חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:22 ד' בכסליו התשפ"ג, 28/11/22
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 745 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נח, ב' במרחשון ה'תשס"ט (31/10/08)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 745 - כל המדורים ברצף
'תיבות' התורה והתפילה מצילות ממבול הטרדות
לקרב את הגאולה על-ידי התורה
בוא אל ה'תיבה'
פרשת נח
ארבע דפנות / תשלומין לשיעורים
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 745, ערב שבת-קודש פרשת נח, ב' במרחשון ה'תשס"ט (31.10.2008)

 

 דבר מלכות

'תיבות' התורה והתפילה מצילות ממבול הטרדות

גם עסקנות ציבורית, בבחינת 'ארובות השמים', עלולה להוות הפרעה להנהגה-על-פי שולחן ערוך * על-ידי התפילה נקבעת באדם ההנחה שהעולם אינו מציאות, ובכל ענייניו תהיה מטרתו להשלים הכוונה העליונה * יש להתעסק גם עם הזולת, להציל יהודי נוסף ממי המבול ולהכניסו ל"תיבה", ועל-ידי כך זוכים לסיוע מלמעלה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע לפרשת נח (שזה עתה התחילו לקרותה), הנה ככל עניני התורה שהם הוראות בעבודה, גם הסיפור אודות מי המבול אינו רק סיפור בלבד, בבחינת "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"1, אלא זהו גם הוראה בעבודה.

תוכן הסיפור דמי המבול הוא – שירד מבול גדול על העולם, שהתבטא בשני עניינים: "תהום רבה", ו"ארובות השמים"2, דהיינו הן מלמטה והן מלמעלה, ומי המבול רצו לשטוף את "נח איש צדיק"3.

ועל זה נתן הקב"ה עצה לנח – "בא גו' אל התיבה"4, ולא רק הוא לבדו, אלא "אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך"5, ויתירה מזה, שייקח עמו אל התיבה כל מיני בעלי החיים, וגם צומח ודומם6, וכך ינצל מהמבול, הוא וכל העולם.

ב. והעניין בזה בעבודה הרוחנית:

מי גשמים בכלל הם עניין של ברכה, אבל מי המבול היו היפך הברכה. ומבואר בחסידות7 ש"מים רבים" הם טרדות הפרנסה שמבלבלים מתורה ועבודה, ועל זה נאמר8 "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", היינו, שריבוי המחשבות והטרדות כו' – מים הזידונים – אינם יכולים לכבות ח"ו את האהבה של יהודי לאלקות.

ובפרטיות יותר:

מים9 הזידונים של המבול נחלקים לשני חלקים: א) "תהום רבה", ב) "ארובות השמים". וכמו כן נחלקים הטרדות וההפרעות של האדם לשני חלקים:

"תהום רבה" – קאי על הטרדות מעניינים גשמיים, עניינים תחתונים, טרדות הפרנסה וכיוצא בזה. ו"ארובות השמים" – קאי על הטרדות שבאים מצד עניינים רוחניים, עניינים נעלים, כמו עסקנות ציבורית וכדומה, אלא שמפריעים לאדם ללמוד ולקיים מצוות.

הן אמת שצריכים לפעול בעסקנות ציבורית, אבל אין זה צריך להפריע ללימוד התורה וקיום המצוות. כי, עניין המצוות הוא שעל-ידם נעשה "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"10 – הם מקשרים את האדם שמקיים המצוה עם הקב"ה11, ועל-ידי זה נמשכת לו חיות אלקית. אבל אם חסר בזה – מהי התועלת בהתעסקותו בכל עניינים הנ"ל, בשעה שאינו מקיים הוראת השולחן-ערוך?!

ומה שטוען שהוא עסוק עם "ארובות השמים", עם עניינים רוחניים – טעות היא בידו. טענה זו אינה מצד נפש האלקית, אלא מצד נפש הבהמית. והראייה הטובה ביותר לכך היא – כיוון שזה מפריע ללימוד התורה וקיום המצוות-על-פי דין השולחן ערוך, הרי זה בודאי היפך הקדושה.

וכיוון שזה היפך הקדושה, הרי אף שבינתיים עסוק הוא ב"ארובות השמים", אף-על-פי-כן, סוף-כל-סוף הולך הוא מדחי אל דחי רחמנא-ליצלן, עד שמ"ארובות השמים" נעשה "תהום רבה".

ג. והעצה למי המבול – הן מ"תהום רבה" והן מ"ארובות השמים" – היא, "בא אל התיבה"12:

תיבה – מפרש הבעל שם טוב13 – קאי על תיבות התורה והתפילה. "בא אל התיבה" היינו שצריך "להיכנס" בתוך אותיות התורה והתפילה – להיות מוקף מהם, ואז בטוח הוא ששום דבר לא יציף אותו, ו"נח איש צדיק" עם בני ביתו יישארו בשלימות.

ולכן, סדר היום הוא, שתיכף בקומו משנתו, עוד לפני שנכנס לעולם – ב"מים הזידונים" – הנה לכל לראש אומר "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי"14. הוא מודה שחיות נשמתו אינה אלא מהקב"ה. אחר כך אומר "ברכות השחר" ומודה להקב"ה על כל פרט בפני עצמו: "מלביש ערומים" וכו' – אף שיש לו לכאורה בגדים ללבוש, ואם כן מהו תוכן הברכה "מלביש ערומים", ועל דרך זה שאר הברכות? – כי, "איזהו חכם הרואה את הנולד"15, מיהו חכם? מי שרואה איך שכל דבר נולד (נברא) בכל רגע מאין ליש16 – הוא יודע שבכל רגע מתהווה ה"יש" מאלקות.

וכדאיתא בזהר17 שרב ייסא סבא היה מתפלל שהקב"ה ייתן לו מזונו. כלומר, אפילו בשעה שהמאכל היה מונח לפניו, לא היה אוכל עד שהיה מתפלל תפילה זו. ולכאורה יכולים לשאול18: מה שייך להתפלל שהקב"ה ישלח לו מזון, בשעה שהמאכל כבר מונח לפניו?

אך העניין הוא, שכל נברא מצד עצמו נעשה תמיד אין ואפס כמו שהיה קודם בריאתו, ומה שמציאותו קיימת, הרי זה רק בגלל שהקב"ה בטובו מחדש אותו תמיד, כמו שכתוב19: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". ולכן שייך להתפלל גם כאשר המאכל מונח כבר על שולחנו,

וכמו כן בנוגע לשאר ההצטרכויות. כי, המאכל שהיה ברגע שלפני זה – הרי מצד עצמו נעשה אין ואפס, ולכן צריך להתפלל להקב"ה שיחדש את מציאותו, כדי שיהיה לו את המצטרך לו.

וכאשר ישנה הקדמת התפילה, יודע הוא שהגשמי מצד עצמו אין לו קיום, ורק הקב"ה צריך לחדש אותו תמיד, ושכל מציאות העולם אינה אלא כדי להשלים את הכוונה של הקב"ה ש"לכבודי בראתיו וגו'"20 – אז ביכולתו להיכנס בענייני עולם הזה, מבלי להתיירא מפני ה"מים הזידונים".

קודם התפילה, מונח אצלו שהעולם הוא עיקר21, והוא מציאות בפני עצמו חס-ושלום, ואז פשוט אצלו, שמה שמותר, מותר בודאי לעשות, ומה שלא יודעים בבירור שאסור – גם מותר, שהרי צריך להעמיד כל דבר על חזקתו, והחזקה היא – עולם.

אבל כאשר ההנחה היא, שבאמת אין שום מציאות, ישנו רק הקב"ה, והוא מחדש את העולם מאין ואפס המוחלט בשביל הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים22 – אזי נחשב "מציאות" רק מה שמביא לידי כוונה זו, ולכן מביא הדבר למסקנא הפוכה: מה שאסור – ובמילא בסתירה לכוונה הנ"ל – אסור, ולא רק דברים האסורים, אלא אפילו מותרות, גם אסור. וכאשר היצר-הרע בא בטענה ואומר שיש צורך בכך, אומרים לו: הבא ראייה! כי ה"חזקה" היא שיש רק אלקות, וממילא הרי "המוציא מחברו עליו הראייה"23.

ועל פי הפתגם החסידי24: מה שאסור – אסור, ומה שמותר – לא צריך ("וואָס מ'טאָר ניט – טאָר מען ניט, און וואָס מ'מעג – דאַרף מען ניט").

וזהו עניין "בא אל התיבה" – להיכנס בתוך "תיבות" התורה והתפילה – להיות תמיד מוקף מהם. וכאשר נעשה מונח אצלו שעיקר המציאות היא התורה והתפילה, וכל שאר העניינים הם רק בשביל זה, הנה אז, אפילו שעוסק בגשמיות וכו', כיוון שצריך גוף בריא, הרי זה נעשה עבודה עצמה, או עניין שהוא לצורך העבודה.

העצה היחידה כיצד להפטר ממי המבול, הן מ"תהום רבה" והן מ"ארובות השמים", היא – "בא אל התיבה". במצב כזה אין לו שייכות לדבר שאינו עניין של קדושה, וכל ענייניו וצרכיו נעשים אצלו באופן של "בכל דרכיך דעהו"25.

ד. אמנם, אין הכוונה שצריך רק להסתגר לעצמו ב"תיבה" – תיבות התורה והתפילה – ומה שנעשה עם הזולת לא יעניין אותו כלל, כיוון שטוען "אני את נפשי הצלתי".

על כך אומרת לנו התורה: "בא אל התיבה" "אתה ובניך ואשתך ונשי בניך". לא רק אתה בעצמך, אלא גם בני הבית, וגם "בניך אלו התלמידים"26, ובמובן התכליתי – קאי על כל בני-ישראל, שזה נכלל בכלל ד"אשתך" או "בניך", כי, "אשה" ענינה מקבל27, וכל יהודי הוא בבחינת מקבל, שיהודי אחד מקבל מהשני, שהרי כל בני-ישראל הם "קומה אחת שלימה"28 – עליך להכניס את כולם ל"תיבה", כלומר, עליך לפעול ולהשפיע על כל בני-ישראל שיכנסו בתיבות התורה והתפילה.

אפילו קודם מתן תורה – שהיו יכולים לטעות ולחשוב: מה איכפת לי ("וואָס גייט מיר אָן") הזולת, "אני את נפשי הצלתי" – אפילו אז, אמר הקב"ה לנח "בא אתה וגו'" "ואשתך וגו'". ובפרט לאחר מתן תורה, לאחרי הערבות "בערבות מואב"29 ש"כל ישראל ערבים זה בזה"30 – הרי בודאי אי אפשר לצאת ידי-חובה בעבודת עצמו בלבד. מצבו של יהודי נוסף צריך להיות נוגע באמת ובפנימיות.

וכאמור, כל בני-ישראל הם "קומה אחת", וכשם שבגוף האדם קשורה בריאותו של אבר אחד עם בריאותו של האבר השני, כן הוא גם בקומה שלימה דכנסת-ישראל.

הבריאות הרוחנית של יהודי אחד נוגעת ליהודי שני. במילא – כאשר אינו עוסק עם הזולת, חסר במילא גם בעצמו.

ה. האמור שצריך לפעול גם על הזולת, ובפרט על בני הבית – צריך לעשות לא סתם כדי לצאת ידי חובה ("גלאַט פון יוצא וועגן"), אלא אכן צריך להיות מונחים בכך ("מ'דאַרף טאַקע זיין אַריינגעטאָן אין דעם").

וכפתגם הידוע מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע31: כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה מדאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק אם הוא גדול בתורה או איש פשוט, כמו כן חוב גמור על כל יהודי לחשוב בכל יום, לכל הפחות חצי שעה, אודות חינוך הילדים, ולעשות כל מה שבכוחו, ואפילו למעלה מהכוחות, לפעול בילדים שילכו בדרך שמחנכים אותם.

לכאורה, למה הזכיר כ"ק אדנ"ע מצות תפילין דווקא, הרי ישנם עוד כמה וכמה מצוות? – אלא אחד הרמזים בזה, לפי שמצות תפילין היא לא רק מצוה מעשית, אלא ענינה הפנימי הוא: שעבוד המוח ושעבוד הלב, כמו שכתוב בשולחן ערוך32 ובתניא33. וכמו כן צריכה להיות השפעתו על בני הבית: יש לעשות זאת לא רק כדי לצאת ידי חובתו, אלא להכניס בזה את המוח והלב.

וכאשר אינו מסתפק בעבודה עם עצמו, אלא הוא עוסק – ולא סתם עוסק, אלא מתוך שעבוד – להציל עוד יהודי ממים הזידונים של המבול, ולהכניס אותו בתיבה – אזי בטוח הוא גם בנוגע לעצמו, שיישאר בשלימות.

ו. והביאור בזה:

על כל עניין צריכים סיוע מלמעלה. ולכן, לאחרי שנח נכנס כבר לתיבה, הוצרך להיות "ויסגור ה' בעדו"34 – סיוע מלמעלה.

כאשר נכנסים לתיבה – תיבות התורה והתפילה – בכוח עצמו, אזי יכול להיות שיהיה זה לגמרי שלא כדבעי.

וכמאמר רז"ל35 "שלא ברכו בתורה תחילה": בברכת התורה אומרים "אשר כו' ונתן לנו את תורתו", וחותמים "נותן התורה" – נותן לשון הווה36 – היינו שיודע שמקבל את התורה מהקב"ה; אבל "שלא ברכו בתורה תחילה", פירושו, שבלמדם תורה שכחו על נותן התורה37.

וכמו כן בתפילה: יכולים להתפלל, אבל התפילה לא תהיה נרגשת אצלו, ולא תפעל על עניני החולין שלו שיהיו כדבעי.

וזהו עיקר הכוונה ד"בא אל התיבה" – לא להישאר בתיבה, אלא לצאת לאחרי זה לעולם ולעשות את העולם דירה להקב"ה.

אבל כדי שהתפילה תפעל על כל היום, צריכה להיות התפילה באופן כזה, שבשעת התפילה אינו יודע כלל ממציאות העולם; בשעה זו הוא מופשט לגמרי מהעולם, ויודע רק אלקות, ולאחרי כן, לאחרי התפילה, כשיוצא לעולם – הרי זה כמו אצל נח – "עולם חדש ראה"38.

ועל דרך המסופר אודות הבעל שם טוב39, שקודם התפילה היה מתבונן האם לאחרי התפילה יישאר חי בגופו. הוא לא היה בטוח בכך, מצד ה"כלות הנפש" שהיתה אצלו בעת התפילה.

וכדי שהתורה והתפילה יהיו כדבעי – צריך להיות "ויסגור ה' בעדו", העזר והסיוע מלמעלה.

וכדי לקבל את העזר שמלמעלה, הרי זה על-ידי ההתעסקות עם הזולת, שאז – כמאמר רז"ל40 על הפסוק41 "מאיר עיני שניהם הוי'", שגם אצלו נעשה אור, ואז העניין ד"בא אל התיבה" הוא כדבעי.

ז. יתירה מזו מצינו, שהקב"ה אמר לנח, שיכניס לתיבה כל עניני העולם שיכולים להיאבד – "מכל החי וגו'"42.

וההוראה מזה לכל יהודי:

כל מה שנמצא בעולם, שיודע שללא השתדלותו יחרב ויאבד הדבר – מוטל עליו החוב להכניס זאת לתיבה, כדי להציל ולהעלות זאת לאלקות. ֹאם הוא חושב שאין זה שייך אליו – הרי זה נגד היסוד של השגחה פרטית: כיוון שהקב"ה הזמין כך שהוא יודע מציאות זו, שישנו דבר כזה, ושללא השתדלותו יחרב ויאבד הדבר – הרי זה בודאי כדי שיקרב ויעלה זאת.

ואז מקבל הוא את העזר והסיוע מלמעלה על עניין "בא אל התיבה", ועד שנעשה אצלו עניין "אל אמה תכלנה מלמעלה"43: "אמה" ראשי-תיבות "אלקינו מלך העולם", על-ידי אלקינו נעשה "מלך העולם"44; "תכלנה מלמעלה" – שגם הכלים (על פרנסה) נותנים לו מלמעלה45, על-דרך "והוא יכלכלך"46,

ועד "את קשתי נתתי בענן"47, "מוקש לי"48 – הקשת היא דומה כביכול להקב"ה – שעושים את העולם כולו דירה לעצמותו יתברך.

(מהתוועדות ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון ה'תשי"ז, 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ז ח"א (חי) עמ' 153-160, בלתי מוגה)

______________________________

1)    תהלים קיא, ו. וראה פרש"י ריש פרשתנו.

2)    נח ז, יא.

3)    שם ו, ט.

4)    שם ז, א.

5)    שם ו, יח.

6)    ראה ב"ר ספל"א.

7)    תו"א ר"פ נח. וראה סה"מ מלוקט ח"א ע' רעג ואילך. וש"נ.

8)    שה"ש ח, ז.

9)    מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 5 ואילך. במהדורא זו ניתוספו איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

10)  ואתחנן ד, ד. וראה אדר"נ ספל"ד.

11)  תניא פכ"ג. וראה שם פמ"ו. לקו"ת בחוקותי מה, ג ובביאור (מז, ב). מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע – נדפס ב"התמים" חוברת א ע' כה (אג"ק שלו ח"י ע' שסט ואילך). וראה לקו"ש ח"ז ע' 30 ואילך.

12)  ראה תו"א נח ט, א.

13)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות ס"ח ואילך. וש"נ.

14)  "סדר היום" הובא בעט"ז ריש שו"ע או"ח. שו"ע אדה"ז שם מהדו"ת ס"א ס"ו. מהדו"ק שם ס"ה. סידור אדה"ז בתחלתו.

15)  תמיד לב, א.

16)  תניא פמ"ג. לקו"ת נשא כו, ד. ובכ"מ.

17)  ח"א קצט, ב. ח"ב סב, ב.

18)  ראה גם לקו"ש חכ"ו ע' 99 ואילך (ושם הביאור באו"א).

19)  נוסח ברכות ק"ש. וראה לקו"ת שבהערה 21.

20)  ישעי' מג, ז. וראה אבות ספ"ו.

21)  ראה לקו"ת פינחס עט, ד. ובכ"מ.

22)  ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

23)  ב"ק מו, ב. וש"נ.

24)  אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' עד (נעתק ב"היום יום" כה אדר שני). ועוד.

25)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

26)  ספרי עה"פ (ואתחנן ו, ז) ושננתם לבניך.

27)  ביאורי הזהר פ' נח על מאמר הזהר ונהר יוצא מעדן (ה, ד ואילך).

28)  לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

29)  ראה סוטה לז, ב ובפרש"י.

30)  שבועות לט, סע"א.

31)  "היום יום" כב טבת. וראה תו"מ חט"ו 271. וש"נ.

32)  אדה"ז או"ח סכ"ה סי"א.

33)  פמ"א (נו, ב).

34)  נח ז, טז.

35)  נדרים פא, א. וש"נ.

36)  ראה של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.

37)  ראה ר"ן נדרים שם. וראה גם לקו"ש חט"ו ע' 3. וש"נ.

38)  ב"ר פ"ל, ח.

39)  ראה צוואת הריב"ש סל"ה. סמ"ב.

40)  תמורה טז, א.

41)  משלי כט, יג.

42)  נח ו, יט.

43)  שם, טז.

44)  ראה לקו"ת מסעי צא, ד. ובכ"מ.

45)  ד"ה צהר תעשה תרצ"א. וראה "רשימות" חוברת ד ע' 25. אג"ק ח"א ע' מט.

46)  תהלים נה, כג. וראה תו"מ חט"ז ע' 69. וש"נ.

47)  נח ט, יג.

48)  ב"ר פל"ה, ג.

 משיח וגאולה בפרשה

לקרב את הגאולה על-ידי התורה

הכנה ל"מלאה הארץ דעה את ה'"

היציאה לעבודה בענייני עולם (מרחשוון) לאחרי הנתינת-כוח דשמחת-תורה (ולא רק לאחרי העבודה דראש-השנה) – היא על-דרך ובדוגמת הפעולה בעולם לאחרי הנתינת-כוח דמתן-תורה.

ומזה באים לעניין נוסף – שהעבודה דחודש מרחשוון בענייני העולם צריכה להיות על-ידי עניין התורה, שעל-ידי זה נעשית הפעולה בעולם באופן נעלה יותר – על-דרך ובדוגמת העילוי שנפעל בעולם לאחרי מתן-תורה לגבי המעמד ומצב דלפני מתן-תורה...

מעלה מיוחדת ונפלאה בלימוד התורה – המודגשת ונוגעת ביותר בימינו אלו – שעל-ידי זה ממהרים ומזרזים את הגאולה העתידה:

אודות הזמן שלעתיד לבוא – פוסק הרמב"ם: "ובאותו הזמן . . לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . וישיגו דעת בוראם . . שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שזוהי תכלית השלימות דלימוד התורה – פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא.

ומכיוון שכל הגילויים דלעתיד לבוא נעשים על-ידי מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות – יש להשתדל להוסיף יותר ויותר בלימוד התורה, בתור הכנה, מעין ודוגמה לקיום הייעוד "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ולהעיר, שאף-על-פי שמבואר בכמה מקומות שלעתיד לבוא יהיה העניין ד"מעשה גדול", ואם כן, ההכנה דמעשינו ועבודתינו צריכה להיות דוגמתו (בעניין המעשה) – הרי ישנו עניין המעשה שבתורה גופא, כמו: לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. וזהו גם הקשר לשמחת-תורה – שאז מודגש עניין הריקוד ברגליים דווקא, בדוגמת עניין המעשה שבתורה...

והמעשה הוא העיקר:

בכל מקום ומקום ישתדלו לפעול על כל אחד ואחד מישראל לקבוע שיעורים בלימוד התורה – הן אלו שעד עתה לא היו להם שיעורים בתורה, והן אלו שכבר יש להם שיעורים בתורה, שיוסיפו בזה כהנה וכהנה.

ויהי-רצון שהאור והגילוי דתורה – "תורה אור" – יאיר את חושך הגלות, כך שעוד בימי הגלות האחרונים יהיה כבר מעמד ומצב של אור, כמו שכתוב "ולכל בני-ישראל היה אור במושבותם", ולא עוד אלא שהחושך עצמו יתהפך לאור – "לילה כיום יאיר".

ולהעיר, שגם בתורה מצינו עניין זה: "במחשכים הושיבני – זה תלמודה של בבל", ואף-על-פי כן (ואדרבה – מצד זה גופא) – הלכה כבבלי דווקא, על-דרך ובדוגמת העניין דאתהפכא חשוכא לנהורא.

ובקרוב ממש זוכים ללמוד תורתו של משיח מפיו של משיח, שילמד תורה את כל העם כולו – נשמות בגופים, בעולם הזה הגשמי והתחתון שאין תחתון למטה ממנו, שבו יקויים היעוד "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", דירה לו יתברך בתחתונים.

(משיחת שבת פרשת נח, בדר"ח מרחשון ה'תשמ"ה – 'התוועדויות' תשמ"ה, כרך א', עמודים 526-522 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

בוא אל ה'תיבה'

דיוק בהדפסה והוצאה לאור של ענייני תורה נחשבים מאוד בעיני הרבי * הבדל רב-משמעות בין שיחה הנאמרת בדיבור לדרך שבה היא אמורה להיכתב * לעיתים יש להימנע מאזכור דברים העלולים לגרום לתגובה שלילית * לקט הוראות שנמסרו במשך השנים למניחי השיחות, כדי שהשיחות יהיו מובנות וקריאות לקהל היעד

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

כידוע, השיחות נאמרו על-ידי הרבי בהתוועדויות ובהזדמנויות אחרות, ונכתבו על-ידי כותבי ה'הנחות'. מקצתן הואיל הרבי להגיה ולהוסיף מראי מקורות וכדומה.

הרבי דרש מכותבי ה'הנחות' להכין את השיחות כפי שמכינים דבר דפוס, ולא-דווקא להעתיק את השיחה כפי שנאמרה, שכן דברים שבדפוס צריכים להיות שלמים ומדוייקים יותר מאשר דברים שנאמרים על-פה, ובגלל עוד סיבות.

לא אחת העיר הרבי על תרגום כמה משיחותיו והעברתן משפת הדיבור ומיידיש לשפת כתיבה כי המלאכה לא נעשתה כדבעי אלא כ"רשימה מילולית וכו'..". עוד הוסיף פעם (על רשימת המניחים משבת פרשת וירא תשמ"ג): "חסרים כפשוטו מלות הקישור".

"לציין הנחה בלתי [=מוגה] כי לא הגהתי כ[י] א[ם] מקופיא [=בהעברה בלבד]" – כתב הרבי ל"פתח דבר" ממאמרי "יום טוב של ראש השנה" ו"אדון עולם" תשמ"ג [=דהיינו, שיש לציין על המאמר שהוא 'הנחה בלתי מוגה', מכיוון שההגהה של הרבי היתה מהירה ולא מספיק יסודית כפי שהיה רוצה, לו היה הפנאי בידו].

פעם אחרת (על הנחה של הדרן מסכת עירובין שנאמר בהתוועדות יו"ד שבט תשמ"ג) ציין הרבי [נדפס ב'התוועדויות תשמ"ג' כרך ב' עמ' 911 ואילך, ונסמן בשולי הגליון שם: שיחה זו הייתה למראה עיני כ"ק אדמו"ר שליט"א והואיל לתקן בה כמה פרטים]:

הוגה ותוקן רק מקצת. בצד ציין: לקוטי שיחות חלק י"ז ע[מוד] 380.

לתרגם מחדש

במכתבו של יושב-ראש מזכירות כ"ק אדמו"ר, הרב חודוקוב, להרב אפרים וולף, משנת תש"ל ('ימי תמימים' כרך ד' עמ' 314-313) כתוב לאמור:

"הגיע התרגום בלשון-הקודש משתי השיחות קודש של ל"ג בעומר, ולפלא גדול שאופן התרגום אינו מתאים כלל וכלל... כי הדגשתי אז שהפעם אין לדייק כלל בתרגום כל תיבה ותיבה, אלא שיהיה תרגום חפשי ממש, בסגנון הנהוג בארץ-הקודש-ת"ו, ולהוציא את כל העניינים הכפולים.

"כל הכפל לשון בהטייפס [=ב'סרט ההקלטה' שעל-פיו תורגמו הדברים] הוא: א) משום שהן שתי שיחות, מה-שאין-כן בתרגום צריך להופיע [=כ] שיחה אחת. ב) בעת הדיבור מתחשבים עם מצב השומעים ברגע ההוא ובהדגשה הנחוצה לכולם, או לחלק מהם, מה שלפעמים דורש כפל לשון מה-שאין-כן בכתב.

"אשר לכן דרוש שתיכף יעשו תרגום מחדש מהשיחה הנ"ל, ותיעשה על-ידי [=מתרגם] כזה שיבין שהפעם הנסיגה מדייקנות הוא דווקא לטובה...".

[התרגום המחודש נדפס ב'הפרדס' חוברת א' שנה מה, ומשם ל'לקוטי שיחות' כרך ט"ו עמ' 256-264].

אגב, דברים דומים על כפל הלשון בשעת אמירת השיחה, נכתבו על-ידי הרבי לגבי שיחותיו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בהקדמתו לספר השיחות תורת שלום (קה"ת, תש"ו):

כדרך שיחה כופלים, לפעמים, הדברים כדי להדגיש הענין או שבשביל אלו שנכנסו באחרונה, חוזרים על המאמר.

לדעת מה לא לומר...

בהזדמנות אחת הכניסו לרבי קיצור מתוכן דבריו בהתוועדות שבת פרשת ראה (מברכים החודש אלול) תשל"ג. מטרת עריכת התמצית היתה כדי לחזור עלי הדברים מעל גלי האתר. הרבי השמיט קטע שלם וכתב:

אינו ענין ברדיא [=ברדיו] וכו'. וק"ל.

כלומר, קטע זה אינו מתאים לפרסום ברדיו!

בעניין זה כתב הרבי בחודש תשרי תשמ"א מענה מפורט לדובר חב"ד דאז, הרה"ח ר' שלום דובער (ע"ה) וולף:

 פשוט שכוונת השידורים (והפרסום בכלל) היא: 1) שיפור ותיקון דהנ"ל, 2) שזהו דורש זהירות שלא להכניס הצד שכנגד לנצחונות מלחמה וכיו"ב, 3) לא לעורר התנגדות דחוגים המסכימים לתיקון זה אבל מחולקים עם כו' בענין אחר, על-ידי שיצרפו גם זה לדרישת התיקון [=דחוק מיהו יהודי].

"מובן גם כן" הוסיף הרבי "שהכתיבה צריכה להיות באופן שיהיה סיכוי שידפיסוהו וק"ל".

באותה הודעה לעיתונות תיקן הרבי כמה פרטים חשובים (להלן מקצתם):

1. הרבי מחק בהעברת קו את השורה שבה נאמר: "אין פלא שממשלה המעכבת את תיקון החוק – מוסרת את מקורות הנשק שלה לאוייב".

2. במקום המילה 'הדיוטות' תיקן הרבי 'אנשים'.

3. הרבי השאיר: "יהודים התפתו לוותר על שדות הנפט" ומחק את המילים "שאינם מבינים בענייני ביטחון".

4. במשפט "מסרו מקורות נשק לאויבים כדי שיוכלו, חלילה, להשתמש בהם נגדנו" הרבי מחק את תיבת 'כדי'.

5. מחק קטע שלם על מי שייזכר לדורות בשל תמיכתו בחוק 'מיהו יהודי' הפגום.

6. במקום "הובאו בחשבון רק צרכי בחירות" תיקן הרבי: "טעמים פוליטיים וכיו"ב".

7. הרבי השמיט קטע על דבר שלילת אתחלתא דגאולה.

להדפיס מתוך סידור נוסח האר"י

בי"ד אלול תשכ"ז ('ימי תמימים' עמ' 524) כותב הרב חודוקוב להרה"ח ר' אפרים וולף:

"מאשר אני בתודה קבלת שני היומני-כיס.. שקיבלתים היום.. אבל יש להעיר תיכף..

"בסוף תפילת הדרך שהדפסתם, וזהו הפלא הכי גדול, שדווקא בדברי דפוס של תומכי-תמימים יודפס דבר שהוא להיפך הפסק דין של אדמו"ר הזקן, הפוסק שאעפ"י שכל תפילת הדרך היא בלשון רבים, יש בזה יוצא מן הכלל בתיבת ותתנני שצריך להיות יו"ד בסופו, היינו לשון יחיד, וכמו שמודפס בכל סידורי נוסח אריז"ל (אשר לו  ּ צילמו את תפילת הדרך מהסידור תהלת ה' פורמט כיס, הרי לא רק שאז היו נמנעים מטעות גדולה זו, אלא גם אותה התפילה מנוקדת, אשר כל אחד ואחת יוכל לומר תפילה זו בדיוק).

"וממהרים אנו לעוררו על טעות זו כדי שאולי יוכל לתקן את כל טופסים אלה שנמצאים עדיין תחת ידו על-ידי העברת קולמוס על הוא"ו שיהיה נראה כיו"ד..".

[בנושא זה שוחח הרבי עם האדמו"ר מגור שליט"א בחודש אייר תשל"ז- ראה פרדס חב"ד גליון 18 עמ' 8-9].

הגהה בהדרן

ל"הדרן" שהודפס בקובץ מגיני ארץ (בופולו תשמ"ה) הוסיף הרבי:

משא"כ בהל' [=מה שאין כן בהלכות] תשובה שאינו מקום ביאור ימוה"מ [=ימות המשיח], כ"א [=כי אם] (כשמם) דתשובה, ולכן אינו בפרטיות כ"כ [=כל כך]

לפני זה תיקן הרבי במקום "ובזה י[ש] ל[באר]" – "ועל פי זה מובן מה שמוסיף הרמב"ם כאן [=בהלכות מלכים] סיום הכתוב כמים לים מכסים".

עריכת השיחות ומיקומם של ה'מראי-מקומות'

"כל המ"מ בשוה"ג" [=כל המראי-מקומות בשולי הגיליון] – ציין הרבי כשהוכנסה לו רשימת-הדברים מביקורו של הרה"ג ר' פינחם מנחם אלתר, לימים האדמו"ר בעל "פני מנחם" זצוק"ל, מליל ה', י"ג אדר ראשון ה'תשד"מ.

הרבי לא הסתפק בהערה הכללית. כל מראה מקום ששילבו בגוף השיחה סימנה בעיגול כדי לשלבה בשולי-הגיליון.

עד אותה הוראה היו מראי-המקומות בהנחות שבלשון הקודש בגוף השיחות מלבד שיחות מוגהות מיוחדות [כמו למשל שיחת י"ז תמוז תשמ"ג – 'לקוטי שיחות' כרך כג עמ' 300 ואילך; התוועדויות תשמ"ג כרך ד' עמ' 1796 ואילך] כדלהלן:

בקיץ תשמ"ג השמיע הרבי שיחה נוקבת. זה היה ביום שבעה-עשר בתמוז (השיחה נדפסה לאחר-מכן ב'לקוטי שיחות' כרך כג עמ' 300 ואילך).

כשוועד הנחות בלה"ק רשמו את השיחה הורה להם הרבי:

1. לדייק בציטוט פסוקים ומאמרי חז"ל גם כאשר בעל-פה לא צוטט הלשון בדיוק.

2. לציין מראי-מקומות על כל עניין.

3. את המראי-מקומות ידפיסו בשולי העמוד.

וזה לשון קודשו של הרבי:

להגי[ה] שיהי[ה] לשון הכתובים ומ[אמרי] ח[כמינו] ז[כרונם] ל[ברכה] בדיוק

חסר ע[ל] ד[רך] הרמז להפ[רשה] – שאירע בפינחס (ומנגדו – משבט שמעון)

חסר רוב המ[ראי] מ[קומות]

כל המ[ראי] מ[קומות] בשולי הע[מודים]

למשוך את הקורא

כשנשאל הרבי (על-ידי ועד הנחות התמימים) לגבי ביאור בפרקי אבות שנאמר (בשנת תשמ"ה) במשנה "איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר כי מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי", האם נרשם נכון – העביר קו על המילה "האם" והוסיף:

נרשם נכון אבל בסדר ד"להרחיק" ו"להפחיד" ולא להמשיך! ולדוגמא על כל פנים ההתחלה: כ"ע [=כולי עלמא] מפרשים "מכל אדם" לרבות שדלמטה מיניה אבל יש-לומר "כל" ממש – אפילו דלמעלה ממנו ולכאורה בכזה מאי קמ"ל? – ויש-לומר דטובא קא-משמע-לן, ועל פי הסיפור הידוע שלא להדר ג"פ נט"י [=ג' פעמים נטילת-ידים] כי האַלט ניט דערביי ובלשון ההלכה – מיחזי כיוהרא ובלימוד עצמו – שלא הבין כלל המדובר (כהסיפור בש"ס) עד שלמד למיגרס כמה זמן, "לא ירדו חכ' [=חכמים] לסוף דעתו כו'".

הגהות הרבי על מאמר כי תישא תשכ"ח – בפרסום ראשון!

להלן בפרסום ראשון מאמר שהשמיע הרבי בש"פ תישא תשכ"ח כשהוא מוגה על-ידי הרבי, קטע אחר קטע.

(נדפס בספר המאמרים מלוקט א' עמוד עז).

 ממעייני החסידות

פרשת נח

תמים היה בדורותיו (ו,ט)

בדורותיו: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל-שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (רש"י)

שני הפירושים הנ"ל ברש"י הם שתי דעות בגמרא (סנהדרין קח). רבי יוחנן סובר – "בדורותיו", ולא בדורות אחרים; ריש-לקיש חולק עליו ואומר – "בדורותיו" וכל-שכן בדורות אחרים.

דווקא ריש-לקיש מהפך בזכותו של נח, כי יש קשר מסויים בין דרגתו לדרגת נח. רמז לדבר:

"ריש לקיש" בגימטרייה תתק"ן (950), כמספר שני חיי נח, ככתוב (לקמן ט) "ויהי כל ימי נח תשע מאות שנה וחמישים שנה וימת".

(ליקוטי לוי-יצחק, חלק א, פרשת נח, עמ' כ"ג)

צוהר תעשה לתיבה (ו,טז)

נהיר תעביד לתיובתא (אונקלוס)

תיבה – היינו תיבות ואותיות התורה והתפילה.

"צוהר תעשה לתיבה" – יש להשתדל שאותיות התורה והתפילה יהיו מוארות ומאירות, על-ידי שמבטאים אותן בהרגש פנימי הבא מתוך התבוננות.

(כתר-שם-טוב – הוספות, סימן ז, דף ו)

* * *

"צהר" – אותיות "רצה", "צרה" ו"הצר".

"תיבה" – מסמלת את אותיות התורה והתפילה. "צהר תעשה לתיבה" משמעותו, שיש לבטא אותיות אלה בחיות, המורה על פנימיות הרצון.

בכוח עבודה זו של רצה (רצון), מהפכים את הצרה של הצר הצורר לצהר, המורה על גילוי אור רב (צוהר מלשון צהרים, שאז זורחת השמש בכל תוקפה).

זהו שכתוב (ירמיהו ל), "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע". כלומר, לא זו בלבד שיינצלו מן הצרה, אלא שמתוך הצרה עצמה יצמחו הישועה וההצלה.

(כתר-שם-טוב – הוספות, סימן ח, דף ו)

בוא אתה וכל ביתך אל התיבה (ז,א)

"בוא אל התיבה" – הידבק באותיות הקדושות של התורה והתפילה.

האדם טרוד בענייני היום-יום ובעול פרנסת ביתו. יש אפוא חשש כי טרדות אלה ישטפוהו כמי המבול. העצה להינצל מזה היא להידבק באותיות התורה והתפילה, ובזכות זה ייוושעו "אתה וכל ביתך" בכל המצטרך.

(כתר-שם-טוב – הוספות, סימן י, עמ' 12)

* * *

כאמור, הבעל-שם-טוב אומר כי יש 'להיכנס' אל תוך תיבות ואותיות התורה והתפילה. 'כניסה' זו מה טיבה?

על כל אחד ואחד לחקוק בכוח זכרונו תיבות של תורה (תורה שבכתב ותורה שבעל-פה) ולהיות בקי בהן. בפרט משנה – אותיות "נשמה", ותניא – אותיות "איתן".

צריך לחזור ולשנן אותיות ותיבות אלה תמיד, בכל רגע פנוי: בעלי עסק – בעת עבודתם; יושבי אוהל – בזמן שהם נחים מלימוד עיוני. אלו ואלו – בעת הילוכם ברחוב לצורך ענייניהם. ומשנה חשיבות לזה לפני השינה – כדי להירדם מתוך דברי תורה.

אותיות התורה והתפילה הן מגן והצלה גם מפני שטף ה"מים רבים" של המחשבות-הזרות, ובכוחן לטהר את הנפש ולפוטרה מעונשים של חיבוט-הקבר וכף-הקלע.

(ספר-המאמרים קונטרסים, חלק ב, עמ' 686)

שניים שניים באו... אל התיבה זכר ונקבה (ז,ט)

בכל תיבה ותיבה בתורה שני פירושים – "זכר" ו"נקבה". "זכר" – בחינת רחמים וחסד; "נקבה" – בחינת דין וגבורה.

(כתר-שם-טוב, סימן כא, עמ' 8)

וישאר אך נח (ז,כג)

אך נוח: לבד נוח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה: . .גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם (רש"י)

מניין לו לרש"י, בפשטות הכתובים, שזה היה ארי שהכיש את נוח?

אלא לרש"י היה קשה: ודאי עזרו בניו של נוח לאביהם בטיפול בחיות ובבהמות, ואם-כן, מדוע רק נוח גנח וכהה דם, ולא בניו?

כדי לתרץ שאלה זו הביא רש"י פירוש נוסף, שנח איחר מזונות לארי והכישו: הארי הוא המלך שבחיות, ונוח עצמו זן אותו. לכן כשהתאחרו מזונותיו של הארי, נשך את נוח.

רמז לכך: תיבת אך. תיבה זו נדרשת נוטריקון: אריה הכישו (אות "ה" שבראש התיבה אינה מאותיות ה"פעל").

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 51)

* * *

ביאור הדברים על-פי רוחניות:

נוח, אף שהיה "איש צדיק", בכל-זאת עסק וטרח בפרנסת כל ברואי העולם, כולל גם הבהמות והחיות. ואף שהדבר היה קשור בסבל אישי ("ארי הכישו", "גונח וכוהה דם"), לא חדל מעבודתו זו.

מכאן הוראה לכל אדם, גם מי שהוא בדרגת "צדיק תמים", שעליו לעסוק ב'פרנסת' יהודים במזון רוחני. כולל גם יהודים שהם בבחינת 'חיות' או 'בהמות' בעיניו. ואף אם הדבר קשור בסבל אישי, עליו להמשיך בעבודה קדושה זו.

(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 53)

ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר (ט,טו)

המבול, שנמשך ארבעים יום, היה בבחינת טבילת העולם במקווה, ששיעורו ארבעים סאה. טבילה זו נועדה "לשחת כל בשר", "לשחת הארץ", היינו לבטל את ה'בשריות' ואת ה'ארציות' של העולם. לפי זה יש לשאול: מהו התוכן הפנימי של שבועת הקב"ה שלא להביא עוד מבול לשחת את הארץ?

ויש לומר, שתכלית הכוונה היא שיהיה עולם, ובאופן ד"לא ישבותו", ועולם זה, כפי שהוא במציאותו, יהיה כלי לגילויי האורות הנעלים ביותר. והיות שהכוח לכך כבר ניתן על-ידי הטבילה במי המבול, שוב אין צורך נוסף בביטול העולם.

(ליקוטי-שיחות כרך ל עמ' 20)

 בירורי הלכה ומנהג

ארבע דפנות / תשלומין לשיעורים

מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג

ארבע דפנות מניין?

בספר המנהגים עמ' 65 נאמר: "בבניין הסוכה, מנהגנו לעשות ד' דפנות". ובהערה 3* שם צויין המקור לזה: "שו"ע או"ח סי' תר"ל סעיף ה בהגה. (שיחת יום ב' דחג הסוכות תשט"ז)"1.

זה לשון הרמ"א שם: "ונהגו עכשיו לעשות מחיצות שלימות, כי אין הכל בקיאין בדין המחיצות2. ומי שאין לו כדי צרכו למחיצות, עדיף אז לעשות שלוש מחיצות שלימות מארבע שאינן שלימות3". והכוונה להגבלות הנמנות שם (סעיפים ב-ה): שאם משתמשים בטפח שהוצב בפחות משלושה טפחים לדופן, אז צריך צורת-הפתח מעליו (אבל אם יש דופן של שבעה טפחים שלמים, אין צריך לזה), וצריך שתהיינה הפינות מחוברות כרגיל, ושלא יהיה "פרוץ מרובה על העומד", ושלא תהא פרצה גדולה מעשר אמות. אבל לא מצאתי שם שצריך ארבע מחיצות דווקא.

אלא אם נלמד זאת (לא מפסיקתו אלא) מלשונו, שהסדר הנהוג הוא שלכתחילה בונים ארבע דפנות, ורק כשאין אפשרות לכך, ויש שתי ברירות – לבנות ג' שלמות או ד' שאינן שלמות, מעדיפים את האפשרות הראשונה, שהיא יותר בטוחה מבחינת כשרות הסוכה. ולכן הוצג מנהג זה לא כפסיקת הרמ"א, המחייבת את כל אלו (עכ"פ האשכנזים) ש"יוצאים ביד רמ"א", אלא כמנהג חב"ד בלבד.

[יש מלקטים המביאים מקור לזה ממג"א (סי' תר"מ ס"ק יא) – אבל שם הוא רק ציון עובדה ותו לא: "בזמן הזה, שיש לנו סוכה עם ד' דפנות..." ודן איך יהיה הדין בימינו בקשר לישיבת סוכה לחתן.

וכן מהמשנה ברורה4 בשם הרי"ץ גיאת: "ובהלכות של ר' יצחק גיאות5 ראיתי שכתב גם-כן דלמצווה מן המובחר בעינן שיהיה ג' דפנות הסוכה סתומות מכל רוחותיה ולא יהיה מקום פתוח אלא מקום הפתח בלבד", עכ"ל. ולכאורה דבריו סותרין אלו את אלו, שפתח בג' דפנות וסיים בד' "ולא יהיה מקום פתוח, אלא מקום הפתח בלבד", אבל בפנים ההלכות שם מובאת הנהגה זו בשם רס"ג בקשר עם הפסיקה דלא כרבי שמעון, דאמר "ג' כהלכתן ורביעית אפילו טפח", ולדידן מסיק "וכל היכא דהויא סתומה מג' רוחותיה, טפי עדיף", ואינו מדבר אודות ארבע דפנות כלל].

_____________________

1)    בהנחת השיחה ('תורת מנחם - התוועדויות' כרך טו עמ' 46) מופיע רק איזכור של המנהג, ללא ציון מקור נוסף או הסבר.

2)    וציינו מקורו מכל-בו הל' סוכה סי' עא, בשם ה"ר פרץ בהגהות הסמ"ק סי' צג אות מא.

3)    וציינו מקורו ממהרי"ל הל' סוכות עמ' שס.

4)    סי' תרל ס"ק כח (על דברי הרמ"א הנ"ל).

5)    הל' סוכה ריש עמ' ק.

'תשלומין' לשיעורי תורה

באחת השיחות, אמר הרבי1 בנדון:

"בכלל, כאשר ישנם עניינים להשלמה – מצינו בדינים ומנהגים שני אופנים ממה להתחיל, ששני האופנים הם על-פי תורה, וישנן סברות לכאן ולכאן.

"אופן אחד הוא, לעשות תחילה את העניין ששייך עכשיו, ורק לאחר-מכן את העניין הבא כ'תשלומין'.

"על-דרך מה שמצינו בעניין התפילה, שתפילה יש לה את זמנה מתי מחוייבין בה, ואם לא התפלל את התפילה בזמן חיובה (מאיזו סיבה שתהיה2) – צריך להשלים זאת אחר-כך,

"ואז הדין הוא3, שתחילה עליו להתפלל את תפילת החובה, ואחר-כך את תפילת התשלומין. וכן הוא הדין גם בדיעבד ולעיכובא, שאם התפלל תחילה את תפילת התשלומין – עליו להתפלל שוב (לפי דעה אחת4).

"אבל ישנו גם אופן אחר בזה, שתחילה ישלים מה שהיה עליו לעשות קודם, ואחר-כך יעשה את המוטל עליו כעת.

"ועל-דרך מה שמוצאים את ההנהגה שמסר כ"ק מו"ח אדמו"ר (שאותה קיבל במסורת מאב לאב וכו') בנוגע לתשעה באב, שישנם עניינים שאסור לעשותם בבוקר, וצריך להשלימם לאחרי חצות היום בזמן תפילת המנחה – שישלימו תחילה את העניינים שהיו צריכים לעשות בתפילת שחרית בבוקר, ולאחר מכן – את העניינים השייכים למנחה5." עד כאן מהשיחה.

בפרקי התהילים דאלול

"... ומי שלא התחיל מיום שני דראש-חודש – יתחיל באותו היום שהוא עומד בו, ואת אשר החסיר ישלים..."6. משמע שיכול להתחיל את של היום עוד בטרם אמר את הפרקים החסרים, ולא כדלהלן בשיעורי חת"ת ובלקוטי-תורה.

בשיעורי חת"ת

במכתבו מיום ג' מנחם-אב תשט"ז7, כתב הרבי: "סדר השלמת שיעורי חת"ת – פשיטא אשר השיעור דאתמול קודם8, שהרי נכון לקיימם על הסדר, ולא ללמוד פ"ב [כנראה הכוונה: פרשה ב', דהיינו עליית 'שני' בחומש] קודם פ"א. וקל להבין".

בלימוד ה'לקוטי-תורה' השבועי

כך גם במכתבו מיום י"א ניסן ה'תשכ"ה9 כתב הרבי: "...'לקוטי תורה'10 כדאי ללמוד על הסדר, שאז [יש] תקווה שסוף-סוף וועט מען אָניאָגן [=ישיגו את השיעור ויגיעו לפרשת השבוע], מה-שאין-כן "חוב ישן" [=אם יהפוך את החסר ל'חוב ישן', קשה לדעת אם אכן ישלימנו אי-פעם]...".

בכל זאת, בעניין זה גופא ובמצב מיוחד11 של 'צבירת חוב גדול' מראש, הנה כאשר הורה הרבי (לראשונה?12) לאנ"ש על לימוד קבוע של [כל] ה'לקוטי-תורה' השבועי, בשיחת שבת פרשת וישב, מברכים-החודש טבת ה'תשט"ו13, אמר: "ילמדו בכל שבוע מאמרי השבוע, ועד השבוע דפרשת בראשית [הבעל"ט] – ימלאו לימוד המאמרים דהפרשיות דראשית השנה ועד עתה [=9 פרשיות]".

בשיעורי לימוד הרמב"ם 14

אודות הצטרפות ללימוד באמצע המחזור: "יתחילו מהשיעור היומי (כפי שנדפס ב'מורה שיעור') שאותו לומדים שאר הלומדים, כדי לאחד את כל הלומדים, ובמשך הזמן ישלימו את השיעורים שלפני-זה".

"ישלימו זאת במשך הזמן, לאט לאט, או באופן של זריזות, כל אחד ואחד לפי עניינו".

השלמת פרקים ממחזור קודם: ממכתב שכתב יהודי לכ"ק אדמו"ר: "בנוגע סדר הלימוד ברמב"ם ג' פרקים ליום, הנה במחזור הראשון חסרתי כמה וכמה ימי לימוד, ועתה אני לומד כבר במחזור שני, שאלתי היא בנוגע להפרקים שחסרתי במחזור ראשון, האם יש מקום להשלים אותם". הרבי ענה: "יש מקום להשלים אותם בדיעבד".

                                                                        *

נשמח לדעת אם יש הוראות נוספות בעניין זה, ובפרט בקשר ללימוד הרמב"ם.

__________________

1)    שיחת ש"פ בא ה'תשמ"א סעיף לו, הנחת הת' בלתי מוגה, תרגום מאידיש. (הדברים נאמרו כהקדמה לכמה עניינים שרצה הרבי להעלות בהתוועדות, חלקם מתאריך זה גופא וחלקם משבתות קודמות).

2)    בשו"ע אדמו"ר הזקן (סי' קח סי"א) פסק, שתקנת תשלומין היא רק על מי שהיה שוגג או אנוס, אבל גם מי שהיה מזיד יכול להתפלל אותה כנדבה, "אלא שאין לו עליה שכר תפלת מצוה, אלא שכר תפלת הרשות".

3)    טור ושו"ע (ודאדמו"ר הזקן) או"ח ר"ס קח.

4)    לדעה השניה, דין זה הוא רק אם גילה דעתו בפירוש [במעשה] שהשנייה היא לשם חובה והראשונה לשם תשלומין. ויש לחוש לדבריהם לחדש איזה דבר כשחוזר ומתפלל (שו"ע אדה"ז שם).

5)    'היום יום' ט' מנחם-אב.

6)    'קובץ מכתבים' שבסו"ס תהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 208, מרשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

בסיום הדברים איתא "אבל לא יותר משלושה קאפיטלעך בכל יום", וכנראה הכוונה שלא ניתן לומר מראש את הפרקים של הימים הבאים.

7)    אגרת ד'תקצ"ג, אג"ק חי"ג עמ' שלא. לקוטי שיחות חי"ח עמ' 435. שערי הל' ומנהג או"ח ח"א עמ' קצא.

8)    עד"ז כתבו בחומשי 'חק לישראל' שצריך להשלים את השיעורים של הימים שעברו לא בשביל הימים הללו עצמם, שהרי "עבר זמנו – בטל קרבנו", אלא לשלימות השיעורים הבאים.

9)    אגרת י'תתקס"ו, אג"ק כג עמ' שסו. לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 365.

10)  בשנת תשכ"ה [וראה גם להלן הערות שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת., שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.] הורה הרבי ללמוד את ה'לקוטי תורה' [שהוא עיקר "פרשת-השבוע החסידית". ראה גם התוועדויות תשמ"ו ח"ב עמ' 96] על הפרשה בכל שבוע, ושאל אחד: כשאינו מספיק ללמוד הכל בשבוע אחד, האם ילמד בשבוע הבא את השייך לאותו שבוע וישלים את החסר בזמן הפנוי, או שימשיך ללמוד על הסדר מהשיעור של השבוע שעבר (הערת המו"ל שם).

11)  וכבר ציין שם המו"ל לאגרת ט'ז, אג"ק כרך הנ"ל עמ' תכד, למי שאינו יכול לעמוד בזה כלל: "יעשה ככל האפשר לו, ועיין תורה אור (צח,ג) ד"ה וכך (בחצאי-עיגול) דכיוון כו' [שאי אפשר לו, ועוסק כל מה שאפשר לו] ישלים לו כו' [הקב"ה... מה שצריך להשיג].

12)  אם-כי כבר היתה הוראה (עכ"פ פרטית) כזאת בדורות שעברו, ואפילו למי שאינו מבין – שיאמר זאת גם ללא הבנה כל-כך ('רשימות דברים' להרב חיטריק ז"ל, ח"א עמ' קס - הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע להרה"ח ר' משה אליהו וולוסוב ז"ל).

13)  ס"ה, 'תורת מנחם – התוועדויות'  חי"ג עמ' 174, נדפס מוגה בלקוטי שיחות ח"כ עמ' 598 וח"ל עמ' 291 (וחבל שלא נעתק בס' 'שערי הל' ומנהג', בסימנים שמדברים על קריאת שמו"ת או בסמוך לשיעורי חת"ת). ולאחרונה (?) כהצעת 'החלטה טובה' לשלוחים, בכינוס השלוחים ה'תשנ"ב (ס' השיחות תשנ"ב ח"א ס"ע 112).

14)  מענות שנמסרו ע"י הרב מיכאל אהרן שי' זליגזאן.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת נח
ג' במרחשוון

הפטרה: "רני עקרה" עד "אמר מרחמך ה'" (ישעיה נד,א-י)1.

* בימינו אלה [=בדורנו], אין מכריזים ומברכים תעניות בה"ב2.

מנחה: בקריאת התורה בפרשת 'לך-לך', במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי, קוראים לעליית 'לוי' עד "והכנעני אז בארץ"; ול'ישראל': "וירא ה' אל אברם... וחיתה נפשי בגללך"3.

יום שני
ה' במרחשוון

תענית 'שני' קמא2.

יום רביעי
ז' במרחשוון

יום שלישי בלילה – אור ליום רביעי. בתפילת ערבית הערב, מתחילים בארץ-ישראל לשאול 'טל ומטר' בברכת השנים4. בן ארץ-ישראל הנמצא בחוץ-לארץ ובן חו"ל הנמצא בארץ-ישראל – כל אחד מהם ישאל כבני הארץ שנמצא בה5. אם התחיל לשאול בארץ-ישראל בז' במרחשוון ואחר-כך יצא לחו"ל, ממשיך לשאול כבני ארץ-ישראל; אך אם נעשה שליח ציבור – ישאל בחזרת-הש"ץ כבני חו"ל6.

אין מפסיקים כדי להכריז 'טל ומטר' לפני תפילת שמונה-עשרה7.

שכח 'טל ומטר'8 ונזכר בתוך הברכה, קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ל"ותן טל ומטר" וממשיך כסדר. נזכר אחר שאמר "ה'" שם, מסיים הברכה ואומר "ותן טל ומטר לברכה" קודם "תקע בשופר"9. נזכר לאחר שהתחיל "תקע", יאמר זאת בברכת "שמע קולנו", לפני "כי אתה שומע". שכח גם שם, ונזכר אחר ה' של סיום הברכה, יסיים "למדני חוקיך"10, יאמר "ותן טל ומטר לברכה", וימשיך "כי אתה שומע". סיים הברכה, יאמר זאת שם. נזכר לאחר שהחל "רצה", חוזר ל"ברך עלינו". נזכר לאחר שסיים "יהיו לרצון" האחרון, חוזר לראש התפילה11.

שכח 'טל ומטר' ונזכר כשהגיע זמן התפילה הבאה, מתפלל בתפילה הבאה פעמיים שמונה-עשרה: הראשונה – לחובת התפילה הנוכחית, והשנייה – כתשלומין לתפילה הקודמת. אולם אם נזכר אחר מנחת ערב-שבת, לא יתפלל בערבית של שבת שתיים. המסופק אם שאל 'טל ומטר', עד מלאות שלושים יום מהיום12 [השנה – עד ערבית אור לח' כסלו ולא עד בכלל], דינו כמי ששכח לאומרו13.

הערב אפשר לראשונה לקדש את הלבנה, למנהגנו שממתינים עד שבעה ימים מהמולד14, דהיינו ביממה השביעית [ואין צריך "שבעה שלמים"15].

יום חמישי
ח' במרחשוון

תענית 'חמישי'2.

_______________

1)    ספר-המנהגים עמ'  32. לוח כולל-חב"ד.

2)    במדינות אשכנז נהגו להתענות בימי שני וחמישי ושני שאחרי פסח וסוכות, לפי שחוששין שמא מתוך משתה ושמחת המועד באו לידי עבירה, וממתינים עד שייצאו חודשי ניסן ותשרי (טושו"ע ושו"ע אדמוה"ז סי' תצב). ואין מברכין את המתענים בשבת-מברכין-החודש, ולא בשבת ר"ח אייר ומרחשוון (שו"ע אדמוה"ז שם ס"ד).

אבל בימינו אלה אין נוהגין בתענית בה"ב, גם (ואדרבה - בעיקר) בחוגי החסידים [למרות שכ"ק אדמו"ר בעצמו היה מתענה בהם, ובחודש אייר תשמ"ח אף אמר בהם 'דברי כיבושין', שמהם נלקחו הדברים הללו]. כמובן, הנוהגים להתענות – ימשיכו במנהגם הטוב, ואין להתיר להם אלא לצורך, כמו בשל חולשת בריאות הגוף, אך חובת הכל היא להוסיף ב"ימי רצון" אלו [בכל ענייני תורה ומצוות, כיוון שהם 'ימי רצון'] בקו השמחה בגלוי, ב"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 258.

3)    ספר-המנהגים עמ'  14. לוח כולל-חב"ד. הטעם הוא, כנראה, כדי להתחיל ולסיים בדבר טוב (רמ"א סו"ס קלח. ועיין שערי-אפרים שער ז ס"ז ונו"כ).

4)    שו"ע אדמוה"ז סי' קיז ס"א.

5)    והוסיף על כך הרבי (מענה, נדפס ב'התקשרות' גיליון תרמ"ד עמ' 18, ועיי"ש בהערות): "ולכאורה: 1) יש לצרף לפסק-דין זה גם העניין ד'לא תתגודדו'. 2) צריך-עיון-גדול מפני מה לא פסקו שבדעתו לחזור – במשך ימי הגשמים – ישאל מטר ב'שומע תפילה' כיחיד. ויש לעיין בברכי יוסף, ואינו תחת-ידי".

6)    קצות-השולחן סי' כא ס"י.

7)    לוח כולל-חב"ד. וע"פ ההנהגה בראש-חודש (ראה בגיליון 'התקשרות' הקודם; ובקל-וחומר ממנה, כיוון שכאן זה מעכב גם בדיעבד) יש לטפוח על השולחן כדי להזכיר זאת לציבור. ואכן מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר, שלמיטב זכרונו, פעם שאל אותו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו למה לא טפחו על השולחן להזכיר אמירת 'טל ומטר'.

8)    מכאן ואילך על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיז ס"ד-ה, ולוח כולל-חב"ד.

9)    קצות-השולחן סי' כא ס"ט, דלא כערוך-השולחן סי' קיז ס"ו.

10)  ע"פ לוח כולל-חב"ד, א' דחול-המועד סוכות, משערי-תשובה סי' קיד ס"ק ג בשם הריטב"א (תענית ג,ב ד"ה ושמעתי), וראה בנדון בגיליון הקודם (תשד"מ) הערה 25.

11)  בשערי-תשובה שם כ' בשם הריטב"א שכאשר חוזר לראש התפילה א"צ לומר אד' שפתי תפתח (ובערוך-השולחן ס"ח תמה ע"ז, שהרי תיקנו לומר פסוק זה קודם התפילה, ועתה הברכות מפסיקות בינו לבין הפסוק, והן כבר בטלו). ובקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק ה כ' שאם סיים תפילתו וחוזר לראש ה"ה ממש כמתחיל תפילה חדשה וצריך להמתין כדי הילוך ד"א, ולכן פסק (גם בפנים שם) שאז יתחיל מאד' שפתי תפתח. אבל להלן בבדי-השולחן סו"ס עח הביא מהשע"ת סי' תכב ס"ק ג מס' שלמי-חגיגה ע"פ הריטב"א שגם מי שסיים לומר תחנונים וחוזר לראש התפילה, א"צ לומר פסוק זה, ונשאר בצ"ע.

12)  מפשטות לשון השו"ע ושו"ע אדמוה"ז משמע, שאף הש"ץ אינו מוחזק עד ל' יום, וע"ע במ"א וט"ז ובמשנה ברורה ס"ק לז.

13)  על-פי שו"ע אדמוה"ז סי' קיד ס"י, שערי-תשובה הנ"ל בשם הריטב"א, וקצות-השולחן סי' כא ס"ו.

14)  לשון סידור אדמוה"ז: "על-פי הקבלה אין לקדש הלבנה עד אחר ז' ימים למולד".

15)  הנשלמים רק מחר בשעה 14:42 –  'התקשרות' גיליון תנד עמ' 15, וש"נ.

 


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)