מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1165 - כל המדורים ברצף
	מרכיבי העוצמה האמיתיים
	יש חדש
	עיקר התשובה ושלמותה
	מצוות
	לחיות כיהודי
	תנאי ההיתר
	ביטול סיבת הגלות
	אמת ולא גאווה
	אמת מארץ תצמח
	כוחו של הרגל

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1165, ערב שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים, ז' באייר תשס"ט (01.05.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

מרכיבי העוצמה האמיתיים

ההתרחקות ממורשת ישראל מביאה אורח-מחשבה של כאן ועכשיו. אצל אויבינו המצב הפוך –לא אכפת להם לסבול בהווה למען השגת המטרות העתידיות

האיום מאיראן נמצא בעת האחרונה הרבה מאוד בכותרות. האזרח מן השורה רואה את הדברים, שומע את הדיבורים, אך אינו חש את מלוא עוצמתו של האיום. הדברים נשמעים מרוחקים, כמו היו איזו בעיה קטנה אי-שם. לעומת זה, יש קומץ בעלי תפקידים ששנתם נודדת מעיניהם בגלל האיום הזה. הם יודעים כי בפעם הראשונה לאחר עשרות שנות קיום מדיני נשקפת סכנה אמיתית לקיומנו מצד הצורר האיראני, והם הוגים יומם ולילה בדרכים להסיר את הסכנה הזאת מעל ראשנו.

הפער הזה, בין השאננות של הציבור הרחב לבין הדאגה החמורה שחש קומץ אנשים המצויים בסוד העניינים, בא לידי ביטוי גם בפרשת השבוע. בשתי הפרשיות שנקרא השבת התורה מודיעה לנו מה מבטיח את קיומנו בארץ, ומה עלול חלילה לאיים על יכולתנו לחיות כאן. היא אומרת בצורה הברורה ביותר כי יש דברים שעלולים לגרום ש"תקיא הארץ אתכם, כאשר קאה [=הקיאה] את הגוי אשר לפניכם". הקב"ה מפציר בעם-ישראל: "לא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם... (ובזכות זה) אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אותה, ארץ זבת חלב ודבש".

ברכת ה' היא העיקר

האדם המצוי אינו רואה קשר בין הדברים. בעיניו, אמונה ושמירת תורה ומצוות הן עניין אחד וקיומה של מדינה הוא עניין אחר. לדעתו, הדרך להבטיח את קיומנו היא עוצמה צבאית, בריתות בין-לאומיות, כלכלה איתנה וכדומה. אבל התורה מלמדת אותנו שעם כל חשיבותם של האמצעים הטבעיים, הדבר החשוב ביותר הוא שתשרה בנו ברכת ה'.

האמת היא שכל תוספת של אור וקדוּשה בארץ, הם מרכיבי עוצמה המבטיחים את קיומנו. ככל שיותר יהודים יקבעו עיתים לתורה, יקיימו מצוות ויקדשו את חייהם ("קדושים תהיו") – יופרו מזימותיהם של אויבינו ותועמק אחיזתנו בנחלה שייעד לנו הקב"ה, הלוא היא ארץ-ישראל.

יש כאן עניין שביסודו הוא רוחני-אלוקי, ולא בהכרח עינינו יכולות לראות את הקשר בין הדברים. עם זה, אפשר בהחלט לראות כי ההתרחקות מתורת ישראל ומערכיה גורמת בדרך ישירה חולשה באחיזתנו בארץ וביכולתנו לעמוד מול אויבינו.

ההתרחקות ממורשת ישראל מביאה אורח-מחשבה של כאן ועכשיו. אותם יהודים מאבדים את היכולת לבחון דברים במשקפי הקיום ההיסטורי של העם היהודי, והעיקר הוא להיפטר מלחץ זמני כלשהו. זו סכנה חמורה ביותר, שכן אצל אויבינו המצב הפוך – הם בוחנים את הדברים אך ורק בראייה ארוכת-טווח, ולא אכפת להם לסבול ולהקריב בהווה למען השגת המטרות העתידיות.

הם הציבו לעצמם מטרה – למחוק את ה'התנחלות' היהודית שנתקעה להם בתוך המרחב הערבי. זו השאיפה המרכזית, ויש להם סבלנות. רבים מאיתנו אינם מבינים מדוע סירבו לקבל את ההצעות הנדיבות של שתי ממשלות, שכבר הסכימו לוותר על הכול. הערבים דחו את ההצעות בגלל פרט קטן ושולי – התביעה להכריז על סוף הסכסוך. לכך לא הסכימו, כי סוף הסכסוך מבחינתם הוא כשאנחנו לא נהיה כאן חלילה.

תביעה התאבדותית

הם מניפים כל הזמן את הססמה 'שתי מדינות לשני עמים'. באה ממשלת ישראל וביקשה לבדוק אם אכן הם מוכנים להכיר בישראל כבמדינת העם היהודי. פתאום קמה צעקה גדולה. היו מהם שאף כינו את הדרישה הזאת 'חוצפה'. כי פתאום הוסרו המסכות והתברר שרעיון 'שתי המדינות' נועד למעשה לחסל את המדינה היהודית.

אבל אצלנו מוסיפים ללחוץ להיכנע לתביעה ההתאבדותית הזאת, כי המטרה העיקרית היא להשתחרר מלחץ מדומה כלשהו. אנשים איבדו את היכולת לחשוב במונחים של קיום עם לדורי-דורות, ותמצית החיים היא הכותרת של מחר בבוקר. אנו רואים אפוא עד כמה החיבור למורשת ישראל ולערכי התורה הוא המפתח, גם במובן הפיזי, ליכולת העמידה שלנו בלחצי הזמן ולישיבתנו לבטח בארץ-ישראל עד הגאולה האמיתית והשלמה.

  יש חדש

מתכוננים לתהלוכות

בתי-חב"ד ברחבי הארץ עוסקים בהכנות לקראת תהלוכות הילדים המסורתיות של ל"ג בעומר, שבהן יופגנו אחדות העם והזיקה הבסיסית של כל ילד יהודי לעם-ישראל ולתורת ישראל. התהלוכות יאובטחו בידי המשטרה, ויבטאו את העוצמה הרוחנית של עם-ישראל. מרכז צעירי-חב"ד מכין את כל הדרוש לתהלוכות, ובכלל זה שני ספרונים חדשים של סיפורי צדיקים, שיחולקו לילדים שישתתפו בתהלוכות. התהלוכה הגדולה ביותר תהיה בע"ה בירושלים, ובה ישתתפו יותר מעשרת-אלפים ילדי תלמודי-התורה מכל רחבי העיר.

פעמיים 'ח"י רוטל'

מנהג לתרום מידה מסויימת של משקה ('ח"י רוטל') לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי. כמה אברכים יוזמים גם השנה מבצע ארצי, שמאפשר לתרום משקה בעבור ילדי ישראל המשתתפים בתהלוכות ל"ג בעומר. השנה, לרגל שנת 'הקהל', הציבור נקרא לתרום פעמיים 'ח"י רוטל', היינו 180 ש"ח, למימון שקיות שתייה ופרסים לילדים. שמות התורמים יועברו לברכה לציון רשב"י והרבי מליובאוויטש. מוקד התרומות 03-9606343, או בדואר לת"ד 600 כפר-חב"ד 60840.

יריד 'עולם היהדות'

כמסורת השנים האחרונות מארגן שופר תקשורת את יריד 'עולם היהדות', באולמי קינג-דייוויד (ז'בוטינסקי 9) בבני-ברק. התערוכה תהיה בי'-י"א באייר (4-5 במאי), בשעות 16-24, ויוצגו בה תשמישי-קדושה, ארונות-קודש וציוד לבתי-כנסת, מעשה רקמה ופרוכות, קלטות בנושאים יהודיים ועוד. טל' 03-9678555.

  שלחן שבת

עיקר התשובה ושלמותה

פרשתנו מתארת את סדר העבודה של הכוהן הגדול ביום-הכיפורים. עליו להתוודות על השעיר המשתלח "את כל עוונות בני-ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם". הוזכרו כאן שלושה סוגים שהוא מתוודה עליהם: עוונות, פשעים, חטאים.

בגמרא יש מחלוקת בעניין סדר הווידוי. רבי מאיר אומר שהסדר צריך להיות כסדר הדברים בפסוק: עוונות, פשעים, חטאים. לעומת זה, חכמים אומרים שהסדר צריך להיות שונה, מכיוון ש"עוונות אלו הזדונות", "פשעים אלו המְרָדִים", ו"חטאתם אלו השגגות", ולא ייתכן שאחרי שהאדם כבר התוודה על הדברים החמורים, כמו זדונות ומרדים, יתוודה על השגגות. לכן עליו להתוודות על-פי סדר החומרה: "חטאתי ועוויתי ופשעתי".

כיצד מתוודים

הרמב"ם פוסק כדעת חכמים: "כיצד מתוודין? אומר: אנא השם, חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי". אולם בהמשך הרמב"ם קובע ש"הווידוי שנהגו בו כל ישראל הוא: אבל אנחנו חטאנו, והוא עיקר הווידוי".

נמצא שיש בווידוי שני עניינים: א) 'עיקר הווידוי', שהוא עצם האמירה 'חטאתי', ב) שלמות הווידוי, שבו האדם מפרט את סוגי העבֵרות שעבר.

עזיבה וחרטה

דבר דומה אנו מוצאים במצוות התשובה. התשובה השלמה מורכבת משלושה דברים – עזיבת החטא, חרטה על העבר ואמירת וידוי. שלושת הדברים האלה מוגדרים 'יסודות התשובה' ו'גדרי התשובה'. ובכל-זאת רבנו הזקן אומר ב'איגרת התשובה' ש"מצוות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד".

מכאן עולה שגם בעניין התשובה קיימים שני הדברים הללו – עצם מצוות התשובה ושלמותה של המצווה. עצם התשובה היא ההחלטה שמכאן ולהבא האדם לא יחטא. דבר זה מושג על-ידי 'עזיבת החטא'. כשהאדם מחליט לעזוב את דרך החטא, הרי מכאן ולהבא לא ישוב לחטוא. אולם שלמותה של התשובה היא כשהאדם מתקן גם את העבר, על-ידי חרטה על העבר ואמירת וידוי.

תיקון שלם

אמירת הווידוי עניינה להביא לידי ביטוי את התשובה שבלב גם בדיבור. ומכיוון שבתשובה עצמה יש שתי רמות – עצם התשובה ושלמות התשובה – גם בווידוי קיימות שתי הרמות האלה.

עיקר הווידוי הוא האמירה 'חטאתי', שבזה האדם מבטא את החלטתו לעזוב את דרך החטא ולקיים מכאן ולהבא את רצון ה'. מאחר שהוא מכיר בחטא, הרי מכאן ולהבא לא יחטא. אך האמירה 'חטאתי' עדיין אינה מבטאת בשלמות גם את החרטה על העבר, שכן 'חטאים' הם בעיקר עבֵרות שנעשו בשגגה. כדי לתקן גם את הזדונות עליו לפרט יותר ולומר 'עוויתי', 'פשעתי', שבזה הוא מבקש מחילה מהקב"ה על כל סוגי החטאים שעבר, ועל-ידי זה באה התשובה לידי שלמותה.

(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 193)

  מן המעיין

מצוות

וחי בהם

"ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ד). את המצוות יש לקיים בבחינת "וחי בהם", מתוך חיוּת ולהט, לא מתוך הרגל כמצוות אנשים מלומדה.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק) 

הגוף נמשך

המצוות נקראות 'איברי המלך'. כאשר אדם מושך את חברו באיבר אחד, החבר כולו נמשך אליו. אף בנמשל, על-ידי קיום המצוות אנו מושכים כביכול את הקב"ה אלינו.

(תורה אור)

תקנות החכמים

יש לשמור ולקיים לא רק את התורה שבכתב, אלא גם את החוקים ואת המשפטים "אשר יעשה אותם האדם" – אשר חכמי הדור תיקנו אותם; גם אותם יש לקיים כפי הוראת החכמים.

(מגנזנו העתיק)

מבטיחה קיום

אם בני-ישראל יתנהגו על-פי חוקי התורה ומשפטיה, יוכלו לחיות ולהתקיים. שמירת התורה והמצוות מבטיחה את קיום בני-ישראל בכל הזמנים ובכל התנאים.

(מטה אהרן)

ציווי מאחד

'מצווה' מלשון צוותא וחיבור. אדם פשוט אין לו שום ערך כלפי מלך רם ונישא, אך כאשר המלך מצווה עליו לעשות דבר-מה, הציווי מאחד ומחבר אותו עם המלך.

(ספר המאמרים קונטרסים)

מצוות בנעורים

"וחי בהם" (ויקרא יח,ד). יש לקיים את המצוות כשהאדם מלא חיים ומרץ, בנעוריו. לא כאותם שמתחילים לקיים מצוות לעת זקנתם, כאשר יצר הרע כבר נחלש.

(מאוצרנו הישן)

אור מיוחד

כל מצווה היא כלי לאור האלוקי המאיר ושופע בעולם על-ידה. הכלים האלה מחולקים לכללים ולפרטים רבים, הן בתורה הן במצוות. מה שמאיר על-ידי לימוד מקרא, אינו דומה לאור המאיר על-ידי לימוד המשנה. כמו-כן במצוות, כל מצווה היא כלי להשפעה אלוקית אחרת.

(לקוטי תורה)

של מי אנחנו

אדמו"ר הזקן בעל התניא יצא פעם אחת מחדרו ושמע את זוגתו אומרת לחברתה: "שלי (=בעלי) אומר…". אמר הרבי: "בגלל מצווה אחת אני שלך, על-ידי כמה מצוות אנו של הקב"ה?!" – ונפל על הארץ שרוי בדבקות.

(היום יום כ"ג בשבט)

  אמרת השבוע

לחיות כיהודי

אל האדמו"ר בעל 'שפת אמת' מגור נכנסו שני סוחרים בשוק, שהייתה ביניהם מריבה מתמדת. אמר להם האדמו"ר:

"התורה מזהירה: 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה... וכמעשה ארץ כנען... לא תעשו'. בפשטות, זו הקדמה למעשים האסורים המפורטים בהמשך, אך בעומק העניין יש כאן מסר העומד לעצמו. התורה מזהירה יהודי לא רק מפני עשיית דברים אסורים ומגונים, אלא שגם דברים מותרים אין לעשותם 'כמעשה ארץ מצרים' ו'כמעשה ארץ כנען'. כשיהודי אוכל ושותה – הוא צריך לאכול ולשתות כיהודי ולא כגוי, וגם כשהוא עוסק במסחר ויש חיכוכים בינו ובין חברו, הוא צריך להסדיר את הדברים כיהודי ולא חלילה כגוי".

  מעשה שהיה

תנאי ההיתר

יום שלם עשו בני החבורה את דרכם ברגל, בשדות וביערות. בשעת ערב מאוחרת הגיעו לכפר קטן ובו קיוו למצוא קורת-גג להניח את ראשם. בתוך כך התכסו השמים בעננים וגשם עז ניתך עליהם. עכשיו הצורך למצוא אכסניה נעשה דחוף יותר.

"נזכרתי", צהל לפתע אחד מבני החבורה, "הלוא הרש-מנדל מיודענו מתגורר בכפר הזה. ודאי ישמח לארח אותנו בביתו". מעודדים התקדמו לעבר ביתו של הרש-מנדל.

הבית שכן בחצר רחבת ידיים, מוקפת חומה גבוהה, ולה שער ברזל נעול בבריח, כמנהג הגבירים. בני החבורה דפקו כמה וכמה פעמים על שער הברזל. באין תגובה, משכו בפעמון הגדול שמעל השער.

הם שמעו רעשים מתוך הבית. חריקה של חלון נפתח, קול פתיחתה של דלת. אולם איש לא ניגש אליהם. הגשם הוסיף לרדת והרטיבם עד לשד עצמותיהם. אחרי עוד כמה ניסיונות התייאשו. בעצב הגיעו למסקנה כי הרש-מנדל אינו מעוניין באורחים.

בגלל השעה המאוחרת לא העזו בני החבורה לדפוק על דלת של בית אחר. כך מצאו את עצמם מצטופפים תחת גגון רעוע, באחת מפינות הכפר. את הלילה הזה לא ישכחו, אמרו לעצמם, וניסו להפיג את האווירה באמרות חסידיות.

עם שחר התפזרו העננים וקרני השמש החלו לייבש את בגדיהם הרטובים. הם יצאו מהכפר והרגשתם השתפרה ככל שהתרחקו מ'הכנסת האורחים' שלא זכו לה. בעוד כמה שעות הליכה יגיעו ליעדם, הלוא היא העיר קוסוב, שבה מתגורר הצדיק המפורסם רבי חיים.

חצר חסידות קוסוב התאפיינה במידת גמילות חסדים. הידור רב הושקע במצוות הכנסת אורחים, שאותה דרש הצדיק לקיים בכל לב ובמסירות ללא גבול.

כאשר מי מחסידיו הגיע אליו ממרחקים, היה שואל לשלומו ומיד חוקר אותו לכל פרטי מסעו. באילו כפרים ועיירות עבר, היכן קיבלוהו ואירחוהו כראוי והיכן לא. כשאנשי הכפרים והעיירות האלה היו מגיעים לקוסוב, היה הצדיק מעודד את זה ומוכיח את זה, כל אחד ואחד על-פי הצטיינותו במצוות הכנסת אורחים.

כך היה בבוא אנשי החבורה לקוסוב. הם ישבו לנוח בבית-המדרש, ובדיוק אז נכנס הצדיק פנימה. מיד ציווה להגיש לפני האורחים משקה חם ומיני מאכל, ובעוד הם מיטיבים את ליבם החל לחוקרם לפרטי מסעם.

ידעו החסידים כי סיפור התנהגותו של הרש-מנדל יצער את לב הצדיק, וניסו להימנע מכך, אולם הצדיק הוסיף לחקור, עד ששאל: "והיכן לנתם בלילה האחרון?".

השפילו האנשים את עיניהם וענו כי אכן לא נמצא להם מקום לינה, אלא עשו את הלילה תחת כיפת השמים. "מה?!", נזעק הצדיק, "וכי לא יכולתם להיכנס לאחד הבתים בכפר?! ומה על הרש-מנדל מיודענו, הוא בוודאי היה יכול לארח אתכם?!".

באין-ברירה נאלצו האורחים לספר כי ניסו לדפוק על השער ולצלצל בפעמון ביתו של הרש-מנדל, אך הוא לא ניגש אליהם.

דוק של עצב ננסך על פני הצדיק. כמה רגעים עברו בשתיקה, עד שלבסוף פלט: "נו, נו"...

ימים עברו, ובביתו של הרש-מנדל עצב ודאגה. זה עתה בא משרת הפריץ והודיע כי האחוזה הוחכרה לאדם אחר. הוא, הרש-מנדל, מתבקש להתפנות מהבית בתוך שלושה חודשים!

כמה ימים התהלך סהרורי, ולבסוף החליט לנסוע לקוסוב. "רבי! הושיעה-נא!", התפרץ בבכי עם היכנסו לחדרו של הצדיק. באנחות מעומק הלב סיפר על גזֵרת הפריץ לגרשו מביתו וממקור פרנסתו.

"לא נורא", הגיב הצדיק, למרבה תדהמתו, "תוכל לעבור לעיר הגדולה".

"וממה תהיה פרנסתי?", ייבב הרש-מנדל.

"שב-נא, הירגע", ענה הצדיק במתינות. "אני באמת רוצה לשאול אותך, מה ההיתר ליהודי להתגורר בקביעות בין הגויים, בלי שתהיה לו אפשרות להתפלל בציבור, לשמוע קדוּשה וחזרת הש"ץ, להקשיב לקריאת התורה ועוד?".

הכפרי היה המום מדברי הרבי. הוא לא ציפה לתגובה כזאת.

"אומר לך מה ההיתר", המשיך הצדיק. "כאשר יהודי הכפרים מקיימים את מצוות הכנסת אורחים, ומקבלים בסבר פנים יפות עניים ועוברי-אורח הנודדים בדרכים, מצווה זו שקולה כנגד כל המצוות שהיו מקיימים לוּ היו גרים בעיר.

"אולם אתה, שסגרת את ביתך בפני יהודים עוברי-אורח הסובלים מגשם ומקור, אין לך עוד היתר להתגורר בכפר, ומן השמים נגזר עליך לעבור לעיר".

הכפרי פרץ בבכי חסר-מעצורים. "הלוא כבר אינני איש צעיר שיכול ללמוד מלאכה אחרת, אחרי שחייתי כל השנים בכפר ומשם מקור מחייתי. זו גזֵרת רעב לכולנו!".

הרגיש הצדיק כי ליבו של הרש-מנדל נשבר בקרבו. בנימה רכה פנה אליו ואמר: "הדבר תלוי עתה בך, הרש-מנדל. אם תיטיב את דרכיך ותכניס אורחים לביתך ברוחב-לב, על שולחנך יאכלו ועל מיטותיך ינוחו – או-אז תחזור ותהיה ראוי לקבל את פרנסתך בכפר, והכול על מקומו יבוא בשלום".

מאז נהפך הרש-מנדל לאיש אחר. ביתו היה למקום אכסניה קבוע לכל עוברי-האורח בסביבה, ומובן שגם העניינו עם הפריץ בא על פתרונו כאילו לא היה דבר.

  לומדים גאולה

ביטול סיבת הגלות

אחד הדברים העיקריים שמזרזים את הגאולה הוא אהבת-ישראל. על-ידה גם מתקנים את סיבת החורבן והגלות (שנאת-חינם), וכאשר בטלה הסיבה, ממילא מתבטלת גם התוצאה. גם ימי הספירה (שבהם מתו עשרים וארבעה אלף מתלמידי רבי עקיבא בגלל חוסר האחדות שביניהם) מדגישים את חשיבותה של אהבת-ישראל ואת חיוניות האחדות בעם.

הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" עשוי להישמע כמליצה נאה בלבד. וכי אפשר לדרוש מבן-אדם לאהוב מישהו אחר באותה מידה שהוא אוהב את עצמו? אפשר, לכל היותר, לדרוש ממנו לאהוב גם את הזולת, אבל לא 'כמוך'!

תורת החסידות אינה רואה בצו זה מליצה בלבד, אלא משימה מעשית בהחלט שהתורה מטילה על היהודי. כדי להבין זאת עלינו לרדת תחילה לשורש הדברים.

אהבה בלי סיבות

כשאדם אומר שהוא אוהב אדם אחר, למה הוא אוהב אותו? אפשר להעלות כמה אפשרויות: הלה הוא איש-שיחה נעים; הוא ניחן בשכל ישר ובעצות נבונות; יש לו לב טוב; הוא אדם חרוץ ומצליח; וכיוצא-בזה. כל אלה סיבות ראויות שבגללן בני-אדם אוהבים את זולתם.

אך לאמיתו של דבר אהבה כזאת אינה אהבה אמיתית. היא דומה מאוד לילד ש'אוהב' סוכרייה: מה הוא עושה לסוכרייה שהוא אוהב כל-כך – מוצץ ובולע אותה... גם האהבה הנובעת מסיבות כגון אלה שנמנו לעיל – אינה אהבה אמיתית לזולת. האיש אוהב את ההנאה שהוא מפיק מהזולת, ולא אותו-עצמו. בעצם, הוא אוהב את עצמו.

כל עוד אלה מושגי ה'אהבה', נשאר ה'אני' האישי במרכז. האדם אינו יוצא מתוך עצמו, אלא 'אוהב' רק את מי שמביאים לו תועלת (ואין כל הבדל איזו תועלת). ודאי שבמצב כזה אין מה לדבר על 'ואהבת לרעך כמוך', שהרי כל אהבת הזולת במקרה כזה לא נועדה אלא לשרת את הצרכים האישיים, ולא ייתכן שאהבה זו תהיה גדולה מהאהבה העצמית.

אבל יש סוג אחר של אהבה. זו אהבה שאין לה 'סיבות'. כשהורים אומרים שהם אוהבים את בנם, הם לא יסבירו את אהבתם ב'סיבות' כלשהן. הם אינם אוהבים אותו מפני שהוא פיקח או נחמד או חרוץ. הם יאהבו אותו גם אם לא יהיה כזה. הם אוהבים אותו מפני שהוא בנם.

מכיוון שזו אהבה שאין לה 'סיבות', היא גם גדולה מהאהבה שההורים אוהבים את עצמם. עובדה, בצרכים שלהם-עצמם ההורים עשויים לחסוך ולהחליט לוותר על מילוי צורך כלשהו, גם אם הוא חיוני; אבל בשביל הילדים הם עושים הכול. גדולה מזו, הורים גם מוכנים למסור את נפשם למען ילדיהם. כי זו אהבה שאינה תלויה בסיבות כלשהן, ומשום כך היא בלתי-מוגבלת.

הזולת אינו זולת

אך כיצד אפשר לאהוב אדם זר באהבה כעין זו שבין הורים לילדיהם? האמת היא שמבחינת הגוף הגשמי הדבר בלתי-אפשרי. הגוף מכיר רק את עצמו, והוא מסוגל לאהוב רק מה שמשרת אותו. אין הוא יכול לאהוב אהבה אמיתית משהו שמחוצה לו. אבל יש לנו גם נפש, נשמה, ומבחינת הנשמה אין שום מניעה לאהוב יהודי שני (נשמה שנייה) אהבה אמיתית. מבחינת הנשמה אין הפרדה בין נשמה אחת לשנייה; כל נשמות ישראל הן כביכול נשמה אחת גדולה, מאוחדת. הנשמה השנייה אינה 'זרה' לראשונה; היא מאוחדת עמה באחדות שאין למעלה ממנה.

הגברת הנפש על הגוף והאחדות עם כל ישראל הן הכלי לגילוי אור הגאולה האמיתית והשלמה.

  פתגם חסידי

אמת ולא גאווה

"חביב עליי רשע היודע שהוא רשע מצדיק היודע שהוא צדיק. צדיק היודע שהוא צדיק ודאי שהוא לוקה במידת הגאווה, ואין הקב"ה יכול לשכון בקרבו" (החוזה מלובלין)

  חיים יהודיים

אמת מארץ תצמח

במבט ראשון הד"ר יצחק מיטליס נראה כמו כל ארכאולוג ממוצע. פנים שזופות, כובע ענק על ראשו, ידיו מגויידות וניכר שחפרו לא-מעט. במבט שני מבחינים בחוטי הציצית המשתלשלים על מכנסיו. הוא ארכאולוג, אך לא יחפור בקברי יהודים. ויש לו אתגר: "אני מפריך את טענות הארכאולוגים שמנסים לערער את הכתוב בתנ"ך. בעבודתי אני מוכיח שהדברים אכן קרו כפי שהתורה מספרת עליהם".

הוא בן חמישים וארבע, תושב מישור אדומים, בעל תואר בארכאולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב ומלמד במכללת נווה הרצוג שבאלון-שבות. עבודת המחקר שלו מתמקדת ביישוב היהודי בהרי יהודה ובחברון, מתקופת האבות ועד ימי הבית הראשון.

צריך לדעת לחפש

"ארכאולוגים מתעקשים לחפש 'מתחת לאדמה' הוכחות נגד הנאמר בתנ"ך", הוא מבקר את עמיתיו. "אני בעבודתי מוכיח, באותם כלים, את ההפך. הכול היה ויש הוכחות".

דוגמה אחת היא השימוש בגמלים למשא. בפרשת חיי-שרה מסופר על אליעזר עבד אברהם, ההולך לארם-נהריים עם גמלים טעונים. באו הארכאולוגים וטענו: האבות חיו ב'תקופת הברונזה', ואז טרם בייתו גמלים. "מה לעשות שדווקא נמצאו שברי-חרס מהתקופה ההיא ועליהם כתוב: 'הביאו מספוא לגמלים'. גם נמצאו פסלונים של גמלים טעונים משא", הוא אומר.

החפירות הוכיחו

עוד הוא אומר כי בעבר לא מצאו הארכאולוגים בחפירות באזור תל-שבע, הסמוך לבאר-שבע, ממצאים מתקופת הברונזה, היינו תקופת האבות, אלא רק מתקופת הברזל, היינו תקופת השופטים. מכאן מיהרו להסיק שאברהם אבינו לא היה בבאר-שבע... "הממצאים הארכאולוגיים שהתגלו לאחר מכן הוכיחו שהם טעו והתורה צדקה", הוא אומר.

לדבריו, דווקא הממצאים הארכאולוגיים תומכים בתנ"ך. למשל, "בחפירות באזור ההררי של יהודה ושומרון, שבו חיו רק יהודים, לא נמצאו עצמות חזיר. לעומת זה, בעזה, שבה התגוררו פלשתים, נמצאו עצמות כאלה. הנה לנו הוכחה שהיהודים שמרו על איסור אכילת חזיר". הוא מגלה שכאשר נבנו היישובים ביהודה ושומרון, לאחר שחרורם במלחמת ששת הימים, חפירות ארכאולוגיות חשפו שרידים מתקופת יהושע והשופטים.

מחקר מתוך אמונה

הד"ר מיטליס סבור שהמצב בתחום היה משתפר מאוד לוּ יותר יהודים שומרי תורה ומצוות היו לומדים ארכאולוגיה ועוסקים במחקר. "אם יקום דור חדש, שיֵדע להעמיק בארכאולוגיה ובתנ"ך, הדבר יעשיר את הבנתנו את התורה ויעודד גישה אחרת לארכאולוגיה. זה גם כלי שמאפשר לנו להוכיח את ההיסטוריה שלנו בארץ-ישראל".

הוא מודה שיהודי מאמין, המבקש ללמוד ארכאולוגיה, צריך לשחות נגד זרם כפירה המציף את התחום. הוא מספר על ההתמודדויות שלו, כאשר למד באוניברסיטה והמנחה שלו לעבודת הדוקטורט היה פרופסור ידוע, מגדולי מבקרי המקרא. "נזהרנו שלא לדרוך זה על זה", הוא מחייך. "היה ברור שיש בינינו אי-הסכמות". את תורת הארכאולוגיה קיבל ממנו, אך לא את דעותיו ומסקנותיו.

הד"ר מיטליס. גישה אחרת לארכאולוגיה

  פינת ההלכה ומנהג

כוחו של הרגל

שאלה: מה יעשה המתפלל 'שמונה-עשרה' בימים האלה ואינו בטוח אם אמר 'מוריד הטל' או 'ותן ברכה'?

תשובה: על-פי תקנת חז"ל, מתפילת מוסף ביום-טוב הראשון של פסח אנו עוברים למצב של 'קיץ', היינו, מזכירים 'מוריד הטל' בברכת 'אתה גיבור' (הנאמרת תמיד), ומפסיקים לבקש 'ותן טל ומטר' בברכת השנים (הנאמרת בימות החול) ואומרים 'ותן ברכה'. הספרדים אומרים בקיץ את כל ברכת השנים בנוסח אחר, 'ברכנו'.

מי שטעה והזכיר 'מוריד הגשם' בקיץ, שאז הגשם הוא ההפך מסימן ברכה, חייב לחזור לראש הברכה. אם נזכר אחרי שחתם 'מחיה המתים' – עליו לחזור לראש התפילה. כך גם מי שטעה וביקש 'ותן טל ומטר', חייב לחזור לראש הברכה, וגם אם נזכר אחרי שאמר ברכות אחרות – יחזור לשם. אם נזכר אחר שסיים את הפסוק 'יהיו לרצון' האחרון – חוזר לראש התפילה. אם נזכר אחרי שכבר הגיע זמן התפילה הבאה – מתפלל בה פעמיים 'שמונה-עשרה', הראשונה לחובת השעה, והשנייה לתשלומין על התפילה הקודמת.

מי שבעת התפילה לא נתן דעתו לכך ואין הוא יודע מה אמר – עד שלושים יום הוא בחזקת שאמר כפי שהיה רגיל בחורף. לאחר שלושים יום חזקה עליו שלשונו כבר התרגלה לומר כפי שאומרים בקיץ. השנה מסתיימים שלושים יום בתפילת מנחה של ערב השבת הבאה, פרשת אמור, ומתפילת ליל שבת אין הוא צריך לחזור במקרה של ספק.

יש הפוסקים שלא לחזור גם אם האדם כבר אמר תשעים תפילות קיץ. לשיטה זו, אם הוא שליח-ציבור, למשל, הזמן עשוי להתקצר עד למחצית, ולעניין 'מוריד הטל' סופרים גם את תפילות מוסף, ואז המועד הקובע הוא אחרי תפילת שחרית של י"ג באייר.

מקורות: תענית ג,ב. שו"ע או"ח סי' קיד ס"ד,ו,ח, ומשנ"ב ס"ק לה, וסי' קיז ס"ג ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קיד,ד-ה.י. קיז,ד. אשי ישראל פכ"ג סל"ד, וש"נ.