חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:50 זריחה: 5:35 ט"ז בסיון התשע"ט, 19/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

נשיקה חסידית
ניצוצי רבי

נושאים נוספים
התקשרות גליון 760 - כל המדורים ברצף
החידוש במתן תורה: המשכת העצמות בעולם
ה"בר-מצווה" של כל ישראל
נשיקה חסידית
פרשת יתרו
הרבנית חיה מושקא נ"ע
וידוי בקריאת שמע שעל המיטה / ברכת ציצית וכוס הרבי
ציוני שאר צדיקים
הלכות ומנהגי חב"ד

איך אפשר להחליף נשיקה של אב לבן במאמר חסידות? * כשהרבי הרש"ב עודד את הרבי הריי"צ על האור המאיר אצלו בלילה * עם גודל חשיבות אהבת אב לבנו על-פי תורה, נאסר על אב לנשק את ילדיו בבית-הכנסת * כיצד נהג הרבי במזוזה, ספר תורה ותפילין * ומה מנהג חב"ד לגבי נישוק המצות, ארבעת המינים ושאר מצוות

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

סח כ"ק אדמו"ר נשיא-דורינו בימי ה'שבעה' לפטירת חותנו, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (לקוטי שיחות כרך א, עמ' 138. תורת מנחם כרך א, עמ' 4):

כשהיה הרבי ילד, בשנת תרמ"ד, דר אביו, הרבי (מוהרש"ב) נ"ע, בדירה בת שני חדרים. חדר אחד שימש כחדר השינה, ובחדר השני ישב ולמד יחד עם הרב הגאון והרב החסיד ר' יעקב מרדכי בעזפאלאוו. שם גם עמדה עריסתו של הרבי. הרבי היה יפה תואר ופניו האירו.

פעם, תוך כדי הלימוד, מאוחר בלילה, ראה הרי"מ את הרבי ישן, והחל לדבר עם הרבי נ"ע על כך שמראה וזיו הפנים מוכיח על טהרת המחשבה וכו'. נתעורר אז רצון חזק אצל הרבי נ"ע להעניק נשיקה לרבי. חלף במוחו רעיון שבבית המקדש הביאו, נוסף על הקורבנות, גם כסף זהב וכו' לבדק הבית, והחליט להחליף את הנשיקה במאמר חסידות. אז כתב את מאמר החסידות דיבור-המתחיל מה רבו מעשיך. בשנת תרנ"ב נתן את הכתב לרבי במתנה, באמרו: זו נשיקה חסידית, ובמשך הזמן אספר לך. בשנת תרנ"ו – סיפר לו את כל המעשה.

"נשיקה" שהיתה לסמל וחינוך של נשיא בישראל

את הסיפור לפרטיו שמע הרבי נשיא-דורנו מכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ביום ב' כ"ו בניסן תרצ"א והנציחם ברשימותיו ('תורת מנחם – רשימת היומן' עמ' קצא). לימים התבטא הרבי, כשסיפר שוב סיפור זה (ביו"ד שבט תשכ"ב – תורת מנחם כרך לג עמ' 32): הסיפור שמעתי מהרבי הנשיא בסיבה מסויימת.

באותה הזדמנות התעכב הרבי וביאר: א) את תוכן עניין החלפת הנשיקה במאמר חסידות. ב) [ודווקא] במאמר המבאר את עניין "מה רבו מעשיך". לפני-כן התייחס גם לפרט המצוין בסיפור על מגוריו של הרבי נ"ע בדירה בעלת שני חדרים ("למרות שהיה זה כמה שנים לאחרי החתונה, וכבר היה בזמן הנשיאות – היו יכולים להסתפק בדירה של שני חדרים, ושם לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב").

נקודת הביאור: עניין הנשיקה, ובפרט מאב לבן, מצביע על אהבה הבאה מעצם הנפש. למרות זאת החליפה במאמר חסידות, כי יש בה עניין נעלה יותר – העניין ד"מה רבו מעשיך"; ומזה נמשך אחר כך בכל ימי חייו, ו"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ליתר פירוט:

אהבת האב לבן היא לא רק טבע בני-אדם, אלא כן הוא על-פי תורה. ראיה לדבר מנוסח התפילה (בפיוט "היום הרת עולם" בתפילת מוסף דראש-השנה), "רחמנו כרחם אב על בנים". כלומר, גם למעלה אי-אפשר למצוא עניין נעלה שיעורר למעלה יותר מהיחס של אב ובן. ולכן נקבע שעניין התעוררות רחמים למעלה הוא בצירוף התואר "אב": "אב הרחמים" או "אב רחמן", מכיוון שרחמי האב על הבן הם הרחמים היותר גדולים. וזאת משום שעל-פי תורה, מציאות הבן היא מציאות האב לאמיתה, וכדרשת חז"ל על פסוק "תחת אבותיך יהיו בניך". ומכל זה מובן גודל העילוי שבנשיקה של אב לבן, ובפרט מנשיא בישראל לנשיא ממלא-מקומו.

אף-על-פי-כן – המשיך הרבי וביאר – החליף אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע את הנשיקה במאמר חסידות, חילוף שהוא באופן של עלייה לדרגא נעלית יותר:

מאמר חסידות הוא לכאורה עניין של שכל, הבנה והשגה; ואילו נשיקה באה מעצם הנפש שלמעלה מדיבור, למעלה גם מדיבור של תורה. אמנם, החלפת הנשיקה במאמר חסידות מלמדת שבמאמר חסידות ישנו עניין נעלה יותר מהמקום שממנו באה הנשיקה.

והיכן מתלבש העילוי שבמאמר חסידות? – בעניין "מה רבו מעשיך", המלמד על כוח הבורא – לא מגדלות הנבראים, אלא מהריבוי שבהם.

לאחר שפירט והרחיב בעניין "מה רבו מעשיך", הוסיף הרבי:

ובאופן כזה היה החינוך ("בוצין בוצין כו'"), שהנשיקה שהיתה צריכה לבוא מהאב לבן, מנשיא לנשיא, שזהו ענין העצם כו', באה לידי ביטוי באופן נעלה ביותר בענין ד"מה רבו מעשיך". ובזה נתלבש העצם, וכן נמשך לאחרי-זה במשך כל ימי חייו באופן עבודתו בחיים חיותו בעלמא דין.

פרט ראוי לציון: בעת שסיפר הרבי סיפור זה ביו"ד שבט תשכ"ב, נשנק קולו מהתרגשות.

בחבלי עבותות אהבה

בשיחה לעיל הדגיש הרבי את גודל מעלת הנשיקה מאב לבן, במיוחד כאשר היא ניתנת מנשיא בישראל לנשיא ממלא-מקומו. ואכן הדבר בא לביטוי במאורע המופלא הבא, כפי שהוא מתועד ברשימותיו של הרבי נשיא-דורנו ('תורת מנחם – רשימת היומן' עמ' רצד):

יום א', י"ב כסלו תרצ"ג

היום אמר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר [=מוהריי"צ] שליט"א: "בשביל החלום שחלמתי היום, הייתי צריך ליתן משקה. נשקני, ניתן משקה ונתחיל ללמוד חסידות".

חפצתי [– ממשיך הרבי נשיא-דורנו] לנשקו על היד, והראה לי על מצחו וכו', ואחר-כך נשקני על הלחי.

[וזהו דבר החלום שחלם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ –] "אמר לי אאמו"ר [מהורש"ב נ"ע]: מדוע הנך בשברון-לב? (הרי) בביתך מאיר אור גם בלילה". הקיצותי.. והלכתי לחדר הספרים ומצאתי [=אותך] מעיין בספר [ואז הבנתי כוונת אאמו"ר שבביתי יש אור בלילה...].

ביטוי לאהבה מורגשת או סימן בלבד

בהזדמנות מסויימת (התוועדות שבת קודש פרשת שמות תשכ"ה – לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 9), דיבר הרבי על מעלת קריאת שם (לגבי הנאמר ש"מנאן בשמותם") שמבטאת אהבה גדולה ביותר, יתרה על אהבה המתבטאת בחיבוק ונישוק. שכן זו האחרונה שייכת דווקא כשהאהוב חש בכך, כמו בשעה שהוא ער ולא כשהוא ישן; מה שאין כן אהבה המתבטאת בהזכרת השם, לא חשובה ידיעת והרגשת האהוב, לכן שייכת היא גם בריחוק מקום מן האהוב, אף כשאינו יודע כלל שמזכירים את שמו.

ארבע שנים לאחר מכן, בש"פ וארא תשכ"ט, הוסיף הרבי ביאור לשיחה זו ואף הגיהה (ונדפסה כ"הנחה בלתי מוגה" בתור הוספה מיוחדת לליקוטי שיחות כרך ו, עמ' 415-413).

במרכז עמדו שתי קושיות:

א) הרי מפורש בתורה שבכתב (ויחי נ, א): "וייפול יוסף על פני אביו גו' וישק לו" – והמדובר הוא לאחרי פטירתו של יעקב?

ב) מנהגם של ישראל הוא לנשק את מעיל הספר-תורה – והרי אין שייך לומר שמציאות המעיל (דומם) שייכת לאיזה הרגש – ואם-כן, הרי הוכחה ברורה, לכאורה, שביטוי אהבה של האוהב על-ידי (חיבוק ו) נישוק יש לו מקום גם באופן שאין האהוב מרגישו (כשהוא ישן – במכל-שכן ממציאות של דומם).

אגב, מסיפור ה'נשיקה חסידית' של אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – מסביר הרבי – "משם אין קושיא כל כך, כי יש לחלק בין נשיקה (בפועל) לרצון לנשיקה".

אלא יש ב' סוגי ואופני נשיקה, קובע הרבי, ובכך מיישב את התמיהות:

א) נשיקה הבאה מצד רגש של אהבה עזה ביותר: כאשר האהבה מורגשת בתוקף התפעלותה והתלהבותה, עד שאינה יכולה להתבטא בדיבור (דברי חיבה) – כי אותיות הדיבור, מכיוון שהם 'כלים', אינן יכולים להכיל אהבה רבה זו – אזי הוא מבטא אהבתו באמצעות הנשיקה.

וכזו, היות וכל ענינה הוא ביטוי אהבתו העזה לאהוב, שייכת דווקא כשהלה הוא ער ומרגיש את האהבה הנובעת ומתגלית לו על-ידי הנשיקה – ובדוגמת האהבה המבוטאת בהענקת מתנה או בדיבור דיבורים מסוג זה, שאינה שייכת אלא כשהאהוב מאזין לדבריו ויודע לקבל מתנתו (שלכן המתנה והדיבורים צריכים להיות לפי ערכו של המקבל).

ב) נשיקה הבאה רק בתור 'אות' ו'סימן' של קירוב ושל חיבה. וזו לא באה בהרגש מיוחד של התעוררות האהבה, ורק ביחס לקירוב (המסמן (קירוב) ידידות וחיבה) המתאים וצריך להיות בין שני האישים.

וכזו ,שהיא רק כעין סימן בלבד המורה על החיבה, לא נוגע בה הרגש האהוב, ולכן שייכת גם כשהלה ישן, ואפילו בזה שאינו בחיים או בדומם.

ומסיים הרבי:

בכמה עניינים מצינו, שדווקא בחינת ה'דומם' (שבנפש האדם) שלמטה מחלקי המדות והרגש, יש לו שייכות וקישור לבחינת ה'עצם' שלמעלה-מעלה מהם. ועל-פי זה יש לומר, שהטעם הפנימי לזה, שבנשיקה שהיא רק כעין 'סימן' וכו' אינו נוגע הרגש האהוב, הוא לפי שהחיבה המתבטאת על-ידה אף שאינה באה בהתלהבות, אלא באופן טבעי וקר, שייכת היא (בפנימיותה) לבחינת האהבה עצמית שלמעלה מעניין ה'הרגש' (ושהיא המתבטאת בהזכרת השם – כמבואר בלקוטי שיחות מש"פ שמות תשכ"ה).

ועל-פי זה יובן מה שמצינו דגם בנשיקת מעיל הספר-תורה מתבטאת חיבה גדולה ביותר (ראה ספר המאמרים תש"ט עמ' 87 סעיף ב') – אף שנשיקה זו היא כעין סימן בלבד – כי הרצון לבטא את החיבה באופן של 'סימן' על כל פנים, בא מצד האהבה עצמית שלמעלה מגילוי והרגש.

בבית-הכנסת – גם אהבת ילדיו נחשבת כ"שיתוף"...

נפסק להלכה שאסור לנשק בניו הקטנים בבית-הכנסת (רמ"א ושולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים ריש סימן צח). בכמה הזדמנויות התייחס הרבי לפסק-דין זה וביאורו, או ביאר על-פיו ענייני הלכה והשקפה. דוגמה לכך:

בש"פ ראה מבה"ח אלול תשט"ו (תורת מנחם כרך יד עמ' 285) התבטא הרבי:

בפירוש "אלקים אחרים" נכלל גם ענין השיתוף, שהרי בני-ישראל מוזהרים על השיתוף (דלא כבני נח שאינם מוזהרים עליו). וענין ה"שיתוף" הוא – שמשתפים להקב"ה ענין נוסף. ועל דרך זה בנוגע לתורה שהיא "תורה אחת" משום שהקב"ה הוא "הוי' אחד" – שמשתפים לתורה ענין נוסף.

דוגמא לדבר: הדין שאסור לנשק בניו הקטנים בבית-הכנסת. והיינו, שאף ש"ואהבת לרעך כמוך" היא מצוה מן התורה, והענין ד"רחמי האב על הבן" הוא דין בתורה (בנוגע הבא במחתרת) אף-על-פי-כן, כשאדם נמצא בבית-הכנסת, שהוא המקום לאהבת ה' – אסור לשתף בזה ענין נוסף.

ברעיון זה הבהיר הרבי (איגרת מכ"ה אייר תשי"ט – 'אגרות קודש' כרך ח"י עמ' שצד) את חשיבות המחיצה בין גברים לנשים בבתי הכנסת:

העדר המחיצה.. מגרה את המתפללים או המתפללות להביט למחלקה השנייה וכו'. ופשוט שבהנ"ל אין כל השפלת ערך מי שהוא, ולכן הוא גם הדין (למרות שהאב ובניו יחסם עניין על-פי תורה הוא, וכסגנון הכתוב "כרחם אב על בנים", בכל זאת הדין בשולחן ערוך אורח חיים ריש סימן צ"ח) שאסור לנשק בניו בבית-הכנסת, וטעם הדין על-פי האמור.

וכמו-כן, כאשר דובר על התביעה מתלמידי התמימים להינתק מענייני עולם – בש"פ במדבר תשי"ט (תורת מנחם כרך כה עמ' 311):

יש עניינים שאמנם לא צריך לשנוא אותם, אבל אף-על-פי-כן, בזמנים שיוצא למלחמת בית דוד, שאז צריך להקדיש את עצמו לגמרי למלחמה זו, עליו לכתוב "גט כריתות" לכל עניינים אלו, לנתק עצמו מהם.

ובלשון הכתוב (ברכה יג, ט): "האומר לאביו ולאמו גו' ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע", אף-על-פי שעל-פי תורה צריכה להיות אהבה אליהם. ועל דרך שמצינו בשולחן ערוך שאסור לנשק בניו הקטנים בבית-הכנסת ובית המדרש, והיינו, שכאשר נמצאים במקום שבו צריכים להיות עסוקים באהבת הוי', אין מקום לערב בזה אהבת בניו הקטנים.

נשיקת הספר-תורה

"מנהגן של ישראל הוא לנשק את מעיל הספר-תורה, יתירה מזו היתה הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכן נהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע – ראה ליקוטי דיבורים כרך ב' רכח, א) שבעת הוצאת הספר תורה היה מחבק אותו בשתי ידיו ומנשק את המעיל" – אומר הרבי (בליקוטי שיחות כרך ו, עמ' 413).

ובמכתב הרבי מי"ח טבת תשכ"ו (אגרות קודש כרך כד עמ' מז – כאן ב'תרגום חופשי', ומקורו בכתר שם טוב השלם (הוצאת קה"ת תשס"ד) הוספות אות רצ ובהע' 41 (עמ' תל)):

...הבעל שם טוב, מייסד תורת החסידות – אשר החל את עבודתו עוד טרם התגלותו – כמלמד לילדים קטנים הנה התמסרותו ואהבתו לילדים הפעוטים לא ידעה גבולות. ממלא מקומו, המגיד הידוע ממעזריטש איחל לעצמו, לחוש תחושה של אהבה בעת נשיקת ספר תורה, כפי שחש הבעל שם טוב בעת נשיקתו ילד יהודי.

מנהגו של הרבי נשיא-דורנו היה שונה, כפי שנרשם בהנהגות של שנת תשכ"ה פרק א אות נו: "כשמוציאים הספר תורה מביט עליו עד שמניחים אותו על הבימה, וכן כשמחזירים אותו לארון הקודש". ולגבי עלייתו לתורה עצמה – מתואר בקובץ מנהגי מלך (מנהגים מתשמ"ח ואילך) עמ' 31-30: מנשק במקום תחילת הקריאה ובסיומה ושוב בתחילתה . . לפני גלילת הספר תורה מנשק בהקלף (בצידו החיצוני) דהספר תורה על-ידי הטלית ונשאר עומד על בימת הקריאה ומסתכל על ההגבהה והגלילה בחוזק ובאופן מיוחד עד סיום הגבהת וגלילת הספר, ואז שוב מנשק הספר תורה על-ידי הטלית ואחר כך חוזר למקומו.

הנהגות קודש מיומן תשכ"ה

ברשימות הנהגות קודש תשכ"ה:

כשנכנס לבית-הכנסת נוגע במזוזה אך אינו מנשק וכן ביציאתו.

לגבי מנהגיו של הרבי בנישוק הציצית והתפילין, להלן עוד מרשימות הנהגות קודש משנת תשכ"ה:

א) ב"מהולל בתשבחות" מעביר הציציות גם לידו הימנית, מניח על ב' עיניו ומנשקם בפיו.

ב) ב"פותח את ידך" ממשמש בתפילין של יד ובתפילין של ראש מניח ב' האצבעות בתוך עיניו ומנשקם.

ג) "וקשרתם לאות", "וקשרתם", [שוב] כנ"ל ב"פותח את ידך".

ד) ב"להם ציצית", "על ציצית", "לכם לציצית", "ה"א אמת", "קיימת" ו"לעד", [שוב] כנ"ל ב"מהולל בתשבחות".

בקובץ מנהגי מלך (עמ' 17) מובא עוד:

בברכת "יוצר אור" ממשמש בתפילין בתיבות "יוצר אור" (על תפילין של יד) ו"בורא חושך" (על תפילין של ראש) ואחר כך מנשק את ידו הק'.

ב'יחידות' משנת תשי"ב (היכל מנחם כרך א' עמ' רט) שאל הרה"ג הרה"ח וכו' ר' שמואל זלמנוב ז"ל את הרבי: האם מותר לנשק תפילין בפה, והשיבו: מותר לנשק התפילין בפה. והוסיף הרבי:

ואולי י"ל בטעם אלה שאינם נוהגים כן מפני שחוששים שמא בשעה שינשק התפילין יכנס לפיו צבע ואחר-כך ירוק אותו (וראה במראי מקומות שציין שם).

מנהגנו בנישוק המצוות

כתב השל"ה במסכת פסחים (קמב,ב): וראיתי מבני עלייה המחבבים מצוות, היו מנשקין המצות והמרור וכל המצוות בעת מצוותן, הסוכה בכניסתם וביציאתם, וכן ארבע מינים שבלולב. והכול לחבב המצווה. הובאו עיקרי הדברים בבאר-היטב אורח חיים סימן תעז סעיף א.

וכתב כ"ק אדמו"ר נשיא-דורנו ב'ספר המנהגים – מנהגי חב"ד' עמ' 67:

לא ראיתי שינשקו את הסוכה בכניסה או ביציאה.

(ומציין בקצרה: מנהג הובא באחרונים מהשל"ה).

ואמנם "מעשה רב" – כמובא ב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן עמ' קמ – לא ראו שהרבי ינשק את המצות ושאר המצוות שב'סדר' – למרות שבכמה מספרי גדולי ישראל מדובר על מנהג נישוק המצה, המרור והכוסות (וראה גם אוצר הנ"ל תשרי עמ' רצט).

למרות שאצל חסידי חב"ד לא נהגו בנשיקת יד הצדיק ואפילו לא בנטילת שלום בכלל – מצאנו כמה וכמה פעמים שבשעה שעברו לפני הרבי בני עדות ספרד, ששם נהגו לנשק ידי החכמים, ובראות הרבי כי רצונם בכך, הושיט להם ידו הקדושה ונשקוה. כך למשל היה זה הגאון הגדול רבי שלום משאש זצ"ל, שבא לחלות את פני הרבי בל"ג בעומר תש"נ, שמיוזמתו נטל את ידו הקדושה של הרבי ונשקה.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)