חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:49 זריחה: 5:43 י"ז בתמוז התש"פ, 9/7/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 763 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת תצווה / זכור, י' באדר ה'תשס"ט (06/03/09)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 763 - כל המדורים ברצף
השפעתו של מרדכי היהודי על ה'סמוך' וה'נראה'
פרשת תצווה
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 763, ערב שבת-קודש פרשת תצווה / זכור, י' באדר ה'תשס"ט (06.03.2009)

 

  דבר מלכות

השפעתו של מרדכי היהודי על ה'סמוך' וה'נראה'

מהי המשמעות הפנימית שכרכים המוקפים חומה וכל הסמוך והנראה, נחשבים כשושן הבירה? * בכוחו של "מרדכי היהודי" שבכל דור לפעול גילוי הנס גם במי ש"חומת" התורה אצלו חרבה * דווקא בזמן חושך הגלות התאפשר גילוי נעלה כל-כך של אור החסידות על-ידי רבותינו נשיאנו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. אודות ה"איש יהודי" – נאמר1 ש"היה בשושן הבירה", אשר, להיותה עיר הבירה של אחשורוש שהיה "מולך בכיפה"2, היתה בירת כל העולם כולו, ובה היה נס פורים באופן ש"היהודיים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה"3, מה שאין כן "שאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו גו' ביום שלשה עשר לחודש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה"4.

והנה, אף שבמגילה נתפרש רק החילוק בין שושן (בט"ו) לשאר ערים (בי"ד), נתבאר במשנה5 שגם "כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון [בין בארץ בין בחוצה לארץ6, אלא שבארץ-ישראל הרי זה מצוי יותר] קורין בט"ו" (כמו שושן), "דאמר קרא7 על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וגו', מדפרזים בארבעה עשר מוקפין בחמשה עשר"8, ו"יליף (גזרה שוה) פרזי פרזי, כתיב הכא על כן היהודים הפרזים, וכתיב התם9 לבד מערי הפרזי, מה להלן מימות יהושע בן נון, אף כאן מימות יהושע בן נון"8.

ובביאור הטעם "למה תלו הדבר בימי יהושע" [אף ששושן הבירה לא היתה מוקפת חומה מימות יהושע אלא מימות אחשורוש] – איתא בירושלמי10 (והביאו הרמב"ם11) ש"חלקו כבוד לארץ-ישראל שהיתה חריבה באותן הימים [שהרי "במלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה" (שלא לבנות בית המקדש)12, ו"אז היתה בטלה מלאכת בנין בית אלקים" משך זמן13, וכיוון שהגאולה (מגלות בבל) היתה רק לאחרי זה, נמצא, שבאותו הזמן היתה ארץ-ישראל חריבה], ו(לכן)תלו אותה מימות יהושע בן נון", "כדי14 שיהיו קוראין כבני שושן, ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה, אף-על-פי שהן עתה חרבין, הואיל והיו מוקפין בימי יהושע קורין בט"ו, ויהיה זכרון לארץ-ישראל בנס זה".

ונוסף על הכרכים המוקפים חומה עצמם – "כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו", "סמוך אף-על-פי שאינו נראה, נראה אף-על-פי שאינו סמוך", "נדון ככרך"15, שקורין בט"ו.

ב. וביאור העניין על דרך החסידות16:

מוקפים חומה – קאי על תורה, כמאמר רז"ל17 "חומה זו תורה", ש"מגנא ומצלא"18. ובמעמד ומצב כזה לא זו בלבד שאין לחשוש מפני צר ואויב, אלא עוד זאת, שיכולים להלחם בשונאיהם "בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו", ובמילא, חוגגים ימי הפורים בחמשה עשר, שבו "קיימא סיהרא באשלמותא"19.

וזהו שנאמר במרדכי "איש יהודי היה בשושן הבירה" – כי, להיותו "כמשה בדורו", שעל-ידו ניתנה התורה, מובן ופשוט שמקומו היה בשושן הבירה, עיר מוקפת חומה, שמורה על מעמד ומצב שה"חומה זו תורה" היא בשלימות.

ופעולתו של מרדכי – "איש יהודי היה בשושן הבירה" – היתה (לכל לראש) בנוגע ל"היהודיים אשר בשושן":

ובהקדם הדיוק בתיבת "יהודיים" בב' יודי"ן (כמו שכתוב בפסוק זה ובכמה מקומות במגילה) – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה20 בשם הצמח-צדק, ש"יהודיים" בב' יודי"ן קאי הן על אלה שהיו"ד שלהם הוא מנפש האלקית, יצר טוב, והן על אלה שהיו"ד שלהם הוא מנפש הבהמית, יצר הרע, כדרשת חז"ל21 על הפסוק22 "וייצר ה' אלקים את האדם", "בשני יודי"ן, שני יצרים ברא הקב"ה אחד יצר טוב ואחד יצר רע".

וכשם שבנוגע לגזירה כתיב23 "אשר אמר המן .. ביהודיים (בב' יודי"ן) לאבדם", כיוון שהמן רצה לאבד (לא רק יהודים יראי אלקים, יהודים של יצר-טוב, "פרומע אידן", אלא) את כל היהודים, כל אשר בשם יהודי יכונה – כמו כן גם כש"נקהלו ועמוד על נפשם"24, כתיב25 "ויקהלו היהודיים (בב' יודי"ן) אשר בשושן", היינו, שפעולתו של מרדכי היתה לא רק על היהודים המתנהגים על-פי היצר-טוב, ועד שהיצר-טוב מושל בהם, אלא גם על היהודים המתנהגים על-פי היצר-הרע, ועד שהיצר-הרע מושל בהם26!

וטעם הדבר – כיוון שב"שושן הבירה" ראו במוחש, בעיני בשר, את נס הגאולה באופן ד"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"27, "הרוג בשונאיהם"24, החל מ"אויבי איש אנשי ביתו"28, שקאי על היצר-הרע29, הגוף ונפש הבהמית, שיתהפכו לטוב, כך שגם אצלם נעשית השלימות ד"מוקף חומה", "קיימא סיהרא באשלמותא".

ג. ונוסף על הפעולה בנוגע ל"היהודים אשר בשושן", שהיא מוקפת חומה – פעל מרדכי גם על כל היהודים הנמצאים בעיירות שעכשיו אינם מוקפים חומה, כיוון שהיו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון:

מוקפות חומה מימות יהושע בן נון – מורה על שלימות בני-ישראל בכניסתם לארץ-ישראל: "ארץ" – כמאמר רז"ל30 "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה", ו"ישראל" – ראשי-תיבות "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"31, כנגד ששים ריבוא בני-ישראל, שיש לכל אחד ואחד מישראל אות בתורה, שלכן, כל אחד ואחד מישראל הוא במעמד ומצב ד"מוקף חומה" – "חומה זו תורה" – האות שלו בתורה, שרשו ומקורו.

אמנם, יתכן שיהודי נמצא במעמד ומצב ש"ארץ-ישראל" שבו חרבה לפי שעה, ובודאי שאינו במעמד ומצב ד"מוקף חומה".

וגם במצב כזה ישנה פעולתו של "מרדכי" ("איש יהודי היה בשושן הבירה") – שגם אלה שארץ-ישראל שלהם חרבה לפי שעה, יוכלו להתעלות לדרגא כזו שיהיו רואים בעיני בשר (לא רק את הגזירה, אלא גם) את נס הגאולה, כמו אלה שנמצאים בשושן הבירה, כיוון שמצד שרשם ומקורם יש בהם עניין "ארץ-ישראל", שרצתה לעשות רצון קונה, ועניין מוקף חומה זו תורה – כמו הערים שהיו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון, בתחילת הכניסה לארץ-ישראל (גם אם לאחרי זה במשך הדורות נשתנה המצב).

ולא עוד אלא שגם כאלה שאינם נמצאים בעיירות אלו עצמם, כי אם, במקום הסמוך אליהם או נראה עימהם – נידונין גם הם כמוקפים חומה, ובכוחם וביכולתם לראות במוחש נס הגאולה, ולחגוג ימי הפורים כמו בשושן הבירה יחד עם מרדכי ואסתר.

ד. והנה, עניין זה (אינו רק דבר שהיה בזמן ההוא, אלא) מהוה גם (ואדרבה בעיקר) לימוד והוראה בנוגע לכל זמן הגלות – ששייך לימי הפורים, ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"32:

נזכר לעיל ש"היה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו"33. וכיוון ש"אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא"34, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, שבו מתגלה משה רבינו בעצמו (כדאיתא בתקוני זהר35), מובן, שה"אתפשטותא דמשה שבכל דרא", רבותינו נשיאינו שבכל דור ודור, הם כמרדכי בדורו ("איש יהודי היה בשושן הבירה"), שפועלים על כל אחד ואחד מישראל [מבלי הבט אם מקומו בשושן הבירה או בשאר ערים בחוץ לארץ או בארץ-ישראל גם כשהיא בחורבנה ואינה מוקפת חומה] – לעורר ולגלות אצלו את נקודת היהדות, התקשרותו העצמית עם הקב"ה.

ונקודת העניין (כמבואר לעיל במאמר36) – שגם בזמן הגלות, לאחרי שפסקה נבואה ופסקה אפילו רוח הקודש37, ונמצאים במעמד ומצב ירוד עד ש"אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", מכל מקום, מצד העניין ד"כי אתה אבינו"38, יכול כל אחד ואחד מישראל להתהפך ("ונהפוך הוא") מן הקצה אל הקצה ברגעא חדא ולהתקשר ישירות עם עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא, ולאחרי זה נמשכים בגילוי גם העניינים ד"אברהם ידענו" ו"ישראל יכירנו", אלא שהסדר הוא מלמעלה למטה, שההתחלה היא מצד "כי אתה אבינו", ולאחרי זה באים גם העניינים ד"אברהם ידענו" ו"ישראל יכירנו".

ה. ויש להוסיף, שעניין זה שייך גם לכללות התגלות תורת החסידות בזמן הגלות דווקא:

ובהקדם פתגם הצמח-צדק39 שאילו היה רבינו הזקן בזמן האמוראים היה הוא מגדולי האמוראים, אילו היה בזמן התנאים היה מגדולי התנאים, ואילו היה בזמן הנביאים היה מגדולי הנביאים, אלא, שהדור לא היה ראוי לכך.

ומאידך, רואים במוחש שדווקא בדורות האחרונים נתגלתה פנימיות התורה (כמבואר באגרת הקודש40 מכתבי האריז"ל41), ונתבארה בתורת החסידות, החל מתורת החסידות הכללית ובפרט תורת חסידות חב"ד, שבה ועל-ידה גילו לנו רבותינו נשיאינו עניינים נעלים ביותר שלא ידעו אודותם בדורות שלפני זה, כשהיה בישראל גילוי רוח הקודש ואפילו גילוי הנבואה42!

וטעם הדבר43 – שדווקא מצד התגברות חושך הגלות, יש צורך באור גדול ביותר שלא היה קודם.

ו. ויש לומר בדרך אפשר – בעומק יותר – שבזה מתבטא העניין ד"כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו":

בזמן הבית, כשהיו כל העניינים כפי סדר השתלשלות ובמדידה והגבלה – לא היו יכולים לבוא אורות וגילויים שמצד עצמם הם למעלה מהתלבשות בכלים, כיוון שבסדר השתלשלות "לא יכיל הכלי לסבול" (כלשון רבינו הזקן בהוספות לתורה אור44);

מה שאין כן בזמן הגלות – אף שישנו אמנם הגרעון ש"אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", מכל מקום, הרי מצד זה ניתנת האפשרות שתהיה ההתקשרות עם "אתה אבינו", התקשרות העצם עם העצם, עצם הנפש עם עצמות ומהות א"ס ב"ה – שרק עליו יכולים לומר אמיתית התואר "אתה"45 – ואליו יכול להתקשר ישירות כל אחד ואחד מישראל מבלי הבט על מעמדו ומצבו, שכן, אפילו קל שבקלים, אם רק ירגיש שעניין זה נוגע לייחודו ואחדותו עם עצמות ומהות א"ס ב"ה, יוכל לעמוד בכל הניסיונות מתוך מסירת נפש46, כיוון שגם אצלו נמצאת בשלימות עצם הנפש, ועל-ידי זה מעורר ומגיע בעצם שלמעלה, שלכן, אף-על-פי שבדרגא שלמטה מזה כתיב47 "הלא אח עשו ליעקב", אף-על-פי-כן, "ואוהב את יעקב" דווקא, כיוון שבדרגא נעלית יותר, במהותו ועצמותו יתברך ממש, מושרש יעקב דווקא48.

ולכן, בזמן הגלות דווקא יכולים לקבל גילויים נעלים כאלה שאפילו בזמן האמוראים היו שייכים ליחידי סגולה, בזמן התנאים היו שייכים ליחידי סגולה, ואפילו בזמן הנביאים היו שייכים ליחידי סגולה – כי, בזמן הנביאים נמשכים אורות וגילויים שמתלבשים ב"כלים" [שלכן "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"49, כיוון שאצל כל אחד מהם נמשך ונתלבש הגילוי באותיות וכלים שלו], ואילו בזמן הגלות נעשית התקשרות עם העצם שלמעלה מאורות וגילויים המתלבשים בכלים.

וכיוון שבזמן הגלות דווקא מתגלה עניין "כי אתה אבינו", לכן נעשה אז גילוי תורת החסידות הכללית, ובפרט תורת חסידות חב"ד, שעל-ידה נמשך הגילוי באותיות של חכמה בינה ודעת, באופן המובן בשכל, ואפילו בשכל אנושי, ועד להשכל דהיו"ד של היצר השני50.

ובכוח זה פועלים רבותינו נשיאינו (כמרדכי בדורו וכמשה בדורו) העניין ד"להקהל ולעמוד על נפשם"51 אצל כל היהודים, "היהודיים אשר בשושן", וגם היהודים שבעיירות שהיו מוקפות חומה בימות יהושע בן נון (אף-על-פי שהן עתה חרבין), ואפילו אלה שהם מחוץ להערים עצמם, אלא באופן ד"סמוך" או "נראה" בלבד.

ז. ויש להוסיף ולבאר העניין ד"סמוך" או "נראה" ביחס לרבותינו נשיאינו, שהם כמרדכי ("איש יהודי היה בשושן הבירה") בדורו:

"סמוך" – הוא על-דרך האחיזה ב"קליאמקע" [כידוע52 מאמר רבינו הזקן "דער וואס וועט זיך אנהאלטן אין מיין קליאמקע כו'" [=מי שיאחז בידית שלי..]], שכן, האחיזה ב"קליאמקע" אינה עניין של לימוד, כי אם עניין של סמיכות בלבד, וכיוון שה"קליאמקע" היא על הדלת (ידית הדלת), יכול הוא לעמוד גם מבחוץ, כך שלכאורה אין לו שייכות לעניין, אבל אף-על-פי-כן, הרי הוא "סמוך לו".

ולכל הפחות "נראה (אף-על-פי שאינו סמוך)" – שכאשר מסתכלים על העיר המוקפת חומה רואים גם אותו, בגלל שהוא עזר וסייע בפעולותיו של ה"איש יהודי" שבעיר המוקפת חומה, ובמילא, כשמסתכלים על העיר המוקפת חומה, נראית גם הפעולה שלו בתור עוזר ומסייע.

ובכל אופן, גם אלה שהם במעמד ומצב ד"סמוך" או "נראה", נדונין כמוקפין חומה, וחוגגים ימי הפורים יחד עם מרדכי ואסתר בשושן הבירה במעמד ומצב ד"קיימא סיהרא באשלמותא".

ח. ומימי הפורים לוקחים כוח על כל השנה כולה, על כל הזמנים וכל המקומות – שגם בזמן ומקום הגלות ("אכתי עבדי אחשורוש אנן") יוכל יהודי לבוא למעמד ומצב ד"קיימא סיהרא באשלמותא", ומתוך שמחה גלויה, ושמחה גדולה ביותר, למעלה מכל מדידה והגבלה ("עד דלא ידע"53), ולא עוד אלא ששמחה זו הולכת ונמשכת עד ימות המשיח, בימות המשיח עצמם, וגם לאחרי זה – כמאמר רז"ל54 "כל המועדים עתידין ליבטל (לימות המשיח) וימי הפורים אינן בטלים לעולם".

[ולהעיר מהמשך מאמר רז"ל הנ"ל: "אמר רבי אלעזר אף יום הכיפורים לא יבטל לעולם", היינו, שבנוגע ליום הכיפורים – ששווה לפורים גם בעניין המסירת נפש55 – יש פלוגתא בדבר, אבל ימי הפורים לכולי עלמא אינן בטלים לעולם, ואין שום סברא שיבטלו ח"ו].

וההסברה בזה56 – שבימי הפורים מתגלית תנועת המסירות נפש בפועל שישנה אפילו אצל קל שבקלים מצד עצם הנפש הקשורה עם עצמותו יתברך, "עצמות אליין", וכיוון שעניין זה אין למעלה ממנו, הרי הוא בתקפו ובשלימותו לעולם.

ולהוסיף, שמצד התגלות פנימיות ועצם הנשמה יכול להיות גם בזמן הגלות עניין ביאת המשיח הפרטי 57, ובצירוף כולם יחד, "נקהלו ועמוד על נפשם", פועלים גם את הגאולה הכללית 57, במהרה בימינו, על-ידי משיח צדקנו.

 (מהתוועדות חג הפורים תשי"ב. תורת מנחם כרך ה, עמ' 23-29. בלתי מוגה)

____________________________

1)    אסתר ב, ה.

2)    ראה מגילה יא, סע"א.

3)    אסתר ט, יח.

4)    שם, טז-יז.

5)    ריש מגילה.

6)    רמב"ם הל' מגילה פ"א ה"ד.

7)    שם, יט.

8)    מגילה ב, ב.

9)    דברים ג, ה.

10)  מגילה פ"א ה"א (א, סע"ב).

11)  שם ה"ה.

12)  עזרא ד, ו ובפרש"י. מגילה יא, א ובפרש"י. פרש"י אסתר ה, ג. ט, יו"ד.

13)  עזרא שם, כד ובפרש"י.

14)  רמב"ם שם.

15)  מגילה ב, ב. ג, ב.

16)  ראה גם אוה"ת מג"א (בהוצאת תש"נ) ע' רעו ואילך. סה"מ תרכ"ט (בהוצאת תשנ"ב) ע' פד ואילך. ועוד.

17)  פסחים פז, א.

18)  סוטה כא, א.

19)  ראה זח"ב רטו, א. ועוד.

20)  דפורים תש"ב ס"ו - י"ל בקונטרס פורים שנה זו (נדפס לאח"ז בסה"ש תש"ב ע' 82). וראה גם שיחת פורים תש"ג ס"ה (סה"ש תש"ג ע' 45). תש"ה ס"א (סה"ש תש"ה ע' 71).

21)  ברכות סא, א.

22)  בראשית ב, ז.

23)  אסתר ד, ז.

24)  שם ט, טז.

25)  שם, טו.

26)  ראה גם במכתב לעיל ['תורת מנחם' כרך ה] ע' 5 ואילך.

27)  שם, א.

28)  מיכה ז, ו.

29)  ראה ב"ר רפנ"ד. אוה"ת תצא ע' תתעה.

30)  ב"ר פ"ה, ח.

31)  מגלה עמוקות אופן קפו. וראה סה"מ תש"ו ע' 46. תש"ט ע' 41. ועוד.

32)  מגילה יד, א.

33)  אסת"ר פ"ו,ב.

34)  תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

35)  תכ"א (נ, סע"ב).

36)  לעיל ['תורת מנחם' שם] ע' 16 ואילך.

37)  ראה יומא ט, סע"ב. וש"נ.

38)  ישעי' סג, טז. וראה שבת פט, ב.

39)  רשימת המאסר - לקו"ד ח"ד תרסב, רע"א (סה"ש תרפ"ז ע' 230). וראה סה"ש תורת שלום ע' 169 (נוסחא אחרת).

40)  רסכ"ו (קמב, ב).

41)  ראה הקדמת הרח"ו לשער ההקדמות (נדפסה ג"כ בהוספה לקונטרס עץ החיים לכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע). ועוד.

42)  להעיר מתניא אגה"ק סי"ט.

43)  ראה לקו"ש ח"ל ע' 172. וש"נ.

44)  מג"א קכא, א.

45)  ראה סה"מ תרפ"ט ס"ע 227. וש"נ. וראה גם לקו"ש חכ"א 178. תורת מנחם - התוועדויות ח"ד ס"ע 77 ואילך. ועוד.

46)  ראה תניא פי"ח.

47)  מלאכי א, ב.

48)  ראה אוה"ת מג"א ס"ע קס ואילך. תורת מנחם שם ע' 99. וש"נ.

49)  סנהדרין פט, סע"א.

50)  ראה לעיל ס"ב.

51)  אסתר ח, יא.

52)  סה"ש תרפ"ו ע' 99. תרצ"ט ע' 338. ועוד. וראה גם תורת מנחם שם ע' 198 ואילך.

53)  מגילה ז, ב.

54)  יל"ש משלי רמז תתקמד. ועוד.

55)  ראה תו"א מג"א צה, סע"ד. הוספות קכא, א. ובכ"מ.

56)  ראה גם בהמאמר (לעיל ע' 18).

57)  ראה תניא אגה"ק ס"ד (קה, ב).

 ממעייני החסידות

פרשת תצווה

ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך (כז,כ)

הדלקת המנורה במשכן ובבית-המקדש מבטאת את כללות עבודת ה' – להדליק את "נר ה' נשמת אדם" על-ידי "נר מצווה ותורה אור". כאשר הנשמה תאיר באורה האמיתי, גם הגוף יאיר, ובסופו של דבר יהיה אור בכל העולם.

הכוח לזה בא ממשה רבנו – "ואתה תצווה". כאשר עצמיותו של משה ("אתה") מתחברת ("תצווה" מלשון צוותא וחיבור) עם בני-ישראל, ביכולתם לעשות מדבר גשמי, דוגמת שמן זית, אור רוחני.

ומאחר שבכל יהודי יש ניצוץ של משה רבנו, מורה הכתוב לכל אחד ואחד מישראל 'לצוות', היינו לקשר ולחבר, עוד ועוד מבני-ישראל, שגם הם 'ייקחו' דברים גשמים ויביאו אותם 'אליך', אל הקדושה.

(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ב, עמ' 316)

שמן זית זך (כז,כ)

הזית הוא מר, כמאמר רז"ל (עירובין יח), "יהיו מזונותיי מרורין כזית", והוא רומז לבחינת החושך והמרירות שמצד הסטרא-אחרא. לכן הזית משכח לימוד של שבעים שנה (הוריות יג), כי השכחה היא מעולם הקליפות.

ועל-ידי כתישת הזית, דהיינו, אתכפיא סטרא-אחרא, מתגלה השמן, בחינת החכמה; היינו ההתבטלות לאלוקות (כי חכמה עניינה ביטול, שהרי תיבת חכמה היא גם: כח מ"ה – ביטול).

(תורה-אור דף פא עמ' ב-ג)

להעלות נר תמיד (כז,ב)

מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה (רש"י)

המנורה רומזת לישראל, כמובא במדרש (ילקוט-שמעוני זכריה ד). הכוהן, המדליק את המנורה, היינו מי שחננו ה' ובחר בו לשרת לפניו בקודש – חייב להשתדל להדליק את "נר ה' נשמת אדם" של מכריו ומיודעיו, ולחזור ולהדליקו עד ששלהבת י-ה של אור התורה והמצוות תהיה עולה בהם מאליה, ולא יזדקקו עוד למוכיח ולמעורר.

שיעור זמן ההדלקה הוא – "עד בוקר", זה העולם הבא שכולו בוקר (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א).

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 676)

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התמים (כח,ל)

את האורים ואת התומים: הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן... ובמקדש שני היה החושן... אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט (רש"י)

זאת אומרת שגוף החושן היה קיים גם בבית שני, אלא שנחסר עניין המשפט שבו, היינו פעולתו בעולם (שעל-ידו נשפטים בני-ישראל והעולם).

הדבר עולה בקנה אחד עם הנאמר בתורת החסידות, שהיתרון והעילוי העיקרי שהיה במקדש הראשון על המקדש השני לא היה במדרגת גילוי האלקות שבמקדש עצמו, אלא בהמשכת גילוי זה גם בגבולין: בבית הראשון נמשך גילוי זה גם מחוץ למקדש עצמו, בגבולין, מה שאין כן בבית השני.

(לקוטי שיחות חלק יא, עמ' 138)

ועשית ציץ... ושמת אותו על פתיל תכלת (כח,לו-לז)

ציץ מכפר על עזות פנים (זבחים פח)

כתוב בספר אורחות-צדיקים (שער הבושת), ש"אם יתבייש האדם בגלוי ובסתר לפני השם יתברך לבד, אין מעלה למעלה מזאת". אך מה שהאדם אינו מתבייש מפני השם יתברך, אלא הוא בבחינת עז פנים, זהו מפני שבעיניו השם יתברך רחוק ממנו.

זהו שרמז הכתוב: "ועשית ציץ" – "ציץ" הוא מלשון ראייה (כמו "מציץ מן החרכים"), היינו העבודה של הסתכלות כלפי מעלה, ועל-ידי כך יתבייש מהשם יתברך,

"ושמת אותו על פתיל תכלת" – על-ידי הסתכלות זו יגיע לבחינת בושת (יראה עילאה) הנרמזת ב'תכלת', כאמור בזוהר ש'תכלת' רומזת לבחינת יראה.

(אור-התורה, כרך ה' עמ' א'תשנו)

את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (כט,לט)

חסידים ראשונים הסבירו את שני ה'תמידים' בעבודת האדם לקונו. וכך אמרו:

ה'תמיד' של שחר הוא – "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"; וה'תמיד' של בין הערבים הוא – "וחטאתי נגדי תמיד"...

כלומר, תחילת עבודת האדם בבוקר היא לזכור שהוא עומד לפני ה' ("שיוויתי ה' לנגדי תמיד"), וממילא יקום בזריזות לעבודת הבורא, כאמור בשולחן-ערוך אורח-חיים בתחילתו; ועבודת הלילה היא קריאת שמע שעל המיטה, שאז על האדם לעשות חשבון צדק על מעשיו במשך היום אשר לא היו כדבעי – "וחטאתי נגדי תמיד".

(מפי הרה"ח ר' שמחה גורודצקי)

ועשית מזבח מקטר קטורת (ל,א)

למה נאמרה פרשת מזבח הפנימי בסוף פרשת תצווה ולא עם שאר כלי המשכן ובכללם המזבח החיצון, בפרשה הקודמת?

כי יש הבדל מהותי בין עבודת ה' במשכן בכלל והקרבת הקרבנות במזבח החיצון במיוחד, ובין הקטרת הקטורת במזבח הפנימי:

התוכן הפנימי של מעשה הקרבנות הוא התקרבות היהודי אל הקב"ה, התקרבות שבה נפשו הבהמית (ה'בהמה' שבקרבו) עולה אל הקדושה. כאן דיי במידה מסוימת של התקרבות (אדם לא מצוּוה להיות מלאך...). אבל הקטורת עניינה התקשרות ("בחד קטירא אתקטרנא") והתאחדות של עצם הנשמה עם הקב"ה – דרגה שהיא סיום ושלמות עבודת המשכן, ולכן נאמרה פרשה זו, בסוף כל עניין המשכן וכליו.

(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ב, עמ' 322)

והקטיר עליו אהרון קטורת סמים (ל,ז)

פרשת תצווה נפתחת בציווי מעשה המנורה ומסתיימת בציווי על עשיית הקטורת. יש קשר מיוחד בין שני הדברים, כפי שהם בעבודת האדם:

הדלקת המנורה בנפש האדם משמעותה – הדלקת והארת הנשמה בנר מצווה. גם עבודת הקטורת היא התחברות והתקשרות עם הקב"ה כאש בוערת, כמאמר הזוהר – "בחד קטירא אתקטרנא, ביה בקוב"ה, ביה אחידא, ביה להיטא".

כשם שהדלקת המנורה הפיצה אור בכל העולם, כך גם הדלקת הנשמה באור המצוות עליה להאיר את סביבתה ואף עבודת הקטורת צריכה להשפיע על כל הסובבים.

שליחות זו – זמנה תמיד, כי הן המנורה והן הקטורת הן עבודות שנעשו במשכן ובמקדש – תמיד, בכל יום ויום ללא יוצא מהכלל.

(משיחת שבת פרשת תצווה ה'תשנ"ב. ספר השיחות תשנ"ב כרך ב, עמ' 410)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

מרבין בשמחה1

הכלל בכל ענייני טוב וקדושה הוא, ש"כל המקדים – הרי זה משובח" ו"כל המרבה – הרי זה משובח". ויותר מזה – בנוגע לענייני שמחה, ה"פורצת גדר", ועוד יותר – בחודש אדר, ועוד יותר – באופן שבכל יום מתווסף בשמחה על הימים שקדמו לו.

ובפשטות: שכל יהודי יוסיף בחודש אדר בכל עניני שמחה, הן בנוגע אליו בעצמו, והן בנוגע לשמח את הזולת. ולכל לראש – הוספה ב"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב", לימוד התורה וקיום המצוות בהידור.

וכן שיוסיפו בשמחה גם בפשטות ובעניינים גשמיים: הן בנוגע לשמח את עצמו, והן את הזולת, החל מבני-ביתו – הבעל יוסיף לשמח את אשתו, והורים יוסיפו לשמח את ילדיהם, בעניינים המשמחים אותם, כפסק-דין השולחן-ערוך2 [הקטנים – במגדנות, הנשים – בבגדים ותכשיטים, והאנשים – ביין] וכן להוסיף לשמח את הזולת שבסביבתו.

בעניין מבצע פורים והכנות לפורים – ראה פירוט בראש מדור זה בגיליון הקודם.

שבת-קודש פרשת תצוה
י"א באדר, פרשת זכור

רצוי לגלול את ספר-התורה השני לפרשת זכור לפני תפילת שחרית, כדי למנוע 'טרחא דציבורא'3.

שחרית4: מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע. מניחים את הספר השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד סיום הקריאה בו)5 ואומרים חצי-קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת תצא (דברים כה,יז-יט): "זכור..."6.

לדעה הנפוצה של הפוסקים העיקריים, [קריאת] פרשת זכור היא מן התורה7. לכמה פוסקים גם נשים חייבות בשמיעתה, וכפי שנהגו נשי-ישראל [-בדורותינו] לבוא לבית-הכנסת לשמיעת פרשת זכור8.

כתב כ"ק אדמו"ר: "בקריאת פרשת זכור (ופרשת תצא) – וכן בקריאת פורים (ופרשת בשלח): "זכר עמלק" בצירי או בסגול – יש בזה מנהגים שונים, ולא שמעתי הוראה בזה. לכאורה נכון לקרות שניהם, ובפרשת זכור (ופרשת תצא) להקדים 'זֵכֶר' (צירי-סגול) ואחר-כך 'זֶכֶר' (סגול-סגול), ובקריאת פורים (ופרשת בשלח) להקדים 'זֶכֶר' (סגול-סגול) ואחר-כך 'זֵכֶר' (צירי-סגול)"9.

כבר לפני כמה דורות כתבו גדולי-ישראל שיש לבטל את ה'מנהג' – להכות את 'עמלק' בקריאה זו10.

הגבהה וגלילה לספר השני11.

אם יש רק ספר-תורה אחד, אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים לפרשת זכור. ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר המפטיר, אולם את החצי-קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.

הפטרה: "כה אמר ה' צבאות, פקדתי..." (שמואל-א טו, ב-לה)12.

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת זכור 'כה אמר ה' צבאות, פקדתי', ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה13.

אומרים 'אב הרחמים'14.

יום שני
י"ג באדר – תענית-אסתר15

חולה (אפילו שאין בו סכנה)16, מעוברת ומניקה17, ויולדת כל ל' יום18 – פטורים מהתענית19.

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר20. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה בפירוש לפני השינה שיוכל לאכול או לשתות. ואם רגיל לשתות בקומו, אין צריך להתנות לשתייה21.

עלות השחר בתל-אביב: 3:54.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', "אם יש בבית-הכנסת אף רק שלושה מתענים"22. ואם אין, אומרו ב'שומע תפילה'23.

סליחות 24:

אומרים אותן בעמידה25, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו, וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, 'והוא רחום' ו'שומר ישראל'26, בסדר דלהלן27:

קווה קיווינו / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אדם בקום28 / א-ל מלך29, ויעבור / כי עמך/ כרחם/ אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתה הא-ל / א-ל מלך, ויעבור / במתי מספר30 / א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך31 / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו32 / משיח צדקך33 / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני34 / 'אבינו מלכנו' הארוך35, ובו: 'ברך עלינו שנה טובה'; 'זכרנו ל...' [ולא 'זכרנו ב...'36] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים37.

מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה38. ואם קראוהו, וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם – יעלה39.

את הפסוקים: "שוב מחרון אפך...", "ה' ה' א-ל רחום... ונקה", "וסלחת לעווננו" – אומר הציבור בקול רם ורק אחר שסיימו, אומרם הקורא בתורה40. כשעלה הרבי לתורה, התחיל לאומרם יחד עם הציבור41.

בקריאת הפסוק "ויקרא בשם ה'" (וכן כשאומרים אותו בתפילה) יש להפסיק מעט בין "בשם" ל-"ה'", כי בפסוק מופיע תחת המלה "בשם" טעם מפסיק, הטעם 'טיפחא'42.

מחצית השקל:

נותנים 'מחצית-השקל' לצדקה [ובפרט לבית-הכנסת ובית-המדרש, שהם בדוגמת המשכן והמקדש43] ביום התענית44 לפני מנחה45, זכר למחצית-השקל שקשורה לנס פורים, "הקדים שקליהן לשקליו"46.

כל אחד נותן שלושה מטבעות של "מחצית" מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן [בארה"ק ת"ו בימינו: שלושה חצאי-ש"ח]47, ומנהג זה כולל את כל ישראל, ועל-כל-פנים – כל אחד מבן עשרים שנה ומעלה, או החל מי"ג שנה. ומה טוב ומה נעים – שיחנכו גם קטנים לתת ג' מחצית השקל מכספם [ו"מפורסם המנהג לתת גם עבור כל בני הבית"48], ובאופן שההורים עוזרים להם, שיוכלו לתת זאת מתוך הרחבה, ושיישאר להם עוד מספיק כסף לצורכיהם, כך שלא יחסר להם כלום49.

מנחה:

התפילה – "בשעה מאוחרת"50. וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים לאחריה חצי קדיש. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו", ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש51.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע", ואם שכח (וכבר אמר שם ה' דסיום הברכה) אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון, והש"ץ אומרו כבשחרית בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת-כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו52, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

אין אומרים תחנון, ולא 'אבינו מלכנו'6.

הרבי חידש את המנהג הישן (שמקורו במשנה) לומר "דברי כיבושין" אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהלים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה'"53.

קריאת המגילה ב'מבצעים':

בשעת-הדחק, ניתן להתחיל את הקריאה בברכה מתחילת השקיעה (בתל-אביב:5:47). ובשעת-הדחק-גדול – אפילו מ'פלג המנחה' (בתל-אביב: 4:36)54.

טעימה: גם לאחר צאת-הכוכבים אין לאכול קודם קריאת המגילה. אדם חלש מותר לטעום פירות וכדומה ומשקאות קלים ללא הגבלה, ומיני מזונות עד כביצה (ומי שצריך לקרוא מגילה וקשה לו בגלל התענית, ודאי יכול להקל בזה), וחולה מותר אפילו לאכול ממש, אך יבקש מאדם אחר שיזכירנו לשמוע מגילה אחר-כך55.

צאת הכוכבים בתל-אביב: 6:11.

יום שלישי,
י"ד באדר – פורים

מנהגנו ללבוש בגדי יום-טוב מבערב56.

גם בפורים, יורד האבל (רח"ל) לפני התיבה57.

אבֵל תוך שבעה, הולך לבית-הכנסת להתפלל ערבית58 ולשמוע קריאת המגילה59. אם אין בעל-קורא מובהק כמוהו, יקרא הוא את המגילה לפני הציבור וגם יברך60. ואין לו לראות מיני שמחה61. פורים נחשב כשבת לעניין אבילות, היינו שנחשב במניין שבעה, ונוהג רק אבילות שבצינעא. אינו יושב על הקרקע ונועל נעליו62. לעניין משלוח-מנות, ראה להלן.

בערבית – 'ועל הניסים'63, ואין להפסיק להכריז 'על הניסים' קודם תפילת שמונה-עשרה, אלא יש לציין זאת בטפיחה על השולחן, ורצוי שאחד הגבאים, כשיגיע לשם, יתחיל זאת בקול (שכח ועל הניסים – אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" אינו חוזר. אך קודם "יהיו לרצון" האחרון יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מרדכי..."64). לאחר מכן, אומרים קדיש-תתקבל6.

קריאת המגילה 65:

מי שטרם נתן 'מחצית השקל' כנהוג, יתננה עתה לפני קריאת המגילה.

"במגילה שכתב אדמו"ר מהר"ש נ"ע: א) לא כל העמודים מתחילים בתיבת 'המלך'. ב) עשרת בני המן אינם בעמוד בפני עצמו66.

"אין מקום לשמיעת קריאת מגילה וכו' על-ידי [רמקול], טלפון ורדיו וכיוצא-בהם [=גם לא בשידור חי] – כי אין זה קול אדם כלל"67.

הרבי היה שומע את המגילה מעומד68. בשעת הקריאה עומדים מימינו ומשמאלו של הבעל-קורא69. הבעל-קורא ו"גם השומעים את המגילה כופלים אותה כאיגרת70, והכפילה היא לשלושה חלקים71". הרבי היה מברך את הברכות לפניה ולאחריה עם הבעל-קורא, הן בלילה והן ביום72. הקפיד שהמגילה תישאר 'כאיגרת' עד סיום הקריאה73.

הבעל-קורא יכוון להוציא ידי-חובה את כל השומעים והם יכוונו לצאת. אסור להפסיק עד לאחר ברכת "הרב את ריבנו"6.

מי שלא הצליח לשמוע תיבה או פסוק, יקרא זאת מיד, וגם אם אינו יכול לעשות זאת מתוך מגילה כשרה – יקרא מיד בעצמו (עדיף מתוך חומש או מגילה מנוקדת, כדי שלא יטעה) עד מקום שהקורא אוחז בו, כדי שלא יצטרך לחפש קריאה אחרת כשרה החל מתיבה זו ואילך74.

"מכים 'המן' כמה פעמים במשך הקריאה, במקום שנזכר 'המן' בתואר כלשהו: 'האגגי', 'הרע' וכיוצא בזה"75.

בקריאת המגילה קוראים כשתי המסורות: "להרוג ולאבד / ולהרוג ולאבד" (ח,יא); "ואיש לא עמד בפניהם / ואיש לא עמד לפניהם" (ט,ב)76.

נוהגים לומר ארבעה פסוקים בקול רם: 'איש יהודי' (ב,א), 'ומרדכי יצא' (ח,טו), 'ליהודים' (ח,טז), 'כי מרדכי' (י,ג). והבעל-קורא חוזר וקורא אותם. עשרת בני המן צריך לקרוא בנשימה אחת, מהמילים 'חמש מאות איש' (ט,ו) עד לאחר תיבת 'עשרת' (ט,י). הציבור קורא אותם תחילה, והתינוקות מכין אז [ולא כשהבעל-קורא קורא אותם!] כמו בהזכרת המן77.

נענעים את המגילה באמירת 'האיגרת הזאת' (ט,כו) ו'איגרת הפורים הזאת השנית' (ט,כט)"78.

אחר הקריאה מברך "הרב את ריבנו". אסור להפסיק בדיבור עד שיסיים הש"ץ את הברכה.

"נוסח 'שושנת יעקב': 'ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים'"79.

אחר-כך80 כורכים הש"ץ והציבור את המגילה (וכן ביום). ואתה קדוש. הש"ץ אומר קדיש (יהא-שלמא). עלינו. קדיש-יתום. אל תירא. אך צדיקים6.

הקורא מגילה לנשים (בלבד) – מברכות לעצמן (מעומד81). ואם לאו – יברך הקורא82.

הרמ"א פסק שאין לברך אחר קריאת המגילה אלא בציבור83 (אבל האדמו"ר (לבדו) מברך על קריאת המגילה גם ביחיד לפניה ולאחריה, הן בלילה והן ביום84).

"גם בלילה ישמח, וירבה קצת בסעודה"85, ויאמר 'ועל הניסים'86 בברכת-המזון. אם שכח, וכבר אמר את השם של חתימת הברכה, אינו חוזר. אבל במקום 'הרחמן' דיום-טוב, יאמר: הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מרדכי..."87.

שחרית:

קריאת המגילה לכתחילה מהנץ החמה (בתל-אביב: 5:51), ובשעת הדחק מעלות השחר (בתל-אביב: 3:53).

אין לטעום (אף לאחר שחרית) גם קודם קריאת המגילה של היום88.

בשמונה-עשרה – ועל הניסים. אין אומרים תחנון ו'א-ל ארך אפיים'. חצי קדיש6.

קוראים לשלושה עולים בפרשת בשלח "ויבוא עמלק" (שמות יז,ח-טז), שלושה פסוקים לכל אחד. 'זכר עמלק' – קוראים זֶכֶר ואחר כך זֵכֶר9. מי שלא שמע פרשת זכור, יכוון בקריאה זו לצאת ידי חובת זכירת עמלק. מי שלא נתן עדיין לצדקה 'מחצית השקל' נותן זאת עכשיו89.

ברית מילה: נוהגים למול לאחר קריאת המגילה90.

"שמיעת וקריאת המגילה – בתפילין דרש"י"84.

קוראים את המגילה בשלוש ברכות, כולל "שהחיינו"91, כמו אמש (עיין לעיל). בברכת שהחיינו יכוונו גם על מצוות משלוח-מנות ומתנות-לאביונים וסעודת פורים6.

לאחר קריאת המגילה מברכים 'הרב את ריבנו', ואומרים: 'שושנת יעקב'. 'אשרי'. 'ובא לציון'. קדיש שלם. ואחר-כך מחזירים את ספר-התורה להיכל92. ואומרים 'בית יעקב'93, עד גמירא.

שמחת פורים – חובתה לשמוח כל היום, ככתוב "ימי משתה ושמחה"94.

במשך יום הפורים היה הרבי משתדל לאכול 'אוזן המן' ממולא פרג, לקיים מנהג ישראל בזה95.

זמן קיום מצוות היום – עד השקיעה. ובדיעבד (קריאת המגילה בלא ברכה) עד צאת-הכוכבים96.

משלוח-מנות – חייב לשלוח שתי מנות מדברי-מאכל או משקאות לאדם אחד, איש לרעהו ואישה לרעותה97. אין שולחים מנות לאבל (רח"ל) תוך שלושים ולאבל (רח"ל) על הוריו תוך שנים-עשר חודש98. האבל עצמו, אפילו תוך שבעה, חייב במשלוח מנות, אך לא ישלח אלא מאכלים ולא מגדנות99.

מתנות-לאביונים – חייב לתת לשני עניים פרוטה לכל אחד, ואפילו איש לאישה רשאי. והמרבה לשלוח מנות לרעיו וצדקה לאביונים – משובח100, ומוטב להרבות במתנות לאביונים מאשר להרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות, ודומה לשכינה שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים"101.

האדמו"ר מקיים "'משלוח מנות' לשלושה אנשים (מאכל ומשקה)"102.

יש אומרים שמשלוח-מנות צריך להיות על-ידי שליח103.

מנהג ישראל לשתף גם את הקטנים בכל ענייני הפורים104 [וגם 'קטני קטנים' יכולים לתת 'מתנות לאביונים' לקופת צדקה105], ואדרבה – בעניינים מסוימים, כמו בהכאת המן ב'רעשנים' ובשאר דרכים, עיקר ה'רעש' נעשה על-ידי הקטנים, עם כל התמימות, החיות וההתלהבות האופייניות להם, וכן בנוגע למנהג "ללבוש פרצופים (מסיכות) בפורים" שנעשה בעיקר על-ידי הקטנים106.

כדאי לערוך 'כינוסי ילדים' ביום הפורים, ובאותו מעמד יקיימו הילדים 'משלוח מנות' ו'מתנות לאביונים'107.

בימי הפורים נהגו הקטנים והקטנות ללבוש 'עטרה', ותבוא עליהם ברכה108.

משתה ושמחה:

"תפילת מנחה מוקדמת, ואחר-כך הסעודה109. יש להתחיל את הסעודה ביום110 [ועל-כל-פנים יש לאכול כזית לפני השקיעה]. ואם נמשכה בלילה, כיוון שהתחיל ביום, אומר 'ועל הניסים' בברכת המזון111.

גם בני ירושלים צריכים להרבות היום קצת במשתה ושמחה112.

"טוב לעסוק מעט בתורה קודם הסעודה"113, רק מעט – כדי שלא יימשך בלימודו וישכח לקיים מצוות סעודת פורים114.

"שמחת פורים גדולה הרבה משמחת יום-טוב"115.

נוהגים לאכול 'קרעפכין' (=כיסונים ממולאים בבשר) בסעודת פורים116.

"בנוגע להתוועדויות במשך המעת-לעת דפורים, מתוך שמחה באופן ד'עד דלא ידע', אבל עם הגבלות כו', ובפרט בנוגע לתלמידים, ועל-דרך זה בנוגע לכל בני-ישראל, כמדובר כמה פעמים שצריך להיות על-פי ההגבלות דתורת החסידות, ואין צורך להאריך בזה, כיוון שהדברים ידועים ומפורסמים, וגם בדפוס"117.

"יש להרעיש ולפרסם בכל מקום ומקום, הן בחוץ לארץ והן (ועל-אחת-כמה-וכמה) בארצנו הקדושה, על דבר ההשתדלות שכל ענייני הפורים יהיו באופן ד'ברוב עם הדרת מלך'... בנוגע ל'משתה ושמחה' – אף שכל אחד ואחד חוגג סעודת פורים בביתו, עם בני משפחתו... הרי יכולים להוסיף בשמחת פורים 'ברוב עם' לאחרי הסעודה בביתו עם בני משפחתו"118.

בבית-חיינו, לאחר הסעודה של כל אחד בביתו, מתוועדים שוב בלילה, כיוון שגם ב'עד דלא ידע' יש דרגות זו למעלה מזו, ויש להתייגע כדי להגיע ל'לא ידע' באופן נעלה יותר119.

מנהג האדמו"ר – "מאמר דא"ח בתוך הסעודה"84.

הגזֵרה הידועה אודות ההגבלה בשתיית משקה – בתוקפה עומדת (לכאורה) גם בפורים120. אבל היו פעמים שכ"ק אדמו"ר ביקש בהתוועדות דפורים או דשבת-קודש שלאחריו121, שעל-כל-פנים אחד המסובים יקיים 'עד דלא ידע' כפשוטו ו'יוציא' בזה ידי חובה את כל הציבור122.

"פורים-תורה" איננו עניין של ליצנות ח"ו כטעות העולם, אלא שבמקום לדייק ולהתייגע על עומקם של דברים, מתעכבים על עניין שטחי יותר, עניין הקשור ומביא לידי הוספה בשמחה, אבל בכל אופן הרי זה עניין של "תורה", ככל ענייני התורה123.

בהתוועדות פורים, נהג הרבי לעשות מגבית עבור 'קופת רבינו'124.

לקראת סיום ההתוועדות נהג כ"ק אדמו"ר להזכיר אודות ההכנות למבצע פסח, כולל לדאוג למעות-חיטין, מזון ולבוש, כיוון שמיום הפורים עצמו מתחילים "שלושים יום לפני החג"125.

נוהגים לשיר 'האפ קאזאק'126.

* מי שלא שמע את המגילה, יש לקרוא אותה עבורו בברכה עד השקיעה (בתל-אביב: 5:47), ואם איחר, שלא יוכלו לשמוע את כולה לפני-כן, יקראו בלא ברכה עד צאת-הכוכבים (בתל-אביב: 6:12).

יום רביעי,
ט"ו באדר, שושן פורים

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה – כל הלילה, יום שלישי בלילה אור ליום רביעי.

בירושלים עיה"ק הוא יום הפורים, ונוהג כאמור אתמול בערי הפרזות.

בעיר חיפה קוראים את המגילה גם בט"ו, כי היא ספק מוקפת חומה127.

בערי הפרזות: אין אומרים תחנון ואסור בהספד ובתענית. מרבין קצת במשתה ושמחה128.

בערי הפרזות (ומחר גם בירושלים) יש להוסיף היום בשמחה רבה מזו של יום הפורים עצמו; ביום ט"ז – שמחה גדולה יותר, וכן בכל יום ויום מימי החודש, עד שביום האחרון דחודש אדר צריכה להיות שמחה מופלגת ביותר129.

גם לאחר ימי הפורים שייך לעורר על 'מבצע פורים', מפני שתכליתם של ימי הפורים היא שההתעוררות של "קיימו מה שקיבלו כבר" תבוא לידי ביטוי גם אחר-כך, ואז מתחיל מבצע פורים האמיתי130. ופעם אמר הרבי סיבה אחרת, לסייע לאלה שנזקקו ללוות כדי שיוכלו לחוג את הפורים כהלכתו – לפרוע את חובותיהם, וגם זה חלק מ'מבצע פורים'131.

בימים שאחרי פורים השמחה גדולה יותר, בגלל שבהם נתווסף גם עניין הגאולה "מיסמך גאולה לגאולה", גאולת פורים לגאולת פסח132.

___________________

1)    תקציר מההוראה בנדון בשיחת ש"פ תרומה תשנ"ב, 'התוועדויות' ח"ב עמ' 297 (המקור באידיש - מוגה).

2)    בעניין שמחת יום-טוב, שו"ע או"ח סי' תקכ"ט, בשו"ע אדמו"ר הזקן ס"ז.

3)    לוח דבר-בעתו (ע"פ הנפסק בסי' קמד ס"ג שאין גוללין ס"ת בציבור, וע"ש בב"י ד"ה וכתב המרדכי).

4)    אין נזהרים מאכילה קודם שחרית, כמנהגנו כל ימות השנה, על-אף שי"א (נטעי גבריאל הל' פורים פי"ט ס"ט) שאין לאכול אז יותר משיעור טעימה. והטעם, שאף שבשמיעת פ' זכור מקיימים היום מ"ע דאורייתא כפסק אדה"ז, הרי גם במ"ע מה"ת אפשר לאכול כשאין חשש שישכח לקיים המצוה (ראה הנסמן בפסקי תשובות סי' רלה אותיות ח,י), וכיוון שאנו שומעים זאת במניין קבוע שרגילים להתפלל בו, אין חשש שישכח. ומה שאין טועמין קודם "מצוה חביבה", אין זה שייך למצות מחיית עמלק, כמ"ש בכף החיים (תרפ"ה ס"ק כט) שאין מברכים על השחתה, אפילו של אוה"ע. ובפרט אם נאמר שמצוה זו מקיימים גם בהזכרת מעשה עמלק בכל יום (שערי המועדים, פורים, סי' מו-מז) ה"ז מצוה שבכל יום ואין בה חביבות (הרב שבתי שי' פרידמן, צפת ת"ו).

5)    שערי-אפרים שער י סי"ב.

6)    לוח כולל-חב"ד.

7)    שו"ע אדה"ז סי' רפב סט"ז [הכוונה רק לעצם עניין הקריאה בציבור, אך פרטי הקריאה – בשבת זו דווקא וכו' הם מדרבנן, ראה סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 341 הע' 3 ובשוה"ג]. וראה בהנסמן באנציקלופדיה תלמודית כרך ב עמ' קסו, ערך 'ארבע פרשיות' הערה 59 – שיחת ש"פ זכור תשמ"א, הנחת הת' ס"א. וראה 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1188. תשמ"ט ח"ב עמ' 443.

8)    משיחת פ' זכור תשמ"ג. לשונות שונים בשיחות הרבי וכו' בנדון הובאו ב'אוצר מנהגי חב"ד' [להלן: 'אוצר'] חודש אדר (נדפס יחד עם מגילת אסתר ו'שערי מגילה', הוצאת 'היכל מנחם', ירושלים תשס"ב), עמ' רמה.

אין לברך ברכת התורה על קריאתה לנשים בלבד (שו"ת מנחת-יצחק ח"ט סי' סח).

9)    ספר-המנהגים עמ' 72, והביאור באריכות בהערה שם.

לכאורה, לאלה הקוראים בתורה במבטא הספרדי או במבטא הנהוג בארה"ק שאינם מבדילים כלל בין צירי לסגול, אין מקום לכל זה.

10)  הובאו בילקוט-יוסף ח"ה עמ' רנט. וראה המובא בעניין זה ב'התקשרות' גליון קט עמ' 18. כמובן, הוא הדין והוא הטעם לקריאת 'ויבוא עמלק' בשחרית של פורים (ביררנו מאנשים נאמנים, שהרבי לא נהג בזה כלל).

11)  רגילים שהאוחז את הס"ת הראשון אינו עומד להגבהת הס"ת השני (וכ"פ בשו"ת קנין-תורה ח"ה סי' טז. והעירני הרהמ"ח ס' אשי-ישראל, שלכאורה משמע כן בספר-חסידים סי' תתקל, מטעם עוסק במצווה פטור מן המצווה, וצ"ע הרי לכאורה יכול לקיים שתיהן, וע"ש במקור חסד, עכ"ד).

12)  ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

13)  לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.

14)  היום-יום לש"פ זכור, אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ חי"ב עמ' קסד, וכן משמע מסתימת לשון רבינו בסידורו – קצות-השולחן סי' פג בבדי-השולחן סוף ס"ק יג. לוח כולל-חב"ד.

15)  טעם מחודש בשם 'תענית אסתר', ראה בלקוטי-שיחות כרך ו עמ' 371.

16)  רמ"א סי' תרפ"ו ס"א. וכן המצטער הרבה מכאב עיניים (שם), וזקנים תשושי-כח (כה"ח תק"נ ס"ק ו).

17)  רמ"א שם. והיינו במעוברת אחר מ' יום או שמרגשת חולשה יתירה, ומניקה – בפועל (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ה, וש"נ).

18)  דינה כחולה (שו"ע אדה"ז סי' של ס"ה), נטעי-גבריאל שם.

19)  לעניין חתן וכלה בז' ימי המשתה בתענית זו דנו בפוסקים, ורבים מקילין. ראה משנ"ב סי' תרפ"ו בשער-הציון ס"ק טז, כף-החיים תקמ"ט סק"י ותרפ"ו סקט"ז וס"ק כח, קיצושו"ע סי' קמא ס"ב, יחווה-דעת ח"ב סי' עח, ונטעי-גבריאל נישואין ח"ב פכ"ה ס"ג-ד וש"נ.

20)  בסידור אדמוה"ז 'סדר ספירת העומר' כ' שהצום מתחיל בעלות השחר. (וראה בזה: אגה"ת פ"ג, לקו"ש כרך כב עמ' 313 ו'התקשרות' גיליון קא עמ' 17 בשם הרבי, שהאמור שם לשעה מוקדמת יותר מדבר רק בתענית-תשובה (וע"ע שיחות-קודש - בלתי מוגה - תשנ"ב ח"ב עמ' 494 ע"י ציון 12). אמנם במקור הדיון שהרבי מציין שם בתוספתא תענית פ"ב ה"ה הוא בתענית גשמים, ובגמ' פסחים ב,ב איתא ע"ז "תענית ציבור" סתם, וברש"י תענית יב סע"א "בכל תענית שהוא אוכל משתחשך, ואפילו בתענית יחיד", וברמב"ם הל' תעניות פ"א ה"ח הובא בב"י ושו"ע סי' תקס"ד נפסק שהדין שווה בכל תענית שאוכלין בה בלילה "בין ציבור בין יחיד" – ואולי כיוון שהנושא מוקשה "הבו דלא להוסיף עלה", ובפרט שברש"י הנ"ל משמע שתענית ציבור קלה יותר מתענית יחיד).

21)  שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. בכף-החיים שם ס"ק ז אוסר זאת משום אכילה לפני עלות השחר, אבל באג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' עה איתא, שגם לפי האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, מותר לכל הדיעות באם עושה זאת לרפואה, לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה.

22)  ספר-המנהגים עמ' 45, וש"נ לפסקי דינים לאדמו"ר הצמח-צדק או"ח סי' תקס"ו ולשו"ת שלו שער המילואים ס"ח, עיי"ש. ואף באג"ק חט"ז עמ' שיג ובהגהות הרבי ללוח כולל-חב"ד תשט"ז (הובא בלוח זה להיום) מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" ללא איזכור ה"שבעה שאכלו" כלל (וראה 'התקשרות' גיליון לג עמ' 18).

23)  משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

24)  סידור תהלת ה' (הישן) עמ' 359. החדש - עמ' 394.

25)  מובא מס' קיצור של"ה.

26)  כך נהגו תמיד במניין של הרבי (ואינו דומה לסליחות דצום גדליה, כי שם נכלל 'שומר ישראל' בנוסח הסליחות עצמו).

27)  ע"פ לוח כולל-חב"ד, ספר-המנהגים עמ' 53, ו'ליקוט טעמים ומקורות' מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנדפס בסוף 'סדר הסליחות על-פי מנהג חב"ד'.

כשהיה הרבי מתפלל עם הציבור (כגון בעברו לפני התיבה בשנות האבילות תשכ"ה ותשמ"ח), לא היה אומר 'אשמנו', כיוון שכבר אמרו בסדר התפילה, אך בשנת תשכ"ו יצא רק לאמירת ה'סליחות', ואז אמר 'אשמנו' מפני שלא היה זה אצלו בסדר התפילה ('אוצר' עמ' רנ).

28)  בפיוט זה, בבית ד"ה "מקשיב דבר שקר", נדפס אצלנו: "סדר להשתמש בשונים..." (וכן בסידור אוצר התפילות, בניקוד שונה), ולכאורה צ"ל: "סרר" [מלשון "בן סורר ומורה"], כמ"ש בסידורים:  יעב"ץ (המקורי, הוצאת אשכול ח"ב עמ' תקכ"ז) ועבודת ישראל (עמ' 619).

29)  בסידור 'תורה אור' עמ' 372, בסליחות דשני וחמישי, תענית ציבור וכו' - נדפס בו "כמו שהודעת", וכן צולם בסידורי תהלת ה' הישנים (וכ"ה בסליחות שבסידורים: סידור ונציא רפ"ד (סה,ב), סידור האריז"ל לר' אשר (ק,א), יעב"ץ, עבודת ישראל ואוצר התפילות). ואילו במחזור השלם וב'סליחות - מנהג חב"ד' (כבסידור האריז"ל להר"ש מרשקוב (קד,א)), נדפס תמיד "כהודעת". בגיליונות קודמים של לוח זה כתבתי לתקן זאת גם בסליחות שבסידורים, וכן תוקן בסידורי 'תהלת ה'' החדשים בהוצאת קה"ת ארה"ק, אך העירוני שבהקלטות מתפילת הרבי בסליחות לעשרה בטבת ניתן לשמוע בבירור "כמו שהודעת" (התזת השי"ן במבטא רבינו ניכרת למדי), ויש לבדוק בשאר התעניות.

30)  פיוט מסוג 'פזמון'. בסוף 'פזמון' "ברובם המכריע של סליחות הנדפסות - חוזרים חלק מחרוז הראשון בין חרוז לחברו" ובסוף הפיוט חוזרים על כל החרוז הראשון (הערה 4 ב'ליקוט טעמים ומקורות' הנ"ל), אך במראות-קודש מתענית-אסתר תשמ"ח ברור שהרבי חזר על כל החרוז הראשון גם בין כל בית ובית.

31)  סידור תהלת ה' הנ"ל עמ' 347. וצ"ל 'פקדנו בישועתך', ללא וא"ו, כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות – מנהג חב"ד'.

32)  פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. ואחרי "אתה תענה, ה' אלוקינו" סוגרים הארון.

33)  מדלגים "או"א... אשמנו... סרנו..." כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה, ע"פ דברי האריז"ל שלא לומר פעמיים וידוי באותה תפילה. הרבי בהיותו ש"ץ היה מדלג גם 'הרשענו ופשענו', כנראה מפני שגם זה (חלק מן ה)וידוי.

34)  במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן תפילה זו בסיום הסליחות (ספר-הניגונים, ניגון רמז).

35)  במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים, ניגון ו).

אין מנהגנו לומר חלק מ'אבינו מלכנו' פסוק בפסוק קהל וחזן, אלא אומרים כולו יחדיו מתחילה ועד סוף ('אוצר' אלול-תשרי עמ' קב).

בסידורי תורה-אור ותהלת-ה', והחל משנת תשמ"ט גם במחזור השלם, נדפס: זְכוּיות, וזאת ע"פ לוח התיקון לסידור תו"א (נ.י. תש"א – ובניגוד לסידורים הישנים) – 'אוצר מנהגי חב"ד' שם עמ' קא.

36)  ספר-המנהגים עמ' 45.

37)  ספר-המנהגים שם.

38)  שו"ע סי' תקס"ו ס"ו בשם יש מי שאומר, והובא למעשה בשו"ת צמח-צדק (שער המילואים ח"א סי' י, ובמהדורת תשנ"ד או"ח סי' קי).

במשנ"ב ס"ק כ הביא מסידור דרך-החיים דה"ה למי שאין בדעתו להשלים התענית, ויש מקילין בזה (שערי-אפרים ש"א ס"ט רק במקום צורך גדול, ובשו"ת שואל-ומשיב תנינא ח"ב סי' נח ושו"ת אפרקסתא דעניא סי' עז מקילין בכלל, ולכאורה כן משמע משו"ת הצ"צ הנ"ל המביא לצירוף גם "ז' שאכלו פחות מכשיעור" שהרי מדובר שאח"כ יאכלו כרגיל).

39)  לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ממשנה-ברורה סי' תקס"ו סוף ס"ק כא ושו"ת מנחת-אלעזר ח"ב סי' עד.

40)  שערי-אפרים שער ח סעיף קז.

41)  וסיים עם הש"ץ, 'התקשרות' גיליון מ ס"ע 18. ודלא כמ"ש בשערי-אפרים שם, שאומר רק עם הש"ץ.

42)  לוח כולל-חב"ד, צום גדליה.

43)  משיחות ש"פ שקלים תשכ"ד ותשמ"ב. אך אין בזה ח"ו משום שלילת נתינת צדקה זו לעניים כפשוטה, ראה סה"ש תש"נ ח"א עמ' 303 (לקוטי שיחות ח"א עמ' 182, וסה"ש תנש"א ח"א עמ' 320) - 'אוצר' עמ' רנג. כשמניחים הגבאים קערה, רצוי לציין בה במפורש לאיזו מטרה נותנים בה.

44)  ספר-המנהגים - מנהגי פורים. מלשון זו נראה, שאין זה רק קדימת הנתינה לפני פורים, אלא שיש לזה קשר ענייני עם התענית, כמ"ש במקור הדברים (מהרי"ל עמ' תכא, הובא בד"מ סי' תרצ"ד). ובכף החיים שם ס"ק כה מבאר "כדי שיהא צדקה עם התענית לכפר". ולכאורה עפ"ז צריך לתיתו אז גם בירושלים ת"ו, כמ"ש בלוח עץ-חיים, ולא כמ"ש בלוח כולל-חב"ד (וכנהוג בין אנ"ש שם) לתיתו שם במנחת פורים דפרזים. וע"ע.

45)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תרצ"ד ס"א ממהרי"ל.

46)  ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 299.

47)  רמ"א שם. בעבר לא היו בארה"ק מטבעות של 'מחצית', ולכן הורגלו לתת חצאי דולרים (ראה לוח עץ חיים, ופסקי תשובות סי' תרצ"ד הערה 25), אבל כעת אין טעם לזה. כן לא מצאתי טעם למה שיש נותנים ג' פעמים ג' מחציות.

מהטעמים לזה: א) ברמ"א או"ח ר"ס תרצ"ד – כנגד ג' פעמים שכתוב 'תרומה' בפרשת שקלים. ב) רמז לשלושת ימים שצמו בימי אסתר, כדאיתא בספרים [מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב] שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שמה שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלה לקדושה ממש - 'שערי המועדים' אדר, עמ' קמה. ג) ע"ד "אוריין תליתאי לעם תליתאי" רמז למתן-תורה בפורים "קיימו מה שקיבלו כבר", התוועדויות תנש"א ח"ב עמ' 332.

ועניינה: נתינה בבת-אחת סכום השווה לכל - עבודה שלמעלה מגדרי האדם, 'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 311.

48)  מג"א סי' תרצ"ד ס"ק ג מהגהות מיימוניות, כף החיים שם ס"ק כז, 'דרכי חיים ושלום' סי' תתמ"ג, שיחת תענית אסתר תשמ"ט – 'אוצר' עמ' רנג. – ולכאורה כאשר הם נותנים בעצמם, אין האב צריך לתת עבורם.

49)  שיחות-קודש תשנ"ב ח"ב עמ' 787. ובספר-המנהגים שם, שהאדמו"ר נותן מחצית-השקל גם בעד הרבנית ובנים ובנות קטנים, ע"כ. וכמו ששנינו (שקלים פ"א מ"ה) "אם שקלו – מקבלים מהם".

אגב, מלשון הרבי "מחצית השקל" משמע כמנהג הרווח שאין נזהרין מלומר שנותנין ל"מחצית השקל", ולא כמ"ש בלוח א"י ועוד לומר דווקא "זכר למחצית השקל" (ע"ד החשש "שלא לייחד בשר לפסח" בסי' תסט, ע"פ מסכת סופרים פכ"א ה"ד, סידור רע"ג, שו"ת גאוני מזרח ומערב סי' מ, שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' עד ועוד). והטעם נתבאר בשיחות-קודש תשכ"ו עמ' 219, כיוון שמוכח מהגמ' ב"ב ט,א ורש"י ותוס' שם, וכן מהלימוד לעניני צדקה מהפסוק "כי באמונה הם עושים" שנאמר במחצית השקל –  שגם מחצית השקל עניינה 'צדקה', עיי"ש. וראה גם לקוטי-שיחות חכ"א עמ' 469. סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 287.

50)  ספר-המנהגים עמ' 48 ובהערה – ע"פ הגמ' (תענית כו, סע"ב. הובאה להלכה בשו"ע אדה"ז סי' קכט ס"א), שבתעניות "שאין בהן נעילה" נוהגים להתפלל מנחה רק "סמוך לשקיעת החמה".

51)  במראות-קודש נראה, ש(גם) כאשר היה הרבי ש"ץ, התחיל את החצי-קדיש במנחת תענית-ציבור מייד לאחר סיום ברכות-ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו אמרו 'יהללו' והחזירו את הס"ת לארון הקודש. ראה גם ב'סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות' (לרב ראסקין) עמ' שכא.

52)  לוח כולל-חב"ד בצום-גדליה, עשרה בטבת וכו', ובתענית זו נשמט. ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לישא כפיים אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים שם ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה ילקוט-יוסף מועדים עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).

53)  לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352, וש"נ. וחבל שככל הידוע, טרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה במראות-קודש במקום שאפשר).

54)  ראה משנה-ברורה וביה"ל סו"ס תרצ"ב. אך ראוי לכל אחד (לכוון שלא לצאת בזה, ו)לקרוא או לשמוע שוב לעצמו ולבני-ביתו עם כל הברכות בזמן.

55)  רמ"א ומשנה-ברורה סו"ס תרצ"ב.

56)  נהגו בדורות הקודמים בהרבה מקהילות חב"ד, ובדורנו בבית חיינו, ובשנים האחרונות נתפשט המנהג בין חסידי חב"ד בכל מקום, ללבוש בפורים בגדי יום-טוב. וי"א שהרבי הורה כך באחת משיחותיו (למרות שמנהג זה בספר-המנהגים הוא הראשון מ'מנהגי האדמו"ר' ש"אינם הוראה לרבים") - 'אוצר' עמ' רנד. 'התקשרות' גיליון לו עמ' 14, עיי"ש (במשנה-ברורה וכף-החיים סי' תרצ"ה הביאו שיש ללבוש בגדי שבת מבערב. וכן משמע בספר-המנהגים שכתב זאת לפני נתינת מחצית השקל. ראה גם 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 439).

57)  ע"פ ספר המנהגים עמ' 71 ועמ' 8, ודלא כמ"ש בנטעי גבריאל הל' פורים (מהדורת תש"ס) פרק עט ס"ט.

58)  ראה הערות הגר"י פישר לס' פני-ברוך עמ' תסא. ולכאורה גם אם יוצא מביתו לפני הלילה כדי להגיע בזמן לתפילה ולמגילה בבית הכנסת, לא גרע מסליחות של ערב ראש השנה (רמ"א סי' תקפ"א ס"א ומחה"ש שם).

59)  רמ"א סי' תרצ"ו ס"ד.

60)  גשר-החיים ח"א עמ' רסא, רסג. שם הוכיח שיברך גם שהחיינו, שלא כבחנוכה, כיוון שכאן הברכה גם בעד עצמו, עיי"ש. וכן דעת רוב האחרונים, נסמנו בילקוט-יוסף ח"ה עמ' רמד.

61)  גשר-החיים שם ע"פ המג"א תרצ"ו ס"ק ב, ושלפי דעות אחרות רק ממעט בזה.

62)  רמ"א או"ח סי' תרצ"ו ס"ד ויו"ד סי' תא ס"ז. ובנטעי גבריאל הל' פורים (תש"ס) פרק עז ס"ה הביא מברכ"י יו"ד שם ס"ק י, וסידור יעב"ץ ושו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ק ועוד, שהמנהג להשוות ט"ו לי"ד לעניין אבילות (וע' הדעות בארוכה בס' דברי סופרים יו"ד שם).

63)  אף שאין מחזירין על אי-אמירת 'ועל הניסים', אין לדלגו לכתחילה כדי שיוכל לענות קדיש וכיו"ב - ספר המנהגים עמ' 71 משו"ת צמח צדק, שער המילואים [ח"א] סי' יא [בהוצאת תשנ"ד: או"ח סימן קיג].

64)  א"ר סי' תרפ"ב (בק"ו מברהמ"ז –  שם כותב אדה"ז בסי' קפז ס"ח "וכן יש לנהוג"), משנ"ב וכף-החיים שם. והכוונה קודם יהיו לרצון השני (ראה בס' אשי-ישראל פמ"ח הערה י, וש"נ).

65)  אף שעיקר מצוות קריאת המגילה היא ביום (ולכן הוזכר בגיליון הקודם שהמזכים את הרבים יעדיפו את הקריאה ביום), הרי מי שיש לו אפשרות לשמוע מגילה בלילה חייב לקיים זאת, אף אם עי"ז מטיל בספק את האפשרות לקרוא ביום (ראה שו"ת רדב"ז ח"ד סי' יג, הובא בקו"א לשו"ע אדה"ז סי' רעא סק"א. וע' בארוכה בעניין זה בקובץ 'התמים' החדש, גיליון כז עמ' 54, וש"נ).

66)  ספר-המנהגים שם, וש"נ. צילום ברור בהקטנה של שני עמודים ממגילה זו נדפס בס' אגרות-קודש - אדמו"ר מוהר"ש, ברוקלין תשנ"ג, עמ' קמ, ובספר-התולדות אדמו"ר מהר"ש, ברוקלין תשנ"ז, מול עמ' 21. ראה פרטים נוספים על הנוסח ואופן הכתיבה במגילה זו ב'אוצר' עמ' רסד-רסו.

67)  לקוטי-שיחות כרך ט עמ' 336. כרך כ"א עמ' 496.

68)  'אוצר' עמ' רנה (וכמדומה כך נפוץ בין אנ"ש. וראה כף החיים תר"צ ס"ק ב).

69)  'אוצר' עמ' רנד.

70)  שו"ע סי' תר"צ סעיף יז, וראה כף-החיים שם ס"ק קב. וכ' שם ס"ק קג מהפרמ"ג, שיש להיזהר שלא תהיה נגררת על גבי קרקע, ואף לא תלויה מעל השולחן.

71)  ספר-המנהגים, וש"נ בעניין השומעים. 'אוצר' עמ' רנה. צריך חיפוש הטעם שלמנהגנו כופלים לג' חלקים דווקא (למנהג העולם מקפלים לחלקים רבים, יריעה ע"ג יריעה - לוח דבר בעתו).

72)  'התקשרות' גיליון לו עמ' 14. וראה שו"ע אדה"ז סי' ריג ס"ז, וכף-החיים שם סוס"ק כב.

73)  שם. וראה בכף-החיים שם ס"ק קב ובשו"ת מהרי"ל, מהדורת מכון-ירושלים, ס"ע נו. 'אוצר' עמ' רנה.

74)  ראה שו"ע סי' תר"צ ס"ג-ו ונו"כ, משנה-ברורה שם ס"ק יט.

75)  ספר-המנהגים שם, וש"נ. בדרך-כלל היה הרבי מכה ברגלו (הימנית או השמאלית) בכל 'המן', ובמקום שנזכר באיזה תואר היתה ההכאה מורגשת יותר ובמשך זמן רב יותר. לפעמים הכה יותר חזק ב'המן' שניגנו בו או ב'המן בן המדתא' (ראה ב'אוצר' עמ' רנז, וב'התקשרות' בשנים קודמות).

הרבי הפגין הנאה וחייך בשעה שהילדים היו מרעישים ב'הכאת המן', וכמה פעמים דיבר בשיחותיו נגד הגבאים החוששים מ'בילבול' הילדים ומגבילים אותם, וכן נגד המכים 'בעל כרחם' בקול דממה דקה... ('אוצר' שם).

76)  ספר-המנהגים שם, 'אוצר' עמ' רנח, וש"נ.

77)  'לוח כולל חב"ד', כף-החיים סי' תר"צ ס"ק צו מבן-איש-חי. וראה 'אוצר' שם.

78)  ספר-המנהגים שם. (במג"א סי' תר"צ ס"ק יז מס' מטה-משה, ועוד - 'האגרת הזאת' בלבד). המו"ל ד'לראות את מלכנו' מסר, שבכל השנים שבדק בוידיאו - נענע הרבי את המגילה במקומות אלו ח' פעמים.

79)  ספר-המנהגים שם, וש"נ. וראה שלל הגירסאות המובאות ב'טור השלם'.

80)  לוח כולל-חב"ד. כן משמעות לשון אדה"ז בסידורו שלא הביא עניין כריכת המגילה, כדעת סדר-היום, המג"א וסיעתם שאין קפידא מתי לכורכה, ומבאר זאת ע"פ נגלה וע"ד החסידות - משיחת פורים תשט"ז, מוגה, 'שערי המועדים – פורים' סי' נו, עיי"ש. והמסקנא – שעדיף [בהנחת השיחה  ('התוועדויות' תשט"ז ח"ב ס"ע 157) הדגיש הרבי שהציבור ינהג כך, וכן העתיק ב'אוצר' עמ' רסא, אבל בשיחה המוגהת לא הזכיר זאת, ומשמע שזה נוגע גם לש"ץ] להשאיר את המגילה פתוחה עד אחר ברכה אחרונה, שע"י זה ימשיכו ענייני המגילה להאיר בגילוי. [הרבי עצמו החל, בדרך-כלל, לגלול את המגילה עם סיום הקריאה, והמשיך בכך בשעת הברכה ('אוצר', עיי"ש), אבל כמובן זה אינו הוראה לרבים].

81)  ע"פ שו"ע אדה"ז סי' ח ס"ג.

82)  ברמ"א סי' תרפ"ט ס"ב, מג"א סי' תרצ"ב ס"ק ה ופרמ"ג בא"א שם ועוד, פסקו שיברכו "לשמוע מגילה", והפר"ח סי' תרפ"ט (ובליקוטים) חולק ע"ז וס"ל שחייבות גם בקריאה ויברכו כרגיל. י"א שהרבי היה קורא את המגילה לנשים בבית הרב, ובירכו לעצמן 'על מקרא מגילה'.

83)  רמ"א סי' תרצ"ב סוס"א. ולדעת הב"י מסיק בכף-החיים סי' תר"צ ס"ק קכד שגם היחיד מברך. וכ' שכן פסקו הא"ר, מאמר-מרדכי ובן-איש-חי, וכ"פ גם הערוך-השלחן (תרצ"ב ס"ה, גם כ'מנהג העולם').

84)  ספר-המנהגים.

85)  רמ"א סי' תרצ"ה ס"א.

86)  אבל לא 'מגדול', 'אוצר' עמ' רעז.

87)  שו"ע ורמ"א סי' תרפ"ב ס"א, ושו"ע אדה"ז שנסמן לעיל הערה 61.

88)  ע"פ משנה ברורה (תרצ"ב ס"ק טו), כף החיים (שם ס"ק לז), נטעי גבריאל (פל"ב ס"א), ובפרט בהתאם למנהגנו בקשר לשופר ולולב (קונטרס 'בירורי מנהגים - מועדים' להרב שבתי שי' פרידמן, צפת תשס"ו עמ' 181, עיי"ש).

89)  לוח כולל-חב"ד (וצ"ב אם נכתב כך בשנים שהרבי הגיה את הלוח, וכן אם אכן כל מה שהרבי לא מחק שם, נקרא 'מוגה'). לדעת המג"א סי' תרצ"ד זהו זמן נתינתה לכתחילה.

90)  כן נהג תמיד המוהל הרה"ח ר' יעקב-יוסף רסקין ע"ה ('התקשרות' גיליון מ עמ' 18), כדעת תה"ד סי' רסו, ב"י בבדק-הבית יו"ד סו"ס רס"ב, שו"ת הרדב"ז ח"א סי' רנא, הפר"ח והגר"א סו"ס תרצ"ג והפרמ"ג סו"ס תרפ"ז, מנהג פרנקפורט שהובא בהגהה במהרי"ל  דלהלן, ומנהג הספרדים כמובא בכף-החיים סי' תרצ"ג ס"ק ל. בלוח כולל-חב"ד כתב למול לפני קריאת המגילה, ע"פ הרמ"א שם ממהרי"ל, וכן מנהג העולם האשכנזים כמ"ש המשנ"ב סו"ס תרפ"ז מהח"א. וראה מהרי"ל עמ' תכו, וש"נ. אוצר-הברית ח"א עמ' רעח.

יש נוהגים לקרוא לתינוק 'מרדכי', נסמן בנטעי-גבריאל עמ' צה.

91)  ספר-המנהגים שם, 'אוצר' עמ' רסח, וש"נ.

בדבר מי שאין לו מגילה אם יברך 'שהחיינו', דן בזה בקונטרס 'בירורי מנהגים - מועדים' (הנ"ל הערה 88) עמ' 192. וע' גם בשערי הל' ומנהג או"ח ח"א עמ' רסא (והרי בדבר שאינו מצוי אין בו מנהג).

92)  בסידורי תהילת ה' נדפס (לא מאדה"ז): "ומחזירין הספר-תורה וקוראין המגילה". אך משנת תשל"ח ואילך נוספה שם בשולי הגליון הערה שמנהגנו כנ"ל. בס' שער-הכולל פי"א אות כב סעי' ה, ובס' חקרי-מנהגים עמ' רכג נתבאר טעם ומקור מנהגנו, עיי"ש. וראה 'אוצר' עמ' רסז. מנהג-ישראל-תורה סו"ס תרצ"ג.

93)  שער-הכולל שם אות כג.

94)  'שערי-המועדים - פורים' עמ' קמה.

95)  'התקשרות' שם.

96)  שו"ע סי' תרפ"ז ס"א ונו"כ.

97)  שו"ע ורמ"א סי' תרצ"ה ס"ד.

98)  כדעת הרמ"א סי' תרצ"ו ס"ו. כן הורה הרבי לפרסם שלא ישלחו לו, בשנת האבלות על אמו (תשכ"ה) – נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פל"ה הע' יט (מהרה"ח רי"ל שי' גרונר, ודלא כמ"ש בס' שבח-המועדים (תשנ"ג) פי"ד ס"ג). וכן על שאר קרובים תוך ל' – הוראת הרבי בשנת האבלות על הרבנית (תשמ"ח) – שם בשו"ת שבסוף הספר סי' ב.

99)  שו"ע ומ"א סי' תרצ"ו ס"ב, מספר-חסידים סי' תשי"ג ומהרי"ל הלכות פורים (מהדורת מכון ירושלים עמ' תלב). גשר-החיים ח"א עמ' רכח. רסא.

100)  לוח כולל-חב"ד, משו"ע סי' תרצ"ד ורמ"א סו"ס תרצ"ה.

101)  ישעיה נז,טו. רמב"ם פ"ב מהל' מגילה הי"ז.

102)  ספר-המנהגים שם. הרבי היה נוהג לשלוח בכל שנה לכהן, לוי וישראל קבועים. המשלוח הכיל: אוזן-המן ממולא פרג, פרי ובקבוק יי"ש - הרה"ח רי"ל גרונר, 'התקשרות' שם.

103)  ראה שדי-חמד 'אסיפת דינים - מערכת פורים' סוס"ו, מובא בלקוטי-שיחות כרך ל"ג עמ' 118 ועוד, וכן באחרונים. אך א"צ כדין שליחות ממש, וכמובא בסה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 302 ולהלן שמנהג ישראל לשלוח מנות ע"י התינוקות. וראה גם 'אוצר' עמ' עדר.

104)  וכן שולחים על-ידיהם משלוח מנות, ספר-השיחות תשמ"ח ח"א שם. ובמיוחד מתנות לאביונים, ראה בס' קדושת-לוי, קדושה שנייה. 

105)  'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 561.

106)  כמובא בשו"ע, רמ"א או"ח סו"ס תרצ"ו, שבשביל מנהג זה התירו כמה עניינים - 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1239, ועוד. ע"ד הצגות לבנות בפורים - ראה היכל-מנחם כרך ב עמ' קמה.

בלקוטי-שיחות כרך ל"א עמ' 279 נדפסה שיחה שבה דיבר הרבי נגד מה שילדים משחקים בהתלהבות את תפקיד 'המן', לשם פרסים וכדומה (והסביר שאין זה חינוכי שלפי-שעה בגלל פרסים מתנהגים כגוי ח"ו). בדף "המעשה הוא העיקר" שיצא לאור בבית חיינו נעתק הנושא לשלילה מוחלטת של תפקיד זה, והגיב על כך הרבי: "אם כן - אין זו הצגה כלל", והכוונה שאי-אפשר בלא"ה, אבל יש לעשות זאת רק "בקול  ענות חלושה".

107)  שיחת ש"פ תרומה, ו' אדר תש"מ.

108)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 484.

109)  ספר-המנהגים שם, ולוח כולל-חב"ד, משו"ע או"ח תרצ"ה ס"ב בהג"ה.

בספר-המנהגים שם הביא הרבי סתירה לכאורה בדעת אדה"ז אם יש חיוב לאכול פת בפורים, עיי"ש.

110)  הרמ"א שם כ' שרוב הסעודה צ"ל ביום, אבל אצל רבותינו רק התחילה ביום, ועיקרה היה בליל ט"ו – שיחת פורים תשי"ט.

111)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' קפח סעיף יז.

112)  רמ"א שם. וראה הערת הגהמ"ח שו"ת מנחת-יצחק ע"ז בלוח דבר בעתו.

113)  רמ"א שם. ולהעיר ש"שלושים יום לפני הרגל", שבהם דורשין בהלכות פסח, מתחילים "מפורים ואילך" (שו"ע אדה"ז סי' תכט ס"א).

114)  'שערי-המועדים - פורים' סי' י.

115)  תורה-אור צח,א. ספר-המנהגים שם ובעמ' 38, וש"נ. ועד"ז באג"ק ח"כ עמ' קסז.

ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 454 ,391, תש"נ ח"א עמ' 135 ובכ"מ איתא שאין בפורים את ה'שוטרים' שצ"ל ביו"ט כדי למנוע היפך הקדושה כנפסק ברמב"ם וטושו"ע, כיוון שישנה ההבטחה שבוודאי לא יהיה מזה עניין בלתי-רצוי. מאידך, ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1180 מזרז לשלול לגמרי בפורים ענייני ד' כתות שאינן מקבלין פני שכינה, שסימנן חשמ"ל [חנפים, שקרנים, מספרי-לשון-הרע, לצים].

116)  ראה ספר-המנהגים עמ' 58, 'אוצר' עמ' רעז.

117)  'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 372. אמנם היו פעמים שהורה הרבי לקיים 'עד-דלא-ידע' כפשוטו [אך ביחס לבחורים היתה הסתייגות מכך גם לפני ה'גזירה', ראה 'התוועדויות' תשי"ב ח"ב עמ' 45, וכמובן לאחריה גם כשהורה כנ"ל, כגון בפורים תשל"א] וה'גזירה' הידועה להגבלה ב'משקה' נדחתה על-ידו לאותה שעה. וכנראה לזה הכוונה בשיחת ש"פ שמיני תשמ"א (הקטע השייך לזה נעתק גם בס' 'אשכילה בדרך תמים' עמ' 181). וראה 'אוצר' עמ' רצ, ובכרך אלול-תשרי עמ' שסט-שע בקשר לשמחת-תורה.

118)  ספר השיחות תשמ"ט כרך א, עמ' 335.

119)  'התועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1420 ואילך. בספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 351 הציע הרבי לערוך ג' התוועדויות בקשר לימי הפורים, כדי שיהיו באופן של 'חזקה', עיי"ש.

120)  כמפורש בכ"מ, ומהם במענה ב'יחידות' שנדפס בס' היכל-מנחם כרך ג עמ' רנח.

121)  כגון 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1478.

122)  ביאור העניין במכתבו שנדפס ב'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 980.

123)  'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1426.

124)  ספר-המנהגים שם, וראה ב'אוצר' עמ' רעט-רפג.

125)  שו"ע אדה"ז סי' תכט ס"א. ראה 'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 977, תשד"מ ח"ב עמ' 1280, תשמ"ח ח"ב עמ' 303, תנש"א ח"ב עמ' 399 ,339, ועוד.

126)  (ספר-הניגונים, ניגון כד) שיחת פורים תשל"ב. לפעמים נזכר פורים בין הזמנים שבהם ניגנו את ניגון 'ארבע הבבות' של אדה"ז (שם, ניגון א). הרבי ציווה בקביעות לנגנו לקראת סיום התוועדויות הפורים, ואחריו 'ניע זשוריצי'. פעמים שציווה לנגן גם 'קול ביער' (שם, ניגון כג) - 'אוצר' עמ' רצב-ג. ולהעיר שהפעם האחרונה שניגנו 'ארבע בבות' לפני הרבי היתה בסיום התוועדות ש"פ שמות, ערב כ"ד טבת תשמ"ט, ראה 'התקשרות' גיליון תקל"ז עמ' 14 וגיליון תקצ"ה עמ' 18.

127)  לקוטי-שיחות כרך כ"ט עמ' 423.

128)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע סי' תרצ"ו ס"ג, רמ"א סי' תרצ"ה ס"ב. אך בשיחות-קודש תשכ"ז ח"א עמ' 482 איתא, שכיוון שצ"ל לפנים משורת הדין, צריך שתהיה הרבה שמחה, עיי"ש.

129)  לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 1274. ומבאר: אף שבנוגע לקריאת המגילה אמרו שאינה נקראת אלא עד ט"ו בחודש, אבל הציווי "מרבין בשמחה" נוגע לכל ימי החודש, וכלשון חז"ל "משנכנס אדר", וכמו שנאמר: "והחודש אשר נהפך להם". ואם כן... כאשר השמחה היא באותה המידה שבימים הקודמים, בלי הוספה וריבוי, אינה שלימות השמחה, כיוון שנתיישנה (שלכן לברכת חתנים צריך בכל פעם 'פנים חדשות').

130)  'אוצר' עמ' רפו, מסיום שיחות פורים תשד"מ ותשמ"ה, ומשיחת ש"פ פרה תשמ"ה.

131)  שם, משיחת פורים תשמ"ו.

132)  שיחת ש"פ פרה תשל"א.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)