נושאים נוספים
	התקשרות גליון 761 - כל המדורים ברצף
	להמשיך את האין-סוף לשכל וללב האנושיים
	לא להיות יהודי גלותי
	מקבציאל – הוראות בענייני תורה, הלכה ומנהג
	פרשת משפטים
	שם מצורף
	הלכות ומנהגי חב"ד

כיצד ניתן להבין את הוראת התורה לגבי מצוות ודינים המובנים בשכל והיגיון, שיהיו מובנים גם בלב? * מבין שלושת הסוגים שבמצוות, משפטים עדות וחוקים, לכאורה מתאים היה להדגיש את ה'שימה בלב' בחוקים, שהוא חידוש גדול יותר? * ומה ההסבר של פנימיות התורה לפסוק "ואלה המשפטים" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. מתחיל בפרשתנו – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם":

"משפטים" – הוא עניין התורה, שלמעלה מעניין המצוות, כי "אורייתא וקודשא-בריך-הוא כולא חד"¹, ועל זה נאמר "אשר תשים לפניהם", דקאי על פנימיות אין-סוף (כמבואר בתורה אור²), שמצד עניין הפנימיות אין מקום להתחלקות, אלא "כולא חד".

והעניין בזה:

מצוות – הם "איברים דמלכא"³, ובחינת מרכבה, בדוגמת מרכבה שהיא בטלה לרוכב ואין לה רצון ותענוג משלה כלל, אבל אף-על-פי-כן הרי זה רק מרכבה, ולא הרוכב, שאינה מיוחדת עם הרוכב;

למעלה מזה הוא עניין התורה, שנוסף על מעלתה בעניין המצוות גופא, שרמ"ח פיקודין הם רמ"ח איברים^{שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.}, ואילו התורה היא בחינת המוח שלמעלה משאר האיברים, ישנה גם המעלה מצד התורה עצמה, שלמעלה מעניין המצוות והאיברים – ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" ("ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין"⁴).

ב. כל עניין בפנימיות התורה מתבטא גם בנגלה דתורה, וכן הוא בעניין "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שישנו גם בנגלה דתורה.

ובהקדמה:

איתא בגמרא⁵: "מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, שנאמר כו' . . ומניין עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר כו' . . ומניין שחייב להראות לו פנים (ללמדו לתת טעם בדבריו), שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (צריך אתה לסדר ולשום לפניהם טעם המיישב תלמודם).

כלומר: החיוב "לשנות לתלמידו עד שילמדנו" ו"עד שתהא סדורה בפיהם" – למדים מפסוקים אחרים, ויש מקום לקא-סלקא-דעתך שיכולים להסתפק בכך; ועל זה בא הלימוד מהכתוב "אשר תשים לפניהם", "שחייב להראות לו פנים", "לסדר ולשום לפניהם טעם המיישב תלמודם".

ג. דין זה הובא גם בשולחן ערוך רבינו הזקן (שמעלתו על שולחן ערוך הבית-יוסף היא, שמביא גם הטעם לכל הלכה, כמבואר בהקדמת השולחן-ערוך), בהלכות תלמוד תורה⁶, אלא שרבינו הזקן מוסיף: "(צריך אתה לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם) ומשימו בלבם"⁷.

ולכאורה הוספה זו אינה מובנת כלל, שהרי המדובר הוא בעניין של הבנה בשכל, ומהי השייכות ללב ("ומשימו בלבם"), שהוא משכן המדות?

[. .] אך העניין – כמו שכתוב במאמר "פתח אליהו"⁸ "חכמה מוחא . . בינה לבא כו'":

ידוע⁹ החידוש של בינה על חכמה – שחכמה היא נקודה בלבד, מה שאין כן בינה ענינה פירוט העניין לפרטיו, עד שנקלט באדם בפנימיותו. וזהו "בינה לבא", כי הבחינה על קליטת השכל בפנימיות האדם, היא, דווקא על-ידי המשכתו גם במדות שבלב, וכמאמר¹⁰ "אין חכם כבעל הניסיון".

וכידוע בעניין "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים גו'"¹¹ – שלא די בעצם הידיעה ש"הוי' הוא האלקים", אלא צריך להיות ההשבה אל הלב, והשבה זו היא המאמתת שגם הידיעה היתה ידיעה אמיתית.

[. .] ולכן:

כאשר רבינו הזקן מבאר אופן הלימוד עם התלמידים – כותב לכל לראש: "שונה וחוזר הדבר כמה פעמים"⁶,

– [במכילתא¹² איתא "שנה ושלש ורבע (ד' פעמים) עד שילמדו", כיוון שכך היה סדר הלימוד אצל משה רבינו¹³, אבל רבנו הזקן כותב "כמה פעמים", כשם שבגמרא נאמר רק "לשנות לתלמידו עד שילמדנו" (מבלי לפרט מספר הפעמים) – כי, מצד מיעוט הדורות יש צורך לחזור ולשנות יותר פעמים.

ועל דרך החילוק בין המשנה לברייתא, שהמשנה נכתבה באופן ד"לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה"¹⁴, ונכללים בה כל העניינים שנתפרשו לאחרי זה בברייתא (וכמאמר אילפא¹⁵ "אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ור' אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין כו'"), אלא שמצד מיעוט הלבבות כו' הוצרכו לפרש הדברים בברייתא באריכות יותר. ועל דרך זה הוא החילוק בין המכילתא לגמרא] –

ועד שמסיים: "ומשימו בלבם", היינו, שהסברת וקליטת העניינים בפנימיות צריכה להיות עד כדי כך שיביא גם לידי עניין הנוגע למדות שבלב, שזוהי נטיית השכל לזכות או לחוב.

ד. אך¹⁶ לכאורה אינו מובן מדוע הדין ד"אשר תשים לפניהם" (ללמד את טעם ההלכה) נאמר ביחס ל"משפטים" דווקא, ולא בחלק אחר בתורה, שבו החידוש שבדבר גדול יותר:

ידוע¹⁷, שכללות התורה נחלקת לג' חלקים – משפטים, עדות וחוקים: משפטים הם המצוות שהשכל מחייבם (כמאמר רז"ל¹⁸ "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה כו'", וכמו שכתוב¹⁹ "מלפנו מבהמות ארץ"); עדות הם המצוות שהשכל אינו מחייבם מצד עצמו, אבל אף-על-פי-כן הם מתקבלים על השכל, כמו המצוות שהם "זכר ליציאת מצרים", שהרי מתקבל בשכל שיש להודות להקב"ה על יציאת מצרים ולא להיות כפוי טובה; ואילו חוקים הם מצוות שאין להם מקום בשכל כלל, שהרי מצד השכל – "אומות העולם מונין את ישראל כו'"²⁰, אלא ש"חוקה חקקתי גזירה גזרתי"²¹.

והנה, על-פי שכל, הדין ד"אשר תשים לפניהם" שייך יותר בנוגע למשפטים, או אפילו בנוגע לעדות – דכיוון שהם עניינים שניתנו בשכל, יש יותר מקום "להראות לו פנים" ולהסבירם בשכל; מה שאין כן בחוקים שלא ניתנו להבנה בשכל האדם, לא שייך כל כך עניין "להסביר לו פנים". אבל האמת היא, שהדין ד"אשר תשים לפניהם" הוא בכל חלקי התורה, גם בחלק החוקים, שצריך להסביר ולפרט את כל דיני החוקים על כל הפרטים שבהם.

ואם כן, אינו מובן: מדוע כתבה התורה הדין ד"אשר תשים לפניהם" בשייכות למשפטים, שמהם אי אפשר ללמוד בנוגע לעדות ולחוקים – לכאורה היה ראוי יותר לכתוב דין זה בשייכות לחוקים, ובמילא היינו יודעים זאת בקל-וחומר גם בנוגע לעדות ולמשפטים?

[ואין לתרץ שמה שכתוב כאן "משפטים" קאי על כללות דיני התורה (כפי שמצינו בכמה מקומות שכללות דיני התורה נקראו בשם השייך בעיקרו לסוג אחד בלבד²²) – שהרי אנו רואים שבכל המשך הפרשה מדובר אודות דינים שיש להם מקום בשכל].

ה. אמנם, קושיא זו היא בפירוש הפסוק "אשר תשים לפניהם" על-פי נגלה דתורה; מה שאין כן לפירוש פנימיות התורה, ש"לפניהם" קאי על פנימיות אין סוף (כנ"ל), הרי מובן שהחלק בתורה שבו צריך להבהיר עניין זה הוא חלק המשפטים דווקא:

בנוגע לחוקים – כיוון שאין להם מקום מצד השכל, ועד ש"אומות העולם מונין את ישראל": כיצד עושים אתם מעשים כאלו שאין להם מקום בשכל, אפילו בשכל שלכם, הרי מובן, שקיום החוקים הוא רק מצד התקשרותם של ישראל עם פנימיות אין-סוף;

אבל בנוגע לעדות, ובפרט בנוגע למשפטים – הרי כיוון ש"אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול כו'", יש צורך להבהיר שקיום המצוות הוא "לפניהם", שכן, הן אמת שאלמלא לא ניתנה תורה היינו מקיימים המצוות מצד השכל, הרי זה רק אלמלא לא ניתנה תורה, אבל לאחר שניתנה תורה – תובעת התורה שגם קיום המשפטים יהיה (לא מצד השכל, אלא) מצד התורה – "לפניהם".

וזהו שמאריך כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר²³, שתובעים מכל אחד ואחד שני עניינים: מחד גיסא תובעים שקיום החוקים יהיה מתוך עריבות ("געשמאַק") כמו קיום המשפטים (כפי שאנו רואים שכאשר אדם עושה דבר על-פי שכל, יש לו "געשמאַק" בדבר); ומאידך גיסא תובעים שקיום המשפטים יהיה מצד קבלת-עול כמו קיום החוקים.

ודווקא על-ידי עניין זה – המשכת עניין "לפניהם", פנימיות אין סוף, עד למטה מטה, בעניין המשפטים, שהם עניינים שבשכל אנושי, ועד לעניינים שמתאימים אפילו על-פי שכל הבהמה ("מלפנו מבהמות ארץ") – באה לידי פועל תכלית הכוונה, כיוון ש"נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן"²⁴.

וזהו גם הקישור בין פירוש החסידות (ש"לפניהם" קאי על פנימיות אין-סוף) לפירוש שבגמרא ובשולחן ערוך ("שחייב להראות לו פנים")²⁵ – כי גם על-פי נגלה העניין ד"לפניהם" הוא המשכת עניני התורה בהשגה והסברה ממש, ועד שיומשך גם במדות שבלב (כנ"ל מהלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן), ו"עד שתהא סדורה בפיהם", דקאי על אותיות הדיבור שהם בחינה תחתונה – שגם בבחינה זו צריך להיות המשכת התורה, כמו שכתוב²⁶ "כי חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה"²⁷.

ו. וממשיך בכתוב²⁸, "כי תקנה עבד עברי גו' ובשביעית יצא לחפשי חנם":

"ובשביעית" – קאי (בכלל) על אלף השביעי²⁹, כללות הגילוי דלעתיד, שאז יקויים היעוד³⁰ ד"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'", וכפירוש אדמו"ר האמצעי³¹ ש"אפילו בהמות וחיות יכירו את בוראם".

[וכבר היה לעולמים מעין זה, כידוע הסיפור³² אודות הבעל שם טוב, שהתפלל בשדה, והעיזים נעמדו על רגליהן כו', כיוון שתפילתו חדרה גם בהן ("עס האָט זיי דערנומען"), עד שנתבטלו ממהותן: "זיי זיינען געוואָרן אויס ציגן"].

וכיצד נעשה גילוי זה – על-ידי הקדמת העבודה ד"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", המשכת עניין "לפניהם" (פנימיות אין-סוף) גם למטה, עד למדריגת חיות ובהמות ("מלפנו מבהמות ארץ"), ועל-ידי העבודה "כי תקנה עבד עברי" (כפי שיתבאר לקמן) במשך התקופה ד"שש שנים יעבוד", דקאי על "שית אלפי שנין"³³.

וזהו ביאור כללות המשך העניינים בפרשיות אלו: תחילה – העניין של מתן תורה, המשכה מלמעלה למטה; לאחרי זה – תכלית הכוונה – העבודה מלמטה למעלה, החל מעניין המצוות: "לא תעשון אתי גו'" ו"מזבח אדמה תעשה לי גו'", ועד לעניין התורה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שעל-ידי זה נעשה עניין הייחוד ועד לייחוד של המטה ביותר; ולאחרי זה ועל-ידי זה באים לידי הגילוי ד"וראו כל בשר גו'" – "ובשביעית גו'".

(מהתוועדות ש"פ משפטים, מבה"ח אדר ה'תשכ"א. 'תורת מנחם' כרך ל עמ' 107-112, בלתי מוגה)

__________________________

1)    זהר הובא בתניא פ"ד, רפכ"ג. וראה זהר ח"א כד, א. ח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו (כא, ב). תכ"ב (סד, א). ועוד.

2)    פרשתנו עה, ג.

3)    ראה תקו"ז ת"ל (עד, סע"א). תניא שם.

4)    תניא שם (כח, סע"ב).

5)    עירובין נד, ב (ובפרש"י).

6)    פ"ד הי"ח.

7)    ראה גם תו"מ סה"מ אדר ע' ח. שם ע' יט הערה 21.

8)    תקו"ז בהקדמה (יז, א).

9)    ראה תניא פ"ג.

10)  ראה עקידה פ' נח. מעבר יבוק ש"ב. וראה גם תו"מ חכ"ד ע' 273. וש"נ.

11)  ואתחנן ד, לט. וראה אוה"ת שם. ועוד.

12)  ריש פרשתנו.

13)  ראה עירובין שם. הובא בפרש"י עה"ת ס"פ תשא (לד, לב).

14)  פסחים ג, ב. וש"נ.

15)  תענית כא, א. וש"נ.

16)  בהבא לקמן – ראה גם מכתב כ' שבט שנה זו (אג"ק ח"כ ס"ע קמה ואילך).

17)  ראה רמב"ן ואתחנן ו, כ. הנסמן בתו"מ סה"מ תמוז ס"ע יג.

18)  עירובין ק, סע"ב.

19)  איוב לה, יא. וראה עירובין שם.

20)  פרש"י ר"פ חוקת.

21)  תנחומא חוקת ג. במדב"ר רפי"ט.

22)  ראה גם סד"ה ויקם עדות ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ריש ע' 58).

23)  ד"ה למען דעת תר"ץ פ"ה (סה"מ קונטרסים ח"א פד, א). ד"ה הוי' לי בעוזרי תרצ"א (תרפ"ז) פ"ג (שם קפ, סע"א. תרפ"ז ע' רג). סה"מ אידיש ע' 46. ועוד.

24)  ספר יצירה פ"א מ"ז.

25)  ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 895 ואילך.

26)  משלי ד, כב.

27)  עירובין נד, רע"א.

28)  פרשתנו כא, ב.

29)  ראה תו"א פרשתנו עו, א.

30)  ישעי' מ, ה.

31)  תו"ח תולדות טז [קנז], א. בשלח רפ, א (בהוצאה החדשה – ח"א קצה, ד). תצוה תעה, ב. תפב, א (שם – ח"ב שכה, ב. שכט, ב). מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"א ע' רסט. נ"ך ע' שפא. ועוד.

32)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סשנ"א. וש"נ.

33)  ר"ה לא, א. וש"נ. וראה תו"א שם.