חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:04 זריחה: 6:47 י"ח בתשרי התש"פ, 17/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הרמ"ק – רבי משה קורדובירו
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 769 - כל המדורים ברצף
להכיר שהחיות הגשמית תלויה בעבודה הרוחנית
להתעקש אצל הקב"ה ולהביא את הגאולה
הרמ"ק – רבי משה קורדובירו
פרשת שמיני
"ואם לא עכשיו, אימתי"
הערות ללוח פורים ולקריאת התורה
הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע בתורת החסידות מקובלת סמכותה של קבלת הרמ"ק, שלא כשיטת מקובלים מהאחרונים? * "קבלת הבעל-שם-טוב מקורה באחיה השילוני, ולכן ידוע על מה ניתן לסמוך" * צדיקי תורת הנסתר שפנימיותם חדרה את חיצוניותם לא הושפעו מחטא עץ הדעת כלל * ביאור ההספד הנדיר שנשא עליו האריז"ל * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

"בדורו של הרמ"ק היה הוא במעמד ומצב ד'חד בדרא'..." התבטא הרבי ביום שמחת-תורה תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך א, עמ' 261).

וביו"ד שבט תשכ"ג (תורת מנחם עמ' 141), מציין הרבי בהקשר זה: 'חד בדרא . . הם נשמות דאצילות', כפי שנתבאר בסעיף הי"ג של המשך ההילולא.

קבלת הרמ"ק התקבלה בשושלת החסידות

ביום ה' טו"ב ניסן תש"מ, הגיע הגאון רבי אפרים-אליעזר הכהן יאלעס לחלות את פני הרבי ('בצל החכמה' עמ' 84). בתחילת השיחה "דובר אודות קבלת הרמ"ק, וכ"ק אדמו"ר אמר שזה התקבל אצל הבעש"ט והמגיד ממזריטש".

דברים אלה התבהרו בהתכתבות מרתקת, באמצעות צד שלישי, שקיים הרבי עם המקובל הירושלמי הרב אשר ישעיה זעליג מרגליות זצ"ל, בעניינים שונים. המתווך בהתכתבות היה הגאון החסיד רבי מנחם-זאב הלוי גרינגלאס שליט"א ממונטריאול.

באחת האיגרות, מיום ט"ז סיון תשט"ו (אגרות קודש כרך יא, עמ' קסז), מתייחס הרבי, בתגובה להערת הרב מרגליות, לאופן שבו התייחסו לספרי קבלה שונים:

כן מה שכותב אשר ישנם מקובלים כשמגיעים לאיזה ד[י]בור מהחברים שבפע"ח [=פרי עץ חיים] מדלגים, הנה פשיטא שלא כן קבלתנו [=מאדמור"י חב"ד], והרי מובא עניינים מהחברים וכו' בדא"ח [=דברי אלוקים חיים], ומהם מובא בלקוטי תורה וכו'. נוסף על המובא בדא"ח בכמה מקומות – קבלת הרמ"ק וקבלת הר"י [-הרב ישראל] סרוג וכו', דלא ככמה מהמקובלים הספרדים.

ויש לבאר הענין אשר אחרונים לא רצו להכנס במקום הספק, מה שאין כן הבעש"ט והרב המגיד ורבנו הזקן וממלאי מקומם שהיתה להם בזה קבלה איש מפי איש – והבעש"ט מאחי[ה] השילוני (שהי[ה] ממקבליו – אליה[ו] הנביא) ידעו באיזה ענינים יש לסמוך. וכידוע גם כן שמפני זה סמכו על מה שכתוב בעמק המלך...

קבלת הרמ"ק נכללת בקבלת האריז"ל

"ולא חס – ושלום כדברי האחרונים הנ"ל" – מדברי הרבי בהזדמנות נוספת (יו"ד שבט תשכ"ג – תורת מנחם עמ' 141).

הכוונה היא לדברים שנאמרו קודם לכן:

בנוגע למקובלים, הרי ידוע שהמסקנה היא כפי קבלת האריז"ל, ודלא כהמקובלים שלפני זה.

ואף-על-פי ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", ועל אחת כמה וכמה בחכמת הקבלה, שנקראת "חכמת האמת" – הרי בחכמת הקבלה גופא ישנו הענין ד"אמת לאמיתו", שזוהי קבלת האריז"ל.

והנה, בנוגע לקבלת הרמ"ק שהיה לפני האריז"ל, מצינו בספרי מקובלים האחרונים שממעטים במעלתו שלא היה בערך לגבי מה שאחזו ממנו בימיו, קודם גילוי קבלת האריז"ל; אבל רבינו הזקן מביא את דברי הפרדס – שזוהי קבלת הרמ"ק – בכמה וכמה מקומות. וכידוע גם המבואר במקום אחר שקבלת הרמ"ק נכללת בקבלת האריז"ל על- דרך ש"יש בכלל מאתיים מנה", ולא חס-ושלום כדברי האחרונים הנ"ל.

עניין זה גופא הוכיח הרבי ("ועניין זה מוכרח") מעדותו של האריז"ל ("על-פי הידוע מדבריו") אודות הלווייתו של הרמ"ק וכו'.

בין דורו של הרמ"ק לאריז"ל

בשיחת ש"פ תולדות תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך א, עמ' 510) אמר הרבי:

בדורו של הרמ"ק – הנה אף שבתורתו מבוארים העניינים דפנימיות העניינים באופן של הבנה והשגה יותר מאשר בתורתו של האריז"ל (כפי שרואים בספריו), עדיין היה הלימוד דפנימיות התורה בהסתר כו', ורק בדורו של האריז"ל (בדור שלאחרי הרמ"ק) – רק אז "מותר ומצוה לגלות זאת החכמה".

איזכור נוסף מהתוועדות יו"ד שבט תשכ"ג (תורת מנחם כרך לה, עמ' 141): "מספרי הרמ"ק שהובאו בתורת החסידות בכמה מקומות, העיקר הוא ספר הפרדס". ועוד מהתוועדות י"ט כסלו תשח"י ('תורת מנחם' כרך כא עמ' 235):

מבואר בקבלה ובחסידות שהחילוק בין קבלת הרמ"ק לקבלת האריז"ל הוא, שקבלת הרמ"ק היא בספירות דתהו (בענייני תהו שבתיקון גופא), ואילו קבלת האריז"ל היא בתיקון".

וממשיך שם (עמ' 257):

ועל-דרך-זה יש לומר בנוגע לדרישת רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד – שזהו עניין ד"לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה":

תוהו – ענינו מקיפים, כאמונה שעניינה מקיף. "לשבת יצרה" – ענינו הוא שיימשך במוחין על-ידי הלימוד באופן של הבנה והשגה, ומוחין עניינם פנימיות.

והרחיב עוד בכל זה.

כה התבטא הרבי בש"פ מטות תשמ"א (עמ' 220):

הרמ"ק – רבי משה קורדובירו, מחברם של כמה ספרים כפרדס, ספר אילימה, אור יקר לזהר ועוד. ספריו אלה מובאים בתורת החסידות (החל מאדמו"ר הזקן, עד נשיא דורנו).

היתה לו שייכות להאריז"ל וכדאיתא בחסידות ששניהם מכוונים לעניין אחד, אלא שהרמ"ק מדבר בתוהו והאריז"ל בתיקון; זאת אומרת שניהם עוסקים בתיקון, שניהם הרי הם חלק בתורה – אלא שהרמ"ק בתוהו שבתיקון והאריז"ל בתיקון שבתיקון.

כשהאריז"ל ספד לרמ"ק כשנפטר בכ"ג תמוז הרי הוא היה שרוי באותו ענין (ודרגא) של הרמ"ק – כמובן מממאמר חז"ל במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא (ובשעת הדיבור קיימת גם המחשבה ומעלת המחשבה).

עוד התבטא הרבי באותה הזדמנות (שם עמ' 223-222): למרות מעלתן של ישראל ושייכותם של ישראל לאותם עניינים, הרי על-ידי הספדו של האריז"ל נתגלו מעלות אלו באופן גלוי יותר.

(על ההספד ראה להלן).

עבודת האדם ב'נקודות' ו'פרצופים'

"להעיר מהגהות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לסידור: "ואין הפרש בינו (הרמ"ק) לקבלת האריז"ל אלא כו' בכלל מאתיים מנה כו'", כך מביא הרבי בלקוטי שיחות (כרך כד, עמ' 133 הע' 22).

בהקשר זה מעניין לציין את שיחת ש"פ שמיני תשמ"א (שיחות קודש תשמ"א כרך ב, עמ' 771-770), שבה התייחס הרבי לאישיותו של רבי אברהם אזולאי, בעל 'חסד לאברהם', שהיה תלמידו של הרמ"ק, ולאחר-מכן גם של האריז"ל. הרבי התבטא: "והדבר לא היווה סתירה", והכוונה היא, כי למרות העובדה שהמשיך ללמוד בד בבד אצל שניהם [ונמנה הן על תלמידי הרמ"ק והן על תלמידי האריז"ל], לא היווה הדבר סתירה. וממשיך הרבי:

זאת, כפי שמצינו בחסידות חב"ד שמובאים הן דברי הרמ"ק (בספר הפרדס, וכן בספר אלימה, אף-על-פי שישנם שם כמה-וכמה דיונים (שקלא וטריא)) והן דברי האריז"ל, ומייסדים [=מבססים] כמה וכמה עניינים על דברי שניהם.

ואין זה מן התימה שהרי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" – ואין בכך כל סתירה:

הרמ"ק מדבר בדרגא של תהו שבתיקון והאריז"ל על תיקון שבתיקון [ברם, שלא כדעת הטועים שהרמ"ק מדבר על תוהו (כשהוא לעצמו), שהרי הדבר לא יתכן ("תמיהה הכי גדולה") – כיצד יעסוק הרמ"ק בעולם הנשבר ח"ו, והלא התורה היא נצחית?!].

ופירוש הדברים: בכל דרגא גופא ישנם כמה וכמה דרגות, ועל דרך זה בעולם התיקון גופא ישנם כמה וכמה דרגות, כולל גם הדרגא של תוהו שבתיקון (הרמ"ק) וזו של תיקון שבתיקון (האריז"ל).

שתי דרגות אלו – המשיך הרבי – מצינו גם בעבודת האדם:

תוהו – פירושו עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה. תיקון – עבודה שבמדידה והגבלה.

וגם הנאמר לפעמים שהרמ"ק מדבר בנקודות, והאריז"ל מדבר בספירות ובפרצופים – ישנו בעבודת האדם בכל יום:

בתחילת היום העבודה היא באופן של נקודות, ובהמשך היום מתבטאת העבודה בהפיכת הנקודות – לספירות ופרצופים שלמים!

התבטאות נוספת משיחת יו"ד שבט תשכ"ג (תורת מנחם שם עמ' 141): "ישנם עוד ספרי הרמ"ק שלא נזכרו בחסידות, ואין אנו יודעים מדוע – אם משום שלא היו מצויים במדינות ההן, או משום שנכללו הדברים בספרים שהובאו בחסידות".

ההספד המפורסם

כשנסתלק הרמ"ק הספיד אותו האריז"ל. תוכן ההספד מובא בכמה ספרים (של ר' יהונתן אייבשיץ, החיד"א וכן אצל השל"ה הקדוש).

בהקשר זה השמיע הרבי שיחה מיוחדת בשבת פרשת מטות בשנת תשמ"א. באותה שנה חל כ"ג תמוז, יום פטירתו של הרמ"ק, בשבת. הרבי התייחס להספד הזה וביאר אותו, כאשר מן הביאור עולה עומק חדש, לו כיוון האריז"ל בהספידו את הרמ"ק.

השיחה הוגהה בשנת תשמ"ג (לקוטי שיחות כרך כד עמ' 132 ואילך), והנה נקודות אחדות ממנה.

בשיחה חולק הרבי במידה מסוימת על כמה מגדולי-ישראל שהעתיקו את תוכן ההספד וביקשו להשלים לו ביאור. הרבי סבור כי הכוונה איננה לגמרי כזו – "שכוונתו [של האריז"ל] רק בכללות, ולא שזהו אותו העניין ממש" (שם הערה 5). מתוכן הביאור עולה וניצבת דמותו של הרמ"ק באור יקרות נעלה במיוחד.

ראוי לפתוח תחילה בקביעה הברורה והחד-משמעית של הרבי (שיחות קודש תשמ"א כרך ד, עמ' 221):

עניין ההספד של האריז"ל הפך להיות חלק מתורה שבעל-פה, ו"תורה" היא מלשון הוראה, ומכך מובן שכל יהודי גם מי שאיננו בדרגתם של האריז"ל והרמ"ק יכול וצריך להפיק מכך הוראה בעבודתו לקונו.

להלן ההספד כפי שהובא בספר יערות דבש לר' יהונתן אייבשיץ:

"וכי יהיה באיש חטא משפט מות, פירוש שיחסר (חטא מלשון חסרון) טעם משפט מות כי לא פעל רע ולמה ימות, ותלית אותו על עץ מחמת עץ הדעת שגזר [הרבי מציין: אולי צריך להיות: שנגזר] מיתה, בשביל כך מת".

ומבאר זאת הרבי (לקוטי שיחות שם):

משטחיות הלשון [וכפי שכותב החיד"א בספרו 'דברים אחדים' דרוש כ' שם מוסיף על לשון היערות דבש: "כלומר בעטיו של נחש", ותלית אותו על עץ רצה לומר בעטיו של נחש] משמע, שתוכן דרשת האריז"ל הינה בדומה למאמר חז"ל (שבת נה, ב. בבא בתרא יז, א) "ד' מתו בעטיו של נחש", כשם שאותו ד' לא חטאו ומיתתם היתה בסיבת ה"נחש" בלבד, משום חטא עץ הדעת (בעצתו של נחש, ב"ב שם) "נגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם-הראשון" – על דרך זה היה אצל הרמ"ק, שהסיבה לפטירתו ("והומת") היתה אך ורק בשל "עץ (הדעת)".

נקודת ההבדל בין הגדרת "עטיו של נחש" ל"תלית אותו על עץ":

"עטיו (עצתו) של נחש" – עוסק ברע, עצה למעשה חטא; אולם "ותלית אותו על עץ, מוסב על העץ עצמו שבו לא היה ענין של חסרון, ואדרבה בפשוטו של מקרא – כפירוש רש"י – היה זה עץ התאנה, מהמינים בהם נשתבחה ארץ-ישראל, ולכשעצמו "עץ הדעת" פועל הוא את ענין הדעת (אילולי אכילתו שלא בזמנו).

כלומר:

"עטיו של נחש" שבגמרא (נגלה דתורה) מוסב על ענין המיתה בפועל ובגלוי (ב"נגלה").

"ותלית אותו על עץ" – שגילה האריז"ל ובשייכות לרמ"ק שענינם הוא גילוי תורת הסוד פנימיות התורה – מוסבת על פנימיות הענין, על ניסיון עץ הדעת שהשם-יתברך הציב לאדם מצד רצונו יתברך וכוונתו בבריאה.

למרות ש"מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו" לומר שיש לו שייכות למדריגות גבוהות הנ"ל של הרמ"ק והאריז"ל – הרי בכל זאת "אפס קצהו ושמץ מנהו" שייך לכל אחד ואחד.

חטא עץ הדעת לא נגע בפנימיות הנשמה!

וכאן מסיק הרבי מסקנה נפלאה:

"בעטיו של נחש" – שאין לאיש חטא וחסרון אחר מלבד אי הסרת "זוהמת הנחש . . מכל וכל" שייכת לדרגא בנפש אשר "זוהמא" יכולה להגיע שם, כלומר בחיצוניות האדם וכוחות הגלויים שלו, אשר שלימות ועילוי שכאלו גם בדרגות החיצוניות מדודה רק אצל יחידי סגולה וזה אינו שייך לכל אחד ואחד.

מה-שאין-כן עניין "חטא משפט מות.. שיחסר טעם משפט מות" שמצד סתים דנשמתא (מקום שם "עטיו של נחש" אינו יכול להגיע) ופשיטא בעצם נשמתו – זהו בנמצא אצל כל יהודי, שכן פנימיותו של כל יהודי, יהיה מי שיהיה ובאיזה מצב שרק יהיה, נעלה מכל זוהמא של חטא. עד אשר דבר זה מתבטא בגלוי ממש להלכה בפועל בענין "רוצה אני" לרצונו.

בעומק יותר ממשיך הרבי:

"עטיו של נחש" פירושו שהחטא פעל חסרון מסויים אצל הצדיק, דבר שגרם למיתה. אלא שהחיסרון נגרם לא ע"י הצדיק עצמו חס-ושלום, אלא הנחש שהביא "זוהמא" בעולם.

אלא שזוהמת נחש זו נגעה רק בחיצוניותו של היהודי, אך לא ח"ו בפנימיותו. ולכן כאשר פנימיות נשמת היהודי מאירה בגילוי עד אשר זה חודר גם בחיצוניות שלו אזי לא שייך אצלו עניין "עטיו של נחש".

וזו כוונתו האמיתית של האריז"ל: "ותלית אותו על עץ", עובדת היות אצלו ענין המיתה, הוא רק מצד "נורא עלילה על בני אדם" שהשם יתברך פעל (על-ידי עץ הדעת) את ענין המיתה בעולם.

על-פי זה יש-לומר שיש חילוק גם בתוכן ענין המיתה: כאשר סיבתו "עטיו של נחש" מובן שהוא ענין לגריעותא; מה-שאין-כן כאשר המיתה היא רק מצד רצונו של הקדוש-ברוך-הוא שתהיה מיתה בעולם – מובן שאצל הצדיק נרגש שכל ענין המיתה הוא רק (כמו שהוא מצד הקב"ה, היינו) העילוי הבא על-ידי-זה, עליה למעלה מעלה ממדריגתו עצמו, על דרך עליית הצדיקים שבבחינת שור הבר על-ידי צדיקים שבבחינת לויתן.

וזהו הקשר של הנושא לרמ"ק ולאריז"ל שענינם הוא גילוי פנימיות התורה – שכן הגילוי ד"סתים דאורייתא" קשור בגילוי "סתים דנשמתא" הנעלה מ"עטיו של נחש", וכידוע שפנימיות התורה הוא "עץ חיים" (אילנא דחיי), הנעלה מ"אילנא דטוב ורע" (עץ הדעת).

הוא פסק על עצמו

באור ליום ג' פרשת דברים ה' מנחם-אב תנש"א, יום הסתלקותו של האריז"ל, נשא הרבי דברים אחרי תפילת ערבית (התוועדויות תנש"א כרך ד, עמ' 81) לייחודו של יום:

אודות הסתלקותו של האריז"ל – ביום זה – נתקבל כבר אצל כמה וכמה להמליץ את דברי האריז"ל עצמו בהספדו על הסתלקות ר' משה קורדובירו (הרמ"ק), בעל "פרדס רמונים".

הרבי חזר על ההספד, והוסיף:

וכאמור, בהספד הנ"ל שאמר האריז"ל על הרמ"ק – אמר הספד גם בנוגע לעצמו.

ויש להוסיף ולהעיר גם מהקשר והשייכות שבין הרמ"ק והאריז"ל בגילוי פנימיות התורה:

ספרו העיקרי של הרמ"ק הוא "פרדס רימונים" (אף שיש לו גם ספרים נוספים בקבלה), ובהמשך לזה בא ספר "עץ חיים" להאריז"ל ותלמידיו, שבו נתבארו אותם העניינים שמדובר אודותם בספר הפרדס – אולם כפי שהם על-פי קבלת האריז"ל – אשר העניינים שנתבארו בעץ חיים, פרי עץ חיים ושאר כתבי האריז"ל, הם הפנימיות דהעניינים שנתבארו בפרדס, פנימיות שבפנימיות התורה גופא.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)