ובני-ישראל יוצאים ביד רמה (יד,ח)
ביציאת מצרים אנו מוצאים דבר והיפוכו: מצד אחד היתה יציאת מצרים מתוך חיפזון, "ואכלתם אותו בחיפזון" (בא יב,יא) וכן, "כי ברח העם" (בשלח יד,ה). מאידך גיסא, בני-ישראל יצאו "ביד רמה", מלך-מלכי-המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה עליהם וגאלם גאולה שלימה, ותכף ומיד לאחר היציאה הוקפו בענני הכבוד ולא נחפזו עוד.
שתי תכונות אלה, המנוגדות לכאורה זו לזו, רומזות לשתי נקודות מרכזיות בעבודת השם: "סור מרע" – "לא תעשה"; ו"עשה טוב" – "עשה".
סור מרע – בשעה שקיים חשש של רע, יש 'לברוח' ממנו תיכף ומיד. בני-ישראל, בהיותם במצרים, הבינו כמה שפל הוא הרע של מצרים, ולכן בהזדמנות ראשונה שניתנה להם לברוח משם, אצו-רצו בכל כוחם ומרצם וברחו משם מהר ככל האפשר.
ועשה טוב –עם זה, נהגו באופן ד"ביד רמה" בכל ענייני "ועשה טוב". אמנם, גם בכיוון של "ועשה טוב" נדרשת זריזות – "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" – אך בכל זאת אין הדבר מגיע לגודל החיפזון שבו יש לנקוט כשמדובר ב"סור מרע".
(מתוך מכתב-כללי, ראש-חודש ניסן תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ב, עמ' 863)
ויצעקו בני-ישראל אל ה' (יד,י)
אמרו רז"ל (ב"ר פמ"ז): "האבות הן הן המרכבה". לפי זה – בני-ישראל הם בדוגמת אופני המרכבה; צעקת בני-ישראל ("ויצעקו בני-ישראל אל ה'") היא בדוגמת שירת האופנים, שהיא "ברעש גדול".
התעוררות זו של בחינת "אופן" דקדושה, גרמה ל"ויסר את אופן מרכבותיו" של פרעה, שהרי "זה לעומת זה עשה אלוקים", וכש"הקול קול יעקב" נשמע, אזיי אין "ידי עשיו" שולטות.
(אור-התורה נ"ך, כרך א, יחזקאל עמ' קעג)
ואתה הרם את מטך (יד,טז)
על הגאולה העתידה נאמר (ישעיהו יא) "והניף ידו על הנהר גו' והִכהו לשבעה נחלים", ולא נזכר 'מטה'. מהו אפוא סוד ההבדל בין יציאת מצרים לבין הגאולה העתידה?
משה לא נזקק למטה כדי לקרוע את הים, אלא כדי לעורר ולהמשיך דין ועונש על מצרים, כמאמר רז"ל (שמות-רבה פ"ט), "אין הקב"ה רודה את הרשעים אלא במקל". ואילו לעתיד-לבוא, שאז יתפרדו כל פועלי אוון, לא יהיה עוד צורך במטה.
("וככה" תרל"ז פרק קי"ט, עמ' קפט)
ויט משה את ידו על הים (יד,כא)
וארכין משה ית ידיה על ימא בחוטרא רבא... וביה חקיק... תלת אבהת עלמא ושית אימהתא ותריסר שבטי דיעקב (תרגום יונתן)
על המטה שבו בקע משה את הים היו חקוקים שמות שלושת האבות, שש האימהות ושמות י"ב שבטי ישראל. ויש להבין, מדוע נחקקו על המטה שמות שש האימהות (ובכלל זה זלפה ובלהה), הרי "אין קורין אימהות אלא לארבע" (ברכות טז)?
אלא עניין קריעת ים-סוף ברוחניות הוא לפעול שהעולם התחתון, כפי שהוא במציאותו, יהיה כלי להשראת השכינה. כדי להביא את העולם למצב זה חייבת להיות עבודה פרטית דווקא, לתקן את כל פרטי העולם.
משום כך נקרע הים לי"ב גזרים (תנחומא), כנגד י"ב השבטים. כל שבט ושבט עבר בנתיב משלו וזאת כדי להדגיש את חשיבות העבודה הפרטית.
לכן נחקקו על מטהו של משה גם שמות כל שש האימהות, מכיוון שבכך באה לידי ביטוי החלוקה לי"ב שבטי ישראל.
ההוראה בעבודתנו: לא כדעת הסוברים שיש לחולל מהפכות ולתקן את הכלל כולו, בבת-אחת; עיקר הכוונה ותכליתה היא עבודה פרטית, בעניינים פרטיים, לבאר לעם את ההלכות הנצרכות בחיי היום-יום. בדרך זו, דווקא יוכשר העולם לגילוי אלוקות.
(ליקוטי-שיחות כרך ו, עמ' 304-305)
ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו (יד,לא)
"ויראו העם את ה'" – היינו שם הוי' דלתתא, עלמא דאתגליא, שיש בו השגה, ושייך בו לשון יראה, יראת בושת, כמשל הרואה את המלך.
"ויאמינו בה'" – היינו שם הוי' דלעילא, עלמא דאתכסיא, שאינו נראה ומושג, ולא שייך בו בחינת יראה, כי אם בחינת אמונה.
(תורה-אור בשלח, סב,א)
ויאמינו בה' (יד,לא)
לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמונה (מכילתא בשלח יד,לא)
יש שני סוגי אמונה:
האחת היא אמונה שכלית. לדוגמה – אדם המאמין בקב"ה מפני שהגיונו מחייב כי "אין דבר עושה את עצמו". אמונה זו מבוססת, למעשה, על קיומה של הבריאה ונובעת ממנה, ומשום כך היא גם מוגבלת לאור האלוקי המצומצם בחוקי הטבע ומלובש בהנהגת העולם. אין היא כוללת אור אלוקי שלמעלה מהנהגת הטבע וענייני העולם.
האמונה השנייה היא אמונה טבעית ופנימית. זוהי אותה אמונה הקיימת בלב כל יהודי ויהודי, הקשור בעצם מהותו לאלוקות ו'מונח' אצלו אלוקות, גם בדרגת האור העל-טבעי.
"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" – מצרים, לשון מיצר, מסמלת את הגבלות הטבע. בני-ישראל התעלו תחילה מן ה"מיצר" הרוחני של הגבלות הטבע, ואז האירה אצלם אמונה שאינה מוגבלת לאור האלוקי המלובש בטבע. בזכות אמונה זו, השנייה, יצאו אף מן המיצר הגשמי – יציאת מצרים כפשוטה.
(ליקוטי-שיחות כרך א, עמ' 239) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
