עולם אחר לגמרי - למעלה מעניין של חול. מה-שאין-כן חנוכה הוא עניין של חול, ובזה גופא נפעל עניין של מנוחה - הפיכת החושך לאור.

ולכן דווקא ימי חנוכה הם במספר שמונה - כי שבת (מנוחה ממלאכה) היא דרגא בהשתלשלות (בכלל היקף), ואילו הכוח להפוך חושך לאור (מנוחה דחנוכה) היא מבחינת שלמעלה מהשתלשלות - שמונה (למעלה מההיקף).

ו. האמור לעיל אודות כללות עניין המנוחה דחנוכה - מצינו גם אצל יוסף, וזהו הקשר לפרשת השבוע, פרשת מקץ (בהתאם לפתגם של אדמו"ר הזקן שצריכים "לחיות" עם העניינים דפרשת השבוע), שבה מדובר אודות מעלתו המיוחדת של יוסף.

ובהקדים:

אודות עניינו ומעלתו של יוסף - מדובר בכמה פרשיות, החל מפרשת וישב (שבה מסופר אודות חיבתו המיוחדת של יעקב ליוסף על היותו "בן זקונים", ועד שעשה לו "כתונת פסים"), וכן בפרשיות שלאחרי זה - מקץ, ויגש, ויחי.

ובין פרשיות אלו - הנה העילוי המיוחד דיוסף השייך להאמור לעיל (אודות המנוחה דחנוכה) מודגש בפרשת מקץ:

התחלת פרשת מקץ היא - "ויהי מקץ שנתיים ימים גו'", דקאי על הזמן שיוסף היה בבית-הסוהר - עניין של גלות, ומיד לאחר זה מסופר שיוסף יצא מבית הסוהר, ועד שנעשה "משנה למלך" - מבית האסורים יצא למלוך (פרש"י קהלת ד,יד). ולכן, הרי זה בדוגמת כללות עניין המנוחה דחנוכה - ניצחון ומנוחה לאחרי מצב של חושך וגלות כו', הפיכת החושך לאור.

ועניין זה מודגש בפרשת מקץ דווקא - מפני שבה מדובר אודות ב' המצבים גם יחד, כלומר, ישיבתו בבית-הסוהר מחד גיסא, והיותו "משנה למלך" לאידך גיסא:

בפרשת וישב מסופר רק אודות עניין הירידה - "ויוסף הורד מצרימה", ועד לירידה דבית-הסוהר. ובפרשת ויגש (ובפרשת ויחי) מדובר אודות מצבו של יוסף לאחרי שכבר נעשה "משנה למלך".

ואילו בפרשת מקץ מסופר אודות ב' המצבים: מצב של גלות - ישיבתו של יוסף בבית-הסוהר, ועד כדי כך שכדי להוציאו משם צריך פרעה לחלום חלום, ולקרוא לכל חרטומי מצרים שיפתרו את חלומו וכו', ולאחרי שאינם מצליחים לפתור את החלום, זקוקים לשר המשקים שיזכיר את יוסף לפני פרעה, ורק לאחרי כל זה יוצא יוסף מבית הסוהר. ומבלי הבט על גודל ירידת הגלות - הנה מיד לאחרי זה נעשה יוסף "משנה למלך"!

וזהו הקשר בין עניינו של יוסף (שבפרשת מקץ) לכללות העניין דחנוכה - כי חנוכה עניינו מנוחה ביחס למצב של חושך וגלות כו', וכמו כן מה שיוסף נעשה "משנה למלך" (עניין של מנוחה) - היה זה ביחס למצב של גלות (ישיבתו בבית-הסוהר).

זאת אומרת: עניינו של יוסף הוא - שגם בהיותו בגלות הרי הוא במעמד ומצב ד"משנה למלך". דהנה, עצם העובדה שיוסף הוא "משנה למלך" בלבד ("הכיסא אגדל ממך") - הרי זה מורה על מצב של גלות, ואף-על-פי-כן, גם בהיותו בגלות הרי הוא במעמד ומצב שפרעה עצמו (גלות עצמו) מכריז ש"בלעדיך לא ירים את את ידו ואת רגלו גו'".

ז. והנה, גם עניין המלאכה שבחנוכה - מצינו אצל יוסף (בפרשת מקץ):

מבואר בדרושי חסידות (במאמרי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצמח-צדק וכו', עד למאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר) אודות החילוק שבין אופן עבודת האבות לאופן עבודתו של יוסף - שהאבות היו רועי צאן, מכיוון שרצו להיות בהתבודדות מענייני העולם, כדי שיוכלו לעסוק בעבודת ה' כדבעי, מה-שאין-כן יוסף היה עסוק בענייני העולם, כמו שכתוב "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", "למיבדק בכתבי חושבני".

ועד שנעשה "משנה למלך", ובאופן ד"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", ומובן שהתעסקותו בעניינים אלו היתה באופן ד"משאו ומתנו באמונה", כלומר, כאשר יוסף היה צריך לתת רשות לאחד להרים את ידו ורגלו כו', היה צריך להכנס בפרטי הדברים ("אריינלייגן זיך אין דעם"), ולבחון את התוצאות שיהיו עקב הרמת ידו ורגלו, ועל-פי זה להחליט אם לתת רשות להרים את ידו ורגלו כו'.

וזהו מעלתו המיוחדת של יוסף הצדיק - שלמרות היותו עסוק בענייני העולם באופן האמור, לא הפריע הדבר מאומה לדביקותו בעבודת ה'.

וזהו הקשר עם עניין המלאכה שבחנוכה - שהגילוי דחנוכה נמשך גם כאשר עוסקים במלאכה ועובדין דחול, ולכן הרי זה בדוגמת עניינו של יוסף - שבעבודתו ובעסקו בענייני העולם (עובדין דחול) הרי הוא במעמד ומצב דיוסף הצדיק.

ח. ונחזור לענייננו - החילוק שבין שבת לחנוכה: שבת עניינו שביתה ממלאכה - "כל מלאכתך עשויה", ואז עוסק יהודי בענייני קדושה, ובכללות - עבודה עם עצמו, ואילו העבודה דחנוכה היא - בענייני חול, ובכללות - לפעול בעולם, להאיר על פתח ביתו מבחוץ.

ונמצא שהחילוק שבין חנוכה לשבת הוא בדוגמת החילוק שבין "חוץ" ל"בית": העבודה דחנוכה היא - לפעול בעולם, "בחוץ", ואילו העבודה דשבת היא בנוגע לעצמו - "בית". וכמובן שהחילוק שבין "בית" ל"חוץ" הוא בדוגמת החילוק שבין ענייני קדושה לענייני חול (יום השבת וימי החול, כולל חנוכה שמותר במלאכה).

ועל-פי זה מובן העילוי דשבת חנוכה - חיבור ב' העניינים דשבת וחנוכה ביחד, ועניינו בעבודת האדם - חיבור ב' אופני העבודה דשבת וחנוכה: הן העבודה בנוגע לעצמו - "בית" (עניין השבת)" והן העבודה לפעול בעולם - "חוץ" (העבודה דחנוכה).

זאת אומרת: אף-על-פי ששבת וחנוכה הם ב' עניינים הפכיים (כנ"ל בארוכה) - הרי בהכרח שבכל שנה יהיה "שבת חנוכה", כלומר, ששניהם נפגשים ומצטרפים יחדיו.

ומובן שכאשר ב' העניינים דשבת וחנוכה מצטרפים ביחד - הנה לא זו בלבד ששניהם בתוקפם (ולא נגרע מאומה ח"ו מאחד מהם), אלא אדרבה: כל אחד מוסיף ומסייע בעניינו של השני.

וכפי שרואים במוחש שחנוכה פועל עילוי בשבת - הוספת אמירת "ועל הנסים" ו"הלל" בתפילות דשבת ושבת פועל עילוי בחנוכה - תפילות דשבת ביום זה דחנוכה, נוסף על כללות העניין דעונג שבת באכילה ושתייה וכו'.

ומזה מובן בנוגע לאופני העבודה דשבת וחנוכה - שחנוכה פועל עילוי באופן העבודה דחנוכה, כדלקמן.

ט. והביאור בזה:

יהודי יכול לחשוב שמכיוון שהוא נמצא במעמד ומצב דשבת (קדושה) - לא נשאר לו אלא לנוח ולהינפש מכל עבודתו!

כלומר: מכיוון שכבר עסק כדבעי - טוען הוא - בעניינים הקשורים עם מבצע חנוכה, וכן בשאר כל המבצעים: אהבת ישראל ואחדות ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים - יבנה וחכמיה, נרות שבת-קודש, כשרות האכילה ושתייה, וטהרת המשפחה, ואחדות ישראל על-ידי רכישות אותיות בספרי-התורה הכלליים, בתוככי שאר כל ענייני התורה ומצוותיה - הרי הוא נמצא במעמד ומצב ד"שבת", ואם כן, אינו צריך להמשיך ולהוסיף בעבודתו!

הנה על זה אומרים לו - שעיקר העניין דעבודת התפילה (אריכות בתפילה וכו') הרי זה ביום השבת דווקא, כמבואר באגרת-הקודש (סימן א) ובכמה מקומות.

וזהו מה שחנוכה מוסיף בשבת - שגם העבודה בענייני קדושה (עבודה עם עצמו) ביום השבת צריכה להיות באופן של יגיעה ומלאכה (העניין דחנוכה). כלומר: המנוחה דשבת היא ביחס לעובדין דחול, אבל בנוגע לענייני קדושה - הרי אדרבה: דווקא ביום השבת צריכים לעסוק ולהתייגע בכל ענייני קדושה ביתר שאת וביתר עוז.

וכמו כן שבת מוסיף ומסייע בענייני חנוכה, כלומר, שממשיכים את קדושת השבת בעבודה הקשורה עם ענייני העולם ועובדין דחול (חנוכה).

י. והנה, נתבאר לעיל שכדי לחבר ולצרף ב' עניינים - זקוקים לעניין שלישי שלמעלה משניהם, ומפני היותו למעלה משניהם אזי בכחו וביכולתו לחברם יחד.

ועל-דרך זה מובן בנוגע לב' אופני העבודה דשבת וחנוכה - עבודה עם עצמו, ועבודה לפעול בעולם) - שישנו אופן עבודה שלמעלה משניהם, וכאשר העבודה היא באופן כזה, אזי בכוחו ויכולתו לעסוק בב' אופני העבודה (דשבת וחנוכה) גם יחד, כדלקמן.

ויש לומר - שגם בשבת וחנוכה עצמם ישנה ומרומזת דרגא השלישית הנ"ל (שעל ידה מתחברים ב' אופנים העבודה דשבת וחנוכה):

במנוחה דשבת ישנם ג' דרגות: מעלי שבתא, יומא דשבתא, ורעווא דרעווין. ועניינם: המנוחה דמעלי שבתא היא - מנוחה ממלאכה (שזהו העניין דחנוכה שבשבת גופא), המנוחה דיומא דשבתא היא - עצם עניין המנוחה, ללא כל קשר עם מנוחה ממלאכה (כי המנוחה דמלאכה היתה כבר במעלי שבתא), שזהו עצם עניין השבת. ובזה גופא ישנו העניין ד"מעלין בקודש" - רעווא דרעווין, תכלית השלימות בעניין המנוחה: "מנוחה שלימה", "מאתך היא מנוחתם" - מנוחתו של הקב"ה. וזוהי הדרגא הג' שלמעלה מב' הדרגות דמעלי שבתא ויומא דשבתא (חנוכה ושבת בנוגע לשבת גופא).

ועל-דרך זה בנוגע לחנוכה: הדלקת נר חנוכה היא "על פתח ביתו מבחוץ", ובזה מרומזים ג' עניינים: "ביתו" (עניין השבת שבחנוכה), "בחוץ" (חנוכה עצמו), והחיבור דב' עניינים אלו (על-ידי עניין שלמעלה משניהם) - להאיר על פתח ביתו מבחוץ, חיבור "בית" ו"חוץ".

יא. והביאור בזה - בעבודת האדם:

כללות העבודה דשבת והעבודה דחנוכה - עם היות שכל אחד מהם הוא עניין כללי, הרי בכלל זה ישנם ריבוי פרטים, התחלקות וציור כו'. וישנו אופן עבודה שלמעלה מזה - העבודה שמצד עצם נקודת היהדות, בחינת יחידה שבנפש [שישנה בנשמתו של כל אחד ואחד מישראל, כמאמר "חמשה שמות נקראו לה (לנשמה) - נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה"], שזוהי עבודה שלמעלה מכל עניין של התחלקות וציור כו'.

ובפשטות: כאשר עבודתו היא מצד כוחותיו הפנימיים - הרי יש מי שטבעו נוטה יותר לעבודה עם עצמו (בענייני קדושה, עניין השבת), ויש מי שטבעו נוטה יותר לעבודה ופעולה בעולם (בענייני חול, העניין דחנוכה). אבל כאשר עבודתו היא (לא מצד טבעו, כוחות פנימיים כו', אלא) מצד עצם נקודת היהדות, בחינת יחידה שבנפש - הרי אין אצלו כל נפקא-מינה מהי העבודה המתאימה יותר לטבעו ותכונותיו כו', כי מצד נקודת היהדות שבו (שלמעלה מכל ציור כו') רצונו לקיים את רצון הקב"ה בלבד, ולכן, כאשר רצונו של הקב"ה שיעסוק בעבודה עם עצמו - הרי הוא עוסק בעבודה עם עצמו, וכאשר רצונו של הקב"ה שיעסוק בעבודה ופעולה בעולם - הרי הוא עוסק בעבודה ופעולה בעולם.

וכל זה - אפילו כאשר מדובר אודות מציאותו של אדם סתם, מכיוון שכל מציאותו היא - "אני נבראתי לשמש את קוני", ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר יחידה שבנפש!

ועניין זה מובן בפשטות גם ליהודי פשוט:

אצל כל יהודי ישנו עניין האמונה בהקב"ה - "מאמינים בני מאמינים". ורצונו של כל יהודי לקיים את רצון הקב"ה. הוא אמנם אינו יודע אודות פסק דין הרמב"ם (הלכות גירושין סוף פרק ב') בעניין זה, אבל כאשר שואלים אותו - הרי הוא עונה בפשטות שרצונו לקיים את רצון הקב"ה. ולכן, מה איכפת לו אם מדובר אודות "מצות עשה" או אודות "מצות לא תעשה" - הרי כל רצונו הוא רק לקיים את רצון הקב"ה, ולכן, כאשר הקב"ה רוצה שיקיים מצוות עשה הרי הוא מקיים מצוות עשה, וכאשר הקב"ה רוצה שיזהר מ"לא תעשה" הרי הוא נזהר מ"לא תעשה"!

וכמדובר פעם בארוכה (לקוטי-שיחות כרך ו עמ' קכה) אודות הביאור בשיטת רבי עקיבא שבעת שמיעת עשרת הדברות ענו בני ישראל "על הן הן ועל לאו הן" - שבשניהם (גם במצוות עשה וגם במצוות לא-תעשה) מודגש הרצון לקיים את רצון הקב"ה, מבלי להכנס לחילוקי הפרטים שבדבר, אם מדובר אודות עניין חיובי או עניין שלילי.

וזהו העניין השלישי שלמעלה מב' אופני העבודה דשבת וחנוכה - העבודה שמצד עצם נקודת היהדות, שעל-ידה נפעל החיבור דב' אופני העבודה דשבת וחנוכה, מכיוון שבעבודה שמצד עצם נקודת היהדות אינו מתחשב כלל בטבעו ותכונותיו (אם טבעו נוטה יותר לעבודה דשבת או לעבודה דחנוכה), וכל עניינו הוא - למלא את רצון הקב"ה (באיזה אופן שיהיה).

(קטעים משיחת שבת-קודש פרשת מקץ, זאת חנוכה ה'תשמ"ג
 - 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ג, כרך ב, עמ' 732-742 - בלתי מוגה)