חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:50 זריחה: 5:42 י"ד בתמוז התש"פ, 6/7/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 752 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וישב, כ"ב בכסלו ה'תשס"ט (19/12/08)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 752 - כל המדורים ברצף
יוסף חולם חלומות דקדושה, לעומת חלומות פרעה
כצער הגלות גודל הגאולה
חג חנוכה בקודש פנימה
פרשת וישב
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 752, ערב שבת-קודש פרשת וישב, כ"ב בכסלו ה'תשס"ט (19.12.2008)

 

  דבר מלכות

יוסף חולם חלומות דקדושה, לעומת חלומות פרעה

שלושה הבדלים בולטים בין חלומות יוסף ופרעה * גם בענייני העולם הזה חי היהודי עם ענייני "שמים" * יהודי הוא התכלית שעבורו מגיע הטוב האמיתי, ואותו יוכל להשיג רק על-ידי עבודה * גם אחרי עבודתו הנעלית עדיין נדרשת ההתבטלות ל"יוסף" ונשיא הדור * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהתחלת1 פרשתנו (וישב) מסופר אודות שני החלומות שחלם יוסף, שתוכנם היה שווה: שניהם רמזו שיוסף ימשול על אחיו והם ישתחוו אליו. אלא שבחלום השני היתוסף שגם "השמש והירח"2, יעקב ובלהה – לא רק אחד עשר כוכבים, אחי יוסף, כמו בחלום הראשון – ישתחוו אליו.

גם אצל פרעה מסופר (בפרשת מקץ3) אודות שני חלומות, וגם אצלו היו שני החלומות שווים בתוכנם. אבל אצל פרעה, נותנת התורה טעם "על השנות החלום" – כיוון ש"ממהר האלקים לעשותו"4. לעומת זאת, אצל יוסף, לא נותנת התורה טעם על השנות החלום. ואף-על-פי שבחלום השני היתוסף הרמז שגם יעקב ובלהה ישתחוו ליוסף (כנ"ל), אין זה טעם מספיק על השנות החלום, כיוון שהיה אפשר לרמז זאת ליוסף בחלום הראשון. ומזה מובן, שהגם שהתוכן של שני חלומותיו של יוסף הוא שווה, מכל מקום, רומזים הם על שני עניינים שונים.

וצריך להבין, מה הם שני העניינים השונים בשני החלומות, ומהי ההוראה מהם אלינו5, כמדובר כמה פעמים ש"מעשה אבות"6 – שבזה נכללים המאורעות של יוסף, כיוון שהוא המשיך ופעל בעולם, בעולמות בי"ע, את העניינים של יעקב, כמו שכתוב7 "אלה תולדות יעקב יוסף"8 – הוא סימן והוראה לבנים9.

ב. [. .] אף-על-פי שהחלומות של פרעה באו בסיבת החלומות של יוסף, הרי הם מנוגדים במהותם: חלומות יוסף הם בקדושה, וחלומות פרעה הם בלעומת-זה. ולכן מצינו כמה חילוקים בסדר החלומות ובפרטיהם:

א) בחלומות יוסף – היה החלום הראשון אודות ענייני ארץ, "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה"10, והחלום השני – אודות "השמש והירח ואחד עשר כוכבים"2, ענייני שמים. ואילו אצל פרעה היו שני החלומות אודות עניינים ארציים: חלום אחד היה אודות סוג ה"חי" (פרות), והשני – אודות סוג ה"צומח" (שבלים), אבל לענייני שמים לא היתה לפרעה שייכות כלל.

ב) חלומות יוסף מתחילים מיד בעניין של עבודה – "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה". ולעומת זאת, בחלומות של פרעה לא מדובר אודות עניין של עבודה כלל.

ג) חלומות יוסף הם בסדר ד"מעלין בקודש"11: תחילה החלום אודות ענייני ארץ, ואחר כך אודות "השמש והירח ואחד עשר כוכבים". ובפרטיות: ההתחלה היא מ"שבלים", כפי שהם נפרדים זה מזה, ומהם נקשרים "אלומים" – מדברים נפרדים נעשה עניין של אחדות (בחלום הראשון); ועד שמגיעים לענייני שמים (שמש ירח וכוכבים – בחלום השני). וגם בגשמיות כפשוטו, הרי "אלומים" הם יקרים יותר מ"שבלים"; ואילו אבנים טובות ומרגליות, שהאור שלהם נלקח מהכוכבים12, מורים על עשירות גדולה הרבה יותר מאשר "אלומים".

מה שאין כן חלומות פרעה – הנה בענייני ארץ גופא היה הסדר ד"פוחת והולך"11: החלום הראשון הוא אודות פרות – סוג החי, והחלום השני הוא אודות שבלים, שהם סוג נמוך יותר – צומח. והדבר בולט יותר, בהתחשב בכך שעל-פי הטבע צריך להיות הסדר תחילה שבלים ואחר כך פרות, כי, החילוק בין הפרות "בריאות בשר" לפרות "דקות בשר" שאודותם מדובר בחלום הראשון, תלוי במזון שמקבלים מהשבלים, אם הם "בריאות" או "דקות". ואם כן היה החלום השני צריך להיות תחילה. אבל כיוון שהסדר בלעומת-זה הוא באופן ד"פוחת והולך", לכן היו חלומות פרעה בסדר הפוך.

וגם כל אחד מחלומות פרעה היה באופן דפוחת והולך: בתחילה ראה "שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר" ואחר כך "רעות מראה ודקות בשר"; שבלים "בריאות וטובות" ואחר כך "דקות ושדופות קדים". ויתירה מזה, כל כך הולך ופוחת בקליפה הטוב והיפה, עד שהפרות והשבלים היפות והטובות נבלעים לגמרי ("ותבלענה") על-ידי הפרות והשבלים הרעות והדקות.

וסדר זה היה גם בפתרון וקיום החלומות: תחילה היו שני השבע ואחר כך שני הרעב – "פוחת והולך", ועד כדי כך, ש"לא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא"13, היינו, שהשבע הקודם לא היה ניכר בגלל הרעב שלאחרי זה (ומה שלאחרי שני הרעב היו שוב שני שבע – לא נזכר הדבר בחלומות פרעה, כיוון שלא היה שייך אליו; הברכה של שני השבע שלאחרי זה באה על-ידי ברכת יעקב14).

ובכן, בעניינים אלו מתבטא כללות החילוק בין יהודי לאינו-יהודי, בין קדושה ללעומת-זה, כדלקמן.

ג. החלומות אודות ענייני ארץ בלבד או גם אודות ענייני שמים:

החילוק הכללי בין יהודי לאינו-יהודי, להבדיל, מתבטא בכך, שיהודי, גם בהיותו בעולם הזה, יש לו קשר עם שני העולמות, לא רק עם הגשמיות של עולם הזה, אלא גם עם הרוחניות של עולם הבא.

וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר (בעת מאסרו ברוסיא בשנת תרפ"ז, כאשר אחד החוקרים איים על הרבי באקדח): אלו שיש להם אלילים רבים ועולם אחד, פוחדים מאקדח; אבל מי שיש לו א-ל אחד ושני עולמות, אין לו מה לפחד15. – אין הכוונה שליהודי יש שני עולמות בזמנים שונים, אלא גם בהיותו בעולם הזה קשור הוא עם עולם נעלה ורוחני. והסדר של התקשרות זו הוא מלמטה למעלה: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"16 – סולם העבודה של יהודי מתחיל מעניינים תחתונים, "ארצה", ומזה הוא מגיע עד למדריגות הרוחניות היותר נעלות – "השמימה".

וכיוון שכל ענייני התורה הם בדיוק וכל פרט מהם הוא הוראה17 בעבודה, הרי מובן, שהתוכן השוה בשני החלומות של יוסף, אף שמדברים אודות שני עולמות נפרדים, ארץ ושמים – מהוה הוראה ליהודי שעליו לעשות משני העולמות, גשמיות ורוחניות, דבר אחד; לא זו בלבד שהגשמיות של יהודי אינה צריכה להפריע לרוחניות, אלא היא צריכה גם לסייע בעבודה, ועד שמהגשמיות תהיה רוחניות18.

(מה שכתוב בזהר19 "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא" היינו, שהתוקף של הגוף הוא החלישות של הנשמה – אין הכוונה לבריאות הגשמית של הגוף, אלא לתוקף התאוות והלהט בעניינים גופניים. אבל בריאות הגוף כשלעצמה – הרי אדרבה, זהו דבר המוכרח לעבודת השם, כמו שכתב הרמב"ם20: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת וידיעת) השם הוא").

ועניין זה, שכל העניינים הגשמיים, כמו אכילה ושתייה וכללות החיים, הם בשביל רוחניות, בשביל לעבוד את ה' – ישנו בטבע של כל יהודי, אפילו אנשים פשוטים. וכידוע הסיפור21 מכ"ק אדמו"ר מהר"ש (בשייכות לוויכוח בין כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע עם אחיו רז"א, בהיותם ילדים קטנים, אודות מעלתו של יהודי על אינו-יהודי): אדמו"ר מהר"ש שאל את בן-ציון המשרת: "בן-ציון, אכלת היום?", וענה המשרת: "כן". ושאל אותו אדמו"ר מהר"ש: "אכלת היטב?", וענה: "מה פירוש טוב, הנני שבע, ברוך השם". והוסיף הרבי לשאול: "ובשביל מה אכלת?", וענה בן-ציון: "כדי לחיות". "ובשביל מה הנך חי?" שאלו הרבי – וענה בן-ציון: "כדי שאוכל להיות יהודי ולעשות רצון ה'", ונאנח המשרת באומרו זאת. ואחר כך אמר אדמו"ר מהר"ש לבניו: "הנכם רואים, יהודי, בטבעו, אוכל בשביל לחיות, וצריך לחיות כדי שיוכל להיות יהודי ולמלא ציווי ה', ומפטיר באנחה, בהרגישו שעדיין אין זה על טהרת האמת".

וכיוון שבכל העניינים הגשמיים יש ליהודי כוונה ורצון לרוחניות – הרי הם נעשים רוחניות, כמאמר הבעל שם טוב22: "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא".

ד. הדגשת עניין העבודה בחלום יוסף:

החילוק הכללי בין קדושה לקליפה הוא – שענייני קליפה הם לאו דווקא על-ידי עבודה: "אשר נאכל במצרים חנם"23 – במצרים, קליפה, נותנים לאכול "חנם", ללא עבודה של קיום המצוות24; אבל בקדושה אין "נהמא דכיסופא"25, כל המשכה והשפעה מלמעלה באה על-ידי עבודה.

וטעם הדבר:

ההשפעות בקדושה – כיוון שנמשכות מהקב"ה לבני-ישראל (והרי הקב"ה הוא שלם בתכלית, והוא עצמו התכלית שלו; וגם נשמה, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"26, הרי התכלית שלה היא בעצמה, ולא באיזה דבר אחר27, ולכן גם ההשפעות) הם בתכלית השלימות והטוב, ולכן בהכרח שיבואו דווקא על-ידי עבודה, בכדי שלא יהיו בבחינת "נהמא דכיסופא", שאז אין זה תכלית הטוב28

מה שאין כן בלעומת-זה, בקליפה, שבה עצמה אין שום תכלית, וכל מציאותה טפלה לעניין אחר – הרי גם בשביל ההשפעות שלה אין צורך בשלימות של עבודה, אלא הם נשפעים "חנם", כיוון שבלאו הכי אינם מציאות.

ה. וכן הוא גם בחילוק שבין "מעלין בקודש" ל"פוחת והולך", שבזה מתבטא החילוק שבין קדושה ללעומת-זה:

קדושה – יש לה קיום נצחי, ואין בה שינויים. השינויים בקדושה צריכים להיות רק באופן של הוספה ועליות – "מעלין בקודש", "ילכו מחיל אל חיל"29, וכיוון שהם תמיד רק למעליותא, הרי באמת אינם שינויים.

(יתירה מזה: אפילו מה שבפועל יש לפעמים ירידות אצל יהודי, ועוד: מה שבכנסת ישראל (ספירות המלכות) יש ירידות (לפעמים עולה ולפעמים יורדת30) – אין אלו שינויים בהחלט, כי, הרצון של יהודי אפילו למטה31 הוא תמיד אותו רצון, ועוד, שהוא תמיד באמנה אתו32 – לקיים תורה ומצוות ולהעלות בקודש. ועל אחת כמה וכמה בספירת המלכות, הרי הכוונה בירידות היא תמיד בשביל תכלית העלייה שתהיה לאחרי זה – "מנוחה לחיי העולמים"33, וכיוון ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא", הרי כל הירידות, בפנימיות, אינם שינויים, אלא אדרבה – "מנוחה", היפך השינוי, בהתאם לרצון והכוונה שבהם).

אבל בקליפה יש סדר של שינויים, ובאופן ד"פוחת והולך". וטעם הדבר, כאמור, כיוון שהקליפה אינה מציאות לעצמה, כל מציאותה היא רק בכדי לנסות את האדם ולעורר אצלו כוחות עמוקים יותר של קדושה. וככל שהאדם מתגבר ומתעלה בעבודתו, הולך ומתמעט הצורך בניסיון, ובמילא גם מציאות הקליפה הולכת ונחלשת, "פוחת והולך", כמאמר רז"ל34: "כשזה קם זה נופל".

וזהו גם כללות החילוק בין "פרי החג", ש"כנגד שבעים אומות"35, שהם "מתמעטין והולכין"36, ובין נרות חנוכה, קדושה, שבהם הוא הסדר ד"מוסיף והולך", "מעלין בקודש"37.

ו. ההוראה מזה בעבודה היא:

כאשר נופל לאדם רעיון שיוכל לקבל השפעות מסויימות ללא עבודה, בחשבו, שבגלל סיבות מסויימות יוכל לקבל השפעות אלו גם אם לא יתייגע – עליו לדעת שרעיון זה בא מנפש הבהמית, מלעומת-זה, ששם אין הכרח בעבודה;

כמו כן עליו לדעת, שהשפעה זו שחושב שיכול לקבלה באופן כזה, הרי היא, ככל מציאות של לעומת-זה, פוחתת והולכת, עד שלא נשאר ממנה מאומה38. ולאידך גיסא39: כאשר יתייגע בעבודה, יכול להיות בטוח ש"יגעת ומצאת"40, שיתנו לו מלמעלה "מציאה", יותר מאשר כפי עבודתו, ובאופן ד"מעלין בקודש".

ואופן העבודה למדים מב' הפרטים בחלום יוסף – שכאשר יהודי מתחיל לילך בסולם העבודה, צריכה להיות העבודה בענייני ארץ, "מוצב ארצה" (כבחלום הראשון של יוסף), ועד שמגיע לענייני שמים, "וראשו מגיע השמימה" (כבחלום השני של יוסף).

ז. ובפרטיות יותר:

במה מתבטאת העבודה? – בכך ש"מאלמים אלומים": השבלים שמהם קושרים את האלומים, כל אחת מהם גדלה במקום (וגומא) בפני עצמו, והם נפרדים זה מזה. ועבודת האדם היא – ללקט ולאחד אותם "אלומים"41. והיכן נעשית העבודה – "בתוך השדה".

וההוראה מזה: נשמתו של יהודי יורדת למטה ב"שדה", עולם הזה, שהוא מקום של פירוד42, קליפות וסטרא אחרא ("עשו גו' איש שדה"43), ומתלבשת בגוף ונפש הבהמית, שהם יש ומציאות בפני עצמו, והעבודה ב"שדה" היא – לבטל את הישות והפירוד שבאים מצד הגוף ונפש הבהמית, וללקט ולאחד את כל כוחותיו לעבודת ה' – "מאלמים אלומים".

ולאחרי העבודה ד"מאלמים אלומים בתוך השדה", צריכה עוד להיות העבודה ד"ותשתחוין לאלומתי"10 – השתחוויה וביטול ל"אלומה" של יוסף הצדיק:

כל בני-ישראל הם "קומה אחת שלימה"44. וכשם שבקומת גוף האדם צריכים כל האברים להיות בטלים אל ה"תלת שליטין"45 (מוחא, ליבא וכבדא – ג' האברים העיקריים, מוח לב וכבד, שהם שולטים על כל הגוף), ובעיקר צריך להיות ביטול כל האברים אל הראש, שדווקא אז הרי זה גוף בריא – כן הוא גם ב"קומה שלימה" של כלל-ישראל.

לא די בעבודה ד"מאלמים אלומים", שמבטל את הכוחות של הגוף ונפש הבהמית ומאחד אותם לעבוד את ה'; לאחרי שנעשה "אלומה" (ציור של עבודה) – עליה עוד להתבטל ל"אלומה" של יוסף הצדיק, הרבי, נשיא הדור, שהוא ראש קומת ישראל46, שנותן הוראות47 ומנהיג את כל בני-ישראל, כשם שהראש מנהיג את כל אברי הגוף48.

בפנימיות העניין, הנה גם קודם העבודה ד"מאלמים אלומים" ישנו "ותשתחוין לאלומתי", הביטול לצדיק הדור; כי, הא גופא שיהודי יכול לעבוד עבודתו "בתוך השדה", הרי זה על-ידי הביטול הפנימי שיש לנשמה אל יוסף הצדיק49. אבל בסדר העבודה של יהודי מלמטה למעלה, צריכה לבוא תחילה המדריגה התחתונה ד"מאלמים אלומים", ולאחרי כן50 לבטל את ה"אלומה", גם את ציור הקדושה, אל הנשיא – "ותשתחוין לאלומתי".

ח. אמנם, לאחרי כל העבודה הנ"ל נמצאים עדיין "בתוך השדה", בדרגא של "מוצב ארצה" (החלום הראשון של יוסף).

אבל הכוונה היא – לצאת לגמרי מההגבלות של הגוף ונפש הבהמית, שזהו אמיתית העניין ד(כל51 ימיו ב)תשובה, כמבואר בלקוטי תורה52 שפנימיות עניין התשובה הוא: "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"53, היינו, שנשמתו של יהודי תשוב להקב"ה ותהיה באותה דרגא כפי שהיתה קודם ירידתה בגוף (אין הכוונה לצאת ח"ו מהגוף ונפש הבהמית, אלא, שגם כשנמצאים למטה בגוף לא יעלים הגוף כלל), שבשביל זה היתה כללות ירידת הנשמה למטה – שגם בהיותה בגוף תהיה מאוחדת עם הקב"ה "אשר נתנה", כפי שהיתה קודם ירידתה54.

וזהו תוכן החלום השני, שבו מדובר רק אודות ענייני שמים. – הוא כבר יצא מן ה"שדה", כי כבר השלים את כל העבודה בעניינים ארציים55. ולכן לא נזכרה בחלום השני העבודה ד"מאלמים", קיבוץ דברים נפרדים, כיוון שעבודה זו נשלמה כבר. עבודתו עתה היא רק בענייני שמים, עניינים רוחניים – "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה".

אבל העבודה של ביטול הציור פנימי לנשיא הדור, חוזרת ונשנית גם בחלום השני – "ואחד עשר כוכבים (גם בהציור דכוכבים) משתחוים לי":

אין לחשוב, שהביטול פנימי אל יוסף נדרש רק כאשר עוסקים בעבודה "בתוך השדה", שכיוון שזהו מקום של פירוד, יש צורך להיזהר ולהבטיח שלא תהיה יניקה לקליפה, אבל כאשר עוסקים רק בענייני שמים, אין הכרח בביטול זה.

על כך באה ההוראה מהחלום השני: "ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" – שההשתחוויה והביטול ליוסף הצדיק מוכרחת אפילו כאשר אוחזים בעבודה היותר נעלית ד"ראשו מגיע השמימה".

(מהתוועדות ש"פ וישב, א' דחנוכה, מבה"ח טבת, ה'תש"כ. 'תורת מנחם' כרך כז עמ' 241-250, בלתי מוגה)

__________________________

1)    שיחה זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), בשני חלקים, שנדפסו בלקו"ש ח"ג ע' 805 ואילך; ע' 819 ואילך. במהדורא זו שולבו שני החלקים, בהתאם לסדר אמירתם, וכן ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    וישב לז, ט.

3)    שמתחילים לקרוא ביום הש"ק זה, בזמן המנחה. – ולהעיר, שב' הפרשיות וישב ומקץ שייכות לחנוכה, כדאיתא בשל"ה (חלק תושב"כ ריש פרשתנו (רצז, א)), והובא בדא"ח (אוה"ת פרשתנו רסח, א). – מהנחה בלתי מוגה.

4)    מקץ מא, לב.

5)    ולהעיר, שבנוגע לחלום הראשון, "מאלמים אלומים", ישנו ביאור בקצרה בתו"א (פרשתנו כז, ג ואילך); אבל לא בנוגע לחלום השני (מהנחה בלתי מוגה).

6)    שנתבארו בספר בראשית, הנקרא "ספר הישר" (יהושע יו"ד, יג), לפי שבו מסופר אודות האבות שנקראו ישרים (ע"ז כה, רע"א). – מהנחה בלתי מוגה.

7)    פרשתנו לז, ב.

8)    ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ ר"פ ויחי (ל, א ואילך). אוה"ת ויחי ד"ה בן פורת יוסף (שפו, א). ובכ"מ. ועייג"כ לקו"ש ח"ג ע' 831 ואילך.

9)    ראה ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. שם, יו"ד. אוה"ת ר"פ לך לך.

10)  וישב לז, ז.

11)  השייכות בזה גם לחנוכה (שחל בפ' וישב מקץ) – ראה שבת כא, ב. בדרושי חנוכה (בתו"א וכו').

12)  לקו"ת פ' ראה ד"ה ושמתי כדכד (כז, סע"ב).

13)  מקץ מא, לא.

14)  ראה פרש"י ויגש מז, יט.

15)  ראה ביוגרפי' של הרבי מליובאוויטש (מהוריי"צ) ע' 10 (סה"ש תש"א ע' 15). וראה גם תו"מ ח"ט ע' 98. וש"נ.

16)  ויצא כח, יב.

17)  זח"ג נג, ב.

18)  עייג"כ "היום יום" כז אלול.

19)  ראה זח"א קפ, ב. שם קמ, ב. ד"ה ויאמר משה תש"ט (סה"מ תש"ט ס"ע 63). וראה גם תו"מ חכ"ה ס"ע 312 ואילך. ועוד.

20)  הל' דעות רפ"ד. – כן הוא בכל דפוסי הרמב"ם שראיתי, והל' צ"ע. ולכאורה ברור, אשר יש כאן השמטת המדפיסים הראשונים (ונמשכו אחריהם המו"ל שלאח"ז מבלי לשים לב לזה. ובפרט שבהל' דיעות מעטים המעיינים), וצ"ל: מדרכי עבודת השם הוא. ובא בהמשך למש"כ שם בסוף הפרק שלפנ"ז: ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי כו' נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד את ה' תמיד כו' שיהי' גופו שלם לעבוד את ה' כו'. ועל זה כותב וממשיך ברפ"ד: הואיל (כפי שביאר לעיל) והיות הגוף בריא ושלם מדרכי עבודת השם הוא כו', או שצ"ל: מדרכי ידיעת השם הוא – וע"פ מה שמסיים שם ומביא ראי': שהרי כו' שיבין או ידע מידיעת הבורא. – ולא מצאתי במפרשי היד שיעמדו על זה (אג"ק ח"ז ע' צט. וראה גם חט"ז ס"ע סב ואילך. תו"מ חי"ז ע' 107 הערה 9).

21)  לקו"ד ח"ג תכא, א ואילך. סה"ש תרצ"ו ע' 139. תש"ג ע' 72 ואילך. תש"ד ע' 121. קובץ מכתבים לתהלים אהל יוסף יצחק ע' 216 ואילך. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ז ע' עא ואילך.

22)  סה"מ קונטרסים ח"ב תט, ב. וראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סמ"ח. וש"נ.

23)  בהעלותך יא, ה.

24)  ראה ספרי ופרש"י עה"פ. ובפרט לש"ס דילן (יומא עה, א) "מהפקירא". וראה ג"כ זח"ב קכח, א.

25)  ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.

26)  תניא רפ"ב.

27)  וכשם שלמעלה אין כח חסר פועל (ראה פרדס שי"א פ"ג), כך גם הנשמה יש לה את כל השלימות גם בפועל, אלא שזהו בהעלם, וצריכים לגלות זאת, וגילוי זה צריך לבוא ע"י עבודה דוקא (מהנחה בלתי מוגה).

28)  ראה גם תו"מ חכ"ב ע' 126. וש"נ.

29)  תהלים פד, ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן.

30)  הוספות לתו"א (קיח, א).

31)  משא"כ בקליפה – דרק בשרשן לשם שמים נתכוונו (לקו"ת חוקת סב, א).

32)  ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב. תניא ספכ"ד.

33)  תמיד בסופה.

34)  פרש"י תולדות כה, כג. וראה תניא פי"ג.

35)  סוכה נה, ב. הובא בפרש"י פינחס כט, יח.

36)  שם מז, א. הובא בפרש"י שם.

37)  כדעת בית הלל, שהלכה כמותם (מהנחה בלתי מוגה).

38)  ראה קונטרס ומעין סוף מאמר ז'.

39)  והיינו, שההוראה היא הן בקו ד"סור מרע", והן בקו ד"עשה טוב" (מהנחה בלתי מוגה).

40)  מגילה ו, רע"ב.

41)  ראה ג"כ תו"א פרשתנו כח, א.

42)  ראה ד"ה ואם בשדה – תקס"ב ח"א לרבנו הזקן (ע' סו ואילך). אוה"ת תולדות ד"ה ויגדלו הנערים (קלט, סע"ב ואילך).

43)  תולדות כה, כז.

44)  לקו"ת ר"פ נצבים.

45)  זח"ב קנג, א. וראה סה"ש תורת שלום ע' 120 ואילך.

46)  ראה סה"מ תש"י ע' 254. תו"מ ח"א ע' 117. וש"נ.

47)  להיותו למעלה מהם, שלכן יש בכחו ליתן ההוראות כו' (מהנחה בלתי מוגה).

48)  ראה תניא פ"ב. וע"ד המבואר בתו"א ותו"ח שם, ובעבודה הוא ענין בירור ראשון ובירור שני. וראה ג"כ שיחת מוצש"ק פ' וישב, כ"ף כסלו תשי"ז (לקו"ש ח"ב ע' 478 ואילך. תו"מ חי"ח ע' 290 ואילך).

49)  עיין תניא שם. ד"ה באתי לגני תשי"ב בסופו (תו"מ ח"ד ע' 297 ואילך).

50)  לאחרי שכבר ביטל את ציור הישות שלו בעניינים שאינם שייכים לעבודה, עד שאין לו עניינים אחרים כלל מלבד העבודה ד"מאלמים אלומים" (מהנחה בלתי מוגה).

51)  שבת קנג, א.

52)  ר"פ האזינו.

53)  קהלת יב, ז.

54)  בבחי' "טהורה היא" (ראה לקו"ת ר"פ דברים. ובכ"מ). – מהנחה בלתי מוגה.

55)  ועאכו"כ שאין לו שייכות לעניינים חומריים (מהנחה בלתי מוגה).

 משיח וגאולה בפרשה

כצער הגלות גודל הגאולה

הקב"ה רצה גאולה נעלית יותר

לאחרי כל צער הגלות בבית לבן – היה יעקב אבינו ראוי כבר לגאולה השלימה. ולא עוד אלא שמצידו של יעקב היה יכול ללכת לגאולה ביחד עם עשיו – לא רק כפי שעשיו הוא בשורשו הרוחני, אלא גם כפי שנמצא למטה, ב"ארצה שעיר שדה אדום", שכן, מצד בחינתו ועבודתו של יעקב, נפעל גם אצל עשיו דלמטה, ש"נתברר כבר וחזר לשורשו הנעלה".

...אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שרצה הקב"ה שהגאולה תהיה באופן נעלה יותר מזו שהייתה יכולה להיות בזמנו של יעקב, עד לעילוי שבאין ערוך, לכן היה צורך בהמשך ירידת הגלות כו', שכן ככל שתגדל ירידת הגלות, כן יגדל העילוי שבעניין הגאולה, "לפום צערא אגרא".

עתה, יש לבקש ולתבוע את הגאולה מיד

..והנה לאחרי כל האמור לעיל, צריך יהודי ללמוד מהנהגתו של יעקב, "ביקש יעקב לישב בשלוה", ועל דרך זה טענת בני-ישראל "ולואי שנצא בעצמנו" . . ובמילא, כל זמן שעדיין לא בא משיח צדקנו – צריך יהודי לבקש שיבוא משיח צדקנו! ולא עוד, אלא שצריך לתבוע אודות הגאולה – כלשון חז"ל שהובא גם להלכה.

...ולגופו של עניין:

מה שלא נתקיימה בקשתו של יעקב שתהיה הגאולה בזמנו – הרי זה מפני שהקב"ה רצה שהגאולה תהיה באופן נעלה יותר באין ערוך, ובמילא, צריך להיות צער הגלות עוד יותר מאשר עשרים שנות גלות בבית לבן.

וכמו כן בנוגע לגלות מצרים, שלא נתקיימה בקשתם "ולואי שנצא בעצמנו", מבלי ה"רכוש גדול" – דמכיוון שרצה הקדוש ברוך הוא ש"יצאו ברכוש גדול", הוכרח לעכבם זמן נוסף.

אמנם, לאחרי שנתארך הגלות ביותר וביותר עד לימינו אלו – הרי בודאי ובודאי שיכולה להיות כבר הגאולה באופן הכי נעלה ("לפום צערא אגרא"), ובודאי שישנו כבר ה"רכוש גדול" בתכלית השלימות! ומכיוון שכן, צועקים בני-ישראל "עד מתי"... "דאלאי גלות"!...

בדורות הקודמים – 'היה ניתן לשכנע את אבות אבותינו' שכדאי להתעכב עוד מעט בגלות כדי שיהיה "וישב" בתכלית השלימות, או כדי ש"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"; אבל אנו, שנולדנו לאחרי שנדפס ב'סידור' "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיווינו כל היום", ולאחרי שנפסק בספרי הלכה שיש לדרוש ולתבוע על הגאולה – 'אנו לא נרשה שישכנעו אותנו'...

ומכיוון שכן, נמשיך לדרוש ולתבוע על הגאולה מתוך עקשנות – "עם קשה עורף" למעליותא.

...ולא זו בלבד שעניין זה אינו מעורר רוגז וקפידא חס ושלום, אלא אדרבה: על-ידי זה שמבקשים ותובעים אודות הגאולה – מקרבים וממהרים ופועלים את הגאולה בפועל ממש. כדברי החיד"א בפירוש הברכה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיווינו כל היום", ש"כי" הוא עניין של נתינת טעם, היינו ש"יש לנו הקיווי, ובשכר הקיווי כדאי שתגאלנו"!

(מהתוועדות שבת וישב תשמ"ו, 'התוועדויות' תשמ"ו כרך ב ע' 107 ואילך)

 ניצוצי רבי

חג חנוכה בקודש פנימה

עד מתי אפשר לתת 'דמי חנוכה'? * מקורות לשאלה אם יש להחליף את הפתילות הישנות בחדשות * גילויים מתוך החדר: כיצד נראתה חנוכיית הרבי, היכן הועמדה החנוכייה בימי חנוכה ובהדלקת ערב שבת ועוד * ועל דמי חנוכה מיוחדים שהציע הרבי ליוצאים ל'מבצע חנוכה' בלבד

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

אור ליום ג', נר שישי דחנוכה, ראש-חודש טבת תשכ"ז, כותב הרה"ג הרה"ח אברהם-יצחק-ברוך גרליצקי, אז מהתמימים ב-770, וכיום מראשי ישיבת אוהלי תורה בניו-יורק:

"היום הלך כ"ק אדמו"ר שליט"א על הציון וחזר לאחר השקיעה והתפלל מנחה ואחר-כך ערבית ולאחר תפילת ערבית הלך להדליק הנרות וכו'".

במוצאי שבת פרשת וישב שבת מברכים טבת תשכ"ג דיווח אחד התמימים לחברו:

"אחרי הדלקת נרות חנוכה בבית המדרש, שרו 'הנרות הללו'. כ"ק אדמו"ר שליט"א היה נוכח בעת ההדלקה. היו מאות איש כן-ירבו, והיה דוחק גדול.

"בדרך כלל נהוג שפעמיים מנגנים 'הנרות הללו', בעת הדלקת נר ראשון ובעת הדלקת נר חמישי, אלא שהשנה נר א' היה ביום ו', ולא היה זמן לכך, לכן ניגנו זאת היום".

מסתבר שזה היה המנהג בשנים הראשונות, אך בשנים האחרונות היה מושר הניגון 'הנרות הללו' בנוכחות קהל רב מדי ערב, בכל הדלקה עם הרבי.

דמי חנוכה אחרי ט"ו בשבט

ילד מארץ-הקודש נכנס עם אביו ל'יחידות' אחרי ט"ו בשבט תשל"ט. הרבי בחן את ידיעותיו, ואחר-כך פנה אליו בשאלה: "האם קיבלת דמי חנוכה?".

הילד ענה: "כן".

הרבי: "כוונת שאלתי אם קבלת ממני דמי חנוכה?".

הילד: "לא".

הרבי הוציא שני דולרים ונתן לו דמי חנוכה.

פתילות חדשות או ישנות?

בשיחותיו בשבת פרשת וישב שבת חנוכה ה'תשט"ז ('תורת מנחם' כרך טו עמ' 303) אומר הרבי:

יש נוהגין לקחת בכל יום פתילות חדשות להדלקת נרות חנוכה, כשם שבנרות המקדש היו בכל יום פתילות חדשות. אבל כ"ק מו"ח אדמו"ר לא נהג כן, אלא היה משתמש בפתילה הישנה.

ויש לומר – המשיך הרבי – בטעם הדבר:

כאשר משנים מחול לקודש יש צורך בפתילה חדשה, כיוון שדבר שהשתמשו בו לחול אינו ראוי לקודש, אבל מקודש לקודש אין הכרח בפתילה חדשה, ואדרבה, יש מעלה בפתילות הישנות דוקא, שלהיותן כבר תשמישי קדושה, ראויות הן יותר לקיים בהם מצווה נוספת.

ועל דרך זה בענייננו: בנרות המקדש הדליקו בכל יום בפתילה חדשה, כיוון שבכל יום נעשית המשכה נעלית יותר, שלגביה נחשבת ההמשכה דאתמול כחול, ובשינוי מחול לקודש יש צורך בפתילה חדשה.

מה שאין כן בנרות חנוכה – כיוון שנרות אלו קשורים עם זמן הגלות, שאז ההמשכות מלמעלה הן בהעלם בלאו הכי, נמצא שאין כאן שינוי מחול לקודש, ולכן אין הכרח בפתילה חדשה, ואדרבה (כנ"ל). אלא, שכל זה הוא בנוגע להגילוי בגשמיות, אבל ההמשכה בכל יום ברוחניות – היא גם בנרות חנוכה, ולכן ברוחניות צריך להיות הענין ד"בריה חדשה" בכל יום בנוגע לנרות חנוכה.

הרבי הפיק מהאמור את ההוראה:

נוסף על האמור לעיל שכל אחד צריך לדעת שהיציאה לענייני העולם בכל יום היא לאחרי קריאת-שמע וברכת התורה דוקא – ישנה הוראה מיוחדת לאלו שעד עתה היו סמוכים על שולחן אביהם (ובכלל זה – תלמידי הישיבות), ועתה יוצאים לפעול בענייני העולם, שלכל לראש צריכה להיות ההתחלה בדבר שבקדושה.

למרות שיחה זו, שהיא בלתי מוגהת, הנה כשנדפס בשנת תשכ"ו "ספר המנהגים – מנהגי חב"ד", נדפס שם (בעמ' 71) הקטע הבא:

"נהגו שהפתילות יהיו בכל יום חדשות, ויש אומרים שאין חוששים לזה ואדרבה הישנות נוחין יותר לדלוק, ולעת עתה לא יכולתי לברר מנהג רבנו [=כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע] בזה".

הדברים נכתבו על-ידי הרבי בשנת תשי"א ונדפסו בקונטרס שיצא לקראת חנוכה תשי"א – ראה צילום כתב יד קדשו ב'ימי בראשית' עמ' 320.

אולם עדות מעניינת הופיעה לגבי מנהגו של הרבי עצמו, בשם המשמש בקודש הרה"ח ר' שלום דובער שי' גנבורג. בקונטרס 'בקודש פנימה' (עמ' 24) הוא מציין: "פעמים רבות דנו אם הרבי נהג להדליק בכל יום מימי החנוכה בפתילות חדשות. האמת היא שהרבי כלל לא התעסק עם הפתילות אלא היו מכינים אותן עבורו, ולא הייתה בעניין זה 'הנהגה'".

והמו"ל מציין: "כך שמעתי גם ממשמש-בקודש נוסף, הידוע כמקור נאמן".

הנרות הללו – קודש הם

הנה עדויותיו וזיכרונותיו של המשמש בקודש, הרה"ח ר' שלום דובער שי' גנבורג, כפי שנרשמו על-ידי הרה"ת ר' יוסף (בהרה"ג ר' מרדכי-שמואל שליט"א) אשכנזי שי' ('בקודש פנימה' עמ' 23-24; 65-66; 67-68):

א. הן בביתו, והן בחדרו שב-770 (בשנים האחרונות) הדליק הרבי את הנרות בחנוכייה קטנה, עשויה ממתכת – ברזל או נחושת. החנוכייה אינה עשויה קנים, אלא עם גב. מלבד פעמים ספורות כאשר הדליק בבנין הספרייה בחנוכייה של כסף.

ב. בכל השנים הונחה החנוכייה על כיסא שעמד לרוחב הפתח או לרוחב המעבר (ולא בסמוך להם). לאחר שהדליק היה יושב קרוב לחנוכייה משך זמן. פעמים ישב עם ספר ופעמים שעשה דברים אחרים בזמן הזה.

בשנים האחרונות, כשהרבי הדליק את נרות החנוכה בפתח חדרו, היה הסדר כך: בערב שבת הוצב הכיסא מעט בתוך החדר, כדי שיהי אפשר לסגור את הדלת בליל שבת, אחרי שירד להתפלל בבית-המדרש, מבלי שיצטרכו להזיז את הכיסא (אמנם הניחו על הכיסא ספר, אבל כמובן שעדיף להימנע מלהזיז את החנוכייה, ובפרט בשבת).

ג. במוצאי שבת הדליק הרבי את נרות חנוכה אחר ה'הבדלה' (כפי שנוהגים אנו).

קודם הסתלקות הרבנית נהג הרבי להדליק נרות חנוכה בביתו, כשהחנוכייה ניצבת על כיסא שעמד לרוחב המעבר המפריד בין חדר האוכל הגדול לבין חדר האוכל הקטן (זה מעבר בלבד, ללא דלת). לאחר שהדליק, נהג הרבי לשבת בחדר האוכל הקטן קרוב לחנוכייה.

אף בחג הראשון שאחר הסתלקות הרבנית הדליק הרבי את נרות החנוכה בביתו, אך לא במקום הנ"ל, אלא לרוחב פתח חדרו שבקומה השנייה, כשהחנוכייה ניצבת על הכיסא. כדי שיוכל לראות את הנרות ממקום מושבו לאחר שהדליקם, הזיז הרבי קצת את הספה, שהסתירה מעט.

פעם אחת, לאחר שהרבי הדליק את הנרות בביתו, ה'שמש' נטה הצידה והחל להבעיר את משקוף הפתח, אך הרבי לא התייחס לכך. רק כשהבחנתי במתרחש סידרתי את ה'שמש', אך זה היה לאחר שהמשקוף נשרף מעט (ועד היום קיים בו סימן ה'מזכיר' את האירוע).

גם בשנים האחרונות, כשהרבי הדליק את הנרות בחדרו שב-770, ניצבה החנוכייה על כיסא שעמד לרוחב פתח החדר (על הנהגתו בהדלקת הנרות בערב שבת בשנים אלו, ראה לעיל).

דמי חנוכה לתמימים

כבר משנת תשי"ג עזרתי לרבנית הזקנה [נחמה דינה] ע"ה, וכן סעדתי בימים טובים עם הרבי, בדירתו של הרבי הריי"צ. בנוסף, הייתי מבקר מפעם לפעם בביתו של הרבי.

באותן שנים נהג הרבי לחלק בנר חמישי של חנוכה דולר של כסף, ל'תמימים' שעמדו בתנאים שעליהם הכריזה הנהלת הישיבה. הייתי אז תלמיד בישיבה, ואף שלא עמדתי בכל התנאים, השתוקקתי מאוד לקבל דולר. מכיוון שעזרתי בביתו של הרבי, החלטתי לגשת אל הרבי בעת חלוקת הדולרים האלה. כשהרב מנטליק ע"ה, שעמד בשעת החלוקה ליד הרבי, הבחין בי, ניסה לעצור אותי בידו מלקבל. בראות הרבי אותי, הגביה את ידו הק' מעל ידו של הרב מנטליק ונתן לי דולר...

אחרון אחרון חביב...

חנוכה תשל"ד היה חג החנוכה הראשון שבו יצאו אנ"ש ו'התמימים' אל הרחוב בהוראתו של הרבי, כדי לזכות את המוני בית-ישראל בהדלקת הנרות. הרבי הודיע אז שכל אחד ואחד מבין אנ"ש וה'תמימים' שיעשה 'מבצעים' בחנוכה, ואף יציג בפניו פתק שהנהלת צא"ח מאשרת זאת, יקבל ממנו דולר – 'דמי חנוכה'.

[זו הייתה הודעה מרעישה, משום שהגיעה לאחר שעברו כמה וכמה שנים שבהן לא חילק הרבי 'דמי חנוכה' לקהל. באותן שנים הרבי לא חילק דולרים בקביעות, כך שאירוע כזה היה נדיר מאוד].

הרבי אף הקפיד מאוד שרק מי שאכן עשה 'מבצעים' וקיבל פתק מהנהלת צא"ח, יקבל דולר.

לאחר שעשיתי מבצעים, הלכתי, מצויד בפתק מיו"ר צא"ח ר' דוד שיחי' רסקין, אל הרבי, לקבל את הדולר המובטח. כשנכנסתי ל'גן-עדן התחתון' והרבי לא היה בו, הבנתי שאיחרתי, ושהרבי נכנס כבר לחדרו לאחר שסיים את החלוקה. לצערי לא היה גבול.

לפתע פתח הרבי את דלת החדר,אף שלא הקשתי על הדלת ולא עשיתי כל רעש המגלה שאני במקום – ובחיוך רחב נתן לי דולר ואמר: "אחרון אחרון חביב", וחזר לחדרו.

(זכורני שכשהגעתי אחר-כך לבית אבי ע"ה, וסיפרתי לו מה אירע, התרגש מאוד, בעיקר מהמילים של הרבי: "אחרון אחרון חביב", ובמשך זמן רב לא יכול היה להירגע מהן).

 ממעייני החסידות

פרשת וישב

וישב יעקב בארץ מגורי אביו (לז,א)

"וישב" – הוא עניין ירידה והשפלה, כאדם היושב, שראשו נשפל למטה.

"יעקב" – י' עקב, 'יוד' רומז לחכמה, ו'עקב' – לעולם העשייה הגשמי, העולם התחתון ביותר.

"מגורי" – ב' פירושים בו: הא' מלשון פחד ויראה (מגור ופחד), והב' מלשון כלי, אוצר (מגורה מלאה פירות). ושניהם עולים בקנה אחד, ככתוב (ישעיה לג) "יראת ה' היא אוצרו".

"אביו" – רומז לבחינת חכמה עילאה.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – יעקב הוריד והמשיך ('וישב') את בחינת חכמה עילאה ('י') עד למטה ביותר, בחינת עשייה הגשמית ('עקב'), על-ידי העבודה בבחינת יראת בושת ('מגורי') שהוא עניין ההתבטלות, וזה היה הכלי, האוצר ('מגורי') לקליטת והמשכת חכמה עילאה ('אביו') למטה.

(תורה אור פר' וישב דף כז)

ועשה לו כתונת פסים (לז,ג)

המשמעות הפנימית של כתונת הפסים, שנתן יעקב ליוסף, היא המשכת גילוי אור נעלה, בחינת 'מקיפים העליונים' דאצילות (בגד הוא בחינת 'מקיף').

המשכה זו וגילוי זה המשיך יעקב רק ליוסף (ולא לשאר אחיו), כי רק הוא היה מסוגל להכיל אור נעלה זה ולקבלו. קנאת האחים היתה, מדוע רק יוסף זוכה לגילוי כה נעלה ולא הם.

אולם אף-על-פי שקנאה זו היתה לשם-שמים, מזה השתלשלה אחר כך שמץ של קנאה כפשוטה, קנאה בלתי רצויה.

כדי לתקן שמץ זה, ציער יוסף את אחיו כשבאו למצרים, והביאם למסירות-נפש על בנימין אחיו, ובזה תיקן את קנאתם הבלתי רצויה.

(תורת חיים בראשית חלק ב, דף צד עב)

וכל בנותיו (לז,לה)

וכל בנותיו: ...אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט, ונשאום (רש"י)

כיצד ייתכן שרוב השבטים (מלבד יהודה, אפרים ומנשה) נשאו אחיות, דבר שהוא איסור חמור לאחר מתן תורה? (זאת ועוד: רובו של עם-ישראל בא לעולם מנישואין אלו!).

אלא בזהר הקדוש ובספרי הקבלה (והדברים מוסברים בתורת החסידות) מובא הטעם של איסורי עריות: עניינים אלו מורים על ייחודים רוחניים נעלים ביותר, שמצד מעלתם אין אנו מסוגלים להכילם. יתרה מזו, גילויי אורות אלו למטה עלולים להזיק, ובדוגמת המסופר בגמרא (חגיגה יד) על בן-זומא ש'הציץ ונפגע', מכיוון שלא היה בכוחו להכיל ריבוי אור כזה (הדבר דומה לאדם המביט בשמש ללא זכוכית כהה, אשר לא רק שאינו מסוגל לראות, אלא עוד יינזק בעיניו).

לפני מתן תורה, כשהיה בכוח האבות והשבטים להכיל אורות נעלים אלו – היו הייחודים מנישואים כאלה מותרים, ויתרה מזו, אף הביאו לתכלית העילוי; אך לאחר מתן תורה, שהתורה ניתנה לכולם בשווה – נאסרו נישואים אלו על כולם.

(לקוטי שיחות כרך ה, עמ 273-274)

ויוסף הורד מצרימה (לט,א)

ויוסף הורד מצרימה – שלט בהון, הדא מה דאת אמר וירד מים עד ים (מדרש רבה)

מדוע מקשר המדרש את ירידת יוסף עם פסוק המדבר על המלך המשיח – "וירד מים עד ים"?

ללמדנו, הפנימיות (קרי: הכוונה, המטרה והתכלית) של גלות מצרים, שהחלה עם ירידת יוסף, וכמו-כן של כל הגלויות כולן היא העלייה הבאה בעקבותיהן, בגאולה העתידה על-ידי המלך המשיח.

(משיחת שבת פרשת וישב תשמ"א)

וישאל את סריסי פרעה... מדוע פניכם רעים היום (מ,ז)

בוא וראה עד היכן מגיע כוח פעולה אחת של עשיית חסד לזולת:

יוסף היה ממונה על סידורי בית-הסוהר (אספקת אוכל וכיוצא-בזה), אך לא היה מתפקידו לעקוב אחר מצב רוחם של האסירים, אם פלוני שרוי בדיכאון או בשמחה וכדומה. לשם מה שאלם יוסף "מדוע פניכם רעים היום"?

זאת ועוד: שר שהודח ממשרתו והושלך לכלא, טבעי שיהא בעצבות (ואפילו אם אתמול היה מצב-רוחו שונה קצת), ולכאורה אין כאן מקום לשאלה כלל. ובעיקר, יוסף גם לא ידע אם יוכל לעזור להם.

אלא ליוסף היה ברור שאדם צריך להיות תמיד בשמחה, מכיוון שהוא יציר כפיו של הקב"ה, שהוא תכלית הטוב והחסד. כאשר ראה יוסף בני-אדם השרויים בעצבות ודיכאון, שימש לו הדבר אות וסימן שעליו להשתדל לעשות משהו בעבורם. לכן התעניין, אולי יעלה בידו להסיר את מועקת לבם.

תוצאותיה של פעולה קטנה זו היו: יוסף יצא מבית האסורים, נתמנה למשנה למלך, והציל את העולם כולו בשנות הרעב!

(משיחת שבת פרשת מקץ תשל"ד)

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (מ,כג)

"ולא זכר" – העדר זיכרון על דבר מסויים, שלא בא על-ידי פעולה מסויימת,

"וישכחהו" – שכחה הנובעת ממעשים שנעשו כדי להשכיח את הדבר (כדוגמת "ונשכח כל השבע בארץ מצרים", בגלל שנות הרעב).

"שר המשקים" – רומז לתכונת התענוג שיש בנפש ("מים מצמיחים כל מיני תענוג" – תניא פרק א').

"יוסף" – הוספת תענוג רוחני, בבחינת "אז תתענג על ה'".

ולפי זה:

"ולא זכר שר המשקים את יוסף" – אדם השקוע בתענוגות עולם הזה ("שר המשקים"), לא זו בלבד שאין האדם מגיע לבחינת הוספה בתענוג רוחני, "אז תתענג על ה'", אלא

"וישכחהו" – הוא שוכח לגמרי על כללות העניין של עבודת ה'. ככתוב (הושע ב) "ותלך אחרי מאהביה (תענוגות העולם, ועל-ידי זה) ואותי שכחה".

(אור התורה דברים כרך ב, פר' עקב דף תקטו)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

בקריאת שמו"ת, יש לזכור שגִרסת אדמו"ר הזקן בתרגום בפרשתנו (מ,יג) "כמשפט הראשון" – היא "כהלכתא קדמֵייתא" (מ' בצירי)1.

שבת-קודש פרשת וישב
כ"ג בכסלו, מברכים החודש טבת

השכם בבוקר, יתקבצו אנ"ש לבית-הכנסת לאמירת כל התהילים בציבור. אחרי אמירת כל התהילים יאמר מי שאין לו הורים קדיש יתום, ואם יש חיוב – יארצייט או אבל – יאמרו קדיש אחר כל ספר, ויאמרו תחילה (לפחות – יאמרנו האומר קדיש) את ה'יהי רצון' שאחרי ספר זה. אחרי-כן ילמדו כשעה מאמר של חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

המולד: יום שבת-קודש (הבא) בשעה 4:10 אחה"צ ו-16 חלקים.

מברכים החודש: ראש-חודש טבת ביום השבת-קודש, ולמחרתו2 ביום הראשון.

יום התוועדות.

יום ראשון
כ"ד בכסלו

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.

הדלקת נר חנוכה:

בבית-הכנסת – החנוכייה בכותל דרום, והנרות מסודרים ממזרח למערב3 (מדליקים אותה גם בבוקר, מיום המחרת והלאה). מקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים4. מדליקים במנחה לפני עלינו, ואין ממתינים לשקיעה אלא ל"פלג המנחה" (בימי החנוכה השנה, בת"א: 15:45 לערך)5. קובעים את הנרות בצד ימין של החנוכייה6. אחר-כך שרים 'הנרות הללו' בניגון הידוע7.

אין אדם יוצא ידי-חובתו בנרות בית-הכנסת, ואפילו שליח-ציבור שהדליקם צריך לחזור ולהדליק בביתו, אך לא יברך 'שהחיינו' בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם8.

"כדי להוסיף בהתעוררות דנר-חנוכה, כדאי שתהיה מנורה דלוקה בבית-הכנסת (שכולם מתכנסים שם) במשך כל המעת-לעת, אם אין חשש כלל שישחקו התינוקות"9.

"מהנכון להחזיר עטרה ליושנה – לצייר את מנורת המשכן והמקדש כשקניה באלכסון, כדעת רש"י והרמב"ם, ועל-פי זה יש מקום לומר שגם החנוכיות10 כדאי לעשות קניהן באלכסון. ולמה לשנות בגוף המנורה שקניה היו ביושר ולא כחצי עיגול"11.

* יש לזכור להדליק נר-חנוכה גם במקומות ציבוריים12, כפי שהנהיג הרבי, ולעשות זאת אחרי פלג המנחה.

הדלקה בבית:

"הציווי 'זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות'13, כולל בנוגע לחנוכה – מנורת חנוכה נאה14.

בין מנחה למעריב15, אחר התחלת השקיעה, מדליקים נר חנוכה. הנשואים – בחגירת אבנט16, אבל בכובע ובלבושים הרגילים, לא באלו של שבת ויום-טוב17.

לשאלת רבים: בכל ערב, אם האב נמצא מחוץ לבית ויחזור בשעה שבני הבית ערים, ימתינו לו. אם רואה שיגיע כשהם ישנים, יבקש מאשתו או מאחד הילדים להדליק בעבור הבית, ובבואו רשאי להדליק לעצמו אם כיוון שלא לצאת בהדלקתם. אם יודעים הילדים בבירור שהאב אינו מקפיד, ומדליקים תוך חצי שעה מצאת-הכוכבים, ידליקו אז. לא הדליקו, מדליק כל הלילה, אם בני-ביתו ערים. ואם כולם ישנים, נכון להקיצם ולברך18.

בבית הרב לא היתה ההדלקה ברוב עם, ואדרבה19.

בימינו מחנכים את הבנים להדליק נרות חנוכה מגיל רך ביותר20.

הנהגת בית הרב, שהנשים והבנות (בכל גיל) לא הדליקו נרות חנוכה, אלא יצאו בזה על-ידי אביהן, ואחר כך – בעליהן21.

כשכ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה עוזב את ביתו לפני חנוכה, היה מצווה לזוגתו הרבנית שתדליק את החנוכייה בעצמה (אף שאת הברכות היתה שומעת מאחד הגברים)22.

מעמידים את החנוכייה על כיסא, מעל שלושה טפחים (24 ס"מ) – ואין מדייקים שיהיה למעלה משבעה טפחים או סמוך לשלושה טפחים23, אך לא מעל עשרה טפחים (80 ס"מ)24. ה'שמש' קצת למעלה25 מן הנרות26.

"קרה שהיה צריך לטלטל את המנורה טפח וטפחיים לקרבה לאדמו"ר כדי שיוכל להדליק הנרות, ואחר-כך היו מעמידין אותה במקומה. ובכל-זאת בירך בעצמו והדליק"27.

אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה אחר, אלא מהשמש או מנר של חול28.

מנהג רבותינו נשיאינו שהיו מדליקים נר חנוכה בפתח אחד החדרים ולא על החלון29, משמאל הנכנס, דהיינו מול המזוזה, לקיים "כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ונמצא שהוא מסובב במצוות"30.

צריך להדליק את הנרות בבית שבו האדם אוכל בקביעות, ויש להעדיף את מקום האכילה על מקום השינה. ההולך לאכול באקראי בבית חברו, צריך לחזור לביתו ולהדליק שם31.

מניחים את החנוכייה סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, ואין מדייקים אם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום32.

כדאי ונכון שהילדים ידליקו נר-חנוכה בפתח חדרם הפרטי [אם תנאי המקום וכללי הבטיחות מאפשרים זאת], ויש בזה גם מעין חינוך 'מקדש-מעט' שלהם בחנוכה33.

הנרות יעמדו בשורה ישרה ולא בעיגול. כמו-כן לא יהיה נר יוצא ונר נכנס, ולא אחד גבוה ואחד נמוך (הקובע לעניין זה הוא גובה השלהבת). חייב להיות הפסק בין נר לנר, כדי שלא יתקרבו השלהבות זו לזו וייראו כמדורה. כמו-כן יש להרחיק את החנוכיות של בני הבית זו מזו, כדי שיהיה היכר לכל אחת מהן לחוד34.

מדליקים כשהחנוכייה מונחת במקומה, ומשאירים אותה במקומה כל משך הזמן שעליה לדלוק35.

התחלת ההדלקה היא לאחר סיום כל הברכות. מדליקים בשמן זית, וה'שמש' הוא נר-שעווה36. מתחילים להניח את הנרות בקצה הימני של המנורה37.

אמירת 'הנרות הללו' – לאחר גמר כל ההדלקה32.

מתעכבים סמוך לנרות כחצי שעה38.

מדייקים שידלקו הנרות חמישים דקות לכל הפחות39.

נר שכבה בתוך שיעור זמן דליקתו – חוזרים ומדליקים אותו, ללא ברכה32.

אחר שיעור זה – רשאים לטלטל את החנוכייה גם אם הנרות דולקים עדיין32.

אחר שיעור זה – רשאים לעשות מלאכה40 שלא כנגד הנרות, וגם ביום הראשון והשמיני32.

* בימי החנוכה צריכה להיות הוספה מיוחדת גם בלימוד התורה. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה יושב אחרי הדלקת נר חנוכה בסמיכות לנרות, ולומד תורה41.

יש אומרים שיש לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, זכר לנס שהיה על-ידי יהודית, בתו של יוחנן כהן-גדול42.

מנהג ישראל (תורה היא) לאכול מאכלים שעשויים בשמן, לזכר נס השמן43.

התוועדות:

מלבד ההתוועדות עם בני הבית והקרובים ביותר (כנהוג אצל רבותינו נשיאינו44), כדאי ונכון שבמשך ימי חנוכה [בכל יום ויום45] יערכו בכל מקום ומקום – בחוג המשפחה46, וכן בבתי-ספר, במקומות עבודה וכו', לפי תנאי המקום והזמן – התוועדויות ומסיבות של שמחה בענייני דיומא47, הן לאנשים, הן לנשים והן לטף, בנים ובנות48 [בכל המוסדות יש להתוועד עם התלמידים לפחות פעם אחת, ובמוסדות שלומדים בהם בחנוכה – להתוועד כמה פעמים. ההתוועדות – בזמן הדלקת הנרות, לומר דבר תורה מעניינא דיומא, ואחר-כך שאחד הילדים ידליק נר חנוכה לכולם. וכן יחלקו אז דמי חנוכה לתלמידים49]. ולספר בהן אודות נס חנוכה והלקחים שיש ללמוד ממנו. תחילה לערוך מסיבה כללית לכל הסוגים, בהשתתפות המשפיע, הרב וכיו"ב, ואחר-כך מסיבה פרטית לכל סוג בנפרד, במירב המקומות, כדי שיוכלו הכול להשתתף. וכן בקשר לילדים50.

דמי חנוכה51:

הרבי הורה להשתדל לתת מעות-חנוכה לילדים [בנים ובנות52, הן קטנים והן גדולים53. וכן היה אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע נותן לבנותיו, גם אחרי הנישואין, וגם לחתניו54] על-כל-פנים פעמיים במשך ימי חנוכה, ומה טוב – מצד התגברות חושך הגלות, כולל ובמיוחד בנוגע להידרדרות מצב החינוך – להוסיף ולהרבות באור וקדושה, ולתת דמי חנוכה גם בכל יום, חוץ מבשבת (גם לא בדבר המותר – גזירה כו') והוספה מיוחדת – כפליים, או ג' פעמים ככה – בליל הרביעי או החמישי55.

הנשואים – יבקשו האיש מהאישה, והאישה מהאיש, וכיוצא בזה בנוגע לזקנים וזקנות, לסייע להם כ'מעות חנוכה' לעשות מביתם 'בית חב"ד'56.

אלה שלא קיימו מנהג זה בשלמות, ישתדלו להשלים בימים הסמוכים לחנוכה, וכל המקדים הרי זה משובח52.

יש לחלק דמי-חנוכה לכל התלמידים, ואפילו למי שספק אם הוא בגדר תלמיד – ולו על-שם העתיד. ואולי זה גופא יסייע שיתקרבו בהקדם57.

חינוך:

מנהג ישראל58 לשחק ב'סביבון', וידוע מנהג בני-ישראל לכתוב על ה'סביבון' את האותיות נ-ג-ה-ש, ראשי-תיבות: "נס גדול היה שם"59, ובכמה מקומות עורכים 'הצגות' הקשורות עם סיפור פרשת ימי חנוכה, מתחפשים ל'חשמונאים' וכו' [כמובן – ובפרט בקשר לבנות – הכול באופן של צניעות ועל-פי הוראת חכם], וכן ימי החנוכה מסוגלים ביותר לארגון כנסים לילדי-ישראל – צבאות ה'60.

צדקה:

נוהגים להרבות בצדקה בימי חנוכה61, ו"אנו מחוייבים בימי חנוכה... גמ"ח בממון וגוף"62. עורכים מגבית של צדקה, וזה הזמן המתאים להשלים את מגביות הצדקה של כל חודש כסלו63, ובפרט ב'זאת חנוכה'64.

בעניין המגביות לצדקה בימי סגולה, הודיע הרבי פעמים רבות, שעל כל אחד ואחד להתעורר ולנדב כדבעי מעצמו, גם בלא שיזכירוהו על כך65.

יום שני,
כ"ה בכסלו, א' דחנוכה

תפילת ערבית:

בחנוכה יורד האבל לפני התיבה66.

[אגב, בכל זמן שמתפללים בבית-הכנסת, מדליקים נרות בעמוד הש"ץ67].

אין מפסיקים לפני שמונה-עשרה כדי להכריז 'ועל הניסים'68. שכח לאומרו, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר69. בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, אך כשיגיע לפני "הרחמן הוא יזכנו"70, יאמר "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי..."71.

תפילת שחרית:

נוהגים להדליק נר חנוכה בבית-הכנסת (מקומו כבליל אמש) בלא ברכה, לפחות עד אחר התפילה72. גם כעת מדליקים על-ידי שמש73.

אין לדלג לכתחילה 'ועל הניסים' כדי לענות 'קדושה' ו'מודים'74.

אבֵל אינו עומד כשליח-הציבור לאמירת הלל75. לאחר הלל, חוזר האבל לעמוד, לאמירת חצי קדיש.

אין מתענים בחנוכה, אפילו חתן ביום חופתו74.

שחרית. לאחר חזרת הש"ץ: הלל שלם (כל ימי החנוכה), חצי קדיש. מוציאים ספר-תורה וקוראים לשלושה עולים (בפרשת נשא, במדבר ז,א-יז): כהן – "ויהי ביום כלות משה... לחנוכת המזבח"; לוי – עד "מלאה קטורת"; ישראל – עד "נחשון בן עמינדב". מכסים את ספר-התורה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. וממשיכים כסדר: אשרי, ובא לציון, קדיש תתקבל, בית יעקב76 וכו' עד סיום התפילה.

הדלקת נר שני:

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לא הקפיד להחליף את הפתילות בכל יום77.

בהדלקת הנרות אין מברכים 'שהחיינו' (אלא-אם-כן זו ההדלקה הראשונה שלו השנה). מדליקים תחילה את הנר החדש, משמאל לנר שהיה אמש, וממשיכים משמאל לימין (וכן בכל הלילות). אחר הדלקת כל הנרות אומרים "הנרות הללו"78.

יום שלישי,
כ"ו בכסלו, ב' דחנוכה

שחרית: כדאתמול. הלל שלם. חצי קדיש. קוראים לשלושה עולים בפרשת נשא: כהן – "ביום השני... מלאה קטורת", לוי – "פר אחד... בן צוער", ישראל – "ביום השלישי... בן חלון". וכיוצא בזה בשאר ימי החנוכה, קורא השלישי את היום הבא79.

יום רביעי
כ"ז בכסלו, ג' דחנוכה

בו יצא לחירות אדמו"ר הזקן ממאסרו השני בשנת תקס"א80.

שחרית: כדאתמול. קריאת התורה למנהגנו: כהן – "ביום השלישי... מלאה קטורת", לוי – "פר אחד... בן חלון", ישראל – "ביום הרביעי... בן שדיאור".

יום רביעי
כ"ז בכסלו, ג' דחנוכה

'ניטל' 81, יום רביעי בערב: מה שנוהגים שלא ללמוד82 בליל83 'ניטל', ביאר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הטעם, שהוא "כדי שלא להוסיף חיות" [ב'אותו האיש', שהוא זמן לידתו, ובההולכים בשיטתו עתה84]. פעם אמר: "אינני מחבב את המתמידים ששמונה שעות85 אלו נוגעות בנפשם". והוא רק עד חצות לילה86 (באזור ת"א: 23:40).

לדעת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו87 צריך להיות המנהג בכל מדינה לפי ליל אידם של רוב הגויים (הנוצרים) במדינה זו88 בזמן הזה, דהיינו בארץ הקודש בערב זה.

* (המשך ענייני חנוכה) כאמור, אדמו"ר מהורש"ב היה נותן דמי חנוכה בליל נר הרביעי או החמישי, והוראת הרבי היא, שכיוון שנותנים בכל יום, יש לתת הערב ומחר בהוספה.

שחרית: כדאתמול. קריאת התורה למנהגנו: כהן – "ביום הרביעי... מלאה קטורת" לוי – "פר אחד... בן שדיאור", ישראל – "ביום החמישי... בן צורישדי".

יום שישי
כ"ט כסלו, ה' דחנוכה89, ערב-ראש-חודש

כנ"ל, הרבי הציע לתת גם הערב [ליל שישי] הוספה מיוחדת ב'דמי חנוכה'.

ביום זה הגיעו לביתם החסידים שנאסרו עם מאסרו הראשון של אדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ט, ונקבע ליום התוועדות ושמחה90.

שחרית: כדאתמול. קריאת התורה למנהגנו: כהן – "ביום החמישי... מלאה קטורת", לוי – "פר אחד... בן צורישדי", ישראל – "ביום השישי... בן דעואל".

שניים מקרא ואחד תרגום: אחרי חצות היום קוראים את כל פרשת 'מקץ' עם הפטרתה המקורית, וניתן לקרוא היום גם את הפטרת שבת חנוכה91 (או כהנהגת רבותינו, לחזור מחר בבוקר מ'שביעי' עד גמירא עם הפטרת שבת חנוכה92).

יש לזכור לערוך את ההדלקה הפומבית אחרי פלג המנחה.

מתפללים מנחה ומדליקים נר חנוכה בבית-הכנסת [וטוב שיהיו עשרה בבית-הכנסת בשעת ההדלקה93], ובבית [ראה להלן], ואחר-כך נר שבת94, אבל אין להתפלל מנחה ביחידות לצורך כך95.

היום, מכיוון שמדליקים לפני זמן הדלקת נרות שבת, שהוא מוקדם לפחות בכ-20 דקות מזמן ההדלקה בכל יום, יש להקפיד לצקת יותר שמן, כדי שידלקו הנרות לפחות חמישים דקות אחרי שקיעת החמה (המדליקים בנרות מוצקים, יש לעוררם שידליקו בנרות גדולים יותר מאשר בכל יום).

היום אין מתעכבים חצי שעה סמוך לנרות96.

* מגש, ואף כיסא או שולחן שהניחו עליו נר-חנוכה, נעשה בכך 'בסיס לדבר האסור', ונאסר בטלטול בשבת. אם יודעים שיזדקקו במשך הערב לשימוש בכיסא, או להזיזו הצידה כדי לעבור שם (ולא רק כדי "שלא ישחקו בו הילדים" וכדומה), קיימות שתי אפשרויות:

א) להניח את החנוכייה על מגש, ויחד עמה להניח שם מבעוד-יום חלה (או גביע-קידוש חשוב), שאז יהיה המגש מותר בטלטול, לאחר שיכבו הנרות, כ"בסיס לדבר האסור ולדבר המותר", עם החנוכייה שעליו, לכל מקום שרוצים, כ"טלטול מן הצד לצורך דבר המותר", והכיסא יתפנה.

ב) להניח את החנוכייה על הכיסא עם חלה או גביע כנ"ל. לאחר שיכבו הנרות ויזדקקו למקום-הכיסא, יהיו רשאים לטלטל הצידה, לכל מקום שרוצים, את הכיסא וכל אשר עליו, כנ"ל במגש, והמקום יתפנה97.

_____________________

1)    לקוטי-תורה ד"ה ציון במשפט תפדה ס"ג (דברים דף א סוף טור ב). וכתב על כך הרבי ב'ספר המאמרים - מלוקט' ח"א עמ' קס (ובמהדורת 'תורת מנחם' ח"ד עמ' קלד) הערה 4: "כן הוא בלקו"ת (כבדפוסים הראשונים וכו' דהתרגום – "ולא קדמאה". וכ"ה בתאג' התימני, כנעתק בחומש 'תורת חיים', וב'תורה שלמה' (בפנים) שם, ובחומש 'העמק דבר', ודלא כרוב החומשים המצויים, כולל 'ספר חת"ת', וחומש 'שי למורא' (ובהערה ב'תורה שלמה') שגרסו 'קדמאה'.

2)    כך נהג הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ז"ל (רק בקביעות כזאת, כדי לשלול את יום ראשון הקרוב).

3)    שו"ע ורמ"א סי' תרע"א ס"ז.

4)    פרי-מגדים סי' תרע"ה בא"א ס"ק ב. לגבי מיקום השמש, כתב בכף-החיים ס"ק מא שנוהגים תמיד – גם בביהכ"נ – שהשמש הוא למעלה מן הנרות, ע"פ מהרי"ל שסמך זאת עה"פ "שרפים עומדים ממעל לו". וכן מובא מס' קב-הישר פרק צו, שהשמש הוא דוגמת כהן גדול בביהמ"ק. וראה מנהגים שונים בנטעי-גבריאל הל' חנוכה פ"כ ס"ב-ג וש"נ, והמובא להלן הע' 26.

5)    מדליקים רק מפלג המנחה ואילך, ראה ב"ח ר"ס תער"ב ופר"ח סי' תרע"ט. בשיחות-קודש תשכ"ג עמ' 401, ר"ד מנר ג' דחנוכה, כתבו: "כ"ק אד"ש דיבר עם הרש"ל [הרה"ח ר' שמואל לוויטין] על-דבר שבימי חנוכה יתפללו מנחה בשעה 3:30, בכדי שהדלקת נרות בביהכ"נ יהיה בזמן פלג המנחה".

ואכן, ידוע ומפורסם שהרבי דייק מאוד שלא להדליק לפני פלג המנחה, אפילו בימים שהיו כינוסים וכו'. וכ"ה באג"ק כרך י' עמ' רכח. וע"ע.

'התקשרות' גיליון עג עמ' 13, ודיוק המסופר שם – ב'כפר חב"ד' גיליון 740 עמ' 76.

6)    שו"ע ואחרונים סי' תרע"ה ס"א. וע"ע שו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סז ס"ה, וב'התקשרות' גיליון רעד עמ' 18.

7)    ספר-הניגונים ח"א, ניגון נג. בשנים האחרונות ניגנו זאת במניין של הרבי בכל יום מימי החנוכה.

8)    רמ"א סי' תרע"א סוס"ז ושערי תשובה שם.

9)    סה"ש תש"נ ח"א עמ' 193 הערה 81, נדפס גם בשערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ (וראה ד"מ תער"ב סוף ס"ק א. אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, ערך 'חנכה', ציון 139. ואולי משום כך נפוץ להדליק בבית-הכנסת, וכן נוהגין בבית-חיינו, בנרות הרגילים, הדולקים זמן רב, ולא בשמן-זית).

10)  כמדומה, זה שימוש נדיר של הרבי (בשיחה מוגהת) במילה מחודשת זו.

11)  לקוטי-שיחות חכ"א עמ' 169 והערה 44 [וראה 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 11, שהורה הרבי לצא"ח שבלית-ברירה ניתן לוותר בעניין צורת המנורה (על מטבעות), כיוון שכמה מגדולי-ישראל עוד בימי הרמב"ם חלקו עליו בזה, משא"כ בציור הלוחות מרובעות שמפורש בש"ס]. והמדובר כשעושים את החנוכייה קנים בדוגמת המנורה, ובפרט בהדלקות פומביות, אבל אין קפידא לעשות בצורה זו דווקא, ואדרבה רבים מהחסידים בדורות שעברו נהגו להדליק בחנוכייה ללא קנים [עם דופן, ראה לקו"ש ח"ה עמ' 456, ואולי נובע הדבר ממה שהיו מדביקים את הנרות בכותל עצמו ללא חנוכייה, כמבואר בסידור אדמוה"ז], ואף בס' ימי בראשית עמ' 50 נדפס צילום מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שהדליק בחנוכה תש"י בחנוכייה כזאת. אך הרבי, כששהה לפעמים בספרייה (וי"א שכך נהג גם בביתו) הדליק בחנוכייה פשוטה, ללא קנים וללא דופן. והיו פעמים שהדליק בחנוכייה ללא דופן עם קנים מרובעים, והשמש באמצע בין הנרות.

12)  ובברכה - עניין הברכה לא נאמר במפורש, אבל היה ברור מדברי הרבי, וכן נהגו בפועל בכל העולם בהשתתפותו. ראה 'מבצע חנוכה' בגליון תשנ"א הערה 7, ובבירור 'הדלקה במקומות ציבור' בגיליון תרצ"ו, וש"נ.

13)  בלקוטי-שיחות חי"א עמ' 241 הוכיח הרבי, שלפי אדמוה"ז לימוד זה הוא מן התורה.

14)  סה"ש תש"נ ח"א עמ' 207 [אף שא"צ כלי, ראה סידור אדמוה"ז, ולקוטי-שיחות ח"ה עמ' 445]. וראה א"ר וברכ"י סי' תרע"ג ס"ג. ולהעיר שהרבי היה מדליק במנורה פשוטה דווקא.

15)  הרבי העיר ע"ז "הדעות בזה – ראה טושו"ע סי' תער"ב ונ"כ". השו"ע פסק להדליק בסוף השקיעה דהיינו צאת הכוכבים כדעת הרמב"ם, הרא"ש והטור, אך בביאור הגר"א הביא דעת הרשב"א הר"ן והמרדכי שצ"ל בתחילת השקיעה [אלא ששם מדובר על שקיעה שניה כדעת ר"ת]. ומנהגנו ש"מדייקים שידלקו הנרות 50 דקות לכל הפחות" (ראה להלן הערה 47), הוא לצאת ידי כל הדעות. אך לעיקר הדין סוברים כנראה שהעיקר הוא כנפסק בשו"ע ומג"א – צאת הכוכבים, ראה סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 184 ובהערה 79, וכן נדפס כל השנים במדור 'זכור אל תשכח' שבחוברות 'שיחות לנוער' בכל השפות, להדליק "עם חשכה", ולכן אין מקפידים להדליק מייד בתחילת השקיעה כדעת הגר"א.

16)  ספר-המנהגים. וכן הקפיד הרבי לנהוג בכו"כ שנים.

17)  ספר-המנהגים. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ. לוח כולל-חב"ד.

18)  עד עלות-השחר, שו"ע ונו"כ סו"ס תער"ב. בלוח כולל-חב"ד כתב, שאם לא הקיצם – לא יברך. ובמשנה-ברורה שם כתב, שהנוהג להקל ולברך גם כשישנים אין למחות בידו.

19)  ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 483, ועוד.

20)  כך הנהיג הרבי בשנים האחרונות, ראה 'שבח המועדים' (מהדורת תשנ"ג עמ' 101), 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 14 הע' 11, וש"נ. ומשתדלים לחנכם עם כל ההידורים (ע' לקו"ש חי"ב עמ' 251).

21)  ספר-המנהגים, עיי"ש. לקו"ש חלק ל' עמ' 312. וראה בגיליון תנש"א 'מבצע חנוכה' הערה 1. ועל-אף האמור ב'שלשלת היחס' שבראש ס' 'היום יום' מהדורת תשנ"ה עמ' 34, על שנת תשמ"ח (מוגה?), שהרבי "מעורר שכל ילד/ה ידליק נרות חנוכה בפתח חדרו", והכוונה להנדפס ב"משיחות ש"פ וישב, כ"א כסלו" ס"י (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162), הנה הרבי נשאל על כך כמה שאלות, ומהן: "האם גם הבנות צריכות להדליק?", והשיב: "יש לעיין ולבדוק בכל מקום לגופו של עניין את התוצאות בפועל, באיזה אופן יוסיפו בחינוך" (שיחת כ"ד כסלו בעת ה'יחידות' לאורחים ס"ו, התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 91, בלתי מוגה). ולמעשה, המשיך הרבי לציין את 'מנהג בית הרב' שהבנות אינן מדליקות, גם בשנים הבאות – בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194 הערה 84, וכן בסה"ש תנש"א ח"א עמ' 165 הערה 110. וראה שיחות-קודש תשל"ה ח"א עמ' 34. ראה גם אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנכה', כרך טז עמ' רמח ו-רנב, ובהמצויין שם.

22)  לקוטי-שיחות חלק ל' שם. ועיין במשנה-ברורה סי' תרע"ה ס"ק ט.

לכאורה צ"ע, עפ"ד אדמוה"ז (קו"א סי' ערב ס"ק ב, ובכ"מ), שהיודע לברך – לא יתן לאחר לברך עבורו. ואולי הו"ע פרטי שלה, שלא רצתה לברך במקום בעלה, וא"כ אין זו הוראה לאחרות.

23)  ספר-המנהגים.

לעניין ג' טפחים ועשרים אמה – נחשב הגובה לפי השלהבת, ולעניין עשרה טפחים – לפי בסיס הנרות, ובכל אופן, לא לפי בסיס החנוכייה (ראה שו"ת מנחת-יצחק ח"ו סי' סה אות ב' וש"נ).

24)  שו"ע סי' תרע"א ס"ו.

25)  חשוב שהשלהבת תהיה למעלה מזו של שאר הנרות. ראה משנה-ברורה סי' תרעג סק"כ.

26)  ספר-המנהגים, שו"ע סי' תרע"ג ס"א בהג"ה ונו"כ.

רבים מאנ"ש אינם מקפידים שיהיה השמש דווקא "ממעל", ומניחים אותו בצד, בנפרד (על גבי פמוט וכדומה, ויש מניחים משמאל למנורה) וי"א שכך נהגו רבותינו.

27)  ספר-המנהגים שם. ומשמע, שלדעת הרבי טילטול טפח מהווה הזזה (בשו"ת שצויינה שם לא הוגדר המרחק כלל). וע' 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רי. חו"מ סי' קצח ס"ב.

28)  שו"ע סי' תרע"ד ס"א בהג"ה.

29)  לקו"ש ח"ה עמ' 456, ועיי"ש.

30)  סי' תרע"א ס"ז, לבוש וט"ז שם.

31)  רמ"א סי' תרע"ז ס"א, ט"ז ומ"א שם. בעניין פנימיות של ישיבות ומוסדות חינוך, בס' 'חובת הדר' (עמ' קו) כתב שהתלמידים כבני-בית וחובתם מדינא בחדר האוכל, ואם ירצו – יכוונו שלא לצאת בהדלקה שבחדר האוכל ואז ידליקו בברכה בחדר השינה. ובשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ע אות ג ויו"ד ח"ג סי' יד אות ה) ומנחת-יצחק (ח"ז סי' מח) כתבו שמן הדין עליהם להדליק בחדר השינה כיוון שרק הוא מיוחד לכל אחד מהם. ועליהם להסדיר תור לשמירה מפני סכנת דליקה ח"ו.

32)  ספר-המנהגים.

33)  סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162. וכיוון שמדובר בבית אחד, מדליק בעל-הבית במקום המרכזי, והילדים רשאים להדליק בחדרם, בקל-וחומר מהאמור בהערה 31.

34)  דרכי-משה והג"ה סי' תרע"א ס"ד ובאחרונים, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנכה' עמ' שלו.

35)  שו"ע תרע"ה ס"א, ובמשנ"ב ס"ק ו.

36)  ספר-המנהגים, 'שערי הלכה ומנהג' שם, ועיי"ש הטעם.

37)  ספר-המנהגים מסידור אדמוה"ז, ושם נסמנו מקורות נוספים.

38)  ספר-המנהגים שם, ע"פ האחרונים סי' תער"ב ס"ב. וכדלהלן – יש לעסוק באותה שעה יחד עם בני ביתו בתורה או בשמחה של מצווה.

39)  ספר-המנהגים שם, ועיי"ש הטעם (וראה דיון בזה ב'התקשרות' גיליון רפג עמ' 15 וגיליון רפח עמ' 19). ולמעשה, מדייקים בזה בלא פלוג גם כשמדליקים אחר צאת-הכוכבים, כגון במוצש"ק או כשמדליקים באיחור.

40)  מהלשון בספר-המנהגים "עושים מלאכה" (ולא "עושות" או "הנשים עושות") משמע לכאורה שלפני שיעור זה גם האנשים אינם עושים מלאכה, ע' ס' חסידים סי' קכא וס' 'מהרי"ל – מנהגים' עמ' תט. אבל ראה בהשלמה לשו"ע רבנו סי' עת"ר סו"ס ד שהבין שזו רק משמעות, וכשאר הפוסקים שהביאו זאת, גם הוא תלה זאת במנהג בפועל. וכיוון שככל הידוע לא נזהרו בזה רבותינו ואנ"ש (הרה"ח רי"ל שי' גרונר, וגם בלוח כולל-חב"ד כתב זאת רק לנשים), ניתן לכל היותר לדייק שהרבי לא שלל מנהג זה (לאלה הרוצים להחמיר על עצמם), אבל לא שעשהו "הוראה לרבים".

מהות המלאכה לא נתפרשה (מלבד איסור כיבוס ותפירה בכף-החיים שם ס"ק ט'), ומסתבר שלא לאסור לפחות מלאכת אוכל נפש וכל מה שמותר בחוה"מ, ע"ד האמור בשו"ע רבינו סו"ס רנא.

41)  'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 599 ועמ' 618. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ה ס"ט (מוגה, שיחות-קודש תשל"ה ח"א עמ' 284), שמייד לאחרי ההמתנה ע"י הנרות ישב ללמוד שיעור גמרא.

42)  הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ג, מהרמ"א שם.

43)  סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 196 הערה 26.

44)  היום-יום, כח כסלו. וביאר הרבי, שזה צ"ל לא בדרך אגב, כדי 'לצאת-ידי-חובתו', אלא בהתלבשות ובהכנה מקודם ובסבר-פנים-יפות, שאז יתקבלו דבריו (תורת מנחם תשי"ח כרך א (כא) עמ' 295).

45)  לקו"ש כרך כה עמ' 401. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"ב עמ' 186 ואילך, ש'שמחה פורצת גדר' של חושך העולם, עיי"ש.

46)  כמנהג רבותינו נשיאינו, היום-יום כח כסלו.

47)  לנהוג כ'מהדרין מן המהדרין' גם בענין זה, וכמנהג שהביא הרמ"א (תר"ע ס"ב) לומר שירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם (סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 122), כדעת הרמב"ם שימי חנוכה הם "ימי שמחה והלל" (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 207).

48)  "ולהעיר, שענין זה שייך גם למנהג נתינת דמי חנוכה: א) נתינת דמי חנוכה פועלת שמחה. ב) כשמודיעים על חלוקת דמי חנוכה – מתקבצים רבים, וכשמוסיפים בדמי חנוכה, נוספים עליהם" (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 165 הערה 105).

49)  שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).

50)  ע"פ שיחת ש"פ וישב תשל"ג ס"ב (בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ג ח"א עמ' 209) ושיחת ש"פ וישב תשל"ז סל"א (כנ"ל – שיחות-קודש תשל"ז ח"א עמ' 358).

51)  תוכנם – [לא לשמחם בלבד, אלא] עניין החינוך, מתן 'פרס', כ'מיקדמה' לעודדם שיוסיפו יותר בלימוד התורה ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 65); להראות שגם הממון נהפך לרוחניות על-ידי שמשמש לעניינים כשרים ובפרט לענייני קדושה (לקו"ש ח"י עמ' 290); ובמיוחד – לחנכם להרבות בצדקה ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 63).

52)  סה"ש תש"נ ח"א עמ' 210.

53)  שם, עמ' 199.

54)  סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, נדפס גם ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רפג.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נתן גם לנכדותיו, שיחת נר ה' דחנוכה תש"ל (בלתי מוגה) בסופה.

55)  לקיים מנהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, המובא בהיום-יום, כח כסלו – סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, וסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194. 'שערי הלכה ומנהג' שם.

56)  'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 132.

57)  אג"ק כרך כא עמ' קצה, וראה בספר 'היכל מנחם' ח"ב עמ' קצג.

58)  גם בבית רבותינו נשיאינו – 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 185.

59)  ראה בני-יששכר מאמרי חודש כסלו-טבת מאמר ב' (מו,ב). סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 360 הערה 32.

60)  'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 545.

61)  ספר-המנהגים, עיי"ש בהערה, ובלקו"ש ח"ה עמ' 443 בהערות.

62)  פרי-מגדים שם, הובא ונתבאר בלקו"ש הנ"ל.

63)  'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 204 ועמ' 215.

64)  לקו"ש ח"ה עמ' 444.

65)  'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 652, ח"ב עמ' 1169, ח"ג עמ' 1537 ועוד.

66)  ספר-המנהגים עמ' 8.

67)  ראה בס' 'משבחי רבי' עמ' 48, שהרבי אמר להרה"ח רי"ל שי' גרונר: "בכל פעם כשמתפללים – גם כשאין הש"ץ 'חיוב' – צריכים הנרות לדלוק!". בשו"ע הקצר ס"פ כד כתב, שבאם אין הש"ץ 'חיוב' מדליקים רק שני נרות. אבל למעשה מדליקים תמיד ה' נרות גם לשבת ויו"ט וכו', ואולי מפני שה'חיובים' אומרים אז קדיש. וע"ע.

68)  ונהגו לסמן זאת בטפיחה על השולחן וכדומה, כמו ב'יעלה ויבוא' ו'טל ומטר'.

69)  ובט"ז סי' תרפ"ב ס"ק ג וא"ר שם ס"ק ב כתבו שכל-שכן שמי ששכח בתפילה יאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו...".

70)  סידור יעב"ץ (בהוצאת אשכול ח"א עמ' תסה), שלחן שלמה וערוך השלחן סי' תרפ"ב ס"ג (וכ"מ ביד אפרים וכו' שבהערה הבאה), וכ"כ בקצות השלחן סי' מז בבדי השלחן ס"ק יח כ'מנהג העולם'. וסיים "ומסידור הנוסח שאומרים תחילה 'ונאמר אמן', משמע ששם הוא סיום ברכת הרחמן". וכוונתו כנראה לשלול את המובא בלוח א"י בשם האדר"ת לומר זאת מייד אחר 'אל יחסרנו' שלדעתו שם הוא סיום הברכה (הובא גם בנטעי-גבריאל הל' פורים פרק עה הע' ח), משא"כ לדידן שאין עונים שם אמן, סיום הברכה הוא ב'ונאמר אמן' (כמ"ש באג"ק ח"ז עמ' רכח [אבל שם כתב רק שסומכים על אמן זו, ולא דקאי על כל הברכה, דאל"כ מדוע "אין יכול לגזור אומר 'ואמרו אמן'" (בברכת בעה"ב, כדברי שו"ע אדמוה"ז שם ס"ה מהמ"א שם)]. וראה בטור סו"ס קפט "נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב 'הרחמן' בכמה גווני", משמע שטרם נסתיימה הברכה. וראה בשו"ע אדמוה"ז שם סוס"ז), ולכן אומרים שם 'על הניסים'. אלא שהקצות השלחן בעצמו פסק לעיל ס"ב (מחיי אדם מז,א) שיש לענות אמן אחר 'אל יחסרנו', וצ"ע. כן צע"ק מדוע לא נאמר שסיום הברכה הוא ב"ואמרו אמן" שבסוף כל בקשות 'הרחמן', ונסמוך על ה'אמן' שאומרים עליו.

71)  רמ"א סי' תרפ"ב ס"א. ובראש-חודש, יקדים לזה 'הרחמן הוא יחדש' משום דתדיר קודם – יד אפרים, משנ"ב וכה"ח שם.

72)  נסמן בנטעי גבריאל פ"מ סי"ח.

73)  ראה טעמים לזה ב'שערי הלכה ומנהג' שם עמ' רעו.

74)  מכיוון שהוא סיום לתפילת שמו"ע, שו"ע אדמוה"ז סי' נה ס"ד.

75)  שו"ע ורמ"א סי' תקע"ג. הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ה. לוח כולל-חב"ד.

76)  סידור אדמוה"ז אחרי הלל. וראה שער הכולל פי"א סכ"ג.

77)  'התוועדויות' (טו) תשט"ז ח"א עמ' 303, עיי"ש הטעם. בקונטרס 'ברוך שעשה ניסים' חנוכה תשי"א, שבו נדפסו מנהגי חנוכה לראשונה, כתב הרבי: "נהגו שהפתילות יהיו בכל יום חדשות. וי"א דאין חוששין לזה, ואדרבה הישנות נוחין יותר לדלוק. ולע"ע, לא יכולתי לברר מנהג רבינו בזה" משמע, שאם יתברר מנהגו – יוכרע הספק, והנה התברר. ולפלא שבס' המנהגים, שנדפס בשנת תשכ"ו, נעתק משם ללא שינוי [ולא ידוע שהכניסו אז את השיחה הנ"ל כלל], למרות האמור באותה שיחה. ומה שהרבי נהג  (עכ"פ בשנים האחרונות) להדליק בפתילות חדשות בכל יום, הנה עד שנת תשמ"ח הכינה את החנוכייה הרבנית או אחד מהמשב"ק בבית, ואח"כ – הר"ר שד"ב גאנזבורג, ולא ידוע אם קיבלו הוראות מהרבי על כך (ראה במדור 'ניצוצי רבי' בגיליון זה).

78)  ספר-המנהגים עמ' 70, מסידור אדמוה"ז ועוד.

79)  אג"ק כרך י עמ' רצו. ומשם נכנסה ההוראה ללוח כולל-חב"ד, ואחרי הפירסום שם – כתב הרבי באג"ק כרך טו עמ' כה: "וכן כתב גם הרר"ב שי' נאה בלוח כולל חב"ד, שעברתי עליו. ופליאה מה גרם לספק בהנהגת חב"ד מפורסמת" (שגם בארה"ק מנהגנו כדעת הרמ"א סי' תרפ"ד ס"א, ושו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סח. ואגב, לפלא שנשמטה ההוראה מספר 'שערי הלכה ומנהג'!) וראה 'התקשרות' גיליונות: תר"מ עמ' 14, תרמ"ג עמ' 16, שלמרות שזו אותה מחלוקת בסוכות כבחנוכה, הרי גם לאחר ההוראה בחנוכה לא הורה הרבי לשנות בסוכות, ואף לאחר שהזכיר אפשרות זו בשיחתו בשנת תשמ"ט, לא הניח לשנות מאומה בלוח כולל חב"ד.

80)  החופשה השניה בשנת תקס"א היתה נצחון תורת החסידות ודרכי החסידות ביתר שאת ויתר עז מכמו שהיה בפעם הראשונה (בשנת תקנ"ט) – שאז היתה ההלשנה בעיקרה על אדמו"ר הזקן, וההלשנה בשנת תקס"א היתה בעיקרה על תורת החסידות. ספר-המנהגים עמ' 93, מלוח היום-יום עמ' ז, וקונטרס לימוד החסידות פרק ו, עיי"ש בארוכה.

בג' דחנוכה חופשה ניתנה לו להעתיק דירתו למעון פרטי, ואשר יקבע דירתו – באופן זמני – בפטרבורג (רשימת אדמו"ר מהוריי"צ, 'ספר התולדות – אדמו"ר הזקן' ח"ג עמ' 746). ובספר-השיחות תורת-שלום עמ' 84 איתא שיצא בנר החמישי. והשיב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "ויש לומר, דבשניהם היו ענייני גאולה (גם כפשוטם)" – הובא בלקוטי-שיחות כרך כה עמ' 399 הערה 44.

ואף בגאולתו הראשונה, י"ט כסלו תקנ"ט, היתה שלימות הגאולה (בנוגע אלינו) באופן ש'חזר לבוריו' בימי חנוכה – שהרי ביום ג' דחנוכה חזר מפטרבורג לוויטבסק, כדאיתא בלקוטי-דיבורים עמ' 23 ('התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 95 ועמ' 101).

81)  זמן לידת (ניטל=נא'טאל ברומית) אותו האיש. ( 'ניטל' רמז – להעדר. וי"א "ניתל" מלשון נתלה) – לקוטי-שיחות דלהלן הערה 84.

82)  גם חסידות אין לומדים. בשידור הרדיו בלילה זה, שהיה מיועד לשיעור התניא שנאמר ע"י הרה"ח ר' יוסף שי' ויינברג, הורה לו הרבי לספר סיפורים מרבותינו נשיאינו – כ"ז מ'כפר חב"ד' גיליון מס' 646 עמ' 15 (כאמור ב'רשימות' חורף תרצ"ה, חוברת קעט ס"ט: "גם דא"ח לא היה [אדנ"ע] לומד [ב'ניתל'], וגם לא למיגרס", ולא כאמור ב'רשימות' ליל כ' כסלו תרצ"ג, חוברת קעא ס"ג, בשם אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, שאי-הלימוד בניטל אינו שייך ללימוד חסידות).

* כן רצוי שלא לערוך הלילה נישואין (ראשונים, ראה נטעי גבריאל הל' חנוכה, מהדורת תש"ס עמ' תיב), ושלא לכתוב סת"ם (מסתבר שהקונים אינם חפצים בזה).

וראה בספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 192 ביאור מה שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה משחק (או מייעץ כיצד לשחק) שחמט בלילה זה. ומסיים, שידיעה זו מסייעת לנצל את הזמן בלילה זה כדי לצייר לעצמנו את פני קודשו של אדמו"ר נ"ע והנהגתו, כדי ללכת בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו.

83)  ראה להלן הערה 88.

84)  לקוטי-שיחות, כרך ט"ו, עמ' 554.

85)  ב"היום יום עם הערות וציונים" ח"א, מציע לפרש זאת, היות ו'סדר נגלה' בליובאוויטש נמשך 8 שעות (קונטרס עץ-החיים ס"פ כב), הכוונה שאינו מרוצה מאלה המתעקשים להשלים את מניין השעות גם ביום זה.

86)  כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, לוח 'היום יום' יז טבת.

צ"ב אם נהגו להימנע מלימוד מהשקיעה (כמנהג 'רוב עדות החסידים' שבלוח דבר-בעתו. ובס' נטעי-גבריאל – חנוכה, חלק 'מנהג ניטל' פ"ב הע' ט' כתב שכן מנהג חב"ד. וצ"ב מקורו), או מצאת הכוכבים בלבד [וראה ב'התקשרות' גיליון רפג עמ' 18 וגיליון שלג עמ' 19 בנדון. וכל עוד יש ספק בזה, יש לנהוג כדברי הרבי (אג"ק חי"ד עמ' שנב): "וכיוון שלעניין ביטול תורה חידוש גדול הוא, ולכן אין לך בו אלא חידושו"].

87)  לקוטי-שיחות הנ"ל. ומציין שזה דלא כדמשמע בס' 'דרכי חיים ושלום' סי' תתכ"ה. אג"ק חי"ג עמ' קכ. חי"ד הנ"ל.

88)  במכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לשמועתו שבארה"ק ת"ו אין נוהגין בזה כלל (ובטח שמע זה מבר-סמכא ביותר*) – אם נכונה השמועה, אולי אפשר לומר הטעם, שכיוון שפשטה שם (מלבד תקופות קצרות, כידוע) ממשלת הישמעאלים, ותלוי בשר של מעלה, לא היה מלכתחילה עניין לניטל שם. ובמילא אין החשש דלהוסיף חיות" – אג"ק חי"ג הנ"ל. ואולי בא רק ללמד זכות. ובשיחת כ' כסלו ה'תשל"ז (הנחת הת' סל"ח, בלתי מוגה) נאמר: "תלוי אם יש במקום זה עניין של ע"ז. ולכן במקומות כמו מרוקו ותימן לא נזהרו ב'ניטל', כיוון שאינם קשורים עם הנוצרים" [וכנראה לזה הכוונה גם במכתב הנ"ל, על אף שנאמר שם "ממשלת הישמעאלים", ובמרוקו שלטו הנוצרים (הצרפתים)  בדורות האחרונים]. ולפי זה, בארה"ק שיש הרבה ע"ז וחגאותיהם נערכות ברעש גדול, יש להיזהר בזה. ובין אנ"ש באה"ק כיום נפוץ ומקובל להיזהר בזה בפשיטות. וראה קובץ 'מוריה' גיליון קסא ובלוח 'דבר בעתו' בעניין מנהגי עדות ישראל בליל 'ניטל' בכלל, ובארה"ק בפרט.

89)  מעלת נר ה' דחנוכה בכלל – להאיר גם 'בחוץ', כיוון שיום זה לעולם אינו חל בשבת (שם). בשיחת נר ה' דחנוכה תש"מ נתבארה מעלת היום, שבו לראשונה רואים התחלת הוספת האור בעולם לשיטת בית הלל יותר מאשר לדעת בית שמאי – חמש נרות. ובלקוטי-שיחות חט"ו עמ' 545, מבאר מה שיום זה הוא ער"ח ומ"מ א"צ לתחנון, אלא הכל נפעל בשלימות מתוך שמחה, הן ע"י עיצומו של יום (חנוכה) והן ע"י עבודת האדם.

90)  'כרם חב"ד' גיליון 4 ח"א עמ' 18. וראה שם בהמשך הדברים. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ד סוס"ג מבאר בזה מה שמצאנו מאמרי-חסידות שמצויין עליהם תאריך אמירתם "יום ה' דחנוכה" (כגון בהמשך 'מים רבים – תרל"ו', ראה במפתח שבסוף הספר), אף שציון כזה מופיע רק אם נאמר המאמר בשבת, ביום-טוב או במאורע מיוחד.

91)  היום-יום ל' סיוון. וראה שו"ע אדמוה"ז סי' רפה ס"ו. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קלב. לוח כולל-חב"ד.

92)  'היום יום' ד' טבת. וראה אג"ק סוף כרך ח"י.

93)  ראה ביאור הלכה סי' תרע"א ס"ז סד"ה ויש נוהגין.

94)  ספר-המנהגים, ראה שם הטעמים לזה.

95)  קיצור של"ה הל' חנוכה, וא"ר ר"ס תרע"ט. וכן נהג הרבי אחרי שנת תשמ"ח, כאשר חזר מן ה'אוהל' סמוך לשקיעה: הדליק נר חנוכה, נר שבת, ואחר-כך התפלל מנחה בציבור.

96)  היום יום, כ"ה בכסלו (ומהלשון משמע, שבכל זאת מתעכבים מעט). ספר המנהגים.

97)  הרה"ג ר' לוי-יצחק שי' הלפרין, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' רע"ז ס"ו, רע"ט ס"ד, ש"ט ס"ו, שי"א ס"ט (העניין נדון ונתבאר לפרטיו  ב'התקשרות' גיליונות רפג, שפה, שפז, שפט וש"נ).

במקרה של צורך גדול לטלטלו לפני-כן, יעשו שאלת חכם ע"פ המבואר בסי' רע"ז ס"ג.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)