ערב חג בביתו של הגביר ר' יהודה-לייב סגל. מהמטבח עולים ניחוחות תבשילים, ועל כל המלאכה מנצחת בעלת-הבית. לכבוד החג הזמינה עגל מהקצב, ובעוד היום גדול הובא הבשר הטרי אל הבית.
עובדות הבית החלו בהכנת הבשר, ולפתע צדו עיניה של בעלת-הבית דבר שעורר בה חשד כי יש שאלה חמורה על כשרותו של הבשר. לא חסה האישה על הנזק הכספי שייגרם או על המלאכה שהושקעה, ומיהרה לבדוק אם הבשר כשר אם לאו.
ר' יהודה-לייב ואשתו היו חמיו וחמותו של רבי שניאור-זלמן מלאדי. בתקופה הראשונה לנישואיו עם בתם התגורר בביתם, בעיר ויטבסק.
באותו זמן טרם נודעה לכול גדולתו העצומה של רבי שניאור-זלמן בתורה וביראה. גם חמיו וחמותו לא ידעו להעריך נכון את אישיותו. הם כיבדו את רצונו לעסוק בתורה יום ולילה בעליית הגג, אולם דרכו בעבודת ה', תפילתו באריכות וסגפנותו הגדולה – נראו מוזרות בעיניהם.
עתה, בעוד אשת הגביר מתכוננת לצאת אל רב העיר כדי לשאול על כשרות הבשר, עלה רעיון במוחה: "הלוא תלמיד-חכם יש בביתנו, חתני היושב ולומד תורה כל היום. לפחות יביא תועלת אם יוכל לקבוע אם הבשר כשר אם לאו". מיד ביקשה מהמשרת לקרוא לחתנה אל המטבח.
בשקט אופייני ניגש רבי שניאור-זלמן אל המטבח, בחן את הבשר מקרוב, ופסק בקול רם: "כשר, כשר, ראוי הבשר לאכילה". אמר, ושב לחדרו בעליית הגג.
לא נחה דעתה של האישה. עדיין לא נתנה אמון בלמדנותו של חתנה, והחליטה לשלוח את המשרת עם ה'שאלה' אל הרב. הרב התבונן בבשר, התעמק בספרים ופסק: "הבשר טרף ואסור באכילה". המשרת רץ בחזרה לבית הגביר ומסר את פסק-ההלכה של הרב.
יותר משכאב לבעלת-הבית ההפסד הכספי, הציקה לה העובדה שהרב ביטל את חוות-דעתו של חתנה. את מרירותה הביעה בקול רם: "כלום בטלן כזה הוא חתני?! דימיתי בנפשי כי שקדנותו והתמדתו יישאו פרי ויעשו אותו רב גדול בישראל. עתה רואה אני כי 'בטלן' הוא גם בידיעת התורה"...
המשרת, שהרגיש במצב הלא-נעים וחשש לכבודו של החתן, החליט לחזור אל הרב ולספר לו את השתלשלות הדברים, מה פסק חתנו של הגביר וכיצד התקבלה תשובת הרב.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרב הרהר בחתנו של ר' יהודה-לייב סגל. כבר חודשים רבים הוא מנסה לתהות על קנקנו של אברך זה. הזדמנות ראשונה להיווכח בגדולתו אירעה כאשר ערב אחד עבר ליד בית הגביר, ושמע את קולו של האברך הצעיר לומד. ברחוב היה שקט מוחלט והרב היה יכול לשמוע היטב באיזו סוגיה הצעיר עוסק. הרב עמד מוקסם והקשיב כיצד האברך מסביר לעצמו סוגיה סבוכה בגמרא, ומבארה בטוב-טעם, בסברות ישרות. קשה היה לרב להינתק ממקומו מרוב התפעלות מגאונותו של האברך רבי שניאור-זלמן.
לכן כאשר סיפר לו המשרת את הדברים, קם ויצא אל ביתו של ר' יהודה-לייב סגל. בתוך ההמולה הרבה של ההכנות לחג היה אפשר לחוש ברוגזהּ של בעלת-הבית, שאף טרחה לשתף את בעלה ב'עם-הארצות' של חתנם.
ר' יהודה-לייב ורעייתו הופתעו לראות את רב העיר בכבודו ובעצמו בפתח ביתם. לרגע נבוכו מעט, והרב הסביר: "חוששני שטעיתי בפסק שנתתי זה עתה. אל-נא תמהרו להעביר את הבשר לגוי. המתינו עד שאברר כמה ספקות שעלו במוחי".
משם מיהר הרב לבית ידידו, רבי קלמן, רבה השני של העיר ויטבסק, שהתגורר בצידה השני, אף הוא גדול בתורה. שטח הרב את דבר ה'שאלה' לפני ידידו, ובין השניים התפתח דיון ארוך וסבוך. סברות עלו וירדו לכאן ולכאן, להתיר או לאסור, ורק בדוחק רב הגיעו למסקנה כי אכן יש סברה קלושה להתיר את הבשר.
ברור היה לשניהם כי האברך הצעיר לא הסתמך על הסברה הזאת בפסק-דינו. רבי קלמן הציע לקרוא לו, כדי שיסביר את מקור הפסק שנתן. חברו הרב אמר: "כבר זמן רב עמדתי על טיבו של אברך זה, שאינו כשאר הלמדנים. גם דרכו ומנהגיו בעבודת ה' הם כשל איש קדוש ומורם מעם. ראוי שנלך שנינו אליו, לכבדו בבית חותנו הגביר, ולבקש ממנו הסבר לתשובתו".
בלב חפץ הסכים רבי קלמן להצעה וכך הופיעו פתאום שני הרבנים בביתו של הגביר. ביקורם המפתיע עורר התרגשות, והם נתקבלו בכבוד גדול על ידי בעלי-הבית, ור' יהודה-לייב עצמו טורח סביבם ומושיבם ליד שולחן ערוך כל טוב. פניה של בעלת הבית הסמיקו מרוב בושה ורגשי חרטה, כאשר נודעה לה סיבת בואם של שני הרבנים, שאמרו כי באו לשמוע את דעתו של חתנם הגאון.
בענווה וברוב חן פתח רבי שניאור זלמן הצעיר את ביאורו של הש"ך על השולחן-ערוך, והחל להסביר את ההלכה בגאונות מפליאה מכאן ובפשטות בהירה מכאן, ובמהרה התברר לשני הרבנים כי טעו טעות חמורה בפסק-ההלכה. בדמעות בעיניו קם רב העיר בהתרגשות ונשק לאברך, ולאחר מכן נפרדו הרבנים ממנו בחום ובהדרת-כבוד.
חמיו וחמותו לא יכלו שלא להודות כי גם הם טעו. טעותם לא הייתה בכשרות הבשר, אלא בגדלות הנשמה ועוצמתו הרוחנית של חתנם... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
