מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1159 - כל המדורים ברצף
	שחרור חייל וחטיפת מדינה
	יש חדש
	אל תביאנו לידי ניסיון
	שבת-קודש
	למה להסתבך
	הנאשם שלא נשבר
	לוח-שנה של גאולה
	במה להתחיל
	החיים מתחילים בסרט
	הכשרת כלים

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1159, ערב שבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי / החודש, כ"ד באדר תשס"ט (20.03.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

שחרור חייל וחטיפת מדינה

אין לנו שום טענה למשפחה, העושה הכול להצלת בנה, אבל מדינה חייבת להתנהג כמדינה ולא להתנהל על-פי ספינים רגשיים שהתקשורת מייצרת

בשעה שהשורות האלה נכתבות עדיין לא ידוע כיצד יסתיים המשא-ומתן על שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, אבל אי-אפשר שלא להשמיע קול זעקה על הדרך הצינית שבה התקשורת הישראלית יוצרת לחץ רגשי על מקבלי ההחלטות, כדי שייכנעו לסחיטה של ארגוני הטרור. במסווה של דאגה לשלומו של החייל החטוף הופכים מדינה שלמה לסמרטוט, שכל טרוריסט זב-חוטם יכול לקחת בת-ערובה.

התקשורת, שמחפשת דרמה ולא דיון אמיתי בשאלה הקשה העומדת לפנינו, בוחרת להעמיד את הדברים ברמה של רגש מול רגש – רגשותיה של משפחת שליט מול רגשותיהן של משפחות נפגעי הטרור; הצלה של חייל חטוף מול הכאב על שחרור מחבלים רוצחים. יש כאן הטיה מגמתית של הדיון לרמה הרגשית, אך לפנינו שאלה שצריכה להידון ברמה השכלית, השקולה והאחראית.

מחיר שאסור לשלם

מצוות פדיון שבויים היא אחת המצוות הגדולות ביותר. חיי העם היהודי שזורים אין-ספור סיפורי מסירות-נפש בלתי-רגילים, שנעשו כדי לפדות שבויים ולהחזירם לבתיהם. ובכל-זאת קבעו חז"ל כלל גדול: "אין פודים את השבויים יתר על דמיהם". וכי יש מחיר שהוא מוגזם לפדיון שבויים? וכי חירותו של יהודי הנתון בשבי נמדדת בכסף? מתברר שיש מחיר שאסור לשלם.

המחיר שאסור לשלם הוא כאשר חירותו של יהודי אחד עלולה לשלול את חירותו של יהודי שני. אם תשלום מוגזם לחוטפים יעודד את תאבונם לחטוף עוד יהודים, הרי נדיבות-הלב והדאגה לשלומו של חטוף אחד נהפכת לאכזריות בעבור יהודי שני. אין לנו רשות להעניק חירות לאדם אחד ולגרום שאחרים יאבדו את חירותם, על-ידי הפיכת החטיפה למעשה שמניב רווחים והישגים גדולים.

ההלכה שקבעו חז"ל נאמרה על תשלום כסף, ובכל-זאת קבעו שתשלום מופרז הוא בלתי-מוסרי. על-אחת-כמה-וכמה בענייננו, שהתשלום הוא הוצאתם של רוצחים מסוכנים מבתי-הכלא. התוצאה תהיה לא רק שלילת חירותם של יהודים נוספים, אלא חריצת דין מוות על יהודים, שישלמו על כך בחייהם, לא-עלינו.

בדיקה של כל העסקות הללו בעבר מוכיחה כי שחרור המחבלים גרם אובדן חיים גדול פי כמה וכמה. עסקת ג'יבריל, ששחררה שלושה חטופים, הזרימה לשטחי יש"ע מאות פעילי טרור, ואלה גבו את חייהם של מאות יהודים. גם 'מחוות' של שחרורי מחבלים כחלק מהסכמי אוסלו, הסבו לנו אבדות רבות. רבים מאותם מחבלים כלואים אומרים בגלוי שיחזרו לפגע בנו, ואפילו אם הם עצמם לא יעשו זאת, שחרורם הוא מתן תנופה מוראלית אדירה לכל ארגוני הטרור, וברור מה יהיו התוצאות.

צדק אחד ההורים השכולים כשאמר שלמעשה החמאס תובע מאיתנו להוציא להורג מספר לא-ידוע של יהודים, בתמורה לשחרורו של גלעד שליט. האם מותר לנו להציל חייל אחד במחיר נורא כזה?

כללי-משחק חדשים

אכן, הלב נקרע. סבלו של גלעד שליט כואב לכל אחד ואחת מאיתנו. נפשנו יוצאת למשפחתו היקרה, הנוהגת באצילות-נפש בלתי-רגילה. אין לנו שום טענה למשפחה, העושה הכול להצלת בנה, אבל מדינה חייבת להתנהג כמדינה ולא להתנהל על-פי ספינים רגשיים שהתקשורת מייצרת.

אם לא תושלם העסקה השבוע, הממשלה הבאה חייבת לקבוע כללי-משחק חדשים. מחבלים רוצחים אינם קלפי-מיקוח, ויהי מה. המחבלים יכולים לתבוע עוד תביעות אבסורדיות. למשל, לפרק יישוב יהודי בתמורה לשחרור שבוי. למשל, להעביר אליהם משלוח של קטיושות. ברור שדינן של תביעות כאלה להידחות על הסף. בדיוק כך יש לדחות כל תביעה לשחרור מרצחים.

אם ניכנע לסחטנות, ייתכן שבמקום חייל אחד שבוי, נימצא במצב שמדינה שלמה נחטפה בידי טרוריסטים. הגיע הזמן לומר: עד כאן!

  יש חדש

יריד הפסח

בשבוע הבא ייפתח יריד 'חוויות הפסח' של צעירי-חב"ד. מדי יום ינהרו אליו אלפי תלמידים, שייהנו משלל חוויות הקשורות בחג: התנסות אישית בלישת הבצק ובאפיית מצה, סיור במאפיית המצות שבכפר-חב"ד, מופעים אינטראקטיביים ועוד. כל ילד יקבל שי באריזה מהודרת (הגדה, חוברת ציורים, מצה עגולה שמורה). התכנית מיועדת לכיתות א-ה, לקייטנות פסח ולמשפחות. הביקור בתשלום וברישום מראש בלבד. טל' 072-2770-100, 072-2770-153.

קמחא דפסחא

בתי-חב"ד ברחבי הארץ מנהלים בימים האלה במלוא התנופה את מגבית 'קמחא דפסחא' המסורתית. השנה, לנוכח המצוקה הגוברת, הציבור נקרא לתרום ביד רחבה, בכסף, במזון, בבגדים וכדומה, כדי לשמח את לב המשפחות הנזקקות ולאפשר להן לחוֹג את החג כראוי. פרטים בבתי-חב"ד.

יום-עיון: קרבן פסח

בית-המדרש לקדשים במעלה הזיתים מזמין את הציבור ליום-עיון מיוחד על קרבן הפסח. יום-העיון יהיה אי"ה ביום חמישי, כ"ג באדר, בשעה 4 אחה"צ. טל' 054-5464408.

סיום מחזור חמישי

ביום חמישי כ"ג באדר יסתיים לימוד המחזור החמישי בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן. בכל יום לומדים כמה סעיפים ומסיימים את הספר כולו בכחמש שנים וחצי. הרב אהרון גולד מקריית-גת עורך את לוח מורה-שיעור, ואפשר לקבלו חינם בפנייה לת"ד 307 קריית-גת או בטל' 08-6883250.

  שלחן שבת

אל תביאנו לידי ניסיון

אחרי שבפרשיות הקודמות סיפרה התורה על כל ציוויי שהקב"ה הקשורים למלאכת המשכן, פרשתנו מספרת על קיום הציווי בפועל. פרשתנו נפתחת במילים "ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל" – משה הקהיל את העם כדי למסור לו את ציווי ה' על בניית המשכן.

הזוהר מדייק במילות הפסוק: נאמר כאן "עדת בני-ישראל" ולא 'בנות ישראל'. מכאן שמשה רבנו כינס את הגברים בלבד. 'אור החיים' מבהיר שאין הכוונה שמשה רבנו הקהיל רק את הגברים ולא את הנשים, שהרי בהמשך התורה מדברת על חלקן של הנשים במלאכת המשכן. אלא "יכוון לומר כי הקהיל האנשים בפני עצמם והנשים בפני עצמן".

שמירת הגבולות

הקהלת בני-ישראל כאן הייתה לצורך בניית המשכן, שתביא את השראת השכינה בעם-ישראל, 'ושכנתי בתוכם'. נוסף על כך הייתה ההקהלה על-ידי משה רבנו. גם המועד היה בזמן נעלה, למחרת יום-הכיפורים, שבו בני-ישראל דומים למלאכים. ובכל-זאת דאג משה רבנו שלא להקהיל גברים ונשים יחד.

מכאן עלינו ללמוד הוראה לכל הזמנים ולכל המקומות: כאשר מתאספים יחד, לכל מטרה שתהיה, ואפילו למטרה הקדושה ביותר, יש להיזהר שלא להגיע לידי ניסיונות ופיתויים, אלא להבטיח שיישמרו גבולות בטוחים מפני פיתוי אפשרי. על-ידי גישה כזאת דווקא יכול להתקיים 'ושכנתי בתוכם'.

רוצים להראות גבורה

יש הטוענים שההפרדה בין גברים לנשים מבטאת פחיתות במעמד אחד מהם. אין הדבר כן. לגברים תפקיד חשוב וחיוני בבניית המשכן, וגם לנשים תפקיד חשוב וחיוני בהקמתו. ההפרדה נועדה למטרה אחת ויחידה – למנוע ניסיונות ופיתויים שעלולים להביא לידי מכשול.

יש טוענים עוד, שאין רבותא בהימנעות מניסיונות, אלא אדרבה, החידוש הוא שבאים לידי ניסיון ועומדים בו. לכן הם רוצים שיתירו להם ללכת למקומות מפוקפקים, ושם ייבחנו שאכן הם חזקים באמונתם ובדבקותם בה' ובתורתו.

בלי 'קונצים'

אלא שאין מבקשים מהאדם להראות 'קונץ' ולהוכיח את גבורתו. הקב"ה דורש מהאדם להיות יהודי ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ולעסוק בתורה ובמצוות בקדושה ובטהרה. אם יש סכנה שפעולה כלשהי או הליכה למקום כלשהו יכשילו את האדם, עליו להימנע מזה ולא להיקלע לניסיונות.

כל אחד ואחד מישראל מבקש מהקב"ה בכל בוקר: "אל תביאנו לידי ניסיון". כלומר, אנו מבקשים שהקב"ה לא יביאנו לידי ניסיון, קל-וחומר שאסור לאדם להביא את עצמו לידי ניסיון. הגמרא אומרת שאפילו דוד המלך "הביא עצמו לידי ניסיון, ונכשל", ובוודאי אין תובעים מיהודי שיהיה גדול מדוד המלך. זו הדרך לזכות להשראת השכינה ולהתגלות כבוד ה' בגאולה האמיתית והשלמה.

(תורת מנחם כרך כה, עמ' 86)

  מן המעיין

שבת-קודש

'לכם' בקדושה

"וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה'" (שמות לה,ד). גם החלק של 'לכם' בשבת צריך להיות 'קודש'. יש לאכול ולשתות ולהתענג בשבת בקדושה ובטהרה.

(החיד"א)

יסוד כל התורה

"אלה הדברים אשר ציווה ה'" (שמות לה,א). על-ידי שמירת שבת מגיעים לקיום כל ציוויי הקב"ה, כי השבת היא היסוד של כל התורה כולה, וכל המשמר את השבת כאילו קיים את כל התורה כולה.

(החוזה מלובלין)

ברכה לכל השבוע

על שבת-קודש נאמר "מיניה מתברכין כולא יומי" – מהשבת הקדושה מתברכים כל ימות השבוע. כאשר שומרים את השבת כראוי, הדבר מביא ברכה בכל ימי השבוע.

(לקוטי דיבורים)

שבת של בן-תורה

שבת של בן-תורה צריכה להיות בת עשרים ושש שעות מלאות. את עשרים ושש השעות של השבת צריך בן-תורה לנצל לקדושה, לתורה ולעבודה, גם ללמוד בעצמו וגם להשפיע על אחרים ללמוד. מובן שצריך גם לאכול ולישון, אך את הזמן הנותר צריכים לנצל לתפילה וללימוד.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

ידידי-נפש

שבת וישראל שני ידידי-נפש נאמנים הם, המוכנים למסור את הנפש זה עבור זה. השבת אומרת: חייו של יהודי חשובים ממני, ואם חלילה יהודי חולה וצריך להצילו, אני מוכנה לוותר על כבודי ולהתחלל – 'פיקוח נפש דוחה שבת'. וישראל אומרים: גדול כבודה של השבת מחיינו – "כל העושה בו מלאכה יומת".

(מילין חדתין)

שבת אחרת

לפנים, כשהייתה באה השבת, גם בעלי-הבתים החסידיים היו נראים אחרת. כולם היו רגועים ושלווים, איש לא מיהר. למדו לפני התפילה, ואחר-כך התפללו בדבקות, כל אחד ואחד לפי ערכו. איש לא מיהר לרוץ הביתה לאכול את הפשטידה.

(ספר השיחות)

כמו שלט

שבת היא היסוד של היהדות, ולכן נאמר עליה "אות היא ביני וביניכם". דומה היא לשלט המתנוסס מעל חנות, שכל זמן שהוא תלוי שם, סימן הוא שהחנות קיימת, ואילו כשהוא מסולק, הרי זה סימן שהעסק נסגר.

(מחנה ישראל)

הקהלת הילדים

לא רק את המבוגרים יש להקהיל בשבת, אלא גם את הילדים והילדות. לערוך להם 'מסיבות שבת', ולספר להם סיפורי קודש המעוררים לשמירת המצוות המעשיות וערכי היהדות.

(אגרות קודש)

  אמרת השבוע

למה להסתבך

יהודי שחיבר ספר הביאו אל ה'צמח-צדק' וביקשו לתת הסכמה על ספרו.

אמר לו ה'צמח-צדק':

"למה לך כל העניין? הלוא כשתגיע לעולם האמת ישאלו תחילה אם כתבת את הספר לשם שמים או לשם פנייה צדדית. אם יתברר שאכן הכוונה הייתה לשם שמים, יביאו אחר-כך את הספר אל משה רבנו וישאלוהו אם כל מה שכתוב בו אכן ניתן לו בהר-סיני, שהרי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ניתן למשה מסיני. אם יענה בחיוב – אשריך, אבל אם חס-ושלום לא...

"אם-כן, למה לך כל העניין?".

  מעשה שהיה

הנאשם שלא נשבר

שמועה פשטה בעיר: נעלמה ילדה נוצרייה. אבי הילדה והמשטרה החלו בחיפושים אחריה. פיסת מידע הובילה את המשטרה לביתה של מוכרת ירקות נוצרייה, אישה רעה וידועה לשמצה. שם, למרבה הזעזוע, התגלתה גופת הילדה, טמונה תחת המיטה.

זה קרה לפני כשלוש-מאות וחמישים שנה, בשנת התכ"ב (1662), בעיר הקטנה רגוסה בדלמטיה (כיום דוברובניק שבקרואטיה), שבה התגוררה קהילה יהודית קטנה. רבי אהרון הכוהן, תלמיד-חכם, מקובל ומחבר הספר 'זקן אהרן', היה אז בנו של רב העיירה ועורב בפרשה. את הסיפור סיפר בעצמו והנציחו, למען יזכרו הדורות הבאים.

המון נסער ליווה את הרוצחת לתחנת המשטרה, אלא שהמרשעת זממה רעיון שטני. "היהודים שיחדו אותי לעשות זאת בעבורם", ניסתה לגלגל את האשמה על היהודים.

"מי היהודי שעשה איתך את ה'עסקה'?", נשאלה. האישה נזכרה כי פעם אחת לוותה כסף תמורת משכון מאחד היהודים, והיא זוכרת את שמו. "יצחק ישורון", אמרה.

יצחק היה אחד מנכבדי הקהילה, איש ישר וירא-שמים. מיד התייצבו השוטרים בביתו ולקחוהו לתחנת המשטרה. מיד כשהוכנס למקום הצביעה עליו האישה וקראה: "זה האיש!". או-אז הבין יצחק ישורון את כובד העלילה שנחתה עליו.

תגובתו הספונטנית הייתה שמעולם לא היה לו עסק עם האישה הזאת, בהתכוונו, כמובן, למעשה הרצח. אולם לחוקרים, שהיו שונאי-ישראל, הספיק הדבר כדי לקבוע שהוא משקר. אם הוא מתכחש להלוואה שנתן לאישה, נראה שהוא משקר גם בעניין הרצח.

כדי לאלצו להודות העבירו את יצחק מסכת עינויים נוראה. תחילה נקשר בחבל המחובר לעמוד שבראשו גלגלת, הורם אל-על והופל בחבטה עזה על הרצפה. הרשעים עשו זאת שוב ושוב ותבעו ממנו 'להודות'. בנפילות הללו נשברו עצמותיו והוא סבל ייסורים נוראים, אך הוא נשך את שפתיו ולא נשבר.

יצחק ישורון ידע כי אם 'יודה' כביכול באשמה, זה יהיה אסון לקהילה היהודית כולה, ואף לקהילות יהודיות אחרות. הוא העדיף למות על קידוש השם ולא 'להודות' ברצח שלא ביצע.

כשראו החוקרים שהנאשם אינו מודה על-אף העינויים הקשים, החליטו כי כוחות כישוף הם הנוסכים בו כוחות על-אנושיים. הם גזזו את זקנו ואת כל שערותיו, כדי 'לבטל' את הכישוף, וחזרו לענותו, אולם יצחק לא נשבר.

הטיפול בו הועבר לבית-משפט של שנים-עשר שופטים. הללו הורו להגביר את העינויים. יצחק נעשה משותק בחלק מגופו. ייסוריו היו איומים. אולם הוא חזר ואמר כי לא יוציאו ממנו שום הודאה בדבר שהוא חף ממנו לגמרי.

לימים סיפר כי היו רגעים שהייסורים היו למעלה מיכולת הסבל האנושי, ואז חשב להודות, אלא שבכל פעם ופעם חש כי כוחות חדשים ננסכים לתוכו, לעמוד איתן באמונתו כי ה' עמו.

כשראו כך, החלו החוקרים לענות את מוכרת הירקות, אולם זו לא החזיקה מעמד ומתה בידיהם. עובדה זו וכוח עמידתו של היהודי הגבירו את להיטותם של החוקרים להצדיק את עמדתם, והטיפול בו נמסר לסמכות המשפטית הממלכתית. שם שקלו דרכים אחרות לגרום ליהודי להודות באשמתו.

ההזדמנות נפלה לידיהם. באותם ימים הייתה היציאה מרחוב היהודים אסורה לגמרי. יהודי הקהילה, שלא היה בכוחם לעשות דבר למען העציר, הִרבו בתענית ובתפילה. רב העיירה לא שקט. הוא כתב מכתב לאחד השרים, אשר לדעתו היה יכול להיטיב את מצבו של היהודי האומלל. את המכתב מסר לשליח שהתגנב אל מחוץ לרחוב היהודים. אולם השליח נתפס, ובעקבותיו נאסר גם הרב.

בסופו של דבר שוחרר הרב מחוסר ראיות, ואז עצרו השוטרים את בנו, אהרון, ועמו עוד יהודי, שנראה משוחח עם ישורון ביום הרצח. בחקירה קשה ניסו לדלות מהם הודאה ב'מנהג' היהודים להשתמש בדם נוצרים בעבור המצות לפסח. כשהחקירה לא העלתה דבר, נאלצו לשחררם, אך מעל יצחק ישורון עדיין ריחפה סכנה.

השופטים רצו להטיל על יצחק עונש מוות, אבל בהעדר ראיות והודאה נאלצו לגזור עליו רק עשרים שנות מאסר. הוא הושלך לתא קטן ומצחין, שבו היה אשנב קטן, ולידו הניחו הסוהרים אוכל פעם אחת ביום. יצחק, המעונה, המשותק והכואב, לא היה יכול לקום ממקומו כדי לקחת את האוכל. הרשעים קיוו כי כך יסיים את חייו במהירות.

רבי אהרן ועוד כמה יהודים שכרו גוי שתפקידו היה לקרב את האוכל, בעזרת מקל, מאשנב התא עד מקום משכבו של ישורון. יד ההשגחה חוללה כאן רצף של ניסים, ויצחק החל לשוב לאיתנו. פצעיו הגלידו, אף שלא זכה לקבל טיפול רפואי, וחלקי גופו המשותקים חזרו לתפקד.

זמן קצר לפני פסח חגגו היהודים ברגוסה את 'יציאת מצרים' שלהם – הרשות שניתנה להם לצאת מרחוב היהודים. הם הפעילו עתה את כל מאמציהם לשחרורו של יצחק ישורון. רק לאחר שנתיים ושמונה חודשים צלחו המאמצים ויצחק שוחרר לביתו.

יצחק ישורון, שבינתיים נרפא לגמרי, חוץ מאצבע אחת שנותרה משותקת למזכרת, נהפך לקדוש בעיני גויים ויהודים כאחד. הוא האריך ימים, והקדיש את חייו להתעלות רוחנית.

  לומדים גאולה

לוח-שנה של גאולה

עם-ישראל חי ופועל על-פי שני לוחות-שנה: הראשון הוא הלוח הרגיל, שמתחיל בתשרי ומסתיים באלול; השני מתחיל בניסן ומסתיים באדר. על-פי הלוח הראשון, חודש תשרי הוא החודש הראשון של השנה, ואילו על-פי הלוח השני, חודש תשרי הוא החודש השביעי, והחודש הראשון הוא – ניסן.

במדרש (שמות רבה פרשה טו,יא) נאמר: "משבחר הקב"ה בעולמו, קבע בו ראשי-חודשים ושנים; ומשבחר ביעקב ובניו, קבע בו ראש-חודש של גאולה". פירוש הדבר, שהלוח המתחיל בתשרי קשור יותר עם הנהגתו הכללית של העולם, ואילו הלוח שמתחיל בניסן קשור לצד העל-טבעי, הצד של הגאולה, שהוא הצד האמיתי של עם-ישראל.

שתי דרכי הנהגה

בשתי דרכי הנהגה הקב"ה מנהיג את עולמו. הנהגה אחת היא ההנהגה הטבעית, הקשורה בסדרי העולם ובחוקי הטבע. ההנהגה השנייה היא ההנהגה הניסית, העומדת מעל לטבע ומשדדת את מערכות הטבע. חודש תשרי, המציין את בריאת העולם, הוא החודש הראשון של שיטת ההנהגה הטבעית; ואילו חודש ניסן, שבו נגאלו אבותינו ממצרים ונעשו להם הניסים הגדולים, הוא החודש הראשון של ההנהגה הניסית.

על-פי זה ניטיב להבין את דברי המדרש. לעולם כולו קבע הקב"ה "ראשי-חודשים ושנים", שהוא לוח-השנה הרגיל, המתחיל בתשרי והמציין את ההנהגה הטבעית. אבל "משבחר ביעקב ובניו, קבע בו חודש של גאולה" – לעם היהודי קבע הקב"ה עוד לוח-שנה, המתחיל בניסן והמציין את ההנהגה הניסית.

עם-ישראל חי ומתקיים אפוא בעת ובעונה אחת בשני מישורים: מצד אחד הוא חי בדרך הטבע, על-פי חוקי הטבע ומגבלותיו, אבל מצד שני יש בו תמיד יסוד על-טבעי, שאינו כפוף לטבע ולחוקיו.

מצד אחד, יהודים חיים בדרך-הטבע: בני-אדם, האוכלים ושותים, נולדים ומתים, צוחקים ובוכים – אנשים ככל האדם, לא מלאכים. ועם זה, הם מצליחים בדרך כלשהי לשרוד ולפרוח על-אף כל התחזיות ולמרות כל הרדיפות וההשמדות, ששום עם אחר לא נתנסה בשכמותן. כמה פעמים במהלך ההיסטוריה ניבאו ה'מומחים' את כיליונו של העם היהודי, והוא, כאילו לועג לכל המומחים ולכל התחזיות (הנכונות על-פי חוקי-הטבע הרגילים) – חי וקיים. זה עם-ישראל, שבמקביל לחוקי הטבע יש לו חוקי-קיום משלו, חוקים על-טבעיים שיסודם בקב"ה.

להתעלות למימד הניסי

שני המישורים הללו קיימים גם בעבודת ה'. לכל אדם יש דברים שבכוחו לבצע ויש דברים שאינם  ברי-ביצוע בעיניו. ואולי באמת אין ביכולתו לבצע דברים מסויימים, על-פי מצב כוחותיו ואפשרויותיו. על כך אומרים לו, שכל זה היה נכון לוּ ההנהגה היחידה התופסת לגביו הייתה ההנהגה הטבעית; אבל מאחר שהקב"ה מנהיגו גם בהנהגה ניסית – יש בכוחו להתעלות מעל מגבלותיו ולבצע גם את הדברים הנראים לו בלתי-אפשריים. כי זה כוחו של יהודי, שגם ה'נס' הוא חלק טבעי ממנו.

לכן הגאולה יכולה לבוא תיכף ומיד ממש, משום שניתן לעם-ישראל הכוח לפעול על-פי "חודש של גאולה" – הנהגה על-טבעית. אמנם מצד הסדר הטבעי הגאולה צריכה לבוא בתהליך מסויים, שגם דורש זמן וכו', אבל ברגע שיהודי מתעלה למימד הניסי שבו – הוא יכול לגרום שהגאולה תבוא כהרף-עין, תיכף ומיד ממש. זו משמעותו של חודש ניסן, חודש הגאולה, החודש הראשון של לוח-השנה המציין את ההנהגה הניסית, ההנהגה של הגאולה.

  פתגם חסידי

במה להתחיל

תלמידי המגיד ממזריטש דנו ביניהם איזו דרך גדולה יותר – התבוננות בגדולת הבורא או בשפלות האדם. אמר המגיד: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אבל יש להתחיל בשפלות האדם ומזה להגיע לגדולת הבורא"

  חיים יהודיים

החיים מתחילים בסרט

מראהו החיצוני של אבנר בן-יאיר אינו מסגיר את עברו ואת עיסוקו. הוא נראה ככל אברך חרדי. רק מכריו ותלמידיו יודעים כי לצד לימוד תורה הוא עוסק בבימוי סרטים, ובימים האלה הוא משלים סרט על הרוקדים של ברסלב, שהוביל אותו לשמירת המצוות.

בן-יאיר, בן ארבעים ואב לארבעה ילדים, גדל במשפחה לא-דתית בכפר-סבא. רק לאחר שהחל לשמור מצוות גילה כי סבתו היא נינה של החת"ם סופר. לאחר שירותו הצבאי, בהנדסה קרבית, למד תסריטאות ובימוי בבית-הספר 'קמרה אובסקורה'. כל אותו זמן היה מוטרד בשאלת תכלית חיי האדם בעולם הזה. לאחר שסיים את לימודיו נסע להודו, כדי למצוא מענה לשאלות. "השתתפתי בסדנאות, חוויתי תהליכים, אבל חזרתי עם השאלות", הוא מספר.

להפוך את המצלמה

כשחזר לישראל נתקל בחסידים המרקדים של ברסלב, ועם חבר החליט לעשות עליהם סרט תיעודי. שישה חודשים נסעו עם החסידים ותיעדו אותם. "במהלך הצילומים נחשפתי לעולם היהדות, שלא הכרתי כלל", הוא מתאר. השיחות שבתחילה נועדו לצורך הסרט נהפכו לשאלות פנימיות שהציקו לו שנים רבות. פתאום מצא תשובות.

התהליך שעבר שינה את כיוונו של הסרט. "זה היה תהליך ארוך", הוא מספר."בעצה אחת עם חברי החלטנו להפוך את המצלמה ולתעד את התהליך של קבלת עול תורה ומצוות שבו התחלתי, ואשר נמשך ארבע שנים".

נס באוקיינוס

באותה תקופה עבר חוויה מטלטלת. "נסעתי לטייל באוסטרליה ומכיוון שנזקקתי לכסף, עליתי לעבוד על ספינה של דייגי טונה. היינו שישה בני-אדם ואני שימשתי נער הסיפון, מי שעושה את העבודות הבזויות והקשות ביותר. היינו במרחק של ארבע-מאות ק"מ מהחוף, ולפתע נשמעה צעקה: 'נפער חור בחדר המנועים! אנחנו הולכים לטבוע!'. הקברניט מיהר לשגר קריאות הצלה ואנו הכנו את סירת ההצלה והתחלנו להיערך להימלטות מהספינה הטובעת".

באותו רגע הוא מחליט להתפלל. "אמרתי לקב"ה: 'עשה לי נס, שלא אמצא את מותי כאן, בלב האוקיינוס, רחוק מהוריי וממשפחתי'. בעודי מדבר כך אל הקב"ה נשמעו תרועות שמחה. התברר שצוות הספינה הצליח להפעיל משאבה ששאבה את המים שנכנסו פנימה. וכך, עם מנוע מוצף מים ומשאבה שעובדת במלוא הקצב, הצלחנו להגיע כעבור כמה שעות לחוף. זה היה הקשר הראשון שלי עם הקב"ה".

להפוך את ה'קליפה'

בתהליך התקרבותו הכיר את אשתו, תושבת תל-אביב שהתקרבה ליהדות על-ידי חסידי חב"ד ברמת-אביב. "בזכותה התוודעתי לשיטת חב"ד ומצאתי בה עוד תשובות לשאלות שהציקו לי", הוא אומר. "באותו שלב הבנתי שאני יכול להשתמש בכישרון ובכלים שנתן לי הקב"ה, לקחת את ה'קליפה' ולהפוך אותה לקדושה".

לאחר הגירוש מגוש קטיף קיבל פנייה ללמד תסריטאות ובימוי בישיבת 'תורת חיים' ביד-בנימין. "מצאתי שם נוער שפניו אל ההווה ואינו שקוע בעבר, מכיוון שברור לו שזה מה שהקב"ה מבקש ממנו. אני מביט בצעירים האלה ומרגיש שהם מחזקים אותי בעבודת ה'. בימים האלה אני מסיים את הסרט על התהליך שעברתי, ואני כבר חושב על הסרט הבא", הוא מסכם.

בן-יאיר. תשובה שלא נכתבה בתסריט

  פינת ההלכה ומנהג

הכשרת כלים

שאלה: האם רצוי להכשיר כלי-חמץ לפסח או מוטב לקנות חדשים?

תשובה: ככלל, רצוי שיהיו לכל אדם כלים מיוחדים לפסח, להידור מצווה, ואולם מבחינת ההלכה יש כלים שאפשר להכשירם ללא כל חשש.

הנה כמה מדיני ההכשרה של כלים לפסח:

חרס – כלי חרס או חרסינה, אפילו מצופים זכוכית או מתכת – אי-אפשר להכשירם. אך אם השתמשו בהם רק בצונן (שאינו חריף ואינו נוזל ששרה בכלי 24 שעות) - דיי בהדחה טובה בלבד.

זכוכית – כלים המשמשים לצונן, דיי להם בהדחה בלבד. המשמשים לדברים חמים – לדעת הרמ"א אין להכשירם לפסח, ויש מקילים על-ידי שרייה במים 72 שעות, והחלפת המים בכל 24 שעות. בעניין כלי 'דורלקס' ו'פיירקס' יש חילוקי דעות, ורבים הפוסקים הסבורים שאפשר להכשירם לכל השיטות.

פלסטיק – לפי רוב הדעות אפשר להכשירם כפי דרך שימושם, בתנאי שאינם עלולים להתקלקל על-ידי כך, כי אז אי-אפשר להכשירם.

יודגש שהכשרת המטבח וכליו חייבת להיות בהדרכת רב מומחה בדינים האלה.

מקורות: 'הגעלת כלים לפסח' עמ' מה, ובפרק יג לפי א-ב.