דווקא בשעת משבר, הצדקה היא סוג של מבחן. מי שיתאמץ לתת צדקה כבעבר, ישלם לו הקב"ה כפל-כפליים, והוא יֵצא מהמשבר נשכר שבעתיים
המשבר הכלכלי העולמי יוצר איום ממשי על קיומם של רבים ממוסדות הצדקה והחסד, שפעילותם מבוססת על כספי תרומות. כשהאווירה קשה ומדי יום ביומו שומעים על עוד ועוד אילי הון הנתונים בקשיים ועל עוד ועוד מוסדות פיננסיים קורסים – יש המרגישים כי אין זו העת למתן צדקה ברוחב-לב.
לעומת זה, יש תורמים שהודיעו למוסדות הנתמכים בממונם, כי למרות ההפסדים שספגו בשנה האחרונה, יעשו הכול לתרום את הסכומים שנתנו בעבר, ואף יותר מזה. הנה שתי התבטאויות המעוררות הערכה רבה. תורם אחד אומר: "בעבר יכולתי להניח שאם אני לא אתן, יימצאו אחרים שייתנו. כיום אני יודע שאם אני לא אתן, לא יהיה מי שייתן". תורם שני אומר: "בעבורי הצדקה איננה בגדר מותרות, שכאשר המצב קשה אפשר לוותר ולקצץ. הצדקה היא צורך חיוני, בדיוק כמו הכסף שאני נותן בעבור ילדיי, ואני אתרום כל עוד תישאר פרוטה בכיסי".
הלוואה לקב"ה
כבר היו דברים מעולם. משברים כלכליים פקדו את העולם, והשאלות המטרידות אותנו כיום העסיקו את רבותינו ואבות אבותינו. מעניין לקרוא את האיגרת המיוחדת שכתב רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, בימי משבר כזה, לפני יותר ממאתיים שנה. הוא עסק אז באיסוף כספים להחזקת היישוב היהודי בארץ-ישראל, אך הגיעו ימים שהמצב הכלכלי הורע מאוד, והתורמים קיצצו בתרומותיהם.
כותב להם בעל התניא (איגרת הקודש סימן יד): "לא נעלם ממני צוק העיתים, אשר נתדלדלה הפרנסה... ועם כל זה, לא טוב הם עושים לנפשם... אשר קפצו ידם הפתוחה מעודם עד היום הזה, ליתן ביד מלאה ועין יפה לכל הצטרכות ההכרחיים לדי-מחסורי האביונים נקיים, אשר עיניהם נשואות אלינו. ואם אנו לא נרחם עליהם חס-ושלום, מי ירחם עליהם?!".
בהמשך הוא כותב עוד: "כולנו צריכים לרחמי שמים בכל עת... וכל המאמץ לבבו וכובש רחמיו, יהיה מאיזה טעם שיהיה, גורם כך למעלה לכבוש וכו' חס-ושלום". הוא מציין כי "הצדקה מכפרת ומגינה מן הפורענות", ומסיים כי ראוי לזכור שהצדקה אינה אלא הלוואה לקב"ה, כנאמר "מלווה ה' – חונן דל".
תפיסת הצדקה ביהדות גורסת, שכספו של האדם אינו שלו, אלא הוא בבחינת פיקדון שהפקיד הקב"ה בידו. אחת הדרכים שבאמצעותן הקב"ה מפרנס את הבריות, היא על-ידי שהוא נותן לאנשים מסויימים יותר כסף, כדי שהם יתמכו בנזקקים.
זו גם המשמעות הטמונה במילה 'צדקה'. איננו אומרים 'חסד', 'טובה', 'רחמנות' – אלא 'צדקה', מלשון צדק. כאשר אדם נותן צדקה אין הוא עושה 'טובה' ואינו נוהג לפנים-משורת-הדין. הוא פשוט נוהג כאדם ישר והגון, שמעביר ליעדם את הפיקדונות שהופקדו בידו. הוא יודע שהכסף שברשותו ניתן לו מאת הבורא, כדי שיעשה בו מצוות ומעשים טובים, וזאת הוא עושה. זה הצדק, זה מה שהוא צריך לעשות.
כלי לברכה
לכן דווקא בשעת משבר, הצדקה היא סוג של מבחן. מי שמוסיף לתת צדקה גם בשעה קשה, מוכיח שבעיניו הצדקה איננה עניין של מצב-רוח טוב, אלא הוא רואה בה ייעוד ותפקיד הכרחי. הוא יודע שהצדקה היא הכלי שעל-ידו זוכים ליותר ברכה והצלחה. כשהוא מוכיח במעשיו שהוא נוהג בכסף שניתן לו ב'צדק', ומעביר אותו ליעדיו האמיתיים, הקב"ה נותן לו עוד ועוד מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.
איננו יכולים, כמובן, לשפוט את מי שנוהגים אחרת, וגם איננו יכולים לדעת את קשייהם האמיתיים, אבל מאמינים אנו אמונה שלמה, כי כל מי שיתאמץ לתת את כספי הצדקה שנתן בעבר, ישלם לו הקב"ה כפל-כפליים, והוא יֵצא מהמשבר מחוזק ונשכר שבעתיים. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
