מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1166 - כל המדורים ברצף
	אחדות יהודית מצמיחים מלמטה
	יש חדש
	לנצל התעוררות שבאה מלמעלה
	כוהנים
	תלמיד-חכם אמיתי
	רפואה ותמורתה
	גילוי האמת
	זו השתטחות
	בגיל ארבע-עשרה הקים עמותה
	קו התאריך

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1166, ערב שבת-קודש פרשת אמור, י"ד באייר תשס"ט (08.05.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

אחדות יהודית מצמיחים מלמטה

זכה רבי שמעון בר-יוחאי שיום ההילולה שלו – ל"ג בעומר – מצליח להצעיד מאות-אלפי ילדי ישראל במפגן של אהבת-ישראל ואהבת המורשת היהודית

המסר המרכזי של ל"ג בעומר הוא תיקון הפגם שגרם למותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. על-פי דברי חז"ל הם מתו משום "שלא נהגו כבוד זה בזה", ובל"ג בעומר פסקו מלמות. יום זה קשור גם לרבי שמעון בר-יוחאי, שהיה מתלמידיו של רבי עקיבא שלא נפגעו, והדבר מעיד שהיה שלם באהבת-ישראל.

נטייתם הטבעית של בני-אדם היא לשאוף לאחדות במובן של אחידות – שתהיה דעה אחת, הדעה שלהם כמובן. אך זו לא תיחשב אמיתית. אם הכול עשויים מעור אחד וחושבים אותה מחשבה, אין צורך בפעולה של אחדות, שכן מלכתחילה נתון ועומד רק דבר אחד. גדולתה של האחדות היא דווקא בסבילת פערים והבדלים, בעת שהגרעין המאחד חזק דיו לאפשר זאת.

למרות ההבדלים

אחדות ישראל פירושה תחושה עמוקה של קשר ושייכות לכל יהודי, גם ליהודי טועה. זו הרגשה שכל יהודי הוא אח, חלק מהמשפחה – יהיו מעשיו אשר יהיו. אם הוא שוגה, הדבר גורם צער וכאב, אך לעולם לא שנאה ועוינות. כי הוא משלנו, בשר מבשרנו.

חז"ל המשילו את מערכת היחסים בין יהודים למערכת היחסים בין איברי הגוף. יהודי שפוגע בחברו מפני שהלה פגע בו, דומה, לדבריהם, לאדם שהיה חותך בשר והסכין שבידו האחת פגע וחתך בבשר ידו השנייה. מובן שאיוולת גמורה תהיה מצידו 'להעניש' את היד הפוגעת בחותכו בסכין גם בה. כך גם יהודי שפוגע בחברו – פוגע בסופו של דבר בו-עצמו, כי הזולת הוא חלק בלתי-נפרד ממנו.

אחדות אין פירושה ויתור על תפיסות ועמדות. גדולתה ביכולת לשאת את המרחקים וההבדלים. אפשר להיות מאוחדים גם אם אין מסכימים, ואפילו כשיש חילוקי-דעות חריפים. אפשר לחוש כבוד זה לזה גם אם האחד סבור שחברו טועה טעות גמורה, ואף כשהוא מתנגד בתקיפות לדעתו. האחדות מביאה בחשבון ש'אין דעותיהם שוות', ובכל-זאת היא מוצאת את הנקודה המשותפת, החזקה מכל ההבדלים והשונוּת שבין איש לרעהו.

שורשיה של האחדות היהודית במהות המשותפת של כל חלקי עם-ישראל. כולנו בני אברהם יצחק ויעקב. בכל יהודי שוכנת נשמה שהיא 'חלק א-לוה ממעל ממש'. יש לנו אלוקים אחד, תורה אחת, ארץ אחת. הצד-השווה הזה מעניק עוגן איתן לשמירת האחדות גם על רקע חילוקי-דעות והבדלים.

לשבור את המחיצות

את האחדות היהודית במלוא יופייה אפשר לראות בתהלוכות ל"ג בעומר. זכה רבי שמעון בר-יוחאי שיום ההילולה שלו – ל"ג בעומר – מצליח לאחד מאות-אלפי ילדי ישראל סביב התורה ומצוותיה. מרגש לראות מדי שנה בשנה את המוני הילדים, מכל חוג, עדה, זרם ואורח-חיים, הצועדים יחדיו במפגן של אהבת-ישראל ואהבת המורשת היהודית.

דווקא בתקופתנו המקוטבת יש לתהלוכות האלה ערך עצום בשבירת המחיצות המבדילות בין חלקי העם. האווירה שהפוליטיקאים וכלי-התקשורת משרים מגביהה חומה בין הציבור הדתי לזה שאינו שומר מצוות. מחיצה זו מעכבת רבבות יהודים, שנשמתם צמאה למילה יהודית, מלפנות אל הכתובת הנכונה. כאן, בתהלוכות ל"ג בעומר, הם חשים פתאום שכולנו עם אחד ושכל המחיצות הללו מלאכותיות ונטולות יסוד.

ובעצם, התהלוכות אינן אלא לבוש חדש למנהג יהודי עתיק בל"ג בעומר. בקהילות ישראל נהגו המלמדים לצאת עם תלמידיהם לשדה, לשחק במשחקי חץ וקשת, לספר להם על רבי עקיבא ורבי שמעון בר-יוחאי, ולהעניק לילדים חוויה יהודית מיוחדת במינה. בימינו אנו מגשימים רעיון בסיסי זה על-ידי התהלוכות.

זאת המשימה המוטלת על כולנו בימים האלה – להביא את אור התורה לכל יהודי, ובמיוחד לכל ילד יהודי, ובמהרה נזכה לצאת בתהלוכה הגדולה והמרכזית לקבלת פני משיח-צדקנו.

  יש חדש

ילדים - לתהלוכות!

בתי-חב"ד ברחבי הארץ משלימים את ההיערכות לתהלוכות הגדולות של ל"ג בעומר, בססמת 'יחד כל ילדי ישראל'. צעירי-חב"ד הוציאו לאור שני ספרונים חדשים של סיפורי צדיקים – 'רישיון לדפוס' ו'המצפן הפנימי', שיחולקו בתהלוכות.

זכות 'ח"י רוטל'

עדיין אפשר להצטרף למנהג לתרום 'ח"י רוטל' לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי, על-ידי תרומת משקה בעבור ילדי ישראל המשתתפים בתהלוכות ל"ג בעומר. השנה, לרגל שנת 'הקהל', הקריאה היא לתרום פעמיים 'ח"י רוטל', היינו 180 ש"ח. שמות התורמים יועברו לברכה לציון רשב"י והרבי מליובאוויטש. מוקד התרומות 03-9606343, או בדואר לת"ד 600 כפר-חב"ד 60840.

אוהל במירון

צעירי-חב"ד וארגון אור החסידות מפעילים אוהל מרכזי ליד ציון רשב"י במירון. את האוהל מאיישים תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' בכפר-חב"ד, לזיכוי יהודים בהנחת תפילין, לצד מכירת ספרי חסידות במחירים מוזלים. כמו-כן מוצב במקום מרקע ענק, שעליו מוקרנים כל היממה התוועדויות ומראות-קודש מהרבי מליובאוויטש.

מסביב למדורה

פרחי מיאמי מגישים תקליט מיוחד לימי ספירת העומר – מסביב למדורה. ירחמיאל ביגון קיבץ מקהלת גברים עם ילדי 'פרחי' המוּכרים, ויחדיו הם מגישים מגוון שירים בביצוע קולי בלבד, ללא כלי-נגינה. בתקליטור עשרה קטעים מרגשים וכמו-כן מחרוזת שירים שקטים של המקהלה. הפצה גרינטק, טל' 1-700-700015.

  שלחן שבת

לנצל התעוררות שבאה מלמעלה

בפרשתנו כתובה המצווה להקריב את 'שתי הלחם' בחג-השבועות. את הלחם, קובעת התורה, יש להביא "ממושבותיכם" – מארץ-ישראל בלבד. חיטים שצמחו בחוץ-לארץ אינן כשרות להקרבת 'שתי הלחם'.

בעניין זה יש בגמרא דיון בשאלה לא-שגרתית: ר' זירא שואל מה דינן של 'חיטים שירדו בְעָבִים'. רש"י מפרש שהכוונה לחיטים שהועלו על-ידי רוח עזה לעננים, ולאחר מכן נפלו לארץ עם הגשם, והשאלה היא אם החיטים האלה כשרות להקרבת 'שתי הלחם'.

לשם מה הנס?

ה'תוספות' תוהים על פירושו של רש"י: ממה-נפשך, אם החיטים מחוץ-לארץ, האם יותרו משום שהיו על העננים, והלוא התורה אומרת 'ממושבותיכם' ולא מחוץ-לארץ; ואם הם מארץ-ישראל, למה ייאסרו? אלא הם מפרשים ש'חיטים שירדו בעבים' הכוונה לחיטים שנפלו מהשמים בדרך נס, ור' זירא שואל מה דין חיטים כאלה.

השאלה הזאת לא התבררה עד הסוף, ולכן הרמב"ם קובע ש'חיטים שירדו בעבים' יש בהם ספק ולכן אין להביא מהן את קרבן שתי הלחם. אם-כן מתעוררת השאלה, לשם מה יעשה הקב"ה נס כזה, של הורדת חיטים מן השמים, בשעה שגם אם יקרה הנס אין להשתמש לכתחילה בחיטים האלה להקרבת הקרבן?!

עמל ויגיעה

על-פי הצד הנגלה של התורה אין הדבר מובן, אבל בפנימיות העניינים הדברים מקבלים משמעות עמוקה. בתורת החסידות מבואר ההבדל בין קרבן העומר ל'שתי הלחם'. העומר בא משעורים, שהן מאכל בהמה, והוא מייצג את בירור הנפש הבהמית שבאדם. לעומתו, 'שתי הלחם' באו מחיטים, שהן מאכל אדם, והקרבן מייצג את הצורך לבטל אל הקב"ה את השכל וההבנה.

עבודה זו, של ביטול השכל ושעבודו לקב"ה, צריכה להיעשות על-ידי האדם עצמו, מתוך יגיעה ועמל, כשם שהחיטים מושגות על-ידי השקעת עמל ויגיעה, בחרישת הקרקע ובגידול התבואה. אין לצפות שהדבר יבוא מלמעלה, אלא חייבים להתייגע כדי להשיג זאת.

לנצל כל התעוררות

אמנם זה הסדר הנכון והראוי, אבל אם הקב"ה רואה שהאדם עצמו אינו מתייגע – הוא נותן לו זאת מלמעלה, בבחינת 'חיטים שירדו בעבים'. הקב"ה מכניס באדם הרהור תשובה, ועל-ידי כך הוא מבטל את שכלו ומשעבדו לקב"ה.

עלול האדם לטעון שעניין כזה נתון בספק, ואין הוא יודע מה ערכה של התעוררות תשובה שבאה מלמעלה, בלי שהוא עצמו התייגע עליה. על זה אומרים לו, שאמנם לכתחילה נדרש שהחיטים יבואו מן הארץ ולא מן השמים, אבל "אם הביא – כשר". אכן, הדבר הראוי הוא שהתעוררות התשובה תבוא מתוכו, מלמטה, אבל מכיוון שבפועל ניתנה לו התעוררות תשובה מלמעלה, עליו לנצלה, כי בינתיים יינצל מכל מיני דברים שליליים, וסוף-סוף יגיע לכך שהתעוררות זו תחדור גם לפנימיותו ותבוא מתוכו.

(תורת מנחם כרך יב, עמ' 35)

  מן המעיין

כוהנים

תמיד ראשון

"וקידשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב" (ויקרא כא,ח). תנא דבי רבי ישמעאל: 'וקידשתו' – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.

(גיטין נט,ד)

כמו תרומה

איזו קדושה יש ב'ליטול מנה יפה ראשון'? אלא מי שהוא ראשון לכל דבר שבקדושה מותר לו ליטול מנה יפה ראשון, והמנה היפה נעשית אצלו דבר שבקדושה, כמו תרומה לכוהן.

(מאוצרנו הישן)

אח לכל אחד

"והכוהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא,י). הכוהן הגדול צריך להיות מאחיו – אח ורֵע לכל אחד ואחד, שירגיש בצרת העם ושמחתו, כמו ביגונו ושמחתו של אח.

(החוזה מלובלין)

גדולה יהודית

על "והכוהן הגדול מאחיו" אומרת הגמרא (יומא יח) "גדלהו משל אחיו". גדולתו ועליונותו של הכוהן הגדול, של המנהיג בישראל, צריכה להיות 'משל אחיו' – גדולה יהודית, הנובעת מגדולה בתורה ובמצוות, ולא גדולה הבאה מתורות זרות.

(רבי יונתן אייבשיץ)

קרבה לכלל-ישראל

"ועל כל נפשות מת לא יבוא" (ויקרא כא,יא). הכוהן הגדול צריך להתעלות מעל משפחתו הפרטית, ועליו לתת את דעתו על הכלל. לכן אמרה התורה "ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאימו לא ייטמא", כדי שאצל הכוהן הגדול לא תהיה תחושת קִרבה למשפחתו מלכלל ישראל.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

כבוד הכהונה

"איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו" (ויקרא כא,יז). שלא ישמש בעבודה בעל מום. ולא בעל מום בלבד, אלא אף הכיעורים פוסלים בכוהנים, לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו.

(מורה נבוכים)

ברכת השלום

אהרון הכוהן היה אוהב שלום ורודף שלום. בברכת כוהנים נאמר "כה תברכו" – שישראל יתברכו ממידותיו של אהרון הכוהן, שאף הם יהיו רודפי שלום ואוהבים זה לזה.

(החוזה מלובלין)

איך מברכים

לא נאמר לכוהנים לשון ציווי שיברכו את העם, אלא נאמר "כה תברכו" (במדבר ו,כג), כי טבעם של הכוהנים הוא לברך, משום שמידתם היא מידת החסד, והתורה נזקקה רק לצוות איך עליהם לברך את העם.

(רבי אברהם-מרדכי מגור)

  אמרת השבוע

תלמיד-חכם אמיתי

תושבי עיר אחת באו אל אדמו"ר ה'צמח-צדק' מליובאוויטש כדי לשאול על טיבו של רב מסויים שהוצע לקהילתם. הרבי שיבח את המועמד, שהוא תלמיד-חכם מופלג ובעל מידות טובות, ואנשי העיר קיבלוהו לרב.

לאחר זמן נודע ל'צמח-צדק' כי אנשי העיר מזלזלים ברב, מבזים אותו וממררים את חייו. זימן אליו את ראשי הקהילה ואמר: "הגמרא מספרת, שרבי עקיבא, כשהיה עם-הארץ, היה אומר 'מי ייתן לי תלמיד-חכם ואנשכנו כחמור'. כל ימיי תמהתי על הניסוח 'מי ייתן לי תלמיד-חכם'. אילו היה רוצה למצוא תלמיד-חכם, היה יכול להיכנס לבית-המדרש ולמצוא?!

"אלא", המשיך ה'צמח-צדק', "עם-הארץ אינו מסתפק ברדיפת סתם תלמיד-חכם; הוא רוצה להיות בטוח שאכן זה תלמיד-חכם ראוי לשמו. אף אתם, רק לאחר שבאתם אליי כדי לוודא שהרב הוא תלמיד-חכם אמיתי, אתם יכולים לרדוף אותו באמת".

  מעשה שהיה

רפואה ותמורתה

בעיר פליץ, בביתו של יהודי עשיר ונכבד, שוד ושבר. בתו היחידה, כלילת המעלות, נטרפה דעתה, ומאז נעשו חיי הבית בלתי-נסבלים.

הימים ימי ראשית התגלותו של הבעל-שם-טוב, ושֵמע מופתיו המופלאים הגיע גם לאוזניו של העשיר. באין יכולת לקחת עמו את הנערה, החליט לנסות ולהביא את הבעש"ט אליו, כדי לרפא את בתו.

ציווה העשיר להכין את המרכבה ויצא לדרך. באותה עת שהה הבעש"ט בעיר הולדתו, טלוסט, בבואו לבקר את אימו הצדקת. בני העיר כיבדוהו מאוד ושמחו בנוכחותו, במיוחד לאחר שהרבה מצרות העיירה באו על פתרונן באורח פלא בימי שהייתו בה.

הגיע העשיר לטלוסט וביקש מהבעש"ט לבוא עמו. בעיירה התעוררה סערה ואנשיה הביעו את צערם על שהבעש"ט עוזב אותם. טובת הרבים עדיפה, טענו, ומדוע יעזבם הצדיק בעבור היחיד? אולם הבעש"ט אמר כי אינו הולך בעבור היחיד בלבד, אלא לטובת הרבים. סתם ולא פירש.

ישב הבעש"ט במרכבה והעגלון האיץ בסוסים ויצאו לדרך. בטוחים היו שעוד באותו יום יגיעו למחוז חפצם, אולם עיכובים בלתי-צפויים האטו את הנסיעה. הלילה ירד ועל-כורחם נאלצו לעצור ללינה בעיירה פיסטין הסמוכה. פניהם הנפולות של תושבי העיר העידו כי צרה גדולה התרגשה עליהם.

העשיר שאל אחד מהם לפשר הדבר, והאיש סיפר כי העיירה נתונה לשלטונו של פריץ רע, המרבה להצר ליהודים. עתה נוספה צרה חדשה, בתו של האדון השתגעה, והפריץ החליט כי הדבר קרה בגלל תפילותיהם של היהודים השונאים אותו. הוא הודיע כי אם לא תתרפא בתו בתוך שלושה ימים, יחרים את רכושם של כל יהודי העיירה ואותם יגרש.

הבין העשיר כי מאת ה' הייתה זאת לאלצם להיכנס לעיירה ולהביא לה ישועה. הוא ביקש למסור לנכבדי העדה כי נמצא עמו הבעש"ט, אשר נודע כמחולל מופתים. הם פנו אליו מיד בבקשה לרפא את בת הפריץ, ולאחר שקיבלו את הסכמתו, מיהרו להודיע לפריץ כי הגיע לעיירה צדיק שיוכל לרפא את בתו.

הפריץ דחה את ההצעה על הסף. הוא טען כי טובי הרופאים בדקו אותה והם אסרו לתת לה שיקויים כלשהם, מחשש שהדבר יזיק לה. ודאי שלא יסכים לקבל תרופות מאדם שאיננו רופא.

מסרו את הדברים לבעש"ט, והוא הגיב: "אִמרו לו כי ארפא את בתו בלחישה על אוזנה בלבד, ללא כל סם או שיקוי". הסכים הפריץ והבעש"ט הגיע לארמונו, בליווי העשיר מפליץ ונכבדי קהילת פיסטין. הוא ביקש להכניס את הבת לחדר שאין בו פסלים וצלמים, ולקשור אותה, שלא תוכל לברוח. לאחר מכן פתח גמרא מסכת מעילה והחל לקרוא סיפור על רבי שמעון בר-יוחאי:

פעם אחת גזר מלך רומי על היהודים שלא לקיים מצוות, כמו שמירת שבת וברית מילה. החליטו החכמים לשלוח את רבי שמעון בר-יוחאי לבטל את הגזֵרה, בהיותו 'מלומד בניסים'. יצא רבי שמעון לדרכו, ובדיוק אז הכניס הקב"ה רוח של שד ושמו בן-תמליון בתוך בת הקיסר והיא השתגעה.

החלה הבת לצעוק: "יבוא רבי שמעון בן-יוחאי וירפא אותי!". בתוך כך הגיע רבי שמעון לרומא. מיד הביאוהו לארמון כדי לרפא את בת הקיסר. עמד רבי שמעון ליד הבת וקרא: "בן-תמליון – צא מבת המלך!", ואכן הרוח יצאה והיא נרפאה.

הקיסר, שהיה אסיר תודה לרבי שמעון, אמר לו: "היכנס לגנזי המלך וקח לך מה שתרצה". עבר רבי שמעון מחדר לחדר עד שמצא את כתב הגזֵרה, לקחו וקרעו ויצא בחזרה לדרכו.

סיים הבעש"ט את הלימוד, ופנה אל הפריץ שהביט בו כל העת, ושאל: "האם אתה מוכן להישבע כי לאחר שתתרפא בתך לא תשוב להצר ליהודים אלא תגמול להם אך טוב?".

הפריץ, ששלומה של בתו היה חשוב לו יותר מכול, הסכים מיד ונשבע בחייו ובחיי בתו. או-אז פנה הבעש"ט אל הבת החולה ולחש באוזנה: "כשם שגזר רבי שמעון בר-יוחאי על הרוח שתצא מבת המלך, כך גוזר אני על הרוח שתצא מבת האדון, ומי שריפא את בת מלך רומי ירפא את בת הפריץ הזה".

דממה מתוחה עמדה בחדר. הבעש"ט הורה להתיר את כבליה של הנערה, והנה היא קמה וחזרה להיות בריאה בנפשה, כפי שהייתה. יהודי פיסטין צהלו ושמחו על הנס הגדול וקבעו אותו ליום הלל והודיה, והעשיר מפליץ לא היה יכול להסתיר את התפעלותו.

הוא ישב מיד לכתוב מכתב לר' אפרים, הפרנס מטלוסט, והִרבה להפליא בחסד ההשגחה ובנפלאותיה על-ידי צדיק הדור. במכתבו כתב, כי רק עתה יוכלו להבין את הדברים הסתומים שאמר הבעש"ט לפני נסיעתו: הנה, לא בעבור היחיד נסע מעמם אלא בעבור הרבים, אלה בני קהילת פיסטין, שנושעו על-ידו.

למחרת יצא הבעש"ט עם העשיר לעיר פליץ, ועַם רב מבני פיסטין מלווים אותם. בבואו לביתו של העשיר גזר בתפילתו על הבת החולה שתתרפא, ומיד הבריאה כליל, לשמחת הוריה ובני-ביתה.

יצא העשיר בחזרה לטלוסט, הפעם כדי להחזיר את הבעש"ט, ושמו התפרסם עוד יותר כמחולל ישועות לעם-ישראל.

  לומדים גאולה

גילוי האמת

גילוי פנימיות התורה קשור קשר הדוק עם הגאולה. בספר הזוהר ('רעיא מהימנא' פרשת נשא, חלק ג, עמ' קכד,ב) נאמר במפורש: "בגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי, דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמים" (=בזכות שעתידים ישראל לטעום מאילן החיים, שהוא ספר הזוהר, יֵצאו מהגלות ברחמים). ואכן, לימוד פנימיות התורה נחשב אחד האמצעים החשובים לזירוז הגאולה ולהתכוננות לקראתה.

לפעמים נדמה שהקשר בין גילוי פנימיות התורה לבין הגאולה הוא בבחינת 'סגולה' – כעין פעולה 'שמימית' נסתרת. אבל כאשר מבינים את מהותה של הגאולה מבינים גם-כן, שהקשר בינה לבין גילוי הנסתר הוא קשר  בתכלית. הגאולה היא פשוט המשך ישיר לגילוי פנימיות התורה, והיא השלמתו של תהליך זה במלוא העוצמה.

ההסתר יוסר

המהות האמיתית של הגאולה היא – "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" (ישעיה מ,ה). וכן: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שם יא,ט). זו בעצם הגאולה – גילוי האמת האמיתית והפנימית של כל דבר. יוסר סופית ההעלם וההסתר שמכסה כיום על האמת, והיא תיראה בגלוי בעיני-בשר.

כל השינויים שיתחוללו בעולם בימות המשיח יהיו תוצאה טבעית ומתחייבת של גילוי האמת. כאשר הכול יראו בעיניהם שהקב"ה הוא המהות האמיתית של כל המציאות, ממילא "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (כלשון הרמב"ם בסיום ספרו). כאשר כל הגויים יראו בגלוי שהיהודים הם "כוהני ה'" ו"משרתי אלקינו" (ישעיה סא,ו) – מובן שלא יפגעו בהם לרעה, ולהפך, ישתוקקו לסייע לעם-ישראל. כשכל אדם יראה את האמת, שהזולת אינו חי על חשבונו, ואדרבה, שלמותו של הזולת היא גם שלמותו-שלו – מובן שלא יהיו מלחמות ושנאות ולא תהיה קנאה ותחרות. כל אלה יהיו תוצאה מתבקשת מגילוי האמת.

שלבי הגילוי

לפיכך מובן שהכנת העולם לקראת הגאולה החלה בתקופה שבה התחילה להתגלות פנימיות התורה. דבר זה נעשה על-ידי רבי שמעון בר-יוחאי, מחבר ספר הזוהר. הוא פתח את ה'צינור' של פנימיות התורה, וממנו מתחיל תהליך הגילוי של אור הנסתר, שיגיע לשיאו בזמן הגאולה.

אלא שבימי רבי שמעון בר-יוחאי עדיין לא היה העולם בשל לגילוי האמת הזאת. לכן הגילוי של פנימיות התורה נעשה במידה מוגבלת ביותר – לחוג מצומצם של אישים בעלי שיעור-קומה מיוחד. אולם ספר הזוהר עצמו מנבא, שכאשר יתקרבו ימות המשיח, תתגלה חכמת הנסתר בהיקף רחב, עד שאפילו ילדים קטנים יֵדעו סודות כמוסים (בראשית קיח,א).

תהליך זה נעשה בהדרגה. בתחילה הייתה פנימיות התורה ידועה רק ליחידי-סגולה. אחר-כך, כשהחלו להתקרב ימות המשיח, בא האריז"ל והחל להפיץ את תורת הנסתר במידה רחבה יחסית, ואמר, שכבר "מותר ומצווה לגלות זאת החכמה". אולם עדיין נשארו הדברים נחלתו של חוג מצומצם.

אחרי-כן, כאשר הגיע 'חצות' של האלף השישי והחל להתנוצץ אור הגאולה, הגיע גם הזמן לגלות את פנימיות התורה בהיקף רחב יותר. אז פתח הבעש"ט את אור הנסתר לכל העם, ואִפשר לכל יהודי לטעום מהאור הגנוז של הגאולה, ובכך להתכונן בפועל ממש לגאולה המתקרבת. הבעש"ט גם גילה שהפצת החסידות קשורה קשר ישיר לגאולה, כפי שאמר המלך המשיח לבעש"ט, שהוא יבוא "לכשיפוצו מעיינותיך – מעיינות החסידות – חוצה".

ועכשיו, כאשר מעיינות החסידות כבר נפוצו בכל רחבי תבל, ודאי שכבר העולם מוכן לגאולה האמיתית והשלמה.

  פתגם חסידי

זו השתטחות

"כשהייתי בארץ-הקודש שמעתי אנשים אומרים: 'הייתי כבר אצל רשב"י, עכשיו אני הולך אל רבי אלעזר'. אם אומרים זאת בתמימות - זהו עניין ההשתטחות"  (אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

  חיים יהודיים

בגיל ארבע-עשרה הקים עמותה

ל"ג בעומר במירון. קשיש יורד מהאוטובוס לרגלי ההר. הוא מתנהל בכבדות, מלוּוה בשניים מבניו. כבר ארבעים שנה הוא מקפיד להגיע בכל שנה להילולא של רבי שמעון בר-יוחאי במירון. הוא מתנהל בקושי במעלה ההר, אבל העלייה קשה לו. באמצע הדרך הוא אינו יכול עוד. חיש-מהר מגישים לו כיסא והוא מתיישב עליו, מתנשם בכבדות. אחד הבנים פועל בתושייה. הוא פונה אל ביתו של יוסי זליקוביץ' במושב מירון, ובמהרה חוזר עם כיסא גלגלים, שבאמצעותו האב מגיע עד הציון.

זליקוביץ' מנהל את 'חסדי שבתאי', עמותה שהוקמה לזכרו של אביו, שבתאי זליקוביץ', שהיה חקלאי ואיש חינוך, ריכז את חטיבת הביניים במירון וגם היה סגן מנהל בית-הספר המקיף. האב נפטר לפני עשרים ושלוש שנים, בגיל 38, מהתקף-לב, והניח אישה ושמונה ילדים, שהגדולה בת חמש-עשרה והקטנה בת חודשיים.

התמוטטות בנסיעה

"הייתי בן שמונה כשאבא נפטר", מספר יוסי. "נסענו איתו לחתונה באזור מפרץ חיפה. בדרך חזרה חש שלא-בטוב. פעמיים עצר בצד הדרך, לנוח מעט. בפעם השלישית עצר מול תחנת מד"א בעכו ושם התמוטט. דקות ארוכות חלפו עד שהגיע צוות רפואי והחל בהחייאה. זה היה מאוחר מדיי. הבטחתי לעצמי אז שאנציח את זכרו, ואני משתדל לעמוד במשימה".

את העמותה ייסד יוסי כשהיה בן ארבע-עשרה, תלמיד בישיבת חב"ד. הפעילות החלה בהשאלת ציוד רפואי קל. בהמשך התפתח הארגון, וכיום הוא משאיל ציוד רפואי מגוּון, כמו כיסאות גלגלים, הליכונים, מזרני-לחץ, קלנועיות ממונעות ומיטות רפואיות. "אין כיום בית במרום הגליל שלא נעזר בנו", אומר יוסי. "אנחנו פתוחים עשרים וארבע שעות ביממה, וגם איננו מגבילים את משך השימוש בציוד".

אמבולנס צמוד

כיום זליקוביץ' משמש גם כונן מד"א במקום, ולרשותו עומד אמבולנס מצוייד היטב, שבעזרתו הוא מעניק סיוע לכל נזקק. הוא גם מפעיל טרקטורון מזוּוד בציוד רפואי. מטרת הטרקטורון להגיש סיוע רפואי ראשוני במקומות בעלי עבירוּת קשה, וכאלה לא חסרים באזור מרום הגליל. "עיקר המימון שלנו בא מתורמים", הוא אומר, "ולאו-דווקא תורמים עתירי ממון. התורמים הם בדרך-כלל אנשים ששאלו מאיתנו ציוד בהזדמנות כלשהי ואחר-כך מסייעים לעמותה".

ציון רשב"י, שבשבוע הקרוב יפקדו אותו כחצי מיליון בני-אדם, הומה אדם לאורך כל השנה. מאות באים להתפלל במקום מדי יום, ומקצתם שוהים בציון שעות רבות. אם הם נזקקים לסיוע או מחפשים מקום לינה, הכתובת היא ביתו של זליקוביץ'. "פונים אלינו כל שעות היממה", הוא אומר. "בשבוע האחרון בלבד העירו אותי כמה פעמים בשעות הקטנות של הלילה, כדי לעזור לאנשים שנזקקו לסיוע".

צוות בכל נקודה

הוא כבר דור שלישי במקום. סבו היה ממייסדי המושב, שהושתת על חקלאות. אביו המשיך בדרכו. כיום החקלאות קרסה ובני המושב פנו לאפיקים כלכליים אחרים.

בימים שלפני ההילולא הוא עסוק בגיבוש הסיוע לכל הנזקקים. "בכל שנה יש מי שזקוקים לעזרה ראשונה, ואני משתדל להבטיח שבכל נקודה יהיה צוות שיסייע לכל נזקק", הוא מבהיר, ומקווה שהכול יסתיים בשלום.

זליקוביץ': "הבטחתי לעצמי שאנציח את זכרו של אבא"

  פינת ההלכה ומנהג

קו התאריך

שאלה: כיצד ינהג מי שטס בימים האלה לאוסטרליה או ממנה, לעניין ספירת העומר?

תשובה: תחילה הסבר הבעיה: הטס או המפליג באוקיינוס השקט בין אוסטרליה ויפן ובין יבשת אמריקה, חוצה במסעו את קו התאריך הבין-לאומי (הממוקם בקו האורך של 180 מעלות מכיוון גריניץ'), ובעצם הוא 'מרוויח' או 'מפסיד' יום. כיצד עליו לספור את העומר?

השאלה אינה מתעוררת באשר לשבתות וחגים, כי קביעת השבת והחג נמסרה לכלל ישראל על-ידי בית-דין ולא ליחיד, ולכן על היחיד לשמור אותם על-פי חשבון התושבים הגרים באותה סביבה. לעומת זה, מצוות ספירת העומר מוטלת על כל יחיד לעצמו, ועליו לספור על-פי דרכו. לכן עליו להוסיף לספור על-פי דרך הספירה שלו, גם אם היא שונה מספירת תושבי המקום.

העניין מסתבך יותר מאחר שהתורה קובעת כי חג-השבועות אינו קשור בתאריך מסויים, אלא הוא חל ביום החמישים לעומר (ולכן בזמן שהיו מקדשים את החודש על-פי ראיית הלבנה, היה החג יכול לחול גם בה' בסיוון, אם היו חודשי ניסן ואייר בני שלושים יום). נמצא אפוא כי הספירה של העומר קובעת גם את מועד החג.

כדי שלא להיקלע לסבך זה הרבי מליובאוויטש ממליץ להימנע ככל האפשר מלעבור את קו התאריך בימי ספירת העומר. מי שנאלץ לעבור את הקו ינהג כך: אם עבר ממערב למזרח - יעשה את יום ה' בסיוון חג-השבועות לכל דבר (רק לא יאמר 'זמן מתן תורתנו'); ואם עבר בכיוון ההפוך, ממזרח למערב - יהיה חג-השבועות שלו בז' בסיוון (בן חו"ל יוסיף יום שני של גלויות למחרת החג הראשון שלו).

מקורות: שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סי' ריט-רכ. וראה בסוף ספר 'ספירת העומר' להרב צבי כהן, ובהערות.