מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1152 - כל המדורים ברצף
	לבחור במנהיג של אמת
	יש חדש
	אין מקום לדחות
	קידוש החודש
	כיצד לדבר בציון
	שלוש עצות
	גואל בשר-ודם
	למה לדחות
	ההוראות שמאחורי 'ספרי התולדות'
	טעימה לפני התפילה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1152, ערב שבת-קודש פרשת בא, ה' בשבט תשס"ט (30.01.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

לבחור במנהיג של אמת

מי שהושפעו מהתרבות המודרנית מתקשים לקבל את ההתבטלות שהתורה תובעת כלפי רבי וצדיק, אבל העם היהודי קם ועומד על האמונה הבסיסית הזאת

העולם המודרני הביא עמו רוח של יהירות וזלזול בגדולה אמיתית. הכול סובב סביב ה'אני' – חופש הפרט, הגשמה עצמית, שוויון לכול. הורים, מבוגרים, זקנים? מי הם בכלל שיאמרו לך מה לעשות. לא צריכים מנהיגים, אין מקום להרכנת ראש לפני אנשים גדולים. אין בכלל אנשים גדולים; אין מנהיגים.

התפיסה הזאת מנוגדת בבסיסה לגישתה של היהדות. יסוד-היסודות של האמונה היא ההכרה באפסותו של האדם מול הבורא. היהודי המאמין נדרש בראש ובראשונה לקבלת-עול. התורה קובעת: "שאל אביך ויגֵדְך, זקניך ויאמרו לך". היהדות כולה עומדת על המסורת העוברת מדור לדור –  "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו'".

השפע עובר על-ידי משה

אחד הערכים החשובים שהעולם המודרני מתקשה לעכל הוא אמונת צדיקים. גם יהודים שומרי מצוות שהושפעו מהתרבות המודרנית, מתקשים לקבל את ההתבטלות שהתורה תובעת כלפי רבי וצדיק. במקום כלשהו בנפשם הדבר סותר את תחושת העצמאות והשוויון, תחושה שהתרבות המודרנית החדירה עמוק כל-כך.

אבל העם היהודי קם ועומד על האמונה ברבי ובצדיק. הרבי הראשון היה משה רבנו. הוא הנהיג את בני-ישראל, הוציאם ממצרים וחולל את ניסי ה'. הוא גם דאג לכל הצרכים, הרוחניים והגשמיים, של העם. אין מים? פונים אל משה. רוצים בשר? זועקים אל משה. כי כך רצה הקב"ה, שכל ההשפעות הרוחניות והגשמיות של הדור, יעברו דרך צדיק הדור.

אולם תפקידו העיקרי של משה רבנו אינו מתמצה רק בהענקת השפע הדרוש לעם-ישראל. עיקר תפקידו בא לידי ביטוי בדבריו - "אנוכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא, להגיד לכם את דבר ה'". הוא העומד בין עם-ישראל ובין הקב"ה, מביא את דבר ה' לעם ומרומם את העם אל הקדושה האלוקית.

לכן כשהתורה מצווה יהודי "לדבקה בו" (בקב"ה), חז"ל שואלים: "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה?" – ומשיבים, שעל-ידי דבקות בתלמידי-חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו מידַבק בשכינה". שכן הצדיקים מקשרים את הדבקים אליהם ומחברים אותם עם הקב"ה.

ההנהגה נמשכת

ביום רביעי בשבוע הקרוב יחול יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש. ביום זה, לפני חמישים ותשע שנים, עלה השמימה מי שהיה לסמל של מסירות-נפש, במאבקו חסר-הפשרות עם הקומוניסטים ברוסיה ולנוכח רוחות ההתבוללות בארה"ב. אולם בעבורנו יש ביום הזה עוד מימד גדול - ביום הזה התקיים הפסוק "ובא השמש וזרח השמש", ועם הסתלקותו של הרבי הקודם החלה לזרוח שמשו של הרבי שלנו, הרבי מליובאוויטש.

על-כן היום הזה הוא יום של חיזוק ההתקשרות לצדיק הדור, שאורו הגדול הוא לנו הפנס המאיר את הדרך בימים הטרופים האלה. ביום זה עלינו להתחזק בהליכה בדרכיו, במילוי הוראותיו ובלימוד תורתו.

חז"ל אומרים על שמשון הנביא ששפט את ישראל עשרים שנה אחרי הסתלקותו, ועד שהפלשתים היו "יראים ממנו עשרים שנה לאחר מותו כדרך שהיו יראים ממנו עשרים שנה בחייו". כלומר, אף-על-פי שבעיני בשר שמשון כבר נסתלק מן העולם, הוא הוסיף להנהיג בפועל את ישראל והטיל מורא על אויבי ישראל.

אף אנו מאמינים שהרבי מוסיף – בדרכים שלא תמיד ידועות ומובנות לנו – להנהיג את דורנו, להעניק לנו את שפע ברכותיו, להילחם את מלחמות ה', להעתיר תפילה עלינו לפני אבינו שבשמים. ובעיקר בטוחים אנו שבקרוב נזכה להתגשמות נבואתו הגדולה ומשאת-נפשו העיקרית – ביאת משיח-צדקנו והגאולה האמיתית והשלמה.

  יש חדש

מנהגי יום ההילולא

יום רביעי הקרוב, י' בשבט, הוא יום ההילולא של הרבי הקודם מליובאוויטש, אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון), שנסתלק בשנת תש"י. ממנהגי היום: לעלות לתורה בשבת זו, להדליק נר-נשמה ביום שלישי לפנות ערב, ללמוד פרקים ממאמר החסידות האחרון שלו, להוסיף בצדקה ולשגר 'פדיון-נפש', כדי לקראותו על הציון הקדוש (מספר הפקס': -00-1-718-7234444). זה גם יום קבלת הנשיאות על-ידי חתנו וממלא-מקומו, הרבי מליובאוויטש. בתי-חב"ד ברחבי הארץ מארגנים התוועדויות וכינוסים לרגל היום הגדול והקדוש.

'החדר של הרבי'

בית אגודת חסידי חב"ד בארץ, הבית שנבנה בכפר-חב"ד בדוגמת בניין '770', בית-מדרשו של הרבי – מזמין את הציבור לבוא בי' בשבט להתפלל ב'חדרו' של הרבי ולשגר את הבקשות וה'פדיונות' לציוּן הקדוש. לתיאום קבוצות: 03-9606402.

ספרות יהודית ברוסית

מדף ספרי היהדות בשפה הרוסית התעשר בשני ספרים חדשים, פרי עטו של הרב אריה-לייב דמיחובסקי. הראשון, תורה ומדע – מבחר מאמרים מתורגמים מכתבי הרבי מליובאוויטש המפריכים את התפיסה שיש סתירה בין תורה למדע. הספר השני, שבת ומועדים – מידע בסיסי על השבת והלכותיה וכן על מועדי ישראל. טל' 054-4524969.

נשיפה יהודית

המוזיקאי מאיר הלוי אשל הפיק את נשיפה יהודית – תקליט של נעימות חסידיות מנוגנות בסקסופון, קלרנית וחליל. הפקה איכותית ונעימה לאוזן. טל' 1-700-704120.

  שלחן שבת

אין מקום לדחות

יציאת בני-ישראל ממצרים הייתה בחיפזון, כמו שנאמר: "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים". בגמרא ובמדרש נאמר שהחיפזון היה משולש – חיפזון של השכינה, חיפזון של בני-ישראל וחיפזון של מצרים.

יציאת מצרים נחשבת דגם של הגאולה העתידה, כמו שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אך בכל-זאת יש כמה הבדלים ביניהן. אחד מהם הוא החיפזון – גאולת מצרים הייתה בחיפזון, ואילו הגאולה העתידה לא תהיה בחיפזון, כמו שנאמר: "לא בחיפזון תצאו", אלא היא תהיה דווקא "בשוּבה ונחת".

בריחה מהרע

ההכרח בחיפזון בגאולת מצרים נבע משקיעתם של בני-ישראל במ"ט שערי טומאה, ומהצורך לחלץ אותם משם במהירות האפשרית. קודם מתן-התורה עדיין לא היה לעם-ישראל הכוח להתמודד עם הרע, והדרך הנכונה הייתה לברוח ממנו. לכן יציאת מצרים הייתה בבחינת בריחה – "כי ברח העם".

לעומת זה, הגאולה העתידה תבוא לאחר בירור העולם הגשמי, ולכן לא יהיה צורך לברוח מהרע, אלא להפך, העולם עצמו יסייע לגאולה. כך תהיה הגאולה מתוך מנוחה, "בשוּבה ונחת", ועד ל"מנוחה לחיי העולמים".

אין אחיזה לגלות

ההבדל בין שתי הגאולות, בפשטות העניינים, נעוץ בשוני ביניהן: גאולת מצרים מצד עצמה הייתה צריכה להתארך יותר ולהיות בת ארבע-מאות שנים, אלא שהקב"ה "דילג על הקץ" וקיצר אותה למאתיים ועשר שנים. לכן נדרש החיפזון, מכיוון שעדיין הייתה אחיזה להמשך הגלות.

לעומת זאת, הגאולה העתידה תבוא לאחר שכבר "כלו כל הקיצין", ואין עוד אחיזה להמשך הגלות. לכן אין צורך בחיפזון, שכן הגלות מאבדת את כל בסיס קיומה ומציאותה.

המאבק מסתיים

דווקא ההבדל הזה מדגיש את הצורך לנצל את הזמן, בעמדנו ערב הגאולה. בגלות מצרים, כאשר היו בני-ישראל אמורים להישאר שם עוד שנים רבות (אילולא ה'דילוג' של הקב"ה), היה מקום לתחושה שעדיין יש זמן רב לסיים את כל העבודה שצריכה להיעשות בזמן הגלות. אבל עכשיו, מכיוון שכבר "כלו כל הקיצין" והגאולה צריכה לבוא בכל רגע, צריכים לנצל את הזמן, שכן אחר-כך לא תהיה עוד אפשרות להשלים את החסר.

תקופת הגאולה מכונה "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ". יסתיים המאבק עם הרע, ולא יהיה עוד צורך לבחור בטוב כנגד פיתויי הרע. הקב"ה יעביר את הרע מן העולם, וזה כבר יהיה זמן של קבלת שכר. ימי העבודה הם דווקא עכשיו, כאשר עדיין קיימת אפשרות להילחם עם הרע ולנצחו. ומכיוון שהגאולה צריכה לבוא בכל רגע, אין מקום לדחות את הדברים לזמן אחר, אלא יש להשלים את העבודה מיד, כי ייתכן שאלה הרגעים האחרונים של זמן הגלות ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלמה.

(תורת מנחם כרך כג, עמ' 135)

  מן המעיין

קידוש החודש

כזה ראה וקדש

"החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב,ד). נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזו שיעור תיראה ותהיה ראויה ליקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו: כזה ראה וקדש.

(רש"י)

ברכות לכם

"החודש הזה לכם" – בזכות מצוות קידוש החודש יזכו ישראל בכמה ברכות, שהן רק 'לכם': כמו הרחמים שלכם, כפי שנאמר "וייתן לך רחמים"; הברכות שלכם, כפי שנאמר "יברכך"; הימים-הטובים שלכם, כפי שכתוב "מקרא קודש יהיה לכם".

(מדרש רבה)

בזכות הקטנות

הטעם שישראל זוכים לכל זאת בזכות מצוות קידוש החודש, הוא לפי שהלבנה מבטאת קטנות וביטול, וכך גם האדם אשר נוהג בקטנות וביטול זוכה להיות כלי לגילויים העליונים; הוא זוכה לכל הדברים שחז"ל מונים.

(ספר המאמרים תרפ"ד)

גם בחושך

ישראל מונים ללבנה ואומות-העולם לחמה (סוכה כט). אומות-העולם יכולים להתקיים כאומה רק בזמן שטוב להם ומאיר להם, אך כששמשם שוקעת חדלים הם מלהתקיים כאומה. לעומת זה, ישראל חיים וקיימים כעם אפילו בשעת חושך ואפֵלה, וגם בעיתות חשֵכה מפיצים הם את אורם כלבנה.

(שפת אמת)

נושאים עיניים למעלה

ישראל מונים ללבנה ואומות-העולם לחמה. לא דיים לישראל, אלא אחד לשלושים יום מגביהים עיניהם לאביהם שבשמים.

(מכילתא)

אין מציאות עצמאית

ללבנה אין מציאות משל עצמה אלא היא מקבלת את אורה מהשמש, וכמות האור היא על-פי מצבה נגד השמש. כך יודעים ישראל שאין להם מציאות כלל משל עצמם, וכל הווייתם היא שהם מקבלים מבחינת "שמש ומגן ה' אלוקים" (תהילים פד).

(ילקוט מרגליות)

רק נעלמת

בקידוש לבנה אנו נוהגים לומר "דוד מלך ישראל חי וקיים". ללמדנו שמלכות דוד משולה ללבנה: מפעם לפעם היא נעלמת לזמן-מה, אך אין איש מפקפק פקפוק כלשהו בקיומה, וברור לו שהיא תשוב, תיראה ותתחדש.

(רמ"א)

בזכות המצווה הראשונה

בשבת מברכים, קודם שמכריזים על היום שבו חל להיות ראש-חודש, מתפללים ומבקשים "מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו בקרוב". לפי שמצוות קידוש החודש היא המצווה הראשונה שניתנה לבני-ישראל כשיצאו מעבדות לחירות, אנו מבקשים שכך יהיה לדורות, שנזכה לניסים ולישועות עם קיום המצוות, עד ל"הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נידחינו מארבע כנפות הארץ".

(תוספת ברכה)

  אמרת השבוע

כיצד לדבר בציון

בשנת תרפ"ה שיגר הרבי הריי"צ מליובאוויטש שליח להשתטח על ציון אביו, הרבי הרש"ב, הטמון ברוסטוב, ביום ההילולא שלו. השליח היה החסיד ר' ישראל ג'ייקובסון, והרבי מסר לו חבילה של 'פדיונות נפש', ובתוכם גם 'פדיון-הנפש' האישי שלו. וכך אמר: "את כל הפדיונות עליך להניח על הציון ואינך צריך לקרוא אותם, אך את 'פדיון-הנפש' שלי אבקשך לקרוא בציון הקדוש. אך אני מזהירך שלא לקרוא את 'פדיון-הנפש' קודם לכן, לא להעתיקו ולא לקראו יותר מפעם אחת".

קודם שיצא ר' ישראל מה'יחידות' פנה אליו הרבי הריי"צ ושאל: "ישראל, האם אתה יודע כיצד לדבר אל אבי?".

החסיד עמד המום במקומו ולא ידע איך להגיב. המשיך הרבי: "צריך לדבר אל אבי כפי שמדברים בשעה שנכנסים ל'יחידות'".

  מעשה שהיה

שלוש עצות

שנת תשכ"ח (1968), הימים שאחרי מלחמת ששת-הימים. בעולם עוד הדהד הניצחון הניסי האדיר של ישראל על מדינות ערב. גרשון יעקובסון היה עיתונאי יהודי מפורסם בארצות-הברית. הוא ערך את העיתון היִידי 'אלגמיינער זשורנאל', וגם שימש כתב של העיתון 'ידיעות אחרונות'.

במוחו הקודם הבשיל רעיון נועז. הוא החליט לבקר במצרים ולהביא כתבה על האווירה בה לאחר תבוסתה. בהיותו אזרח אמריקני הניח שלא יתקשה לקבל אשרת כניסה למצרים.

אומר ועושה, את הבקשה הגיש לשגרירות מצרים בארצות-הברית. לא עבר זמן רב והאשרה נתקבלה. יעקובסון החל להתארגן לקראת הנסיעה.

בוקר אחד הטלפון מצלצל בביתו. על הקו היה איש בכיר במוסד הישראלי. "אני מבקש להזהיר אותך מפני הרעיון לנסוע למצרים. זו תכנית מטורפת בזמנים כאלה. המצרים לא יהססו להיטפל לכל יהודי נתין זר הדורך בארצם. אנא הימנע מהנסיעה", הפציר בו הבכיר.

יעקובסון הקשיב לדברים בכובד-ראש אך לא מיהר לוותר. הוא השיב: "אינני מחליט בעצמי. אתייעץ עם הרבי מליובאוויטש ואעשה כפי שיורה לי".

עברו עוד כמה שעות ושוב צלצל הטלפון. הפעם זה היה עורך 'ידיעות אחרונות'. בפיו דברים דומים. גם הוא ניסה להפציר ביעקובסון ולהניא אותו מלנסוע. גם הוא שמע מפיו אותה תשובה.

בהזדמנות קרובה נכנס יעקובסון אל הרבי, שטח לפניו את תכניתו וסיפר על אזהרותיו של איש המוסד. תשובת הרבי הייתה מפתיעה. יכול אתה לנסוע, אמר הרבי, אולם עליך לעשות שם שלושה דברים:

האחד, בהגיעך למצרים עליך להתאכסן במלון היוקרתי ביותר. השני, צור קשר מיידי עם השגרירים הזרים במצרים ותאם איתם ראיונות. השלישי, קנה במצרים גלויות רבות ושלח אותן למכרים ולידידים, במדינות רבות ככל האפשר. הרבי הוסיף וביקש, כי בבוא מועד הנסיעה ייכנס אליו שוב, כדי להעביר חבילה למצרים.

מצוייד בעצותיו של הרבי התכונן יעקובסון לנסיעה בשלוות-נפש ובלי כל חשש. יום לפני הנסיעה נכנס שוב אל הרבי, וקיבל כמה זוגות תפילין וסכין שחיטה. את הסכין נתבקש למסור לשוחט המקומי.

מיד עם הגיעו לבית-המלון היוקרתי במצרים ניגש יעקובסון לדלפק הקבלה, ולעיני הפקידה הנדהמת התקשר זה אחר זה לכמה וכמה שגרירים זרים במצרים. בימים הבאים היה עסוק בפגישות ובראיונות על הנעשה במצרים ועל יחסיה עם מדינות העולם. הגדיל לעשות שגריר קנדה, שהעיתונאי האמריקני שבה את ליבו, ובמשך שבועיים ליווה אותו לכל מקום שהלך ונסע עמו לאתרי מצרים.

בכל מקום שבו ביקר קנה יעקובסון גלויות ושלח אותן למדינות רבות בעולם – אוסטרליה, דרום-אמריקה, ארצות-הברית, ברית-המועצות ועוד. הנמענים היו חסידי חב"ד ממכריו, המתגוררים שם.

גדולה הייתה התרגשותו בפגשו את הקהילה היהודית במצרים. הוא זכר לשאול בראש ובראשונה על השוחט המקומי, וכאשר מסר לו את סכין השחיטה ששלח לו הרבי מליובאוויטש, פרץ האיש בבכי נרגש. התברר כי לא-מכבר נפגם סכין השחיטה שלו, ובגלל ההגבלות שהטילו המצרים על היהודים, לא היה יכול להשיג סכין חדש. סיפורו של השוחט ריגש את יעקובסון, שנוכח שוב בעיני הרבי הצופות למרחוק.

כשניגש העיתונאי אל רב הקהילה ובידו זוגות התפילין, היה תורו של הרב להתרגש וגם הוא לא פסק מלהודות לרבי. גם לו סיפור דומה: בבדיקה שעשה בזמן האחרון התברר כי תפיליו נפסלו, אולם הסופר המקומי כלוא בכלא עם כמה מחבריו בחשד-שווא שסייעו לישראל.

הביקור הסתיים, ורצון עז מילא את ליבו של העיתונאי לבקר עתה בארץ. הוא יצא למדינה שלישית ומשם טס לישראל. בבוקר המחרת כבר זעקה הכותרת בעיתון 'ידיעות אחרונות': "יעקובסון חזר מביקור במצרים", ולצידה תצלומו של יעקובסון רוכב על גמל על רקע הפירמידות.

למחרת פרסום הכתבות, צלצל הטלפון במשכנו של יעקובסון. זה היה אחד מבכירי המוסד, ובהתפעלות לא-מוסתרת קרא: "גרשון, אתה גאון, פשוט גאון".

גרשון יעקובסון לא הבין לאיזו גאונות מתכוון איש-שיחו, מלבד עצם העובדה שהביקור עבר עליו בהצלחה. הבכיר מיהר להבהיר:

"כדאי שתדע כי למצרים היו תכניות מוכנות מראש לגביך. הם התכוונו לטפול עליך אשמה כלשהי, ולאסור אותך בתוך יממה. מרגע שנכנסת למצרים הם עקבו אחריך בשבע עיניים, ורק הרעיון הגאוני שלך הציל אותך".

"איזה רעיון גאוני?", דחק בו שוב יעקובסון.

"הרעיון הגאוני ליצור לעצמך תדמית של אישיות בין-לאומית, כאשר נפגשת עם כל השגרירים הזרים ושלחת גלויות למקומות רבים בעולם. רק בשל כך נמנעו המצרים מלהרע לך, מחשש שתדמיתם תיפגע קשה בעולם. אולם אמור לי, גרשון, כיצד עלה במוחך הרעיון הזה?".

"אין זו הברקה שלי", השיב לו יעקובסון, "זוהי עצתו של הרבי מליובאוויטש".

  לומדים גאולה

גואל בשר-ודם

תיאור גאולתו של עם-ישראל שזור בדמותו של הגואל, הוא המשיח. כל הדברים הגדולים והנפלאים שמתרחשים בגאולה נעשים על-ידי אדם בשר-ודם, "מלך מבית דוד" (כלשון הרמב"ם). ונשאלת השאלה, מדוע כך הדבר חייב להיות? מדוע אין הגאולה יכולה להיות 'ללא מגע יד אדם', מין מפנה כלל-עולמי, שבמהלכו האנושות מתעלה בעצמה לרמת הקדוּשה, האמונה, הצדק והיושר של עידן הגאולה?

למעשה, אותה שאלה אפשר לשאול גם על הגאולה ממצרים. זו הייתה גאולה אלוקית, שבאה מאת הקב"ה בעצמו – "נגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם", אך בה-בשעה נפעלו כל מהלכי הגאולה על-ידי משה רבנו: הוא האיש שהביא את בשורת הגאולה, הוא שהזהיר את פרעה, הוא שהביא את המכות, הוא שהוציא את העם ממצרים, והוא ש'תיווך' בין הקב"ה לעם-ישראל במעמד הר-סיני.

אותה שאלה אפשר לשאול על מעמדו של רבי בעם-ישראל. לשם-מה צריך רבי? הלוא הקב"ה נמצא עמנו בכל מקום ובכל זמן, שומע את תפילותינו, מכוון את צעדינו ומעניק לנו שפע של כוחות וברכות. מדוע אפוא יסוד מרכזי כל-כך בתורה בכלל ובתורת החסידות בפרט, שהכרח הוא להתקשר לצדיק, לרבי?

התבטלות מוחלטת

אלא כך רצה הקב"ה, שההתגלות של כוחותיו והשפעותיו תעבור דרך בן-אדם, בשר-ודם, שנעשה צינור להעברת השפע האלוקי. כך מתמזג הכוח האלוקי עם מציאותו וגדריו של העולם ונעשה חלק ממנו, ואינו בא כמשהו 'מלמעלה', שכופה ושובר את המציאות הקיימת של העולם.

עיקרון זה נראה בבירור אצל משה רבנו. הוא אומר לעם-ישראל: "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" (דברים ה,ה). בשפת החסידות הוא מכונה 'ממוצע המחבר', כי הוא מהווה משמש נקודת-חיבור בין עם-ישראל לבין הקב"ה, והוא שמחבר ושמקשר את העם עם ה'. וכך מבואר בתורת החסידות (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' קצ): "הגילוי צריך להיות על-ידי משה דווקא, כי בעצמם לא היה ביכולתם לקבל את האור, כי-אם על-ידי ממוצע דמשה. אך בחינת הממוצע דמשה אינו דומה לשארי ממוצעים... שעל-ידי משה נמשך בחינת עצמות האור ממש".

ייחודו של משה רבנו היה בהיותו נטול כל ישות אנוכית משלו, כפי שנאמר עליו: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה"; וכפי שאמר הוא עצמו: "ונחנו מה". דווקא משום שהיה בטל לגמרי לקב"ה ולרצונו, היה הקב"ה יכול לשרות בו ולהתגלות דרכו, בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

הדבקות בצדיק

כך היה אצל משה רבנו, וכך בכל דור ודור יש 'אתפשטותא דמשה' (כלשון הזוהר), שזוהי התלבשות נשמת משה בנשיאי ישראל. אותם צדיקים שהקב"ה שותל בכל דור ודור, הם המשך לתפקידו זה של משה רבנו, והם מי שעל-ידיהם השפע האלוקי עובר לעולם. לכן על-ידי דבקות בצדיקי אמת אלו, האדם מתחבר עם הקב"ה בעצמו (ראה ספר המאמרים מלוקט כרך א, עמ' כה).

וכהסבר הגמרא על ציווי התורה "ולדבקה בו": "וכי אפשר להידבק בשכינה?", אלא על האדם לדבוק בתלמידי-חכמים, ועל-ידם יהיה דבוק בשכינה עצמה. שכן על-ידי הקשר עם נשמת הצדיק, כל יהודי מתקשר עם השורש העליון של כל הנשמות – עם השכינה.

זה גם תפקידו של משיח-צדקנו. הוא 'נשמה כללית' של כל עם-ישראל (ובלשון הקבלה: 'יחידה הכללית'). אמנם הוא אדם בשר-ודם, אבל בגלל עוצם ביטולו המוחלט לקב"ה (שלכן הוא נקרא "עני ורוכב על חמור"), הוא זוכה ל"ונחה עליו רוח ה'", ועל-ידו באה הגאולה האמיתית והשלמה לעולם.

  פתגם חסידי

למה לדחות

"הלוא רצונו של הקב"ה יתגשם. הברירה היחידה שניתנה לאדם היא אם לעשות זאת היום או לדחות למחר. אז אם אפשר לעשות זאת היום, למה לדחות למחר?" (הרבי מליובאוויטש)

  חיים יהודיים

ההוראות שמאחורי 'ספרי התולדות'

בכ' בכסלו תש"י (1950) קיבל הרב חנוך גליצנשטיין, אז אברך צעיר, מכתב מרבו, אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, ובו צרור הוראות כיצד עליו להתנהג כמזכיר מוסדות חב"ד, תפקיד שהחל למלא באותם ימים.

"הרבי כתב לי בפרוטרוט כיצד לטפל בענייני המוסד וציין הוראות רבות על דרכי העבודה.  הרבי הדגיש כי הצלחתו של מוסד תלויה בעבודתו של המזכיר, והצלחתו של המזכיר מותנית בסדר בעבודה", מספר הרב גליצנשטיין. כעבור חמישים ימים מיום קבלת המכתב, בי' בשבט תש"י, נסתלק אדמו"ר הריי"צ, נשיאה השישי של חסידות חב"ד. "המכתב הזה היה לי צוואת-חיים", אומר הרב גליצנשטיין.

כישרון בירושה

נוסף על עבודתו הציבורית הרב גליצנשטיין גם מושך בעט סופרים. הוא יגע ועמל שנים רבות והוציא לאור יותר משישים ספרים. גולת הכותרת של עשייתו הספרותית היא תיעוד וכתיבת תולדות חייהם של אדמו"רי חב"ד, ממייסד תורת החסידות, הבעש"ט, עד אדמו"ר הריי"צ. זו סדרת 'ספר התולדות', ובה חמישה-עשר כרכים.

היוזמה יצאה מאת הרבי מליובאוויטש, בשנים הראשונות לאחר שקיבל את נשיאות חב"ד. "באותם ימים כתבתי מאמרים בכמה וכמה ביטאונים. היה ידוע שיש לי כישרון כתיבה, שירשתי מאבא ז"ל. יום אחד קיבלתי מכתב מהרבי ובו נשאלתי אם אוכל לסדר מחדש את הספר 'בית רבי' – כך הוגדרה המשימה. התחלתי לכתוב על הבעש"ט והעברתי את כתב-היד לרבי. עבודתו נשאה חן בעיניו והוא כתב לי שאעשה כדוגמת זה על כל ששת האדמו"רים של חב"ד".

חמישים שנות עבודה

השאלה המתבקשת היא מדוע לא המשיך בסדרה ולא כתב את תולדותיו של הרבי. "הרבי נתן לי הנחיות ברורות בעבודה זו. אחת ההוראות הייתה שבסדרה ייכללו רק דברים שהאדמו"רים עצמם סיפרו ולא מסיפורי החסידים. לכן לא נכללו בסדרה הרבה דברים שידועים בין החסידים, מכיוון שלא הופיעו בכתביהם ובשיחותיהם של האדמו"רים. זו הסיבה שאין 'ספר התולדות' על הרבי, מכיוון שהוא עצמו כמעט לא סיפר על קורות-חייו".

במלאכת הכתיבה החל לפני יותר מחמישים שנה. הוא עבר על כל השיחות והאיגרות של האדמו"רים, תרגם וערך וסידר לפי פרקים. כל ספר הועבר אל הרבי לפני הדפסתו וקיבל את אישורו. הסדרה הופיעה בהוצאת קה"ת, הוצאת הספרים הרשמית של חב"ד.

הסדרה נמשכת

בשנים שלאחר מכן קיבל מהרבי אישור לערוך סדרה חדשה, ובה ייכללו גם סיפורי החסידים. בסדרה המכונה 'אוצר סיפורי חב"ד' שבעה-עשר כרכים, ובקרוב אמורים להופיע עוד שלושה כרכים, העוסקים באדמו"ר הרש"ב. "בימים האלה אני עובד על הסיפורים העוסקים ברבי הריי"צ. אני חש כי כתיבת תולדות אדמו"רי חב"ד היא משימת חיי", אומר הרב גליצנשטיין.

לצד עבודתו הספרותית עסק בניהול מוסדות חב"ד בארץ-ישראל. תחילה שימש מזכיר ישיבת 'תומכי תמימים' בלוד. לאחר מכן ניהל את ישיבת 'תורת אמת' בירושלים. לימים השתלב בניהול מוסדות החינוך 'בית חנה' בירושלים, בתפקיד שהוא ממלא עד היום.

הרב גליצנשטיין: "כתיבת התולדות - משימת חיי"

  פינת ההלכה ומנהג

טעימה לפני התפילה

שאלה: האם מותר לאכול או לשתות לפני התפילה, כדי שיהיה אפשר להתפלל בכוונה?

תשובה: חז"ל אסרו לאכול או לשתות משעלה עמוד השחר עד אחרי תפילת שמונה-עשרה של שחרית, וסמכו איסור זה על הפסוק (ויקרא יט,כו) "לא תאכלו על הדם" – "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם". ואמרו שכל האוכל ושותה ואחר-כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים-א יד,ט): "ואותי השלכת אחרי גווך" - "אל תקרי גווך (=צורכי גופך) אלא גיאך (לשון גאווה). אמר הקב"ה: לאחר שאכל ושתה זה ונתגאה, קיבל עליו עול מלכות שמים?!".

מכיוון שטעם האיסור הוא גאווה, מותר לשתות מים לפני התפילה, ומותר לאכול ולשתות כל דבר הנחוץ לאדם לצורך רפואי, שאין בזה משום גאווה; אבל לאכול ולשתות כדי להרגיע רעב וצמא – אסור, אלא אם כן אין האדם יכול לכוון דעתו בתפילתו, שאז הדין הוא "הצמא והרעב הרי הן בכלל החולים... לא יתפלל עד שיאכל וישתה". וכך נפסק למעשה: "ואפילו עכשיו, שאין מכוונים כל-כך בתפילה, אם רוצה לאכול ולשתות כדי לכוון – הרשות בידו".

הרבי מליובאוויטש עודד וזירז רבים לטעום לפני התפילה כדי שיוכלו ללמוד חסידות ולהתפלל בכוונה, וכלשונו: "ובחלישות דורותינו אלה, מתירים לאכול אפילו מזונות קודם התפילה (כמובן לאחר אמירת קריאת-שמע קטנה) לאלו שמסיימים תפילתם משך-זמן לאחר קומם משנתם, ואין להחמיר בכגון-דא, כיוון שהחומרא מביאה לקולא בעבודת השם". הרבי הזכיר בהקשר זה את פתגם ה'צמח-צדק': "מוטב לאכול כדי להתפלל מלהתפלל כדי לאכול".

מקורות: ברכות י,ב. רמב"ם הל' תפילה פ"ה ה"ב ופ"ו ה"ד. טושו"ע או"ח סי' פט ס"ג-ד, ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ה. אג"ק חי"ד עמ' יט, שכח, שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' לט-מ ועוד.