נושאים נוספים
	התקשרות גליון 749 - כל המדורים ברצף
	גם בענייניו הגשמיים אין יהודי כפוף לטבע
	הגאולה מחייבת הפצת המעיינות
	צוואת רבי יהודה החסיד ואזהרותיו
	פרשת תולדות
	התוועדויות חסידיות
	אנ"ש בבית-כנסת אחר
	הלכות ומנהגי חב"ד

ביאור נפלא המשלב פשט, דרוש סוד וחסידות * עבודת ה' אמיתית רק כאשר היא בשני הקווים: אהבה ויראה * על-ידי פעולת הנשמה בגוף, נעשה צחוק ותענוג למעלה * ההוראה: אין להתחשב ב'ליצני הדור', כי גם בענייניו הגשמיים עומד היהודי מעל סדרי הטבע * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על¹ הפסוק² "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", שואלים מפרשי התורה: לאחר שנאמר "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", לשם מה צריך הכתוב לחזור ולומר "אברהם הוליד את יצחק"? הרי זה כפל הלשון.

ומתרצים על כך תירוצים שונים. ומהם:

(א) בגמרא (ובמדרש) מבואר³, שכיוון ש"היו כל אומות העולם מרננים ואומרים" שיצחק אינו בנו של אברהם, עשה הקב"ה את קלסתר פניו של יצחק דומה ממש לאברהם, וראו הכול שיצחק הוא בנו של אברהם. וזהו פירוש הפסוק: "יצחק בן אברהם", כיוון שיש על כך ראייה, והכול העידו על כך ש"אברהם הוליד את יצחק".

(ב) במדרש⁴ מבואר על זה: "יצחק נתעטר באברהם ואברהם נתעטר ביצחק" – הן "יצחק בן אברהם", שיצחק "נתעטר", השתבח באביו אברהם, והן "אברהם הוליד את יצחק", אברהם "נתעטר" והשתבח בבנו יצחק.

(ג) בחסידות מבואר⁵, שעבודתו של אברהם היתה בקו החסד והאהבה, ועבודתו של יצחק היתה בקו הגבורה והיראה, וכל קו בעבודה, הן העבודה דאהבה והן העבודה דיראה, מתחלק לב' מדריגות כלליות:

ב' מדריגות ביראה – יראה תתאה ויראה עילאה. יראה תתאה, המדריגה התחתונה ביראה, פירושה, מורא לעשות נגד רצונו של הקב"ה מצד העונש על החטא, או אפילו מצד טעם נעלה יותר, אבל הכול מפני שהאדם ירא מהלא-טוב שיגרום לו החטא; יראה עילאה, המדריגה העליונה ביראה, פירושה, יראת הרוממות, שהאדם ירא ובוש מפני רוממותו וגדולתו של הקב"ה לעשות איזה חטא, והיינו, שירא מהחטא עצמו, להיותו נגד רצונו של הקב"ה.

וכן יש באהבה ב' מדריגות – אהבה רבה ואהבה זוטא. אהבה זוטא, המדריגה התחתונה באהבה, פירושה, שהאדם אוהב את הקב"ה ומקיים את רצונו מפני שהדבר טוב לו – טוב בגשמיות, או בדקות יותר, עד לתכלית הרוחניות; ואהבה רבה, המדריגה העליונה באהבה, היא, שאוהב את הקב"ה ועושה את רצונו "שלא על מנת לקבל פרס"⁶, לא בשביל הטוב שיהיה לו מזה.

וכיוון ש"מעשה אבות סימן לבנים"⁷ – בעבודת כל אחד ואחד מישראל – מורה התורה: ב' פעמים אברהם – ב' מדריגות באהבה, ב' פעמים יצחק – ב' מדריגות ביראה.

סדר העבודה בשני הקוים הוא, שתחלה באות המדריגות התחתונות, אהבה זוטא ויראה תתאה, ולאחרי זה – אהבה רבה ויראה עילאה (כדאיתא בגמרא⁸ "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן", דהיינו בשביל הטוב שלו – אהבה זוטא ויראה תתאה; "שמתוך שלא לשמן בא לשמן" – כיוון שמזה יבוא למדריגות נעלות יותר, אהבה רבה ויראה עילאה).

וסדר הפסוק מציין גם את הסדר בעבודה: יראה (תתאה), אהבה (זוטא), אהבה (רבה), יראה (עילאה) – כמבואר באריכות בכמה מקומות⁹.

וזוהי הוראה לכל אחד ואחד מישראל בעבודת ה', שעליו לעבוד את ה' בב' הקוים דאהבה ויראה¹⁰, אברהם ויצחק. וכידוע הפירוש במאמר רז"ל¹¹ "אין קורין אבות אלא לשלשה", שאברהם יצחק ויעקב הם האבות של כל ישראל, והקווים שלהם בעבודה צריכים להיות בכל אחד אחד מישראל.

עבודת כל אחד מי"ב השבטים אינה מוכרחת להיות בכל אחד ואחד מישראל; לכל יהודי ישנה העבודה שלו, המתאימה לשבט שממנו הוא בא. אבל עבודת כל האבות צריכה להיות בכל אחד ואחד מישראל. אם יהודי עוסק רק בקו אחד, אהבה או יראה – יתכן שאין זה מצד עבודה, אלא מפני שבטבעו¹² הרי הוא נוטה לחסד או לגבורה. ההוראה היא שצריכה להיות עבודה¹³, דהיינו על-ידי ההתעסקות בשני הקווים ובכל המדריגות.

(ד) במדרש הנעלם שבזוהר¹⁴, איתא, שאברהם הוא רמז על הנשמה (כמבואר שם בזוהר¹⁵ בפרשת פטירת שרה¹⁶ – רמז לגוף: "ותמת שרה" – מיתת הגוף, ומיתתו של הגוף ענינה – ש"קרית ארבע", ארבעת היסודות שמהם מורכב הגוף, נפרדים זה מזה, לאחר שבהיותם "בארץ כנען", בעולם הזה, היו – "היא חברון" – מחוברים. "ויקם אברהם מעל פני מתו"¹⁷ – הנשמה, שהיא למעלה ממיתה ופירוד)

ויצחק, מלשון צחוק ותענוג, פירושו, התענוג שיהיה לנשמה לעתיד לבוא. ומבאר הזוהר את פירוש הכתוב "יצחק בן אברהם": לעתיד תזכה הנשמה, "אברהם", לגילוי התענוג, "יצחק"; וכיצד תזכה לכך? על-ידי זה ש"אברהם הוליד את יצחק", שהנשמה, על-ידי עבודתה בעולם הזה, הולידה (יצרה) את התענוג, ותענוג זה יתגלה לה לעתיד לבוא.

ב. כבר דובר פעם¹⁸, שכאשר ישנם פירושים שונים של חז"ל על פסוק אחד, יש לכולם שייכות זה לזה; הם אינם עניינים שונים לגמרי.

ומהראיות לזה: רז"ל דרשו¹⁹ שתיבת "שעטנז" פירושה "שוע" (חלק, סרוק), "טווי" (כמשמעו) "ונוז" (ארוג). ואיתא בגמרא²⁰, שכיוון שהתורה כללה את ג' העניינים ד"שוע טווי ונוז" בתיבה אחת זו, "שעטנז", הרי זו ראייה שכולם קשורים זה בזה, ולכן אין חייבים (מן התורה) על שעטנז (צמר ופשתים יחדיו) אם ישנם רק א' או ב' מג' תנאים אלו, אלא דווקא כאשר ישנם כל שלשתם יחד. ומזה רואים אנו, שג' עניינים, אפילו כאשר למדים אותם מאותיות נפרדות, מכל מקום, כיוון שהם בתיבה אחת, יש להם קשר זה לזה; מכל-שכן בענייננו, שכל ארבעת הפירושים מרומזים באותן אותיות, הרי בודאי שיש להם שייכות זה לזה.

וצריך להבין כיצד שייכים ארבעת הפירושים הנ"ל זה לזה.

כל סיפורי התורה הם הוראה עבורנו בעבודה²¹. ובנדון דידן: לפי פירוש החסידות מובנת ההוראה עבורנו, כאמור לעיל, שבכל אחד ואחד מישראל צריכים להיות ב' קוים של עבודה, אהבה ויראה, ובאיזה אופן צריכים הם להיות. וכן לפירוש הזוהר מובן מדוע מספרת לנו התורה ש"יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", כיוון שנוגע לנו לדעת שהנשמה ממשיכה תענוג על-ידי עבודתה, ושהתענוג שממשיכים עתה יתגלה לעתיד – כי הידיעה אודות שכר המצווה מקילה ומעניקה לנו תוספות חיות בעבודה.

אבל צריך להבין:

מהי ההוראה עבורנו מזה ש"אברהם הוליד את יצחק" לפי פירושי הגמרא והמדרש – מה נוגע לנו שבדורו של אברהם טענו אומות העולם שיצחק אינו בן אברהם (ולכן הבטיח הקב"ה ש"קלסתר פניו" של יצחק יהיה דומה לאברהם)? וכן מה למדים אנו מזה שיצחק השתבח באברהם ואברהם השתבח ביצחק?

ג. לפי שני הפירושים, בגמרא ובמדרש, מדובר בפסוק אודות עניינים שלמעלה מהטבע:

על-פי טבע לא היה אברהם יכול להוליד בן, והגבלה זו בטבע היתה לא רק מפני שמצד גופו הגשמי היה עקר²², אלא גם המזלות העליונים הראו שאין באפשרותו להוליד בן, ולכן נאמר²³ "ויוצא אותו החוצה", וכפי שפירשו רז"ל²⁴: "צא מאיצטגנינות שלך", דהיינו שכדי שאברהם יוכל להוליד בנים הוציא אותו הקב"ה למעלה מההגבלות הבאות מהמזלות.

וכן מה שאברהם היה יכול להשתבח בגדלותו של יצחק היה עניין שלמעלה מהטבע, שהרי על-פי טבע נעשית ירידת הדורות, כמאמר רז"ל²⁵: "אם ראשונים (דורות הראשונים) בני מלאכים אנו בני אנשים וכו'", וזה שאברהם התגדל ("זיך געגרויסט") ביצחק – שהיה דור לאחרי זה, ואף-על-פי-כן היו בו מעלות שפעלו שלימות במדריגת אברהם (שזהו ש"אברהם נתעטר ביצחק", כשם שעטרה מייפה את המתעטר בה) – הרי זה עניין שלמעלה מהטבע.

וזוהי גם ההוראה עבורנו, שכל אחד ואחד מישראל צריך לדעת שבני-ישראל אינם כפופים ("אונטערגעוואָרפן") להגבלות הטבע – לא רק בעניינים רוחניים אלא גם בעניינים גשמיים.

תולדות רוחניים – היו לאברהם גם קודם שנולד יצחק, כמאמר רז"ל²⁶ "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". ובפרט על-פי המבואר בקבלה²⁷, שמכל זיווג באופן של קדושה על-פי תורה נולדים תולדות רוחניים. ולידת יצחק פעלה, שאפילו בנוגע לתולדות בגשמיות אין אברהם מוגבל בחוקי הטבע.

וכאן באים "ליצני הדור"²⁸ (המנגדים לקדושה²⁹ שישנם בכל דור) וטוענים לאיש ישראל: בשלמא בעניינים רוחניים יכול אתה לפעול, כיוון שאינם כפופים לחוקי הטבע; אבל כשמדובר אודות עניינים גשמיים, תולדות בגשמיות – אי אפשר שיהיו לך אלא אם כן תכוף עצמך תחת אבימלך, מלך ושר המדינה – "מאבימלך נתעברה שרה"²⁸ – שעל-ידו עוברים כל ההשפעות הגשמיות, – אמנם בדרך מעבר בלבד, אבל בכל זאת הרי זה על-ידו³⁰.

"מה עשה הקב"ה – צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם"²⁸, והכול ראו והעידו ש"אברהם הוליד את יצחק", שגם תולדות והשפעות בגשמיות מקבל יהודי לא מאבימלך חס-ושלום, אלא מאברהם – מהנשמה (כפירוש הזוהר). אם יהודי מעורר את כוחות הנשמה, ואינו מתחשב בשום מניעות מהגוף ונפש הבהמית, אזי גם ענייניו הגופניים והגשמיים אינם כפופים לחוקי הטבע.

ד. על-פי זה יובן גם מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר³¹: "...ידעו כל העמים אשר על פני האדמה, כי רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכויות".

"חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, אשר, כל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל ומצוותיו ומנהגיו, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו ואין שום כוח של כפייה רשאי לשעבדנו".

ולכאורה צריך להבין דברי הרבי: הרי הנשמה מלובשת בגוף, ועליה לקיים תורה ומצוות עם הגוף ועל-ידי הגוף בעולם הזה הגשמי, ומה תועיל העובדה שהנשמות לא ניתנו בגלות, בשעה שהגופים נמצאים בגלות?

אלא כאמור לעיל, שהתעוררות הנשמה פועלת שגם עניני הגוף לא יהיו נתונים בגלות ולא יהיו מסורים לשעבוד מלכויות³². ועניין זה צריך להיות גלוי לעין כל – ובלשון הרבי: "ידעו כל העמים אשר על פני האדמה" – עד שגם "ליצני הדור" מודים שאין לאבימלך שום שליטה על ההשפעות של איש ישראל, גם לא בגשמיות.

ה. על-פי האמור לעיל יובן גם כן הקשר בין כל ארבעת הפירושים – בגמרא, מדרש, זוהר, חסידות:

גמרא היא נגלה דתורה, ולכן מפרשת הגמרא את הפסוק בנוגע לעניינים גשמיים גלויים כפי שהם בעולם הזה, שבו יכול להיות מקום לטענת הלעומת-זה – "ליצני הדור" – ולכן מודיעה התורה, שאיש ישראל, גם בענייניו הגשמיים, אינו קשור בהגבלות הטבע.

מדרש (הגדה)³³ הוא ממוצע בין גליא דתורה ופנימיות התורה, ולכן מדבר המדרש באותו עניין, וגם באופן נעלה יותר – שיהודי אינו מוגבל בטבע, במדריגות הרוחניות דסדר ההשתלשלות.

בסדר הדורות, הרי מדור לדור מתמעטת מדריגתו הרוחנית של הדור – כמו בכללות סדר ההשתלשלות, שככל שמתרחקים יותר, הנה כל מדריגה היא למטה מהמדריגה הקודמת. אבל אצל בני-ישראל הסדר הוא – "עטרת זקנים בני בנים וגו'"³⁴, ש"עטרה" היא למעלה מהראש, כלומר, שאצל בני-ישראל מוסיפים הבנים עילוי באבות. ואם כן, הרי זה למעלה ממדידה והגבלה דסדר ההשתלשלות.

(ולכן, המדרש בפירוש הב' אינו שולל את טענת הלעומת-זה, כי, במדרש מדובר אודות הדרגות ברוחניות שבהן אין מקום מלכתחילה לטענות הלעומת-זה, ובמילא אין צורך לשלול זאת).

חסידות, שעניינה לבאר את הדרכים בעבודה, מבארת גם כאן את סדר העבודה – כיצד יכול אדם להגיע ולהעמיד עצמו למעלה מהטבע ומסדר ההשתלשלות: כאשר יהודי עובד את הקב"ה בשתי המידות, אהבה ויראה יחד – שעל-ידי זה משנה את הטבע שנקבע במידותיו, שהרי רק בעבודת ה' יכול להיות כן³⁵, אבל מצד הטבע אי אפשר שיהיו ב' המידות אהבה ויראה יחד – הנה אם הוא מתנהג על-פי ההוראה מפירוש ותורת החסידות לצאת מטבע מידותיו, משפיעים לו גם מלמעלה באופן שלמעלה מהטבע בכל העניינים, הן במדריגות הרוחניות (כפירוש הנוסף במדרש) והן בעניינים הגשמיים (כפירוש הגמרא).

זוהר, שהוא נסתר דתורה, מבאר את העניינים כפי שיהיו לעתיד, ואומר שיהודי זוכה לתענוג שלמעלה (על-ידי העבודה ד"יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" על-פי כל ג' הפירושים הנ"ל).

ו. ידוע³⁶ הפירוש ב"שכר מצווה מצווה"³⁷, ששכר מצווה היא המצווה עצמה, כלומר, שהשכר על המצוות אינו עניין אחר שיבוא בתור תשלום עבור המצוות, אלא השכר יהיה המצוות עצמם כפי שיתגלו לעתיד³⁸.

ועל-פי זה יובן יותר שייכות פירוש הזוהר, המדבר אודות שכר העבודה, עם ג' פירושים הקודמים, המדברים אודות העבודה עצמה, כיוון "ששכר מצווה – מצווה".

ז. בחסידות³⁹ מבואר הטעם על מה שכתוב בלידת יצחק⁴⁰ "צחוק עשה לי אלקים": שם אלקים מורה על העלם, כמו שכתוב⁴¹ "כי שמש ומגן הוי' אלקים", שב' השמות הוי' ואלקים נמשלים לשמש ומגן, הוי' – שמש, ואלקים הוא כמו המגן המסתיר על השמש, כי "אלקים" בגימטריא "הטבע"⁴², והטבע מסתיר על אלקות. וזהו "צחוק עשה לי אלקים", שעל-ידי זה שמבררים את העניינים המוסתרים בטבע (בגימטריא אלקים), נעשה צחוק ותענוג למעלה⁴³, כיוון שבזה ממלאים את הכוונה העליונה שבדירה בתחתונים.

אדם נברא בצלם ודמות שלמעלה, ולכן גם באדם למטה ישנם נשמה וגוף, שהם דוגמא להוי' ואלקים⁴⁴. הנשמה היא בדוגמת הוי', והגוף המעלים על הנשמה – אלקים. והצחוק והתענוג שלמעלה נעשים על-ידי בירור הגוף דווקא, כי בגוף נשלמת הכוונה.

וכיוון שעיקר הכוונה היא לברר את הגוף, לכן לעתיד יהיה הגוף למעלה מהנשמה. הנשמה תקבל מהגוף⁴⁵, לא כמו עתה, שהגוף מקבל מהנשמה. אלא כיוון שהנשמה היא המבררת את הגוף, לכן תקבל גם היא את שכרה, שגם היא תקבל מהתענוג שלמעלה שפעלה על-ידי עבודתה בגוף⁴⁶.

וזוהי שייכות פירוש הזוהר – שכר העבודה – עם שאר הג' פירושים – עבודה: העבודה היא מה שהנשמה פועלת בגוף שיוצא מהגבלות הטבע, ובזה היא גורמת את התענוג שלמעלה שמהגוף – "אברהם הוליד את יצחק"; ולכן תקבל לעתיד את שכרה, שהיא תקבל מהתענוג שהמשיכה – "יצחק בן אברהם".

http://chabadlibrary.org/books(מהתוועדות ש"פ תולדות, ה'תשכ"א. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשכ"א ח"א (כט) עמ' 204-211, בלתי מוגה)

__________________________

1)    מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 780 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)    ריש פרשתנו.

3)    ב"מ פז, א. תנחומא פרשתנו א. הובא ברש"י ריש פרשתנו ונתבאר באוה"ת ריש פרשתנו.

4)    תנחומא פרשתנו ד. ועד"ז רבות ריש פרשתנו.

5)    אוה"ת שם (ובאופן אחר – בתו"א ותו"ח ריש פרשתנו).

6)    אבות פ"א מ"ג.

7)    ראה ב"ר פ"מ, ו. אוה"ת ר"פ לך לך. וראה רמב"ן לך לך יב, ו: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" וראה שם, יו"ד.

8)    פסחים נ, ב. וש"נ. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז. רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ה. הל' תשובה פ"י ה"ה. טושו"ע יו"ד סרמ"ו ס"כ. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג. תניא ספל"ט.

9)    ראה תניא פמ"ג. ובכ"מ.

10)  תניא פמ"א.

11)  ברכות טז, ב. וראה תו"א ר"פ וארא. ועייג"כ לקו"ש ח"ד ע' 1068 הערה 12.

12)  ראה תו"א פרשתנו יט, ג.

13)  ראה תניא פט"ו.

14)  פרשתנו ח"א קלה, א.

15)  בפרשה שלפנ"ז (קכב, ב במדה"נ). וראה שו"ת הרשב"א ח"א סתי"ח. ד"ה רבי בנאה (נדפס באוה"ת חיי שרה (קיט, ב ואילך. תמב, ב ואילך). בקונטרס מאמרי הצ"צ למס' ב"ב).

16)  חיי שרה כג, ב.

17)  שם, ג.

18)  ראה תו"מ חי"ב ע' 91. חכ"ד ע' 322. ועוד.

19)  כלאים פ"ט מ"ח.

20)  נדה סא, ב. נת' בשו"ת צ"צ שער המילואים סל"ח. וראה פס"ד להצ"צ (ליו"ד ס"ש).

21)  זח"ג נג, ב.

22)  יבמות סד, א.

23)  לך לך טו, ה.

24)  שבת קנו, א. הובא בפרש"י עה"פ.

25)  שם קיב, ב. וראה לקו"ש חט"ו ע' 281 הערה 14. וש"נ.

26)  פרש"י ר"פ נח. ב"ר פ"ל, ו.

27)  ראה אוה"ח לזח"ג צ, א. שער המצוות פ' בראשית.

28)  פרש"י ריש פרשתנו.

29)  יומא לח, סע"ב.

30)  עיין תניא אגה"ק סכ"ה (קלט, ב).

31)  שיחת ג' תמוז תרפ"ז (נדפס בלקו"ד ח"ד תרצב, א. סה"ש תרפ"ז ע' 169. וש"נ).

32)  ראה גם תו"מ ח"ב ע' 243.

33)  ראה תניא אגה"ק סוסכ"ג. לקו"ת ויקרא ה, ד. אוה"ת בא עה"פ (בא יב, כב) ולקחתם (ע' שכ).

34)  משלי יז, ו. הובא בתנחומא שם.

35)  ספרי ואתחנן ו, ה.

36)  ראה תניא פל"ט (נב, ב). אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' רעו (נעתק ב"היום יום" כה אייר). ח"י ע' שסט (נעתק ב"היום יום" ח חשון). ועוד.

37)  אבות פ"ד מ"ב.

38)  כיוון שעתה אין המצווה יכולה להאיר (מהנחה בלתי מוגה).

39)  תו"א פרשתנו ריש ד"ה מים רבים (יז, ד ואילך).

40)  וירא כא, ו.

41)  תהלים פד, יב. וראה תניא שעהיוה"א רפ"ד. ובכ"מ.

42)  פרדס שי"ב פ"ב. ובשל"ה שער האותיות אות קדושה בהגהה ד"ה והנה מוסיף על הראשונות (פט, א) משמע קצת שכן הוא בזוהר.

43)  וכמארז"ל (ב"ר פנ"ג, ח) "שרה הוסיפה על המאורות" (מהנחה בלתי מוגה).

44)  ראה תניא שעהיוה"א פ"ו (פ, סע"ב ואילך).

45)  ראה ד"ה לכל תכלה תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ע' צז ואילך). סה"ש תורת שלום ס"ע 127 ואילך. ד"ה מים רבים דש"פ תולדות תשי"ז פ"ו (תו"מ סה"מ חשון ע' שכו).

46)  כמו עבודת השמחה עכשיו (שהיא דוגמת וגורמת התענוג דלעתיד), דאף שצריכה להיות נרגשת בגוף הגשמי, מ"מ באה מצד הנשמה דוקא ("שגופו נמאס ומתועב אצלו" ושמחתו היא "שמחת הנפש לבדה" (תניא פל"ב)), והיא ממשכת את השמחה בהגוף*.

_________________________

*כלומר: מצד הגוף עצמו – הרי לא זו בלבד שאין מקום לענין השמחה, אלא אדרבה – "ירעים . . בקול רעש ורוגז . . לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'" (תניא פכ"ט (לז, א)), ולכן, השמחה היא מצד הנשמה דוקא; אבל, השמחה שמצד הנשמה צריכה להיות נמשכת גם בבשר הגוף הגשמי, וכפי שמצינו ברמב"ם (סוף הלכות לולב), בענין עבודת ה' בשמחה, שמביא מ"ש (שמואל-ב ו, טז) "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'", באמרו (במענה לטענה "על אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים" (שם, כ)) "ונקלותי עוד מזאת גו'" (שם, כב) – ששמחה זו היתה בגופו הגשמי (מהנחה בלתי מוגה).