עד לא-מכבר הוא היה יהודי אמיד, שהתגורר בבית מפואר. דלת הבית הייתה תמיד פתוחה לרווחה, והעניים הרגישו בו בני-בית. הוא היה יהודי של תורה וחסד, מחסידיו של האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין.
אך הגלגל התהפך ואט-אט ירד האיש מנכסיו. בתחילה נאלצו בני המשפחה לקמץ בהוצאות לא-הכרחיות, ובמשך הזמן החמיר המצב יותר ויותר. הם לא היו רגילים לחיי צער ודוחק, אך קיבלו את הדין באהבה. מפעם לפעם היה האיש מוכר דבר מחפצי הבית, ובכסף שקיבל פרנס את המשפחה לזמן-מה.
חג-הפסח התקרב ובא, ודאגה מילאה את לב בני-הזוג. מצות, יין, בגדי חג לילדים, היו רק מקצת הדברים הנחוצים לחג, ועדיין לא היה שום מקור לכל אלה. על רקע זה הציקה להם שאלה מכאיבה ומייסרת, שריחפה באוויר – שאלת הכוס.
בימים שעברו, בזמנים הטובים, היו החסיד ואשתו מחבבים במיוחד את חג-הפסח. סביב שולחן הסדר הגדול הסבו אורחים רבים. את השולחן פיארו כלים נאים ויקרים. אך את רוב תשומת-הלב תפסה כוסו של אליהו הנביא. זו הייתה כוס מפוארת ויקרה, עטורה אבני-חן, ששובצו בה לכבוד ולתפארת.
עתה, בהגיע חג-הפסח, לא נותר עוד דבר מכל כלי הפסח היקרים, שנמכרו במשך הזמן. נותרה רק כוסו של אליהו הנביא - הגביע המפואר והנוצץ. כאשר סוף-סוף העזו להעלות את השאלה על דל שפתותיהם, הייתה דעתו של הבעל כי אין ברירה אלא למכור את הכוס ובלבד שיוכלו לקיים את חג-הפסח כהלכתו.
לעומתו, דעתה של האישה הייתה נחרצת. "מוטב לנו להסתפק בליל הסדר במועט ובלבד שלא למכור את הכוס המיוחדת", אמרה. בעלה, שהבין לרוחה, קיבל את דבריה.
הגיע ערב החג. לא היה הרבה לעשות בהכנות לחג. בעוד היום גדול לבש הבעל בלב שבור את בגדי החג הישנים ויצא אל בית-הכנסת. לאשתו אמר: "הערב אשאר בבית-הכנסת עד צאת אחרון המתפללים. לא אוכל לשאת את הבושה, לראות את כל המתפללים חוזרים לביתם עם אורחיהם, ובביתנו אין כול".
מעיניה של האישה התגלגלו שתי דמעות חמות. היא החלה לסדר את הבית והתחזקה באמונה שהקב"ה לא יעזוב אותם גם בצרתם.
לפתע נשמעה דפיקה על דלת הבית. האישה היססה לרגע. 'מה אעשה אם זה אורח המבקש מקום לאכול בליל הסדר?', חשבה בליבה. ואכן, כשפתחה את הדלת עמד מולה יהודי שנראה סוחר אמיד, ושאל: "הגעתי לעיר לרגל מסחרי. חשבתי שאספיק לחזור לביתי קודם החג, אך לא הצלחתי לסיים את עסקיי. האם אוכל להתארח אצלכם בליל הסדר?".
בכאב-לב ענתה האישה כי בחפץ-לב היו מוכנים לארחו, אולם עניים מרודים הם ובבית אין כול. מוטב יפנה לבית אחר, שבו יוכל ליהנות מסעודת חג מכובדת. האיש מיהר להגיב: "אם הבעיה כספית, אתן לך סכום גדול המספיק לכל צורכי החג בהרחבה. מהרי אל השוק וקני לך בשפע את כל הדרוש, מזון ובגדים, ואני אשמח להיות אורחכם בליל הסדר". באומרו זאת מסר לידי האישה צרור שטרות והלך לדרכו.
מופתעת ונרגשת מיהרה האישה לקנות את כל צורכי החג. במרץ התייצבה במטבח, לקלף ולבשל ולהכין את מאכלי החג במיטב מומחיותה, כפי שעשתה בשנים הטובות. בזמן שנותר הספיקה לשוות לבית מראה חגיגי, והדליקה בו נרות רבים, מפיצי אור יקרות לכל עבר.
בשעה מאוחרת צעד החסיד מבית-הכנסת לעבר ביתו וליבו כבד עליו. "איזו הרגשת חירות אפשר לחוש בשולחן סדר עלוב כל-כך", הרהר בדרכו. אך כשהתקרב לביתו הופתע לראות את האור הרב הבוקע מן החלונות.
הוא נדהם שבעתיים כאשר אשתו קיבלה את פניו בברכת 'חג שמח' לבבית, לבושה בבגד חגיגי חדש, שהספיקה לקנות לעצמה בצוהרי היום. "גם לך קניתי בגד חדש. גש-נא להחליף את הבגד הישן, ואז אספר לך הכול", אמרה בעליצות.
הם חיכו לאורח, וכשעברו השעות והוא לא בא, החלו בעריכת הסדר. לאחר אמירת ההגדה הגיעו ל'שולחן עורך', והחסיד פצח בשירי הלל והודיה לה' על כל הטוב שגמלם. לפתע נשמעו שוב דפיקות בדלת. זה היה האורח הסוחר שהבטיח לבוא. הוא נכנס בפנים מאירות וישב אל השולחן, אולם במקום לעשות קידוש ולערוך את הסדר, החל לברכם, ובני הזוג הרעיפו עליו את תודותיהם. כשסיים לברכם קם ממקומו, פנה אל הדלת ונעלם.
בני הזוג נותרו פעורי-פה, ובאין ברירה המשיכו בסדר. בימים הבאים לא הצליחו להירגע מהחוויה המיוחדת, והחליטו לנסוע יחדיו אל רבם, הצדיק מרוז'ין. רק הוא יוכל לתת להם הסבר מספק.
בבואם אל הצדיק סיפרו לו הכול, מהחלטתם שלא למכור את כוסו של אליהו ועד ביקורו המוזר של הסוחר. חיוך עלה על פני הצדיק והוא אמר: "ראו איזו זכות גדולה נפלה בחלקכם! זכיתם לראות את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, שחרדתם לכבודו, לכבד ולקשט את כוסו מדי שנה בשנה. אולם האישה, שבחרה בחיי דוחק והתעקשה שלא למכור את הכוס, זכתה לראותו פעמיים!".
(על-פי 'נר ישראל' כרך ב, עמ' ל) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:45
זריחה: 5:35
