נושאים נוספים
	התקשרות גליון 770 - כל המדורים ברצף
	זריעת המצוות בגשמיות דווקא
	לימוד עניינו של משיח בתורה
	הרמ"ק ז"ל – חד בדרא
	פרשת תזריע-מצורע
	על מי נאמר "ברוך תהיה מכל העמים"?
	"הרואה את הנולד"
	מקום התפילין של יד
	הלכות ומנהגי חב"ד

כיצד לאהוב את הרשעים? * ליבון שיטת הרמ"ק שגם אורות הספירות הם פשוטים * מובאות מתורתו בתורת נשיא דורנו, פעמים מבאר ומבסס את דבריו ופעמים מקשה עליהם * דברים שכתב אביו של הרבי כדברי הרמ"ק במדוייק – אף שלא ראה כלל את ספרו! * ובאיזה יום לדעת הזוהר שלח יצחק את עשיו לצוד לו ציד * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

כנגד הטענה שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" חלה רק כלפי מי שהוא "רעך בתורה ובמצוות" וכו', ובלבד שלא לקרב יהודי שהנהגתו אינה מוצאת חן בעיני מישהו – ציטט הרבי (שיחת י"ט כסלו תשד"מ – התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 618) את הגמרא (בבא מציעא פה,א): "כל המלמד את בן עם הארץ תורה כו' שנאמר אם תוציא יקר מזולל", והוסיף:

וכמו כן ידוע מה שכתב הרמ"ק (תומר דבורה פרק ב') על דבר גודל החדוה והשמחה שלמעלה על-ידי קירוב בני-ישראל שאינם מתנהגים כדבעי!

בהזדמנות נוספת (יום שמחת תורה תשמ"ב – התוועדויות תשמ"ב כרך א' עמ' 261) אמר הרבי תוך ציטוט מדברי הרמ"ק: אף-על-פי שבספר "תומר דבורה" להרמ"ק (פ"ב) נתבאר כבר שעניין אהבת-ישראל צריך להיות גם בנוגע לרחוקים לגמרי מיהדות, כפי שמבואר שם "ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים וכו'"; ובדומה לזה איתא בזהר במעלת זיכוי חייבים (אלו שמעמדם ומצבם הוא היפך מדרגת הצדיקים) – הנה הורדת העניין לפועל נפעלה דווקא על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא-דורנו, שאצלו היה עיקר העבודה לקרב את אלו הרחוקים לגמרי מענייני יהדות, לפעול בקצווי תבל ובפינה נידחת בעם-ישראל גופא!

ציטוט מושלם יותר מדברי הרמ"ק הביא הרבי בקונטרס אהבת-ישראל, שיצא לאור בשנת תשל"ו (עמ' 7). הדברים הובאו בהמשך לדברי הרב המגיד ממזריטש לרה"ק רבי אלימלך מליזנסק: אומרים במתיבתא דרקיע שאהבת-ישראל היא לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור (ספר השיחות קיץ הש"ת עמ' 117), ובהמשך לזה כותב הרבי:

ולהעיר גם מתומר דבורה (להרמ"ק) פרק ב: ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים. כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם, ואפילו הרשעים יאהב אותם בלבו, ויאמר: מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה, ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום, וכמאמר אוהב נאמן לכל ישראל שאמר: ומי יתן כל עם ה' נביאים וגו'.

וכאן הרבי מוסיף דברים על גדולתו:

בסדר הדורות ה"א של"ב (מס' חרדים): ב' חכמים גדולים מקובלים בדורינו מ' משה קורדאווירי היה אב-בית-דין בקהילת-קודש צפת ונפטר בשנת ש"ל והאר"י היה מלווה מטתו והעיר, שראה שלווהו תרין עמודי דנהורי, וגמירי דלא אתחזי אלא לחד בדרא או לתרין (ויקהל משה ד"ז ע"ד). עכ"ל – והמדובר בדורו של הרמ"ק!

בעניין המלאכים

בשיחותיו ובמאמריו של הרבי באו ציונים רבים לספרי הרמ"ק ולא ננסה למנותם כאן, אולם כדאי לציין למקום אחד, שבו באו ציונים לספריו הבלתי מפורסמים כל-כך.

בלקוטי שיחות (כרך יט עמ' 408) מציין הרבי ל: 1) "סדור תפלה למשה (להרמ"ק) ברכת יוצר אור (סה,א)". 2) "דרישות בענייני המלאכים (לרמ"ק, נדפס בהוספה לספר "מלאכי עליון" ירושלים תש"ה) החקירה הו' והז'".

בשני מקורות אלו מדובר על כך ש"עשר כתות מלאכים . . נכללים בשלוש . . שרפים חיות ואופנים".

מי שאינו לומד פנימיות התורה

באיגרת משנת תשי"ד (לקוטי שיחות כרך יו"ד עמ' 265-264) מבאר הרבי אמרה המופיעה בפרדס שער א' פרק ט': מי שאינו לומד קבלה הוי כופר.

אמרה זו מופיעה גם במאמר של אדמו"ר הזקן והרבי מוסיף להטעימה בטוב טעם ודעת.

אורות פשוטים גם להרמ"ק

את התוועדות ש"פ בשלח תשט"ו פתח הרבי בביאור קבלי נרחב (תורת מנחם כרך יג, עמ' 254 ואילך) "בהמשך להמדובר לעיל בהמאמר" [ד"ה באתי לגני דיו"ד שבט פ"ג שנדפס לעיל שם עמ' 208 ואילך] בעניין תארים שליליים:

בתארים שליליים ביחס לאור אין סוף, הכוונה היא לשלילה בהחלט (לא רק מצד קוצר המשיג); וכביאור אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע על מה שכתוב בספר פלח הרמון (בעניין ג' שיטות בספירות – נוסף לביאור שהם "כגרזן כו'"), שהספירות ביחס לאורות הן ב'העדר', שהוא ידיעת השלילה, כשהכוונה היא לשלילה בהחלט (ומכאן ראיה שגם להפרדס האורות הם פשוטים – ועל-כורחך צריך לומר כן כיוון שלא ידע מעניין הצמצום);

וממשיך שם, שהעובדה שמזכירים תארים בתפילה (המכוונים להקב"ה עצמו), למרות שהאורות הם פשוטים – הרי זה על דרך התלבשות השכל (שהוא רוחני) – במוח הגשמי, שלאחר התלבשותו במוח, מבין הוא גם בעניינים גשמיים, וזאת עם השכל עצמו.

ההוראה שמפיק הרבי מעניין זה:

מכיוון שהשלילה של האור-אין-סוף היא באופן של שלילה מוחלטת (למעלה גם מידיעת השלילה שבהחלט, ולמעלה גם – משלילה שמצד קוצר המשיג) – הרי גם העבודה של שטות דקדושה צריכה להיות באופן ד"מאוד מאוד", יציאה מהגבלה לגמרי. היינו, לא רק לפי "מאדך", אלא למעלה מהגבלה באמת.

כדאי לשים לב לשתי התבטאויות בשיחה הנרחבת:

א) אף-על-פי שלכאורה משמע בפרדס שהאורות אינם פשוטים . . בהכרח לומר שגם לשיטת הפרדס האורות הם פשוטים, כפי שמשמע בכמה מקומות בפרדס גופא.

וההכרח לזה – שהרי הספר פלח הרמון הוא קיצור מספר הפרדס וביאור עליו, ושם מפורש להדיא שהספירות שבהאור הן באופן של העדר, שלילה בהחלט, היינו, שהאורות הם פשוטים". (שם עמ' 257).

ב) ידוע שהרמ"ק לא ידע מענין הצמצום.. דכיוון שהאורות הם בדביקות במקורם, ואין ענין של צמצום באמצע... על כרחך צריך לומר שהאורות הם פשוטים, וציור הספירות הוא רק מצד הכלים (שם עמ' 258).

לית אתר פנוי מיניה

בשנת תש"כ פנה יהודי תלמיד חכם חסיד ברסלב לרבי במכתב, והעלה שתי תמיהות על דברים שמצא בספר גנזי נסתרות. הרבי השיב לו באיגרת מיום ח' כסלו (אגרות קודש כרך יט, עמ' פא):

שם באות נ"ה [=וב'התמים' עמוד [רכז] כט], השיטה דלית אתר פנוי מני[ה] ואפילו בדברים הנמוכים וכו' – זוהי שיטת הרמ"ק ז"ל, ומקשה, שהרי בוודאי זוהי שיטת האריז"ל גם-כן וכמבואר באגרת הקודש לרבינו הזקן סימן כה.

הרבי מתרץ:

יש-לומר בזה: ידוע שעניין הצמצום אינו בקבלת הרמ"ק, כי-אם בקבלת האריז"ל, וענין הצמצום נתן מקום לשגגת מקצת חכמים בעיניהם להבין ענין הצמצום כפשוטו (עיין שער היחוד והאמונה פרק ז') מה-שאין-כן לפי קבלת הרמ"ק שמלכתחילה אין מקום לטעות האמור, וכיוון שהמכתב (דסימן נ"ה הנזכר-לעיל) נכתב לתרץ קושיות בפשיטות הכי גדולה, נזכרה קבלת הרמ"ק, שעל-פי-זה כולי עלמא מודי דאפילו בדברים הנמוכים לית אתר פנוי מני[ה].

עשרת ימי תשובה וחול המועד

בעניין עשרת ימי תשובה וגודל מעלתם, עד שנחשבים כ"חול המועד", נאמר בסידור האריז"ל:

"כתב בעל ר"ח בשם הרמ"ק ז"ל, כי הימים שבין ר"ה ויוהכ"פ הם כמו 'חול המועד', ואסורים במלאכה רק בעסק התורה והתשובה והתבודדות, וכן-כתב הרב רבינו יונה ז"ל".

וביאר הרבי (התוועדויות תשמ"ג כרך א, עמ' 40) את דיוק הלשון "חול המועד":

בדיוק הדברים שימים אלו הם "כמו חול המועד" (ולא מסתפק בזה שיאמר כיצד צריכה להיות ההנהגה בפועל בימים אלו) – יש לומר שהכוונה להדגיש את גודל העילוי שבימים אלו, שהם בדוגמת "חול המועד", היינו, שיהודי לוקח "יום חול" ועושה ממנו עניין של "מועד" ו"יום טוב".

בוא"ו תשרי תשל"ג (שיחות קודש תשל"ג כרך א, עמ' 9 ואילך) האריך הרבי בדברים אלו, וציין בין השאר כי העובדה שהדברים הובאו בשם הרמ"ק מצביעה על דברים שהם קלים יותר בהבנה והשגה מכתבי האריז"ל.

כיוון לדעת הרמ"ק!

בלקוטי לוי יצחק לזהר פ' ויקהל עמ' קנז כותב רבי לוי יצחק: "עלאה – בינה, קדישא – חכמה, קדש קודשין – כתר, כי בינה שהיא עלמא עלאה כוללת כל הג' ראשונות".

הרבי מצביע על כך שאביו כיוון לפירושו של הרמ"ק באור החמה: "עלמא עילאה בינה, הכוללת בעצמה ג' ראשונות, דהיינו עילאה מצד עצמה, קדישא מצד החכמה, קדש קדשים מצד הכתר".

וסיפר הרבי (ש"פ ויקהל תשל"ו – תורת מנחם תפארת לוי יצחק לזהר בראשית עמ' רס):

ברוסיה, ספרים רבים לא היו בנמצא, על-דרך זה ספר אור החמה לא היה ברשותו של אאמו"ר בביתינו, וכמדובר כמה פעמים שאאמו"ר כיוון לדבריהם של גדולי-ישראל, אף שספריהם וחיבוריהם לא הגיעו לידו.

כשהרבי דיבר על כך – ציין (שיחות קודש תשל"ו כרך א, עמ' 525):

אילו היה אאמו"ר רואה את הדברים אצל הרמ"ק – היה מביאם בשמו, ובפרט שאת הספר אור החמה זכור לי בבירור שלא היה בנמצא בביתנו, ואני בעצמי ראיתיו לראשונה אחרי צאתי מרוסיה.

ועוד מקרה זהה:

בהערות רבי לוי יצחק על הזהר, בפרשת תולדות (לקוטי לוי יצחק עמ' צז), מבאר הא דאיתא בזוהר (קמב,א) "תרי תבשילין" לערב פסח – "היינו לנגד קרבן פסח וקרבן חגיגה שבערב פסח (כי הפסח נאכל על השובע)".

והעיר הרבי בהתוועדות ש"פ תולדות תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך א, עמ' 515):

פירוש זה (ששני התבשילין הם חגיגה ופסח) הובא באור החמה בשם הרמ"ק. ומה שאאמו"ר לא ציין לפירוש זה (בשם אומרו) – הרי זה מפני שבתקופה ההיא לא היה ספר זה (אור החמה) בנמצא כל-כך, ובפרט באותה סביבה מרוחקת שבה התגוררה משפחתנו והוא הדין בנוגע לשאר המקומות שבהם מפרש אאמו"ר פירוש מסוים שהובא באור החמה (ללא ציון המקור) – מכיוון שספר זה לא היה בנמצא, ואאמו"ר פירש כן מדעתו, וכיוון לדעת הגדולים!

דרגה רביעית בתשובה – קדש עצמך

בזוהר חיי שרה איתא (קכט, סוף עמוד א): זכאים הם בעלי תשובה שהרי בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא-בריך-הוא.

ומבאר רבי לוי יצחק (לקוטי לוי יצחק לזהר חיי שרה עמ' פא) "יש לומר יש ג' בחינות תשובה המגיעים במלכות, בז"א בבינה. בשעתא – במלכות הנקראת שעה, ביומא – בז"א הנקרא יום, ברגע – בבינה . . שע"ה יו"ם רג"ע עם אותיותיהן הוא מספר תשוב"ה".

הרבי נשיא דורנו (שיחת ש"פ חיי שרה תשל"ט – לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 86 ואילך; וכן ב'תורת מנחם-תפארת לוי יצחק' בראשית עמ' קיא-קיב) מבאר גם את דברי הרמ"ק, שהיתה לו גרסא מיוחדת בזוהר:

..על-פי ביאור אאמו"ר שג' הלשונות שבזהר הם ג' בחינות בתשובה, יש לבאר (על דרך החסידות) גם את גירסת הרמ"ק בזהר, שישנם ד' לשונות (דרגות) – "בשעתא חדא ביומא חדא בזמנא חדא ברגעא חדא":

מובא בלקוטי תורה שאף שבכללות ישנם ג' מדריגות בתשובה, הנה בפרטיות יותר ישנה דרגא רביעית – המגיעה עד ספירת החכמה, וענינה בעבודה – "קדש עצמך במותר לך".

ויש לומר שדרגא רביעית זו מרומזת בלשון הרביעי (לגירסת הרמ"ק) – "בזמנא חדא":

אף-על-פי שלכאורה "רגע" הוא חלק הכי קטן בענין הזמן. מכל-מקום העובדה שיש מקום לשאלה ותשובה "וכמה רגע – אחד מחמשת כו' רגע כמימרא". משך זמן אמירת ג' אותיות, מוכיחה, שיש לזה שיעור מסויים: מה-שאין-כן "זמנא חדא" – עצם מציאות הזמן, ללא הגדרה דשיעור זמן כלל.

והנה, מבואר בלקו"ת שברוב המקומות מדובר אודות ג' דרגות בתשובה בלבד, מכיוון שהדרגא הרביעית (שמגיעה בחכמה) נכללת בדרגא השלישית (שמגיעה בבינה) שהרי חכמה ובינה הם תרין רעין שלא מתפרשין.

ועל-פי זה מובן מה שבגירסא הנפוצה והרגילה בזהר ישנם ג' לשונות בלבד – כי בדרך כלל מדובר רק אודות ג' הדרגות שבתשובה: אמנם, מכיוון שלפעמים מונים גם דרגא רביעית בתשובה – לכן קיימת גם גירסא שבה מפורטת גם הדרגא הרביעית שבתשובה, שלימות התשובה.

לעצם הגרסא שהיתה לרמ"ק – כתב הרבי:

כן משמע מהביאור שהובא ממנו באור החמה כאן (וכן הוא באור יקר – ירושלים תש"ל) שד' הלשונות הן לנגד ד' חילוקי כפרה, והלשון "זמנא" הוא כנגד "יסורין ממרקין" (זמן היסורין). וכן הוא בנוסח הזוהר הנדפס עם האור יקר (שם).

אבל להעיר שבזהר לפני זה שם: "ולא אתקריב אברהם ביומא חדא או בזמנא חדא". ולפי זה אולי יש לומר שאין זו גירסא אחרת, אלא – פירוט לשון זה שנכתב רק בצד השלילי (באברהם שאינו דומה לבעל-תשובה).

האם הלומד תורה אכן אינו זקוק לקרבן?

כיוצא בו: בזוהר פרשת צו איתא: "מאן דלעי באורייתא לא מצטריך לא לקרבנין ולא לעלוון, דהא אורייתא עדיף מכלא כו'".

ומקשה הרמ"ק באור החמה: איך אפשר לומר שכאשר עוסק בתורה אינו זקוק לקרבנות – "אין ספק שאם חטא שמקריב קרבן"?!

ומבאר בזה:

"אפשר דהכי קאמר, לא מצטריך, שאינו חוטא מפני זכות התורה", היינו, שהתורה מגינה עליו שלא יבוא לידי חטא, ובדרך ממילא אינו זקוק לקרבנות.

פירוש נוסף מביא הרמ"ק – "ואפשר לומר עם היות שמקריב, לא אצטריך שתורתם מטהרם".

ועל-פי זה מבאר את הפסוק "ואין למו מכשול" על-פי שני הפירושים: ..ואין למו מכשול, עון, וכן נתיבותיה שלום, בלא חטא, וזהו כפירוש הראשון. ולאידך פירוש אין למו מכשול, שמתכפרים ממכשולם, וכן נתיבותיה שלום, שנתכפרו ונטהרו".

הרבי, בהתוועדות שבת פרשת צו תשמ"ב (תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 38), הביא את דברי הרמ"ק וביארם:

והנה, הטעם שמביא פירוש נוסף ואינו מסתפק בפירוש הראשון הרי זה מפני הקושי שבפירוש הראשון:

איתא בגמרא (מנחות קי,א) ..מאי דכתיב (פרשתנו ז, לז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם . . כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".

וכן מובא בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן הן במהדורא קמא (או"ח ס"א סי"א) . . ועל דרך זה במהדורא בתרא...

וזהו הקושי שבפירוש הראשון "שאינו חוטא מפני זכות התורה" – הרי מפורש בגמרא "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת", היינו, שהעסק בתורה פועל את פעולת הקרבן ("כאילו הקריב"), ולא שהעסק בתורה פועל שלא יחטא ולא יהיה זקוק כלל לפעולת הקרבן?!

ובפרט על-פי הדגשת אדמו"ר הזקן (מהדו"ק שם סי"ב) "אם יודע שנתחייב חטאת, יאמר תחלה פרשת חטאת כו'" – היינו, שמדובר אודות אדם שחטא ועוסק בפרשת חטאת תמורת הקרבת החטאת כפשוטה (ולא שהעסק בתורה פועל שלא יחטא כלל).

ולכן מביא הרמ"ק פירוש נוסף – "עם היות שמקריב, לא אצטריך, שתורתם מטהרתם", היינו, שעל-ידי העסק בתורה נפעל כבר ענין הכפרה (ובדוגמת הקרבת הקרבן), ומה שמקריב קרבן בפועל (נוסף על העסק בתורה) הרי זה ענין בפני עצמו, ציווי בפני עצמו וכו'.

אבל עדיין אינו מובן – מהו ההסבר בדבר שגם לאחרי שנפעל ענין הכפרה על-ידי העסק בתורה, ישנו עדיין כללות הענין דהקרבת קרבן בפועל וכפי שיתבאר לקמן...

כך התבטא הרבי במוצאי שבת פרשת קורח תשל"ח ('שיחות קודש' תשל"ח כרך ג' עמ' 36-37):

למרות שאי אפשר להתדמות למפרשי הזהר, ובפרט להרמ"ק שגדלותו מובנת מדברי ההספד שנשא האריז"ל עליו בפטירתו, וכן מעדות האריז"ל שבעת לווייתו ליווהו "תרין עמודי דנהורא", "וגמרי דלא אתחזי אלא לחד בדרא או לתרין" (כתובות יז, א – הובא בסדר הדורות ה' אלפים של"ב)..

והוסיף:

– מכל מקום יש מקום להוסיף על דבריו.

הבנת דברי הזהר לדעת הרמ"ק ולדעת הרבי

פעמים חולק הרבי על הרמ"ק. בעניין שביקש יצחק אבינו מעשיו בנו "שמע בקולי" (תולדות כז, ח), מביא הזוהר פרשת תולדות (דף קמב סוף עמוד א' ואילך): "בההוא זמנא ערב פסח הוה . . וע"ד עבדת תרי תבשילין, רבי יהודה אומר רמז הכא.. לקרבא שני שעירים חד לה' וחד לעזאזל..".

ומפרש הרמ"ק באור החמה שיש מחלוקת מתי היה מאורע זה: "חד אמר דבערב פסח הווה וחד אמר דביום-הכיפורים הווה", למאן שבערב פסח היה – היו שני התבשילין "אחד משום קרבן פסח ואחד משום חגיגה", ולמאן דאמר דביום-הכיפורים הוה – היו שני הגדיים כנגד שני השעירים דיום-הכיפורים.

אבל הרבי (בשיחות ש"פ תולדות תשד"מ ותשמ"ח – תורת מנחם תפארת לוי יצחק עמ' קמ ואילך) סבור, כי מפשטות לשון הזהר "רמז הכא כו'" (ולא ש"ההוא זמנא יום הכיפורים הוה"), משמע, שגם לדעת ר' יהודה היה המאורע עצמו בערב פסח (ולא ביום הכיפורים!), והפלוגתא אינה אלא בנוגע לרמז וכוונה שבדבר, אם הרמז הוא לפסח וחגיגה (וגם למ"ד זה – מדובר ברמז וכוונה בלבד), או שהרמז הוא לשני השעירים דיום הכיפורים. וכן מדייק מדברי אביו רבי לוי יצחק, אלא שהרבי מבאר את הקשר שבין יום הכיפורים וחג-הפסח.