חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:40 זריחה: 6:11 י"ז בחשון התש"פ, 15/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 771 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים, ז' באייר ה'תשס"ט (01/05/09)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 771 - כל המדורים ברצף
קדושה ותפילה – כלל לכל התורה והמצות
להתעקש, לדרוש ולתבוע
חידושי הרמ"ק בזמן גלותו
פרשת אחרי-קדושים
"הכול צפוי והרשות נתונה"
נטילת ציפורניים / אופן ברכת נטילת-ידיים / קידוש על יי"ש
אמירת הנשיא / נולד בין השמשות / טבילה בשביעי-של-פסח
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 771, ערב שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים, ז' באייר ה'תשס"ט (01.05.2009)

 

  דבר מלכות

קדושה ותפילה – כלל לכל התורה והמצות

מדוע חוט השדרה המעמיד את כל הגוף לא נמנה בין רמ"ח איברים? * קודם שהמצוות ירדו ונפרטו לפרטים היו בבחינת כלל הכולל את כל התורה * הציווי "קדושים תהיו" אינו נחשב במניין המצוות, בהיותו נעלה מהם, אשר רק על-ידו משיגות המצוות את מטרתן * כך התפילה, בהיותה נשמת וחיות כל המצוות, היא מהתורה ולא רק מדרבנן * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התחלת בריאת העולם היא ב"יום אחד"1 (ולא "יום ראשון"), כדאיתא במדרש2 "שבו הקב"ה יחידי בעולמו", "יחידו של עולם" בלבד:

יש אמנם מציאות של שמים וארץ וכל צבאם, שהרי "כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון . . הוא שכתוב את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה"3, אבל, זהו עולם ברור ואמיתי, שבו נראה "יחידו של עולם", באופן ש"אין עוד מלבדו"4, שכן, אף-על-פי שרואים וממששים ארץ ומלואה, שמים, כוכבים ומזלות, הרי הם אינם מעלימים ומסתירים, ואדרבה: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"5, ועל דרך זה גם בנבראים למטה, שרואים בכל נברא את דבר ה' שברא אותו, ומהווה ומקיים ומחיה אותו.

והנה, בסדר בריאת העולמות מצינו שלכל לראש נבראו כל העולמות במחשבה אחת (כדאיתא בזהר6, ומרומז גם בנגלה דתורה7); ואחר כך נמשך למטה יותר – שהעולם נברא באות ה', כמו שכתוב8 "בהבראם", בה' בראם9, אות אחת בלבד, ו"אתא קלילא דלית בה מששא"10; ואחר כך נמשך למטה יותר – "שכל בריאת העולם הוא בדיבור אחד כביכול כמו שכתוב11 בדבר הוי' כו' וכמאמר רז"ל12 במאמר אחד כו'"13; ועד שנמשך למטה יותר – "בעשרה מאמרות נברא העולם"12, ועד כפי שעשרה המאמרות באים בריבוי צירופים על-ידי חילופים ותמורות האותיות, חילופים דחילופים ותמורות דתמורות (כמבואר בשער היחוד והאמונה14), שמהם נעשו כל פרטי הנבראים באופן ד"מה רבו מעשיך"15 ו"מה גדלו מעשיך"16.

וכיוון שבריאת העולם היא "בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית"17, הרי מובן, שגם בתורה ומצות צריך להיות באופן כזה – שתחילה ישנו עניין כללי, ואחר כך נעשית ההתחלקות לפרטים.

כלומר: תכלית התורה ומצוותיה היא – קיום המצוות והעבודה "בכל דרכיך" בעולם הזה התחתון, "למצרים ירדתם" ו"יצר הרע יש ביניכם"18, דהיינו, כפי שהעולם הוא בדרגא היותר תחתונה, לאחרי שגם העשרה מאמרות התפרטו לכמה וכמה פרטים, ולכן, עניין התורה ומצות הוא בסופו של דבר באופן של מצוות פרטיות; אבל לפני זה ישנו עניין התורה ומצות כפי שהוא באופן של כלל – כלל כל התורה.

ב. דוגמא לדבר:

ידוע מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות בשרשים19, "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה", והיינו, שבמניין רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה נמנו רק הציוויים "לעשות מעשה מיוחד", והאזהרות "מעשות מעשה מיוחד", אבל לא ציוויים ואזהרות ש"אינן בדבר מיוחד, אבל יכללו המצוות כולם", כמו "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו"20, ועל דרך זה "קדושים תהיו"21.

והרי מובן, שהסיבה לכך שציוויים אלו לא נכללו במניין המצוות היא – לא בגלל שהם פחותים במעלה, אלא אדרבה: להיותם ציוויים כוללים, הרי הם בעילוי יותר, למעלה מעניין של מנין, אפילו מנין המצוות.

כלומר: הציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני" לא נמנה אמנם במניין המצוות, כיוון שאינו עניין פרטי בנפשו ובעבודתו של איש ישראל; אבל לאידך, הרי זה עניין שכולל וחודר את כל מציאותו של איש ישראל, והוא הכלל והפנימיות והחיות והטעם של כל המצוות הפרטיות.

ומצד היותו הכלל שכולל את כל הפרטים, יש בו עילוי נוסף שאינו בכל הפרטים יחד כפי שהם בתור פרטים.

וההסברה בזה:

מצינו בכמה עניינים שריבוי הכמות מוסיף באיכות22, וכמו: "כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה"23, והיינו, שכאשר מיתוסף עשירי מישראל, הוספה בכמות, אזי מיתוסף גם באיכות עניין חדש בעילוי גדול יותר, שלכן יכולים לומר קדושה, "קדוש גו' מלא כל הארץ כבודו"24, ועל דרך זה בנוסח ברכת המזון אומרים "נברך אלקינו כו'"25, היינו, שכאשר ישנם עשרה מישראל אזי נמשך המזון מדרגא עליונה יותר, מבחינת אלקינו.

ועל אחת כמה וכמה כשישנו עניין כללי שכולל את כל המצוות, הרי מלבד כל המעלות שיש לכל מצוה בפני עצמה, מיתוסף על-ידי צירופם יחד אור "העולה על כולנה" (על דרך שמבאר אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה26, ש"כשנצטרפו אותיות הרבה להיות תיבה, אזי מלבד ריבוי מיני כוחות וחיות הנמשכים כפי מספר האותיות שבתיבה, עוד זאת העולה על כולנה המשכת כוח עליון וחיות כללית וכו'"), ובפרט על-ידי צירוף כל המצוות כפי שהם נמצאים בכלל, שאז מיתוסף עוד עניין חדש שאינו בכל מצוה ומצוה בפני עצמה.

ג. והנה, כיוון שכללות התורה ומצוותיה נחלקים לשלשה עמודים, תורה עבודה וגמילות חסדים, שעליהם העולם עומד27, הרי מובן, שבכל אחד מהם צריך להיות עניין שכולל את כל הדבר.

ולדוגמא – בנוגע לקו העבודה, "איזו היא עבודה שהיא בלב, זו תפילה"28. ובהקדמה:

מצינו דעה שתפילה היא מדרבנן29, ולא עוד אלא שגם לדעת הראשונים (הרמב"ם30 ועוד) שתפילה היא מן התורה31, הרי זה רק בזמן מוגבל – שמספיק פעם אחת ביום, או פעם אחת בריבוי זמן, או "בעת מן העתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים, שאז היא מצות עשה מדאורייתא שציוונו השם יתברך בזה שיבקש האדם זה ממנו יתברך לבד שיושיעו כו'"32, אבל התפילה ג' פעמים בכל יום היא מדרבנן. וכן כותב רבנו הזקן בלקוטי תורה33, שתפילה היא מדרבנן.

ומאידך גיסא, ידוע המכתב של רבנו הזקן34 שכותב ש"האומרים תפילה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם", וכפי שמבאר גודל ההכרח שבעניין התפילה, שנוגע לכל עניני התורה ומצוותיה.

ולכאורה הרי זו סתירה מן הקצה אל הקצה!

ויובן על-פי המבואר בלקוטי תורה35 שעניין התפילה הוא בדוגמת "חוט השדרה עצמו הנמשך בתוך החוליות", ש"אינו ממניין האברים" כמו חוליות השדרה, "ועם כל זה הוא המעמיד ומקיים את כל האברים כו'":

הטעם הפשוט לכך שחוט השדרה אינו נמנה במניין רמ"ח אברים, הוא, לפי שאבר צריך להיות בו בשר וגידים ועצמות, ואילו חוט השדרה אין לו עצם. אך עדיין צריך להבין ההסברה שבדבר: וכי משום שאין לו עצם, לא ייחשב במניין האברים, למרות שהוא מעמיד את כל הגוף כולו?!

והביאור בזה – על-פי האמור לעיל בדברי הרמב"ם בשרשים, שבמניין המצוות נמנו רק הציוויים "לעשות מעשה מיוחד", אבל לא "הציוויים הכוללים התורה כולה", שהם למעלה ממניין המצוות:

כיוון שתורה ומצות ניתנו למטה, כפי ש"למצרים ירדתם" ו"יצר הרע יש ביניכם", כדי להפוך את חומר העולם לגשם, ולעשות את הגשם כלי לרוחניות ועד שיהיה כלי לאלקות – הרי כל זה אינו יכול להיעשות על-ידי עניין כללי, כי אם על-ידי התעסקות במעשה מיוחד, בגשם מיוחד;

אבל, כדי שיוכל להיות מעשה מיוחד זה – מבלי להתפעל מהחומר, אלא לבטלו, ולזכך את הגשם שיוכל לקלוט רוחניות ואלקות – יש צורך בנשמה ופנימיות, חיות והתלהבות, שתחדור במעשה להחיות ולהאיר אותו, ועניין זה הוא למעלה ממצוות מעשיות שאותן צריך לעשות הגוף הגשמי – להיותו ה"נשמה" שלהם, ולכן אינו נכלל בגדר מנין ומספר (מנין המצוות), להיותו כמו הנשמה, שהיא אמנם מחיה את רמ"ח אברי הגוף, אבל אינה מתחלקת לרמ"ח חלקים.

ועל-פי זה מובן, שהאומרים שתפילה אינה מן התורה, הרי זה כמו שאומרים ש"קדושים תהיו כי קדוש אני" אינו מן התורה, ש"לא ראו מאורות מימיהם":

לולי החיות והנשמה ד"קדושים תהיו כי קדוש אני", שאז לא שייך להיות מובדל ומופרש מחומריות העולם – הרי לא זו בלבד שלא יוכל לפעול בחומריות העולם על-ידי המצוות, אלא אדרבה, שיומשך אחר החומריות כו';

אבל, אין זה נכלל במניין המצוות – להיותו למעלה מעניין המניין, כשם שהנשמה היא למעלה ממניין אברי הגוף מצד רוחניותה, וכמו חוט השדרה עצמו שבו נמשך חיות המוח שלא נתגשם בגשמיות של העצם, והיינו, שגם לאחרי שהחיות יוצא מן המוח ונמשך בחוט השדרה שעובר בתוך החוליות, הרי הוא עדיין חומר המוח שהוא מזוכך ("איידעלער") שלא בערך מחומר העצם, בשר וגידים שמהם מורכב האבר, ובגלל זַכּוּתוֹ אינו נמנה במניין האברים.

ועל-פי זה מתאימים ב' העניינים – שהתפילה בבקשת צרכיו ג' פעמים ביום היא מדרבנן, וביחד עם זה, התפילה היא מן התורה, אלא, שאינה נמנית במניין רמ"ח מצוות עשה, בגלל שהיא עולה על גביהן, להיותה בבחינת "מאורות" לכל עניין התורה ומצוותיה36.

ד. ועל-פי זה יובן מה שכתוב בגמרא37 "רבי יוחנן אמר ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו":

ולכאורה: כיוון שתפילה היא מדרבנן, אם כן, מה מתברך רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו – הלא מוטב שכל היום כולו יעסוק בתורה ויקיים מצות תלמוד תורה, ובכל רגע ירכוש עוד הפעם "ש"י עולמות"!

וביותר תמוה – שזהו מאמרו של רבי יוחנן שעליו אמרו שלא היתה לו שייכות לעולם, כי אם לתורה בלבד,

– כמסופר בגמרא38 ש"מסרחי גביניה (גבות עיניו גדולים ומכסין עיניו) אמר להו דלו לי עיני ואחזייה", והיינו, שהיה צריך סגולה ועצה מיוחדת כדי שיוכל לראות עניני העולם.

ועל-פי זה מבארים המפרשים39 מה שמצינו בגמרא אודות רב גידל ורבי יוחנן שהיו רגילים לישב "בשערי טבילה", שרב גידל, "אמרו ליה רבנן לא מסתפי מר מיצר הרע", ואילו לרבי יוחנן לא אמרו זאת – "משום שאמרו דרבי יוחנן היו שערות גבות עיניו שוכבות . . ואם כן לא היה יכול להסתכל בנשים" –

ואף-על-פי-כן אומר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, למרות שהחיוב להתפלל ג' פעמים ביום הוא לכל הדעות רק מדרבנן.

וההסברה בזה – על-פי האמור לעיל:

כיוון שהתפילה היא בבחינת "מאורות" על כללות עניין התורה והמצות, הרי מובן, שמי שמצד עצמו אינו רואה את העולם (אלא אם כן על-ידי תחבולה מיוחדת), אזי התשוקה שלו היא – "שיתפלל אדם כל היום כולו", היינו, שיהיה מונח במשך כל היום כולו ב"תפילה", קישור והתחברות עם הקב"ה, מבלי שיהיה לו עסק עם עניני העולם, ועל-ידי זה יומשך עניין ה"מאורות" בענייני התורה ומצוותיה שבמשך כל היום כולו, כיוון שזוהי הפנימיות של התורה ומצוותיה, שלכן צריכה להיות התפילה אפילו לפני לימוד התורה, כפי שהיתה בקשתו של אבא בנימין40.

ה. על-פי זה מובן . . גם בעניינים הרוחניים דג' העמודים שעליהם העולם עומד, וכמו בעמוד העבודה, עמוד התפילה – "יתפלל אדם כל היום כולו":

במשך כל היום כולו, בכל עניין שעוסק בו – עומד הוא באותו מעמד ומצב כמו בשעת התפילה, ולכן, אף שלמטה עוסק הוא בעניין שלכאורה הוא דבר פשוט, דבר גשמי, אין זה מבלבל אותו מהקישור והייחוד למעלה.

ועל דרך המסופר אודות הבעל שם טוב41, "שהתפלל כמה תפילות והתענה תעניתים שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליות נשמתו כו'", היינו, שגם בהיותו בקישור והתחברות למעלה, יוכל להשיב על שאלה בענייני העולם.

והדוגמא לזה – כפי שהיתה הנהגת יוסף, שאף-על-פי שהיה "משנה למלך", "על פיך ישק כל עמי גו' ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"42, והיינו, שהוצרך להתעסק עם אינם-יהודים ליתן להם הוראות וכו', אף-על-פי-כן, לא היה זה מבלבל אותו כלל מלעמוד בשעת מעשה בייחוד והתקשרות למעלה בבחינת מרכבה – שזהו גם עניין התפילה, שעומד "כעבדא קמי מריה"43, ואינו מציאות לעצמו כלל.

ודוגמתו בעבודת כל אחד מישראל – ש"בכל דרכיך", באכילתו ובשתייתו וכו' (כל הפרטים שנמנו ברמב"ם44), הרי הוא במעמד ומצב ד"דעהו"45, "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"46, וכפי שמפרש רבינו הזקן47 (מעץ חיים48) ש"דעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה49, והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק כו'".

ועניין זה תובעים מכל אחד מישראל (שמזה מובן שבכוחו לפעול זאת) . . וכיוון שמדתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה50 – הנה ריבוי זה ממשיך ריבוי גם בכל העניינים שהקב"ה נותן ליהודי, שגם הם נכללים בשלשה דברים: בני חיי ומזוני, שיהיו כולם באופן ד"רויחי" במשך כל השנה.

(מהתוועדות אור ליום ב' חול-המועד סוכות, התש"כ, 'תורת מנחם' כרך כז עמ' 46-52, בלתי מוגה)

__________________________

1)    בראשית א, ה.

2)    ב"ר שם. הובא בפרש"י עה"פ.

3)    פרש"י שם, יד.

4)    ואתחנן ד, לה.

5)    ישעי' מ, כו.

6)    ח"ב כ, א. רעו, סע"ב.

7)    ראה לקו"ת (נשא כד, ד. נצבים מז, ג): "כמ"ש בזהר ובמדרש כו'", "ובמדרש איתא כו'".

8)    בראשית ב, ד.

9)    מנחות כט, ב. הובא בפרש"י עה"פ.

10)  פיוט אקדמות. הובא בתניא אגה"ת פ"ד (צד, סע"ב).

11)  תהלים לג, ו.

12)  אבות רפ"ה.

13)  לקו"ת שה"ש מג, סע"ב.

14)  ספ"א. ספי"ב.

15)  תהלים קד, כד.

16)  שם צב, ו.

17)  פרש"י ורמב"ן ר"פ בראשית. ובכ"מ.

18)  שבת פח, סע"ב ואילך.

19)  שרש רביעי.

20)  משפטים כג, יג.

21)  קדושים יט, ב.

22)  ראה גם תו"מ חי"א ע' 275 ואילך.

23)  ברכות כא, ב. וש"נ.

24)  ישעי' ו, ג.

25)  שם מט, ב (במשנה).

26)  רפי"ב.

27)  אבות פ"א מ"ב.

28)  תענית ב, סע"א.

29)  ראה רמב"ן בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע ה'.

30)  ריש הל' תפלה. וראה כס"מ שם.

31)  ראה שאגת ארי' סי"ד.

32)  סהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה בתחלתה (דרמ"צ קטו, א).

33)  בלק ע, סע"ג.

34)  אג"ק שלו ח"א ס"ע לג ואילך. וש"נ.

35)  שם, ד.

36)  לשלימות הענין – ראה לקמן סכ"ז [תו"מ כרך כז עמ' 62].

37)  ברכות כא, א. וש"נ.

38)  ב"ק קיז, סע"א (ובפרש"י).

39)  פי' הרי"ף בעין יעקב – ברכות כ, א.

40)  ברכות ה, ב.

41)  תו"ח ס"פ ויחי.

42)  מקץ מא, מ-מד.

43)  שבת יו"ד, א.

44)  הל' דעות רפ"ה.

45)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

46)  דברי הימים-א כח, ט.

47)  תניא ספ"ג.

48)  שער מח פ"ב – הובא ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות לסש"ב" לשם (ע' מו).

49)  בראשית ד, א.

50)  סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.

 משיח וגאולה בפרשה

להתעקש, לדרוש ולתבוע

צריכים להתעקש

יש השואלים: מדוע עלינו "להרעיש עולמות" ולדבר ללא הרף על ביאת המשיח? יש לסמוך על הקב"ה שיביא את הגואל מתי שימצא לנכון.

תשובה על כך יש לראות בפסח-שני. מצווה זו לא ניתנה מלכתחילה מהקב"ה, ככל שאר מצוות התורה; אלא היו יהודים שהתעקשו ותבעו ודרשו מהקב"ה שיינתן גם להם לקיים את המצווה – "למה נגרע!" – וכתוצאה מתביעתם זו נתחדשה מצוות פסח שני.

אף אנו נאמר: בזמן הגלות, כאשר בני-ישראל הם "בדרך רחוקה" ובגדר "טמא לנפש", עליהם לתבוע ולדרוש מהקב"ה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?" – רצוננו לקבל כבר את בית-המקדש השלישי ולהקריב בו את כל הקרבנות! ואז בוודאי תתקבל טענה זו והקב"ה יחזיר לנו את עבודת בית-המקדש במהרה בימינו.

(ליקוטי-שיחות כרך כב, עמ' 215)

למה ניגרע?!

טענה זו – "למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'" – היא גם (ובעיקר) בנוגע לזמן הגלות:

מעמדם ומצבם של בני-ישראל בזמן הגלות הוא באופן של "טמאים לנפש אדם" דאף ש"אתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", ועד לחיים נצחיים בלי הפסק בינתיים, מכל-מקום, "כולנו טמאי מתים", מצד השייכות להדורות שלפנינו שכבר אינם בין החיים, ודוגמתו ברוחניות – שאף שכבר "כלו כל הקיצין", מכל-מקום, נמצאים עדיין בזמן הגלות מצד העניינים הבלתי-רצויים שהיו בדורות שלפנינו, החל מהדור דחורבן בית ראשון, והדור דחורבן בית שני.

ועל זה צועקים בני-ישראל: "למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'", הייתכן שנמצאים עדיין בזמן הגלות, שבית-המקדש חרב, ואי-אפשר להקריב קרבנות?!...

[. .] הייתכן שבמשך יותר מאלף ותשע-מאות שנים לא יכולים כל בני-ישראל להקריב קרבנות בבית המקדש?!...

[. .] מזה מובן שהמענה האמיתי לטענה "למה ניגרע" הוא, על-ידי זה שמתקנים ומשלימים את כל העניינים דהקרבת הקרבנות בגשמיות, כפשוטם, שהיו חסרים במשך קרוב לאלפיים שנות הגלות, שכל זה יתוקן ויושלם בבית-המקדש השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך", ש"בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים", ובו יהיו כלולים גם בית ראשון (שנבנה בחודש זיו) ובית שני.

ויש להוסיף, שעצם העובדה שבני-ישראל נמצאים בגלות שאינם יכולים להקריב קרבנות ("לבלתי הקריב את קרבן ה'") הוא עניין של קרבן, ועד לקרבן שאין למעלה ממנו:

"קרבן" ("אדם כי יקריב מכם קרבן לה'") ענינו מסירת נפש. ואין לך מסירת נפש גדולה מזה שיהודי "מניח" שהקב"ה ישאיר אותו בגלות!...

יכול היה יהודי לבלבל את כל סדר ההשתלשלות כדי למנוע שבנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו (כל אחד ואחד מישראל) יהיה בגלות!

הייתכן – היה יכול יהודי לטעון – שהקב"ה משאיר אותו בגלות, ובפרט בגלות ארוך, אלף שנים, ועד קרוב לאלפיים שנה, וגלות קשה...

(משיחת ט"ו באייר ה'תנש"א, 'התוועדויות' תנש"א כרך ג עמ' 192-195 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

חידושי הרמ"ק בזמן גלותו

מדוע בארץ-ישראל מספיק יום-טוב אחד ובחו"ל יומיים? * אודות "ספר גירושין" להרמ"ק – מהימים שבהם ערך גלות – וביאור דבריו בראש הספר ממה שנתחדש לו ביום יו"ד שבט * שיטתו בהשגחה פרטית * ועל תפילה בכוונה כפסק דין הרמ"א, ולא על-פי כוונות הרמ"ק והאריז"ל * רשימה שלישית ואחרונה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

איתא במדרש (שיר השירים רבה פרשת א' פיסקא ו(ה)) לגבי יום טוב שני של גלויות:

"אמרה כנסת-ישראל לפני הקב"ה, בארץ-ישראל הייתי שומר יום אחד, עכשיו שני ימים. כסבורה הייתי לקבל שכר על שניהן, ואיני מקבלת אלא על יום אחד".

מדרש זה, אומר הרבי בהתוועדות ש"פ תולדות תשד"מ ('התוועדויות תשד"מ' כרך א' עמ' 720), שייך גם לחסידים... שהרי הובא ונתבאר בלקוטי תורה לאדמו"ר הזקן (דרושים לשמיני עצרת צב, סוף עמוד ג. וראה דרך מצוותיך קיד, א-ב), וגם ל"מקובלים" – שכן אדמו"ר הזקן מביא גם "מה שכתב הרמ"ק בספר אור נערב".

אדמו"ר הזקן מבאר ש"אותה ההארה המאירה בחוץ-לארץ בשני ימים מאיר בארץ-ישראל ביום אחד, לקורבתו אל מקורו", וכפי שמביא שם את דברי הרמ"ק ש"בחוץ לארץ אינם יכולים לקבל ההארה ביום אחד כמו שמקבלים בארץ-ישראל, אלא צריך להיות יום שני כו'".

מכאן ביאר הרבי את מעלת ראש חודש כשהוא יום אחד בלבד – שאז נותנים כוחות מיוחדים שיוכלו לקבל את הגילוי דשני ימים ביום אחד.

היכן המקור?

אגב, לגופו של המקור בדברי הרמ"ק: במכתב מאדר"ח אדר תשט"ז ('אגרות קודש' כרך יב עמ' שכג) כותב הרבי לאחד (וכנראה הדברים מכוונים לעניין זה – אף שלא צוין שם על-ידי המהדיר):

במה שהעיר על-דבר המובא מספר אור נערב – יש לחפש בהוצאה הא' של הספר, כי רגיל בכגון דא שבהדפוסים שלאחרי-זה נשמטים כמה עניינים, ולעת-עתה לא יכולתי להשיג הוצאה זו.

לימים (בליל ב' דחג הסוכות תשכ"ט – המלך במסיבו כרך א' עמ' רסג), מתבטא הרבי:

הביאור בעניין יום-טוב שני של גלויות – מובא בדא"ח מספר "אור נערב" להרמ"ק וחיפשתי בכל הדפוסים ולעת-עתה לא מצאתי שם.

ואמנם תוכן הדברים נמצא בספר חסד לאברהם, מרבי אברהם אזולאי "אשר ספר זה מובא בחסידות ומבססים (מייסדים) כמה ביאורים (עניינים) עליו" – שיחת ש"פ שמיני תשמ"א (שיחות קודש תשמ"א כרך ב' עמ' 769).

חידוש שנתחדש ביום יו"ד שבט!

בהתוועדות יו"ד שבט תשכ"ג (תורת מנחם כרך לו, עמ' 140 ואילך) חזר הרבי על דברים שחידש הרמ"ק ב"חודש שבט יום שישי, עשרה לחודש" ב"ספר גרושין" – אשר לדברי החיד"א "נקרא הספר כן, לפי שהיה מתגרש [=יוצא לגלות] לכבוד השכינה על-דרך רשב"י וחבריו, ומה שהיה מחדש בדרך, העלה על ספר".

ספר זה נחלק לאותיות, ויש בו כמה וכמה אותיות, ובתחילתו, באות א, כותב מה שחידש ביו"ד שבט.

וזה לשונו:

"הקשיתי כי לעולם תפארת ומלכות יונקים מצד החסד והגבורה . . ומה התחדש עוד בייחודם?

ותירצתי, כי הקבלה התמידית שהם מקבלים הוא מהחסד והגבורה בבחינת עצמם, ואל החיבוק ההוא בערך בחינת הגדולה והגבורה אל החכמה והבינה, רצונו-לומר שהשפע ההוא יושפע מהם אל הגדולה והגבורה, ועל-ידיהם יתיחדו, ואחר היחוד יושפע השפע מזוג עלי שניהם, כי קודם היחוד הוא נשפע אל המלכות בפני עצמה ואל התפארת בפני עצמה, ואחר היחוד יושפע על שניהם יחד.

[כלומר: החידוש שעל-ידי היחוד הוא שההמשכה היא מחסד וגבורה יחד, ולא רק מחסד וגבורה לבדם, אלא כפי שנמשך מחכמה ובינה על-ידי חסד וגבורה].

וזה ביארתי בפסוק "עלי עשור ועלי נבל עלי היגיון בכנור", שפירושו, קודם יושפע בשפע עלי עשור, שהיא המלכות בפני עצמה, עלי נבל שהוא התפארת ואחר כך יושפע על שניהם מיוחדים באופן שימזוג, וזהו עלי הגיון, שהוא הת"ת, כאומר "והגיון לבי" כנגד הת"ת, ו"אמרי פי" כנגד המלכות ופי' הגיון מיוחד עם הכנור שהוא ת"ת ומלכות מיוחדים.

[כלומר: "עלי עשור ועלי נבל" – מוסב על מלכות ("עשור"), ספירה העשירית, תפארת ("נבל") כפי שהם בפני עצמם – קודם היחוד ו"עלי הגיון בכנור" קאי על היחוד של תפארת ("הגיון" – "הגיון לבי", בניגוד ל"אמרי פי" שהוא המלכות) ומלכות (כנור)].

ועניין הפסוק הזה נקשר עם מה שנאמר למעלה "להגיד בבוקר חסדך", שהוא המשכת החכמה, ששם רמז ההגדה בכל מקום, ובוקר הוא חסד כנודע בוקר דאברהם, וחסדך הוא חסד עליון הכתר בסוד החסד, והנה צד החסד נשפע אל היחוד מלמעלה על-דרך הימין, "ואמונתך בלילות", אמונה היא הבינה, ולילות הם גבורה והוד, ונקראת לילות בסדר כח הדין, והנה השפע נשפע מצד השמאל אל היחוד, ועל ענין זה אמר עלי עשור ועלי נבל וכו', כמבואר לעיל.

[כלומר: הפסוק "עלי עשור ועלי נבל על הגיון בכינור", שקאי על היחוד של תפארת ומלכות – בא בהמשך לפסוק "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", שבו מדובר אודות ההמשכה מחכמה ובינה שנעשית על-ידי היחוד של תפארת ומלכות].

(ומסיים:) עוד נתחדשו שם כמה דברים מחודשים בין מורי וחברי' והעלום בכתב אצל מורי יצ"ו, עכ"ל.

להבחין כראוי על-ידי המשכת המוחין

להלן המשיך הרבי בלימוד הוראה מפירוש זה בעבודת ה':

וכללות העניין בזה – בהנוגע אלינו:

ידוע בענין תפארת ומלכות – שמלכות נקראת כנסת ישראל, ותפארת נקרא קוב"ה.

והנה, יש מעמד ומצב שקוב"ה הוא בפני עצמו, וכנסת ישראל היא בפני עצמה.

לא באופן של פירוד חס-ושלום, אבל גם לא באופן של "יחודא שלים" שזהו ענין הנישואין. כי אם באופן של אירוסין בלבד, כדאיתא במדרש רבה פרשת בא "העולם הזה אירוסין היו.. אבל לימות המשיח יהיו נישואין",

שזהו ענין שמלכות ותפארת הם בפני עצמם; וישנו גם היחוד שלהם. ומעלת היחוד היא – שאז ההשפעה היא מחסד וגבורה ביחד כפי שמקבלים מחכמה ובינה:

יש אופן שלפעמים, כשנמצא בתנועה של חסד, אזי משפיע חסד לכולם, וכשנמצא בתנועה של גבורה, אזי משפיע גבורה לכולם.

אבל כאשר ההמשכה היא מצד השכל ומוחין שבראש – אזי מבחין למי צריך להשפיע חסד, ולמי צריך להשפיע גבורה.

וזהו "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" – שההמשכה היא הן מצד הימין והן מצד השמאל, כיוון שנמשך מבחינת המוחין, שזהו היפך המעמד ומצב ש"אלקיהם ישן הוא", כמבואר בארוכה בדרושי פורים, ואז באה גאולתן של ישראל, ועד לאופן ד"נהפוך הוא" ש"ישלטו היהודים המה בשונאיהם".

וענינו בעבודה – שלומדים תורה בהבנה והשגה (המשכת המוחין), ולא רק לימוד התורה הקשור עם ששה סדרי משנה, שהם כנגד ששה מדות, אלא גם בחינת חב"ד, שזהו כללות הענין דתורה שבעל פה כפי שבאה בגמרא, ועד לפנימיות המוחין ("חסדך" בחינת הכתר, כנ"ל מספר גירושין), שהוא ענין פנימיות התורה.

וכאשר יפוצו מעינותיך חוצה – אזי באה הגאולה האמיתית והשלימה.

עד כאן השיחה הנדירה והמיוחדת!

השגחה פרטית

בספר שומר אמונים (לתלמידו של הרמ"ז) כתב בעניין השגחה פרטית: "פרטי ההשגחות... כפי מה שמצאתים בספרי המקובלים ובפרט בספר אלימה".

ומבאר הרבי (בקונטרס השגחה פרטית – נדפס באגרות קודש כרך א, עמ' קע):

ומה שהביא מספר אלימה, הוא בספר אלימה רבתי להרמ"ק שכתב שם – עין כל תמר ה' פ"א – וזה לשונו:

אין לעלות בדעת שום מאמין שימצא שום פעולה קטנה או גדולה שיהיה על-דרך מקרה חס-ושלום, אלא הכל בהשגחה עליונה ולא השגחה מהכוחות המחודשים בין מלאכים או כסאות או ספירות חס-ושלום, אלא הכל בסוד השגחת האין סוף כו'.

והולך ומבאר פרטי ההשגחה פרטית כנ"ל בשומר אמונים.

ומסביר הרבי:

והנה ליישב הסתירה מרישא [=תחילת] דדברי הרמ"ק והשומר אמונים שכתבו שאין דבר במקרה, לסיפא [=סוף דבריהם] דענין אישי הבעלי-חיים הוא במקרה גמור – יש לומר שלתרץ זה אמר בשומר אמונים שאפילו מדריגת המקרה מייחסה לו יתברך, כי הכול מאתו בהשגחה-פרטית.

כהאריז"ל ולא כהרמ"ק

ולהעיר – אומר הרבי (הובא בתורת מנחם תפארת לוי יצחק לזוהר ספר שמות עמ' קצה – ו הערה 7) – שפירוש זה של אביו המקובל רבי לוי יצחק בהערותיו לזוהר פרשת תצווה:

הוא דלא כפירוש הרמ"ק באור החמה.. ואף שבכמה מקומות מביא אאמו"ר פירוש הרמ"ק (והובא גם בדרושי חסידות דהצמח צדק), הרי, בנידון-דידן שהאריז"ל מפרש באופן אחר (שהדלקת הנרות, "לאדלקא בוצינין", קשור עם קו האמצעי – דלא כהרמ"ק ש"לאדלקא בוצינין מן השמאל מצד הבינה"), סומכים יותר על פירוש האריז"ל [השווה: 'שיחות קודש' תשל"ב כרך א' עמ' 496].

אגב, לאור קביעה זו תובן תמיהתו של הרבי על אדמו"ר הזקן, כדלהלן:

סדר קבלת שבת – חמשת המזמורים – מ'לכו נרננה' ואילך – הרי הם כנגד חמשת ימי החול, ו'מזמור לדוד' נגד ערב שבת. סדר אמירת פרקים אלו מיוחס – על-ידי היעב"ץ – להרמ"ק ז"ל (ראה סידור הגאונים והמקובלים כרך ד' עמ' נז). [ראה גם ר"ד ליל א' דחג השבועות תשכ"ו – 'מקדש מלך' כרך ב' עמ' 386].

הסדר הזה הובא בסידורי האריז"ל – בלי כוונות כו'. ורק אמירת 'מזמור לדוד' הובא ונתבאר בארוכה בכתבי האריז"ל.

הרבי (שיחות קודש תשמ"א כרך ב, עמ' 122 ואילך) תמה על אדמו"ר הזקן שהביא את חמשת המזמורים, אחרי שהאריז"ל (שחי לאחר הרמ"ק) לא הורה לאומרם.

לסיום רשימה זו, יש בנותן טעם לחתום ברשימת ה'יחידות' הבאה.

להמתין לכוונות הרמ"ק והאריז"ל?!

ב'יחידות' בחורף תשי"ד אמר הרבי לאחד ('ספר היחידות', עמ' 237):

צריכים לקיים [=לנצל] מיד את ההתעוררות בענין של מעשה או בלימוד להוסיף בשיעורים או לתת צדקה, ואם הדבר מתרחש בשבת או בחג, יש ליישם את ההתעוררות בדיבור, לדבר עם יהודי בדבר טוב, כמו הנר הזקוק לפתילה, לאחיזה בדבר ממשי.

מה שהחסירו בחודש תשרי, יכולים לתקן בחודש חשוון וכסלו.

להתפלל במתינות ובאריכות – נכון הדבר מאוד, אלא שהנפש הבהמית והיצר הרע אינם רוצים בכך ואינם מרשים לעשות זאת, הנפש הבהמית אומרת שאין זה נעשה מתוך אמת... הרי אדרבה שיש לעשות זאת, ובאם לא? מה לעשות? לשבת ולחכות עד ש"יתפלל" לו? לחכות עד שתהיינה לו הכוונות של הרמ"ק והאריז"ל?!.. צריכים לעשות!

הרמ"א אומר במפורש שלפני התפילה "יתבונן ברוממות הא-ל", הרי שצריכה להיות התבוננות בגדולת אין סוף. ואין הכוונה במאמר שלם, אלא אפילו שורות ספורות שיחדרו אל האדם, וצריכים הרי לציית לרמ"א כפי שנוהגים אחרי פסקיו באיסור אכילת בשר בחלב, כך צריכים לציית לו גם בזה!...

 ממעייני החסידות

פרשת אחרי-קדושים

בגדי קודש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם (טז, ד)

בגדים – רומזים למחשבה ודיבור, שנקראו "לבושים" לנפש.

"בגדי קודש" – מחשבה ודיבור בעניינים של תורת החסידות.

"ורחץ במים את בשרו" – יש לרחוץ ולנקות את הבשר, וכן להדיח ה"את", הטפל לבשר, דהיינו ההרגלים השונים שמקורם ב"בשריות", ולהפוך זאת ל"בשר קודש".

"ולבשם" – או-אז אפשר ללבוש את "בגדי הקודש".

(היום-יום כ"ו בניסן)

ביד איש עתי (טז, כא)

המוכן לכך מיום אתמול (רש"י); די מזמן מן אשתקד (ת"י)

אומר הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון:

תמו"ל (עם ארבע אותיות התיבה) בגימטרייה ת"פ (480), כמספר עת"י.

י"ד אי"ש עת"י בגימטרייה תת"ה (805), כמספר אשתק"ד.

(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר ב עמ' שב)

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (טז,ל)

"יכפר עליכם לטהר אתכם" – על האדם לטהר את עצמו מחטא ועוון כפשוטו.

"מכל חטאתיכם גו' תטהרו" – חטא מלשון ניקיון, כמו "וחיטא את הבית" (מצורע יד). על האדם לטהר את עצמו גם מזה שהוא חושב את עצמו לנקי וטהור.

(ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 35)

וחי בהם (יח,ה)

בשעה שאדם מקיים מצווה הוא ממשיך במצווה חיות וקדושה עליונות. למשל במצוות ציצית: לפני קיום המצווה הרי חוטי הציצית הם חוטים בעלמא, ואילו בעת קיום המצווה נמשכת בחוטים קדושה עליונה, ושורה עליהם כל הלכות ציצית וכל פרשיות ציצית בתורה.

זהו "וחי בהם" – שעל-ידי קיום המצווה נמשכים בה חיות וקדושה עליונה.

('מגיד דבריו ליעקב' עמ' נה)

* * *

מוסיף על כך הרבי נשיא דורנו:

מסופר שאצל הבעל-שם-טוב התנענעו חוטי הציצית מעצמם, כמו היו דבר חי. כי אצל הבעל-שם-טוב נתגלה ה"וחי בהם" (שעשיית מצווה ממשיכה בה חיות) בחוטי הציצית הגשמיים ממש.

(משיחת אחרון-של-פסח תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך כ, עמ' 154)

* * *

הרבנית רבקה, זוגתו של כ"ק אדמו"ר המהר"ש, חלתה פעם, והרופא ציווה עליה לאכול תיכף בקומה משנתה. הרבנית, שלא רצתה לטעום קודם התפילה, נהגה להתפלל תחילה בהשכמה, ורק לאחר מכן לאכול פת שחרית.

כשנודע הדבר לחותנה, כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, אמר לה:

על קיום המצוות נאמר "וחי בהם", היינו שיש להכניס חיות במצוות. כדי לעשות זאת מוכרחים להיות בעל כוח, בריאים וחזקים, ולהיות בשמחה.

וסיים ואמר: אינך חייבת להתפלל לפני האכילה. מוטב לאכול לשם התפילה מאשר להתפלל לשם האכילה!

(היום-יום י' בשבט)

* * *

ולא תיטמאו בהם אני ה' אלוקיכם (יח,ל)

הא אם תיטמאו איני אלוקיכם, ואתם נפסלים מאחרי, ומה הנאה יש לי בכם (רש"י)

לכאורה היה לו לומר "אין לי הנאה בכם" (על משקל "איני אלוקיכם"), ולמה אמר "ומה הנאה יש לי בכם"?

כתוב (משלי טז): "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה", ופירש בספר התניא (פרק כ"ז) שמטרת בריאת הרשע היא "שיעשה הרע שלו יום ואור כו'". הדרך להגיע לכך היא על-ידי זה שהרשע יתבונן בעובדה שהקב"ה שואל אותו כביכול: "מה הנאה יש לי בך"? כלומר – אין ספק שישנה הנאה (שכן זוהי מטרת בריאתו של הרשע), ואולם דרוש חיפוש מדוקדק כדי לגלותה.

(ליקוטי-שיחות כרך כב עמ' 101)

לא תאכלו על הדם (יט,כ)

לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י)

הטעם הפנימי לאיסור האכילה לפני התפילה:

כאשר יהודי אוכל, הוא מברר את הניצוץ האלוקי הטמון בתוך האוכל ומעלהו לשורשו. אך ביכולתו לעשות זאת רק לאחר שהתפלל והעלה את עצמו תחילה; שכן לפני התפילה, כשהוא עצמו עדיין מקושר למטה, אין בכוחו להעלות את האוכל.

(ליקוטי-תורה ויקרא עמ' ח)

* * *

לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י)

"אדם" הוא א-דם. א – זו הנפש האלוקית, שהיא מופלאת ומובדלת מהגוף ומהנפש הבהמית. דם – זו הנפש הבהמית, שהיא מלובשת בדם האדם.

לפני התפילה אדם הוא "דם" בלבד, שכן הנפש האלוקית עדיין אינה מאירה בנפש הבהמית; ואילו לאחרי התפילה הוא "אדם", שכן הנפש האלוקית מאירה ומתלבשת בנפש הבהמית, ושתי הנפשות נעשות מציאות אחת.

(המשך תער"ב ב עמ' תתג)

כי תבואו אל הארץ (יט,כג)

יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר אל הארץ, הארץ המיוחדת (רש"י)

יש אדם שטוען כי הוא שואף להגיע ל'ארץ-ישראל' הרוחנית, וכפתגמו הידוע של ה'צמח-צדק' – "מאך דא ארץ-ישראל" (=עשה כאן ארץ-ישראל), ולכן לא אכפת לו אם יצטרך להישאר בגלות תקופה נוספת, שכן בזמן זה יוכל "לעשות ארץ-ישראל" במקום נוסף בעולם. על כך אומר הכתוב:

"יכול משבאו לעבר הירדן" – שגם היא נקראת ארץ-ישראל (נחלת בני גד ובני ראובן), בדוגמת 'ארץ-ישראל' ברוחניות,

"תלמוד לומר אל הארץ, הארץ המיוחדת" – צריכים לבוא לארץ-ישראל כפשוטה, בגשמיות, בביאת משיח צדקנו בקרוב.

וכסיפור הידוע, שפעם שאל הרבי מהר"ש את אביו, ה'צמח-צדק', על ה'קץ' של שנת תר"ג, והשיבו ה'צמח-צדק' שבאותה שנה נדפס הליקוטי-תורה. נענה הרבי מהר"ש: אנו רוצים וצריכים משיח כפשוטו!

(מהתוועדות אחרון-של-פסח תשד"מ. התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1523)

 פרקי אבות

"הכול צפוי והרשות נתונה"

הכול צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכול לפי רוב המעשה (פרק ג משנה טו)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

הכול צפוי – כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו. והרשות נתונה – בידו של אדם לעשות טוב ורע, כדכתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'. ובטוב העולם נידון – במידת הרחמים, ואף-על-פי-כן אין הכול שוין במידה זו, לפי שהכול לפי רוב המעשה, המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים וכו'.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) הדיוק "והרשות נתונה", ולא "יש רשות" וכיוצא בזה. ב) הקשר בין ארבעת המאמרים. ג) ההוראה מזה במילי דחסידותא.

והביאור:

הכול צפוי – מלך מלכי המלכים צופה ומביט בהנהגתו של כל יהודי על כל פרטיו ופרטי פרטיו. ובלשון ספר התניא: "והנה ה' נצב עליו, ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". אי לזאת, על האדם להיות זהיר בכל פרט בהתנהגותו, גם בדבר שמקורו במנהג ישראל או שהוא בגדר מילי דחסידותא, מאחר ש"הכול צפוי".

אמנם, העובדה שהאדם עומד תמיד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה מעוררת שתי שאלות. הראשונה: לפי זה היה צריך האדם להיות "בטל במציאות", ללא אפשרות למרות פיו יתברך; והרי אנו רואים שבכל זאת ישנו עניין הבחירה. השנייה: כשאדם עומד לפני המלך, נחשבת אפילו פגיעה קלה בכבוד המלך למרידה במלכות. והרי ידע אינש בנפשיה אם הנהגתו התמידית מתאימה למי שעומד לפני המלך, ואם כן מי יזכה לפניו בדין. ועל השאלה הראשונה אמר "והרשות נתונה". ועל השנייה – "ובטוב העולם נידון".

והרשות נתונה – הרשות שיש לכל אחד ואחד להתנהג לפי בחירתו החופשית נתונה היא לו. כלומר: מאחר שהקב"ה "מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום", הנה בכדי שהאדם יוכל לעשות דבר בכלל, ועל אחת כמה וכמה דבר שהוא נגד רצון העליון, דרושה נתינת כוח מיוחד על זה מלמעלה. ככתוב "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים".

ובמילי דחסידותא: כשאדם מתבונן בזה שהקב"ה בכבודו ובעצמו נותן לו בחירה חפשית בכדי שיוכל לקיים הציווי "ובחרת בחיים", הרי הוא מקיים ציווי זה מתוך אהבה ומסירה ונתינה, ועד באופן של מידת חסידות.

ובטוב העולם נידון – אם כי האדם עומד תמיד לפני המלך, הנה כשמדובר בדין ומשפט הקב"ה דן אותו בחסד ובטוב, לא כפי הדין הראוי לו. כי ברחמיו המרובים הרי הוא מוצא כמה לימודי זכות על האדם.

ובמילי דחסידותא: על האדם להתנהג כלפי חברו באופן של לפנים משורת הדין ולדונו לכף זכות, ועל-ידי זה יתנהגו עמו כן מלמעלה.

והכול לפי רוב המעשה – אפשר לו לאדם להרבות ולהגדיל הזכויות של המצוות שמקיים, ולמשל – כשנותן צדקה, יחלק הסכום שנותן לנתינות הרבה, שאז נכפל ה"יחוד עליון" הנעשה על-ידי המצווה פעמים רבות, וכן "יגיע לו קניין חזק".

(משיחות שבת-קודש פרשת אמור תשל"ח, שבת פרשת שלח תש"מ, ביאורים לפרקי אבות (א) עמ' 175)

 בירורי הלכה ומנהג

נטילת ציפורניים / אופן ברכת נטילת-ידיים / קידוש על יי"ש

נטילת ציפורניים בראש-חודש שחל בעש"ק

ב'לוח השבוע' ליום א' דראש-חודש אייר ('התקשרות' גיליון תשס"ט עמ' 20) נזכרה צוואת רבי יהודה החסיד שלא ליטול ציפורניים בראש חודש, ונשמט מהלוח – מה שכבר נכתב שם פעמים רבות בעבר – שכבר דייקו מלשון אדמו"ר הזקן שלא הזכיר זאת כלל בדיני הכנת שבת כמו שכתב בעניין תספורת, שנטילת הציפורניים מותרת הפעם, וזאת מכיוון שנטילת הציפורניים בעש"ק לכבוד שבת היא מצווה גמורה, ודוחה את הזהירות דצוואת ר"י חסיד גם כשחל בראש-חודש (הרב בעל 'שער הכולל' בספרו 'נתיב החיים' על סידור 'דרך החיים' סי' מח ס"ק ג, הובא ונתבאר בס' 'קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז' במילואים עמ' נד שצויין שם בהערה 17. ולשעה קלה נשמטו דבריו מהקצות השולחן שצויין שם בהערה, שתמה מדוע לא הזכירו המג"א ואדמו"ר הזקן זהירות זו).

ההבדלים בין ברכות הנטילה

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע1 מתאר שלושה הבדלים שבין הנהגת אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בשעת ברכת נטילת ידיים שחרית לבין הנהגתו בברכת נטילת ידיים לסעודה, וזאת כדלהלן:

באמירת 'על נטילת ידים' בברכות השחר: א) הידיים כבר יבשות לגמרי2. ב) ההגבהה היא עד הראש, עד מקום פאות הראש. ג) הידיים פרודות.

ואילו בברכת נטילת-ידיים לסעודה: א) אומר 'על נטילת ידיים' בשעת השפשוף, אחר הנטילה קודם הניגוב. ב) ההגבהה היא רק כנגד הלב, ולא למעלה מזה. ג) שתי הידיים שלובות, ולא פרודות.

אמנם בספר המנהגים הובאו רק הפרטים של נטילת ידיים שחרית3, ואילו הפרטים בנטילת ידיים לסעודה לא הובאו שם4.

הפניתי שאלתי זאת להרה"ח ר' יהודה ליב שי' גרונר, מעורכי ספר המנהגים, וזו תשובתו:

"ראה 'הערות וציונים' ל'סידור עם דא"ח'5 עמ' מט [שנט], בהערה ד"ה ברוך כו' על נטילת ידיים – שם מובא הקטע הנ"ל מלקוטי דיבורים, ובהערה 10 שם: ["כן כתבו6 בסידור האריז"ל7, משנת חסידים8, ובכ"מ."] "– ועל-פי המבואר שם, צריך עיון9 להשינוי בנוגע לנטילת ידים לסעודה".

זאת אומרת, שגם כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נשאר בצריך-עיון בזה".

ועדיין יש לברר, ובפרט על-פי האמור שזו "הוראה לרבים", איך יש לנהוג בפועל10.

____________________

1)    בשיחות סעודת ליל אחש"פ תש"ג אות פא, לקוטי דיבורים (לקוט כג) ח"ג עמ' 896, תרגום (חלקי) מאידיש. וב'הערות וציונים' דלהלן, הערה 8: "- ועל-פי מכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א [לא מצאתיו לע"ע] – זוהי הוראה לרבים".

2)    וב'הערות וציונים' הנ"ל הערה 9: "ראה מחזיק ברכה - להחיד"א - לשו"ע או"ח סי' ד אות א [כתב בשם מהר"ם ניגרון שאין הרוח רעה סרה עד אחר הניגוב, ועפ"ז כתב שלא יברך עד שינגב ידיו]. הדעות בזה הובאו בכף החיים שם" [ס"ק ח. שם מביא מסדר היום, הובא בשיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ו, עולת תמיד ס"ק ב, אליה רבא ס"ק ה, ברכת אברהם ח"ג סי' עז-עח הובא במג"א ס"ק ו (וכן פסק בשו"ע אדמו"ר הזקן מהדו"ק שם ס"ז. ולפלא שלא הוזכר, לא בכף החיים וגם לא ב'הערות וציונים'!), מצת שמורים דף ג' טור ג, וכן הבן איש חי שנה א' פ' תולדות אות ה כתב ע"פ האר"י שאחר הנטילה ג"פ כהלכתה נעקרה רוח רעה לגמרי, לכך צריך לברך תיכף קודם הניגוב, וכן הביא מסידור הרש"ש].

3)    עמ' 2.

4)    במנהגי "נטילת ידים לסעודה...", עמ' 21.

5)    כנדפס בראשן, הערות אלו הן בעריכת הרי"ל גרונר. חלקן (כגון הקטע שנעתק כאן בתשובתו) הן הערות של הרבי עצמו, וחלקן כתב הרב גרונר והרבי עבר עליהן. ניתן לראות בהן כעין מהדורה ראשונית של 'ספר המנהגים'.

6)    האמור בגמרא (סוטה ד,ב) "הנוטל - צריך שיגביה ידיו למעלה", שלא יחזרו המים שחוץ לפרק לתוך הפרק ויטמאו את הידיים, אינו שייך לפי מנהגנו, כיוון שנוטלין ג"פ וגם מרביעית בבת-אחת, כמבואר בשו"ע רבינו סי' קסב ס"ו.

7)    כנראה הכוונה לסידור ר' שבתי דלהלן. בס' אבן השהם (שו"ע מכתבי האר"י ז"ל) סי' קסב ס"ב, הביא מעץ חיים (שער פרצופי זו"נ פ"ב, ח"ב דף לג טור ג) "צריך  בשעת נטילת ידים להגביה ידיו עד ראשו ממש, ובפרט אם הוא ביום שבת קודש שאז צריך להרחיק הקליפה בתכלית הריחוק". ובהערותיו 'פתוחי חתם' שם אות ג הביא מפרי עץ חיים (שער הברכות פ"ה, דף יב טור ג): "וצריך לפשוט שתי כפות הידים בשעת הברכה כמי שרוצה לקבל בתוכה איזה דבר, והוא רמז לקבלת הטהרה בהם". והעיר: "ולכאורה צ"ל דגם בנטילת ידים צ"ל כך, כי הטעם הנ"ל שייך גם בנטילת ידים לסעודה, וכן כתב בסידור רבי שבתי תחילת חלק ב' בסדר סעודת תלמיד חכם, שיעשה כן בנטילת ידים לסעודה" עכ"ל.

8)    במסכת חצות פ"ב מ"ב (לתפילה): "יגביה ידיו עד הראש... יכניס קשרי אצבעותיו לפנים כנגד גופו, ויתחיל לברך ברכת על נטילת ידים", ובמסכת מוצאי שבת פ"ב מ"י (לסעודה): "ויגביה ידיו עד כנגד פניו... ועל-ידי זה לא יוכלו הקליפות לינק מסופו [אולי צ"ל מסופי] האצבעות, מאחר שנתרחקו משם ע"י הנטילה".

9)    וראה מה שהציע לומר בזה בס' אשכבתא דרבי (מהדורת תשל"ו) עמ' 19-20.

10)  ובפרט שראו פעמים רבות, וגם צולם במראות-קודש, איך נהג הרבי בזה. י"א שהרבי הרים רק מעט את ידיו הק' אחרי הנטילה לסעודה. לגבי הברכה, מסר לי בזמנו הרב גרונר ('התקשרות' גיליון שט עמ' 18) פרט אחר, שהרבי התחיל את הברכה לפני השפשוף (ע"פ ההוראה ב'סדר נט"י לסעודה' שבסידור אדמו"ר הזקן, ס"ד), והמשיך בעת השפשוף (כאמור לעיל מלקוטי דיבורים).

קידוש על יי"ש

בכותרת זו מופיעים בספר 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קמ (קרוב לסופו, עמ' רסו), דברי הרבי: "כן נבהלתי להסברא לקדש על יי"ש. ועל כל פנים לקדש את שתיית היי"ש...".

והנה לא מצאתי את המכתב באגרות-קודש, וגם לא בכל כרכי ליקוטי שיחות, או בספרים 'היכל מנחם' ו'מקדש מלך'.

ב'רשימת המקורות' שבסוף הכרך, מציינים כמקור למכתב זה: "יגדיל תורה אה"ק ח"ג עמ' 1232". אני מצאתי זאת לעת-עתה בספר 'תשובות וביאורים בשולחן ערוך", שהוא המהדורה האחרונה של תשובות הרבי לפני הספר 'שערי הלכה ומנהג', ובשער הספר נכתב, שזו "הוצאה שלישית" (אחרי 'קובץ העשור' ו'תשובות וביאורים' מהדורת תשמ"א), ואולי זהו פשר הביטוי "ח"ג", בסוף סימן פ. מספר העמוד שם הוא 132, וכנראה מזה נובעת הטעות "עמ' 1232".

גם בתאריך המכתב נפלה טעות, שרשום שם "אד"ש, תשכ"ג", אבל שנה זו היתה שנה פשוטה.

בפשטות כוונת הרבי לקידוש היום, כנפסק בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן1, ש"יש להקל בקידוש של יום" לקדש על חמר מדינה, כיוון "שאינו חיוב כל כך כמו של לילה". אבל מהעניינים הכתובים בסמוך (הנושא שלפניו – "שיהיו הנרות בזמן הקידוש והסעודה". ונושא סי' קמא – "קידוש בליל ש"ק בשעה השביעית") ניתן היה להבין שהכוונה לליל שבת, דבר שאינו מתאים גם לפי שורת הדין, וגם לא היה נהוג בעבר במדינתנו2.

על כל פנים חבל שהדברים לא הובהרו דיים, והעיקר – שעדיין יש מי שאינם מקיימים אותם.

_______________________

1)    סי' ערב סו"ס יא.

2)    ראה בסיום שיחת שבת בראשית ה'תשט"ו, 'תורת מנחם – התוועדויות' כרך יג ס"ע 100: "קורה לפעמים שהוא מאריך בתפלת שבת עד השעה השלישית, ועושה קידוש כמנהג רוסלאנד וכו'...".

 תגובות והערות

אמירת הנשיא / נולד בין השמשות / טבילה בשביעי-של-פסח

זמן אמירת הנשיא; יום הולדת

בנוגע לזמן אמירת ה'נשיא' – לענ"ד עדיין נראה שיש לומר זאת אחר שיעור התהילים היומי, שהרי גם ב'אוצר מנהגי חב"ד' רצה להכריע על-פי ההנהגה של הרבי, שראה בשנת תשכ"ז, שאמר זאת אחר תהילים, אלא שכתב שאולי היתה זו הנהגה חד-פעמית. אבל ב'מנהגי מלך' כתב שזו הייתה הנהגה קבועה1, ומה שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע כתב ונהג אחרת – אולי אפשר לומר שזה מצד ענווה וכדומה, כיוון שהוא היה מייסד התקנה.

בנוגע לנולד בין השמשות, מתי יציין את יום ההולדת – לכאורה צריך בזה זהירות יתירה, שלא יהיה חומרא – לציין יום קודם, דאתי לידי קולא – בנוגע לבר-מצווה, שצריך י"ג שנה מלאים (אדה"ז סנ"ג סי"ג).

הרב שבתי יונה פרידמן, צפת עיה"ק

____________________

1)    אבל מאידך, הרב מיכאל אהרן שי' זליגזאן מסר בשם הרב מאיר שי' הארליג, שהרבי אמר תחילה את כל מה שכתוב בסידור (כולל ה'נשיא'), ורק ואחר-כך פתח את ספר התהילים. ובכלל צ"ע איך ניתן לבטל (בטענות כאלה ואחרות) את מה שכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע כהוראה לרבים מפני הנהגות (וכש"כ אם אינן תמידיות) שראינו שנהג הרבי לעצמוהמערכת.

נולד בין השמשות

ראיתי מה שהבאתם1 בקשר למנהגי יום הולדת כשנולד בין השמשות, וכתבו שאין הוראה בזה.

ואף כי הוראה מפורשת אולי אין בזה, מכל מקום כעין הוראה שמעתי בזה מדודי ר' יוסף יצחק שיחי' קלמנסון (שליח באובערוויליע, צרפת), שנולד בכ"ו מרחשוון תשכ"ג. היה זה בדקות הראשונות2 שאחר השקיעה של כניסת השבת (כן שמעתי מאימו, שהרבנים בזמנו אף שקלו אם למולו ביום שישי שאחרי זה, כיוון שהיה זה סמוך לשקיעה3, ולפועל כיוון שהיה זה כבר אחר השקיעה – נימול ביום ראשון).

בחודש תשרי תשל"ו נסע לחצרות קדשנו, ונכנס ליחידות. בדף שהגיש נכתב, שהוא מבקש ברכה לרגל יום הבר-מצווה שלו שיתקיים בכ"ו חשוון (בדרך כלל החשיבו יום זה אצלו כיום הולדת עיקרי. מכאן ואילך אכתוב כלשונו בגוף ראשון).

הרבי הביט בפתקה, ואמר, כרוצה לברר ולשמוע יותר: "אז הבר-מצווה בכ"ו חשוון?".

עניתי: כ"ו – כ"ז.

הרבי המשיך את דבריו: "אזי השנה יחולו כ"ו וכ"ז חשון בימי שישי ושבת [וזאת אמר כמובן כהרף עין, בלא שאציין בעצמי באיזה יום בשבוע אמור הבר-מצווה לחול], ועל-כן ייתן צדקה ביום שישי, ויוסיף נתינה נוספת עבור יום השבת".

ועוד הוסיף הרבי, אודות אמירת פרק התהילים, ואינני זוכר כעת במדוייק. עד כאן.

די ברור מכך, שמנהגי יום ההולדת שייכים לשני הימים. ושוב – שם מדובר שנולד תיכף אחר השקיעה.

_________________________

1)    'התקשרות' גיליון תשס"ו סוף עמ' 13.

2)    כנראה שהיה ספק אם נולד לאחר הארבע דקות שמן השקיעה הנראית עד השקיעה האמיתית, כאמור ב'סדר הכנסת שבת' שבסידור אדמו"ר הזקן.

3)    ראה שו"ע אדמו"ר הזקן שי' שלא ס"ה.

טבילה בהשכמה בשביעי-של-פסח

בקשר למה שציינתם לאחרונה1 שמדברי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע משמע, שיש עניין לטבול בשביעי של פסח בהשכמה:

הנה ראשית, ייתכן מאוד שמדובר שם (במצוין ב'אוצר') אודות הבחורים שנשארו ערים עד זמן התפילה, וממילא ודאי שטבלו קודם התפילה ולא שהלכו לטבול כהכנה לשנתם. ועוד, שהרי מאז אדמו"ר מהר"ש ועד היום עברו שנים רבות, ויש לבדוק כיצד נהוג בפועל. וכמדומני שבחג השבועות, משום טעמים שעל-פי קבלה2 נהגו לטבול, אך בשביעי-של-פסח3 ובהושענא-רבה4 אין נהוג לטבול, ופוק חזי מאי עמא דבר. והסברא נותנת שמאחר שהולכים לנוח – עדיף לטבול אחר-כך5 מאשר לטבול בתור הכנה לשינה, ורק בשבועות – "אין לך בו אלא חידושו".

ובפרט שבמקומות שאין מנהגים קבועים, דהיינו קהילות קטנות שדברי ה'התקשרות' משמשים נר לרגליהם, בלא ידיעות ונוהג קדום, דבר כזה עלול לגרום בלבול, משום שרוצים להדר, ועושים 'מבצע' לילך למקווה, בשעה שכמדומני אין נוהגים בזה (אין זה מפריע שמאן-דהו טובל שוב, אלא שזה בא בתור 'מנהג' ו'מבצע'...), אלא-אם-כן כנ"ל מתפללים אחר-כך בלא הפסק שינה.

הרב שלום דובער פרידלנד, ישיבת תומכי-תמימים, ברינוא, צרפת

__________________

1)    ב'לוח השבוע', גיליון תשס"ח הערה 23.

2)    זוהר ח"ג צח,ב. שער הכוונות, ענין חג השבועות ("מעט קודם עלות השחר". ובכף החיים סי' תצד ס"ק ז כתב: ארבע טבילות). פרי עץ חיים, שער חג השבועות.

3)    על המנהג להיות ניעור בליל זה לא מצאו בכתבי האריז"ל, מלבד האמור בפרי עץ חיים (שער כא פ"ח) שטוב לקום קודם אשמורת הבוקר לקרות סוד קריעת ים סוף בזוהר. ובס' מנהג ישראל תורה (סי' תצ אות ד) הביא מנהג זה מכמה ספרים אשכנזים וספרדים. אך אודות טבילה לא הובא שם מאומה.

4)    בס' אור צדיקים למהר"ם פאפארש (סי' לח ס"י) נזכר לטבול בלילה זה "כדי שיהיה נקי כל הלילה לתורה ותפילה" (וא"כ כוונתו לתחילת הלילה, כמ"ש הבאר היטב סי' תרס"ד ס"ק ד, על מש"כ הרמ"א שם ס"א ממנהגי מהר"י טירנא ש"המדקדקים נוהגים לטבול קודם עלות השחר כמו בערב יוה"כ").

5)    ראה המובא בעניין שינה אחר הטבילה, ב'התקשרות' גיליון רעו עמ' 18 וגיליון תסג עמ' 14.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

* "ידוע החילוק בין יום-טוב לשבת – שיום-טוב עניינו שמחה, מה-שאין-כן שבת, אף שיש בו עניין השמחה, מכל-מקום, עיקר עניינו הוא תענוג (שלמעלה משמחה), ואילו השמחה היא בהעלם, ומשלימים אותה בעבודה דימות-החול. אמנם כל זה הוא בנוגע לשבתות כל השנה כולה, מה-שאין-כן בשבתות דימי הספירה, כיוון שבימות-החול ישנם הגבלות בנוגע לעניין השמחה, ובמילא אי-אפשר להשלים השמחה דשבת בימות-החול, צריכה להיות התגלות השמחה בשבת גופא, ולא עוד אלא שהשמחה דשבת צריכה להיות באופן של הוספה, כדי שגם בימות החול דהספירה (שיש בהם הגבלות בנוגע לשמחה) יומשך עניין השמחה בהעלם על-כל-פנים..."1.

* לעניין קריאת ההפטרות באמירת שמו"ת – ראה בסוף הערה 2.

שבת-קודש פרשת אחרי-קדושים
ח' באייר

הפטרה: "הלוא כבני כושיים" (עמוס ט,ז-טו)2.

פרקי-אבות – פרק ג.

יום שני
י' באייר

תענית שני3 קמא.

יום חמישי
י"ג באייר

תענית חמישי.

יום השנה לפטירת הוו"ח אי"א נו"נ ובעל מידות ר' ישראל-אריה-לייב שניאורסאהן ע"ה (תרס"ט-תשי"ב), אחיו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו4.

במנחה אומרים תחנון5.

יום שישי
י"ד באייר – פסח-שני

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה – יום חמישי בלילה, אור ליום שישי.

אין אומרים תחנון6.

"אין עתה היכולת והאפשרות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו' – ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי"ד באייר קרוב לירושלים ת"ו"7.

מנהגנו לאכול מצה בסעודת היום בפסח-שני8.

______________________

1)    'תורת מנחם – התוועדויות' (ה) תשי"ב ח"ב עמ' 171. וראה עד"ז (וביתר שאת) בנוגע לשבתות שבימי בין-המצרים (לקוטי-שיחות ח"ד עמ' 1091, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רכז).

2)    לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז (רפד,יג) כמנהג האשכנזים, שלא כרוב הפרשיות המחוברות בהן מפטירים בהפטרת הפרשה השנייה, ומקורו ממרדכי (פ"ד דמגילה סי' תתלא). שם משמע הטעם משום שמעדיפים שלא להפטיר בהפטרת קדושים, "התשפוט", שיש בה מתועבות ירושלים [וכבר העירו, שטעם זה אינו אלא להאשכנזים המפטירין אותה כשפ' קדושים נפרדת, משא"כ הספרדים שמפטירין אז "הלדרוש", מפטירין אותה גם בפ' אחו"ק. וכיוון שמנהגנו בפ' נפרדות כמותם, צ"ע מדוע אין נוהגים כמותם גם במחוברות]. ובס' אגודה (שם, אות מז) כתב הטעם, מפני שבהפטרת 'אחרי' יש מעין שתי הפרשיות (הובא בלבוש סי' תצג ומחצית-השקל שם). וראה בארוכה בס' 'בין פסח לשבועות' פ"ד הע' מז.

למעשה נפוץ לקרוא בקריאת שמו"ת את שתי ההפטרות, ז"א גם את "הלדרוש אותי" (כמנהגנו בכל הפרשיות המחוברות), אף שלפ"ד האגודה הנ"ל הפטרת 'אחרי' מתאימה לשתי הפרשיות. וע"ע.

3)    במדינות אשכנז נהגו להתענות בימי שני וחמישי ושני שאחרי פסח וסוכות, לפי שחוששין שמא מתוך משתה ושמחת המועד באו לידי עבירה, וממתינים עד שייצאו חודשי ניסן ותשרי (טושו"ע ושו"ע-אדמוה"ז סי' תצב).

בימינו אלה אין נוהגין בתענית בה"ב, גם (ואדרבה – בעיקר) בחוגי החסידים [למרות שכ"ק אדמו"ר בעצמו היה מתענה בהם, ובחודש אייר תשמ"ח אף אמר בהם 'דברי כיבושין', שמהם נלקחו הדברים הללו]. כמובן, הנוהגים להתענות [-שהרבי נמנה עליהם, כאמור] – ימשיכו במנהגם הטוב, ואין להתיר להם אלא לצורך, כמו בשל חולשת בריאות הגוף, אך חובת הכל היא להוסיף ב"ימי רצון" אלו [בכל ענייני תורה ומצוות, כיוון שהם 'ימי רצון'] בקו השמחה בגלוי, ב"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 258.

4)    לוח כולל-חב"ד. וראה קובץ 'י"ג אייר' (קה"ת תשנ"ב). צילום מצבתו ב'ימי חב"ד' ביום זה. ראה אודותיו בס' 'תולדות לוי-יצחק' (הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד. הוצאה רביעית, תשנ"ה, ח"ב פרק טו). נפטר בליברפול שבאנגליה. ע"פ בקשת כ"ק אדמו"ר הועלה ארונו לארה"ק, ונטמן בחלקת חב"ד בעיה"ק צפת ('ימי חב"ד').

5)    סידור אדמוה"ז, לפני "למנצח... יענך".

6)    סידור אדמוה"ז שם. וכתב הרבי: "ובזה חידוש גדול (וצע"ג ליישבו): עיקר עניין פסח-שני צריך להיות (לכאורה, על-דרך פסח ראשון) בליל ט"ו, ואפילו הקרבתו הוא לאחרי התמיד (מנחה) – ולכן מוסיף (=מחדש) שם "שהוא י"ד באייר"" – 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1056.

במוצאי היום, כיוון שהוא הזמן דאכילת הפסח, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה – נוטה הרבי לומר שאז יש לנהוג בקריאת-שמע שעל המיטה כבמוצאי שבת ולא לומר תחנון עד חצות הלילה (אבל במוצאי ראש-חודש וכדומה, אין סיבה מספקת כל-כך שלא לומר תחנון, מכיוון שאז מתחיל כבר יום ב' בחודש – התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1414, בלתי מוגה. וראה הדעות בזה בכף-החיים סי' קלא ס"ק יד).

7)    מכתב מי"ג באייר תשל"ה, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' ריג.

בראשונה, בשיחות אחרון-של-פסח תשכ"ח אמר הרבי, שיש להימנע ולא להיות ביום י"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים. וזאת אף שעדיין צ"ע בנושא, ובמיוחד שרבו האוסרין להקריב פסח בזמן הזה – כיוון שלדעת הר"ח [או רבנו יחיאל] מפריס ישנו החיוב דפסח גם עכשיו, ובפרט שלדעת רבי (שהרמב"ם פסק הלכה כמותו) פסח-שני הוא 'רגל בפני עצמו' וחייבין עליו כרת. אך לאחר שהשתנה המצב, עקב כך שמאז הניצחון בששת הימים מחזרים ללא הרף אחרי הגויים למסור להם הכול וכו', נשתנה הדין כאמור בפנים.

הקושיות שכתב הגרש"י זווין ז"ל לרבי על פסקו הראשון, נדפסו בהוספות לס' 'חידושים וביאורים בש"ס' ח"א עמ' שמז, והתשובות עליהן נדפסו שם בפנים סי' ט, וכן בס' 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' ריב, ובכ"מ.

8)    הרבי הביא מס' 'דרכי חיים ושלום', שאף שאכילת פסח-שני היתה בליל ט"ו, מכל-מקום ההקרבה היתה ביום והעיקר הוא ההתחלה, לכן אוכלים מצה ביום י"ד – אג"ק ח"ב עמ' שנב. עם זאת, ניתן לקיים את המנהג גם בליל ט"ו באייר, וכך נהג הרבי ברוב השנים (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)