השכם בבוקר הוא יצא לתפילת שחרית, להתפלל כמנהגו במניין הראשון. לפתע, בעברו ליד הפונדק המקומי, שמע קול בכי של אישה. הוא עצר לרגע ושמע תפילה חרישית הנקטעת בבכי כואב. הדבר היה לחידה בעיניו, מכיוון שהכיר את בעל הפונדק ואשתו, אנשים גסים ומגושמים, וידע שאין לצפות מבעלת-הבית לתפילה תמה כזאת. הוא החליט לבדוק את העניין מיד אחרי התפילה.
טעוול היה שמו. הוא היה יתום מאב ואם. אימו נפטרה בהיותו ילד רך, ומאביו התייתם כאשר היה בן שבע-עשרה. הבן נטל לידיו את ניהול מאה ועשרים הכוורות שמהן התפרנס אביו, וראה ברכה בעמלו. בתוך זמן קצר התעשר מאוד.
ידיעותיו בתורה היו דלות מאוד, אך הוא התנהג ביראת-שמים ובתמימות. בכל יום התפלל שלוש תפילות, אף שלא ידע את פירוש המילים. ליבו היה פתוח לכל דבר מצווה וחסד, והוא נהג להפריש מרווחיו סכומים מכובדים ל'מתן בסתר' בעבור עניי העיר. את הכסף היה מוסר בצנעה לרבה של פינסק, רבי משה יפה.
לאחר התפילה, בעברו שוב ליד הפונדק, שמע גערות רמות מפי בעלת-הבית: "דבר חדש! משרתת שהיא רבנית! במקום לעבוד עוסקת בתפילות ובאמירת תהילים! מי שמע על עוזרת-בית שמתפללת וקוראת תהילים?". זעמה גאה והיא הוסיפה: "אם אראה אותך עוד פעם מחזיקה סידור ביד, אשבור את מפרקתך!".
טעוול הבין מיד את פשר העניין וחיפש הזדמנות לשוחח עם המשרתת. כעבור כמה ימים הגיעה ההזדמנות. טעוול מצא מולו נערה צנועה ומיוסרת, אשר סיפורה היה כואב וקורע-לב במיוחד. שמה חווה-דבורה, והיא התייתמה בילדותה מהוריה. בתחילה אימצה אותה אחת המשפחות בפינסק, אך בהיותה בת שתים-עשרה נשלחה להיות עוזרת-בית באחד מבתי העיר.
אלה היו שש שנים קשות. בעלי-הבית העבידו אותה בפרך, עד שנדמה היה לחווה-דבורה כי גרוע יותר מזה לא יכול להיות. יום אחד הודיע לה אדונה כי מעתה תהיה משרתת בפונדק שבבעלות אחיו. הוא כמובן לא חשב שצריך לקבל את הסכמתה.
בבית הפונדקאי סבלה חווה-דבורה שבעתיים. הללו העמיסו עליה עבודות קשות, חירפו וגדפו אותה על כל צעד ושעל, והיא נאלצה לספוג הכול בשקט ובשתיקה כואבת.
על-אף הסבל והעבודה הקשה הצליחה חווה-דבורה לרכוש ידיעה בתורה, שכן ניחנה בכישרונות מבורכים. זאת עשתה ביום המנוחה היחיד שהיה לה, שבת-קודש. מפעם לפעם הייתה חומקת לפינה בחצר הפונדק, שם הייתה שופכת את ליבה בתפילה או באמירת תהילים, עד שרווח לה מעט. היא ידעה שה' שומע את תפילתה.
התעניינותו הכנה של טעוול פתחה את ליבה והיא סיפרה לו את כל צרותיה. סיפורה נגע מאוד לליבו, והוא החליט להוציאה מהפונדק שבו היא שבויה, ויהי מה.
טעוול מיהר לגשת אל רבה של פינסק וסיפר לו את דבר סבלה של הנערה היתומה. בתום-ליבו אמר לרב כי הוא נחוש בדעתו לעזור לה. אם הרב סבור שהנערה מתאימה לו ויכול הוא לשאתה לאישה, מה טוב. אם לאו, הוא מבקש מהרב למצוא בעבורה שידוך הגון והוא מתחייב לממן את כל הוצאות החתונה.
הרב ביקש כמה ימים לבחון את העניין. לאחר שבירר את העובדות שלח לזַמן אליו את הפונדקאי וציווה עליו לשחרר מיד את המשרתת. הוא העביר אותה למשפחה טובה וחמה, כדי שתוכל לנוח ולהתאושש. לאחר שבירר את מוצאה ואת תכונותיה, קרא לטעוול ואמר לו כי לדעתו חווה-דבורה אכן ראויה לו והוא מעניק את ברכתו לנישואיהם.
חווה-דבורה קיבלה את ההצעה בשמחה. השניים הקימו בית יהודי לתפארת, מיוסד על יסודות של חסד ואהבת הזולת. הם הוסיפו לתרום סכומים גדולים לצדקה בסתר, ורק הרב היה בסוד העניין.
טעוול העריך את חווה-דבורה על ידיעותיה בתורה, והיא החלה ללמדו עד שידע לקרוא בחומש ולהבין. כעבור זמן הזמינו אברך בן-תורה ומשפחתו, שיגור באחוזתם וילמד איתם ועם ילדיהם. במרוצת הזמן הגיע טעוול להישגים מרשימים, כתלמיד-חכם מן המניין.
כל אותה עת הקפידו בני-הזוג שדבר לא ייוודע על ידיעותיהם בתורה ועל כספי הצדקה שהם נותנים. כאשר בא רבי נפתלי כץ להחליף את רבי משה יפה ברבנות פינסק, מסר הרב היוצא לרב הנכנס את דבר סודם המיוחד של בני-הזוג.
בני-הזוג הגיעו לזקנה בעודם ממשיכים במעשיהם הטובים. ואז עלה רב חדש על כס רבנות העיר פינסק, רבי נפתלי הערץ. גם הוא התוודע לסודם. הוא אף חקר אחר ייחוסם וגילה כי אבותיהם היו צדיקים נסתרים. הוא הביע את דעתו כי ראוי לפרסם את מעשיהם והליכותיהם בציבור, כדי שילמדו מהם.
בני-הזוג הסכימו לכך בלב כבד, אך הִתנו שמיד עם פרסום הדברים יעקרו את דירתם למקום שבו לא יכירו אותם. העיר הייתה כמרקחה. לפתע התברר כי הישיבה המפורסמת בפינסק הוחזקה בכספם שלבני-הזוג במשך ארבעים שנה! לצד מעשה רב זה הִרבו לעשות מעשי חסד, תמכו במשפחות ועוד.
באותו יום הוחלט לשנות את שם הישיבה, ולקוראה 'הישיבה של טעוול וחווה-דבורה'. בני-הזוג קיימו מיד את התנאי שקבעו: הם מכרו את אחוזתם, ארזו את חפציהם, ועברו לקרקוב, ושם חיו בצניעות ובסתר, עד יומם האחרון. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
