בראש-חודש סיוון הוא תכלית הגילוי, בגלל מתן תורה הכלול בו * הביאור ב"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה" * מכיוון שהתורה היא שכל הקשור במוח, מדוע נקטו חז"ל בלשון "רפו ידיהם מדברי תורה"? * יש לחזק את קיום המצות בפועל, ובעיקר על-ידי לימוד ההלכות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. זמן תפילת מנחה – דהיינו הזמן שלאחר חצות היום, כאשר "ינטו צללי ערב"1 – שייך כבר ליום המחרת.
ולכן, כאשר ביום המחרת אין אומרים תחנון (מצד עניין שהתחלתו כבר בלילה) – אין אומרים תחנון גם בתפילת מנחה ביום שלפניו, ואם חל בשבת – אין אומרים "צדקתך"2.
ועל-פי זה נמצא, שזמן זה שייך כבר לראש חודש סיון. והיינו, שנוסף על השייכות הכללית של שבת זו לראש חודש סיון, מצד היותה "שבת מברכים" – ישנה שייכות נוספת לראש חודש סיון כאשר נמצאים בערב ראש חודש אחר חצות היום.
ב. בנוגע לראש חודש סיון כתיב3 "בחודש השלישי לצאת בני-ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני", ודרשו בגמרא4: "כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם5 החודש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן ראש חודש אף כאן ראש חודש".
ומקשה אדמו"ר הזקן6: "למה נקרא ראש חודש בכתוב בלשון ביום הזה", רק ברמז, כך שיש צורך ללמוד את פירושו בגזירה שווה, דלכאורה הוא-ליה-למימר בפירוש "ביום הראשון", ולמה נאמר "ביום הזה" דווקא?
ומבאר אדמו"ר הזקן7: "ולכן נקרא ביום הזה סתם, כי יום היינו אור וגילוי, כמו שכתוב8 ויקרא אלקים לאור יום", ועל דרך זה תיבת "זה" מורה על עניין הגילוי, כמאמר רז"ל9 "כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה". וזהו ענינו של ראש חודש – עניין הגילוי, שהרי בראש חודש הוא מולד הלבנה, עניין הגילוי שבא לאחרי ההעלם שביום כ"ט, שהוא העלם הכי גדול.
וזהו גם כן כוחם של בני-ישראל, ש"מונין ללבנה"10, "המאור הקטן"11,
כמו שכתוב12 "מי יקום יעקב כי קטן הוא" – שגם בהיותם ובהימצאם במצב של העלם הכי גדול, בכוחם לפעול שם את הגילוי הכי גדול.
וכפירוש רבנו הזקן13 על הפסוק14 "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", שבכוחם של בני-ישראל להמשיך את עניין "הוי' אחד"15, על-ידי "תורה אחת"16, גם "בארץ" – בעניינים ארציים.
ג. וזהו גם ענינו של ראש חודש סיון דווקא – שבו כלול עניין מתן תורה, שהוא תכלית גילוי האלקות בענייני העולם:
בנוגע לכללות עניין מתן-תורה איתא במדרש17: "משל למה הדבר דומה, למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם18, כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר19 וירד ה' על הר סיני וכתיב20 ואל משה אמר עלה אל ה'".
ובפרטיות יותר:
"בני רומי לא ירדו לסוריא" – שלא תהיה המשכת אלקות למטה, דהיינו שלמטה לא יהיה ההרגש ד"אלקות בפשיטות"21; "ובני סוריא לא יעלו לרומי" – שלמטה לא תהיה עליה, דהיינו המדריגה ד"בני עליה"22, שעבודתם – "איזהו חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה"23.
וגם ביטול הגזירה במתן-תורה – היה בנוגע לב' העניינים: "וירד הוי' על הר סיני" – המשכת אלקות למטה, "ואל משה אמר עלה אל הוי'" – ומכיוון שמשה הוא "רועה נאמן", "רעיא מהימנא"24, יכולים כל בני-ישראל לעלות על-ידו.
וזהו שבנוגע לראש חודש סיון נאמר הלשון "היום הזה", שמורה על גילוי, "כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי" – כיוון שבמתן- תורה היה תכלית הגילוי.
והנה, שלימות עניין זה תהיה לעתיד לבוא, שאז יהיה ב' פעמים "זה"9, כמו שכתוב25 "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו"; אבל גם גילוי זה לעתיד הוא בכוח הגילוי דמתן-תורה.
ועל דרך שמצינו שבמתן-תורה כתיב26 "אנכי הוי' אלקיך" – פעם אחת אנכי, ולעתיד לבוא כתיב27 "אנכי אנכי הוא מנחמכם" – ב' פעמים אנכי; ואף-על-פי-כן גם הגילוי דלעתיד הוא בכוח מתן-תורה, אלא שלעתיד יבוא לידי גילוי.
ד. מהי הדרך להגיע לידי גילוי זה דמתן-תורה – על כך נאמר בפסוק שלאחרי זה28 "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני":
בנוגע ל"רפידים" – שלכאורה אינו מובן: למאי נפקא-מינה מאיזה מקום נסעו, שהכתוב צריך לפרש שמו של המקום? – פירשו חז"ל29 שבזה נרמז "שרפו ידיהם מדברי תורה".
ויש לבאר דיוק הלשון "שרפו ידיהם מדברי תורה"30:
עניין התורה הוא חכמה ושכל, כמו שכתוב31 "כי היא חכמתכם ובינתכם גו'", ועניין השכל שייך למוח שבראש, ואין לו שום שייכות לידיים, וכדאיתא בשער היחוד והאמונה32 שה"אומר על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידיים . . כל השומע יצחק לו, לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשייה גשמית הנתפסת בידיים".
ואם כן, הוא-ליה-למימר "שרפו מוחם", או "ראשם", "שכלם" וכיוצא בזה, ולמה נאמר "שרפו ידיהם מדברי תורה", ידיים דווקא?!
וביאור העניין:
ענינה של התורה הוא – "ללמוד וללמד לשמור ולעשות"33. יכול אדם ללמוד תורה ולהבינה, ואף-על-פי-כן להישאר באופן שהוא והתורה הם שני דברים שונים. וכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר היה אומר34: הוא אמנם למד תורה, אבל התורה לא לימדה אותו מאומה!... ואם רוצים שלימוד התורה יפעל את פעולתו – הרי זה על-ידי קיום המצוות דווקא.
וזהו דיוק הלשון "רפו ידיהם מדברי תורה" – כי, ידיים קאי על כללות המצות, בדוגמת "יד המחלקת צדקה"35, והרי כללות המצוות נקראים בשם צדקה36, ו"רפו ידיהם" – ענינו חלישות בקיום המצוות בפועל.
ה. ועל זה נאמר "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני":
הדרך להגיע למתן-תורה היא – על-ידי "ויסעו מרפידים", להסיע עצמו ("אָפּ-פאָרן") מהמצב ד"רפו ידיהם". אין די בכך שהאדם מתחיל ללמוד תורה, אלא עליו גם לקיים בעצמו "ויסעו" – להסיע עצמו ממצב של "רפיון ידיים" (שענינו חלישות בקיום המצוות, כנ"ל), ולהתחזק בקיום המצוות בפועל.
כאשר ישנו מצב של "רפידים" ("רפו ידיהם") – הרי גם כשהאדם שקוע בשכל התורה, עלול לבוא אליו "עמלק", כמו שכתוב37 "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", "שרפו ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם"38. וההכנה למתן-תורה היא – להסיע את עצמו מ"רפידים".
[וזהו גם כן הטעם שבהקדמה לשולחן ערוך אדמו"ר הזקן מודגשת מעלת לימוד ההלכות, וכן שמענו מרבינו נשיאנו שעיקר ההדגשה היתה על לימוד ההלכות 39 – כיוון שדווקא על-ידי ההלכות בא לימוד התורה לידי קיום המצוות בפועל].
ו. וכאשר ישנו עניין "ויסעו מרפידים" – אזי "ויבואו מדבר סיני", דהיינו שאפשר להגיע למדריגת "ביום הזה באו מדבר סיני".
ועניין זה מתחיל בראש חודש סיון, שביום זה היא ההתחלה דמתן- תורה,
והיינו, שנוסף על מעלתו של ראש חודש סיון מצד ספירת העומר, שביום זה עוסקים כבר בבירור המדה האחרונה (מלכות), ובמדה זו גופא אוחזים כבר במדת התפארת, שעד מדת התפארת הוא עיקר המדות40 – יש ביום זה מעלה נוספת, שבו היא ההתחלה של מתן-תורה,
וכאמור, שעניין מתן-תורה הוא החיבור דמעלה ומטה – "וירד ה' על הר סיני", "ואל משה אמר עלה אל ה'", ועל-ידי משה נמשך עניין זה אצל כל בני-ישראל, שהרי משה הוא "רעיא מהימנא", ו"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"41, ועל-ידי זה נעשה עניין נוסף – שבכל אחד ואחד מישראל ישנו ניצוץ של משה רבינו, כמבואר בתניא42.
וכמו כן נעשה עניין "מדבר סיני" – "שירדה שנאה לאומות העולם עליו"43, דהיינו שנאה לנפש הבהמית ועניני הגוף המבלבלים לעבודה44.
ואז מקבלים את התורה באופן המתאים לרצון התורה – ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן"45, היינו, שלא חסר להם דבר, ועד שאפילו בנוגע ללבושים (שהם מקיפים בלבד) כתיב46 "שמלתך לא בלתה מעליך", והיינו שישנם כל העניינים הגשמיים, ולומדים תורה במנוחה.
וההכנה לכל זה היא – "ויסעו מרפידים" (כנ"ל), שעל-ידי זה זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
(מהתוועדות ש"פ במדבר מבה"ח וער"ח סיוון, תשט"ו. תורת מנחם כרך יד עמ' 76-80, בלתי מוגה)
________________________
1) ירמי' ו, ד.
2) שו"ע ואדה"ז או"ח סוסרצ"ב.
3) יתרו יט, א.
4) שבת פו, ב.
5) בא יב, ב.
6) תו"א ר"פ יתרו (סו, סע"ג).
7) תו"א שם (סז, סע"ג).
8) בראשית א, ה.
9) שמו"ר ספכ"ג.
10) סוכה כט, א. וראה חולין ס, ב.
11) בראשית א, טז.
12) עמוס ז, ב. שם, ה.
13) ראה תניא אגה"ק ס"ט (קיד, א). תו"א וישב כז, סע"ד. מקץ לה, א. ויקהל פז, סע"ג. ובכ"מ.
14) דברי הימים-א יז, כא.
15) ואתחנן ו, ד. ועוד.
16) בא יב, מט. ועוד.
17) תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.
18) תהלים קטו, טז.
19) יתרו יט, כ.
20) משפטים כד, א.
21) ראה סה"מ תש"ו ע' 30. סה"מ מלוקט ח"א ע' רכד. ועוד.
22) סוכה מה, ב. וש"נ.
23) תקו"ז בהקדמה (א, סע"ב). הובא בתניא ספ"י.
24) ראה שמו"ר פ"ב, ג-ד. תניא רפמ"ב.
25) ישעי' כה, ט. וראה תענית בסופה.
26) יתרו כ, ב.
27) ישעי' נא, יב.
28) יתרו יט, ב.
29) מכילתא ויל"ש עה"פ בשלח יז, ח. וראה סנהדרין קו, סע"א ובפרש"י.
30) ראה סה"ש תש"ג ע' 42. תש"ד ע' 75.
31) ואתחנן ד, ו.
32) פ"ט (פו, ב).
33) אבות פ"ד מ"ה. ברכת אהבת עולם.
34) ראה לקו"ד ח"ב רמו, ב. סה"ש תש"ב ע' 123. תש"ד ע' 88. תש"ו ע' 21.
35) תניא פכ"ג (כח, ב).
36) ראה תניא פל"ז (מח, ב). לקו"ת דברים א, ד. ובכ"מ.
37) בשלח יז, ח.
38) מכילתא ויל"ש שם.
39) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות חי"ג ס"ע 85 ואילך. וש"נ.
40) ראה תו"א (בהוספות) יתרו קט, ג.
41) תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).
42) שבהערה 24.
43) שבת פט, סע"א.
44) ראה לקו"ת פרשתנו ב, ג. טו, ג. וראה גם שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון תשי"ב ס"ב (תורת מנחם – התוועדויות ח"ה ע' 203). וש"נ.
45) מכילתא ר"פ בשלח. שם טז, ד. 46) עקב ח, ד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:49
זריחה: 6:24
