חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:36 זריחה: 6:30 ג' בטבת התשפ"ב, 7/12/21
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1134 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ניצבים, כ"ו באלול ה'תשס"ח (26/09/08)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1134 - כל המדורים ברצף
תהיה שנת סימן טוב
יש חדש
בציפייה לנישואין
ראש-השנה
אשרי יושבי ביתך
תפילת חנה
הכוח להעלות
למה לא באת?
כל תוקע והשופר שלו
מדיני פרוזבול

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1134, ערב שבת-קודש פרשת ניצבים, כ"ו באלול תשס"ח (26.9.2008)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

תהיה שנת סימן טוב

איך יוצאים מהמועקה שגורמת לנו המציאות היום-יומית? בראש-השנה נתפלל לפתרון האמיתי – "מלוך על העולם כולו בכבודך"

עם חלוף שנה נוהגים לאחל ולהתפלל: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". השנה נאמר זאת מתוך תחושת דכדוך כבדה, על אירועי השנה החולפת ועל ההתנהלות הציבורית שהוסיפה ללכת מדחי אל דחי. זו שנה שבה נשחקו עוד יותר הערכים היהודיים המקוריים, וההתרפסות לפני אויבי ישראל הגיעה לשיאים חדשים של שפל.

בצמרת השלטון בישראל עומדים כיום אנשים המסמלים העדר מוחלט של חוט-שדרה ערכי. קחו את הצהרותיהם מלפני כמה שנים, ותיווכחו שלא נשאר מהן דבר. בתוך זמן קצר שינו את דעותיהם ואת השקפותיהם, והתאימו את עצמם למה שהעולם החיצוני והתקשורת מבית רוצים לשמוע. במקום נחישות להיאבק על השקפת-עולם ועל ערכים, אנו רואים חולשה פנימית עמוקה, שיש בה כדי לעורר דאגה רבה.

איפה הכוחות?

אויבינו מזהים את החולשה הזאת ומדברים עליה בגלוי. הם רואים מולם חברה שאיבדה את דרכה ואת ערכיה. חברה שאינה מוכנה להיאבק על שום דבר ולשלם מחיר על הדברים החשובים לה. הם משוכנעים שעל-ידי עמידה עקשנית על עמדותיהם, יצליחו להכניע אותנו לקבל את דרישותיהם. למרבה הצער, השנה הוכחנו כי צדקו. שחרור הרוצחים בעסקה עם החזבאללה, וקבלת ה'תהדייה' שהציע החמאס – הם המחשה כואבת לכך. לא לשווא אויבינו רואים בהסכמים האלה ניצחון והישג, ואילו אנו חשים כלימה וחוסר-אונים.

השאלה הגדולה היא איך יוצאים מזה. אין ספק שבעם-ישראל קיימים הכוחות שיכולים להחזיר את הספינה הציבורית לנתיב הנכון, אבל הכוחות האלה אינם נראים. ניתוח ריאלי של המציאות אינו מעודד כלל וכלל, ואין פלא שרבים בוחרים להתנתק מאירועי היום-יום, וכך לחמוק מהמועקה שהם גורמים.

לחתור למפנה האמיתי

אולי דווקא הריקנות הזאת תכוון אותנו לחתור אל המפנה האמיתי. אכן, יהודי נדרש תמיד לפעול בתוך המציאות הקיימת ולחפש את הפתרונות בדרך הטבע, אבל עלינו לזכור שאלה פתרונות קטנים, בתוך מציאות זמנית. הפתרון האמיתי הוא זה שאליו מכוּונות כל תפילותינו בימים הנוראים.

מעל כל המשאלות הפרטיות והכלליות מרחפת משאלה אחת גדולה ומרכזית – שהקב"ה יגלה את מלכותו עלינו. אנו מבקשים: "מלוך על העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך". אנו מתחננים לפני בורא העולם ומנהיגו, שלא יסתיר עוד את פניו מאיתנו, שמציאותו ונוכחותו תהיה גלויה ומורגשת, עד ש"יֵדע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".

אנחנו מתפללים ש"ייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" – שהאנושות כולה תתאחד לעבוד את ה', לאהבו ולירא מפניו. על הרוע שקיים בעולם אנחנו מבקשים שהקב"ה יעבירו מאיתנו – "והרשעה כולה בעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

על עם-ישראל אנו מבקשים: "תן כבוד ה' לעמך... שמחה לארצך וששון לעירך". במקום התרפסות מול אומות-העולם, שיהיה "הרם קרן ישראל עמך". שעם-ישראל יגיע למעמדו האמיתי, מעמד של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אור לגויים.

אנו מייחלים להנהגה אמיתית – "צמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן-ישי משיחך". במקום 'פריימריז' ומאבקי קלפיות, שיבוא המלך האמיתי, שעליו תנוח רוח ה', וינהיג את עם-ישראל ואת העולם כולו לעבוד את ה' יחדיו.

וזה הזמן לבקש ולהתפלל, וכדברי חז"ל: "במוצאי שביעית – בן-דוד בא", במהרה בימינו.

  יש חדש

ברכה לשנה החדשה

לקראת השנה החדשה נוהגים לכתוב 'פדיון-נפש' ולבקש שנה טובה ומתוקה. ב'פדיון-נפש' כותבים את השם הפרטי המלא ושם האם ומציינים את המשאלות הדרושות. רצוי לקבל קודם-לכן החלטה טובה בענייני תורה ומצוות. לאחר מכן נהוג להניח את המכתב באחד מספריו של הרבי מליובאוויטש, ולשגרו כדי להניחו על הציון הקדוש (מס' הפקס': 001-718-7234444).

מזכים בשופר

בימי ראש-השנה יֵצאו אי"ה חסידי חב"ד לזַכות יהודים במצווה הגדולה של תקיעת שופר. פעילות זו נעשית על-פי בקשתו הידועה של הרבי מליובאוויטש, שקרא לזַכות את המוני בית-ישראל ב'מצוות היום'. חסידי חב"ד יבקרו אצל המאושפזים במרכזים הרפואיים, אנשי כוחות הביטחון, קשישים בבתי-אבות, עולים חדשים ואף אסירים בבתי-כלא, ויאפשרו להם לשמוע תקיעת שופר.

'דבר בעתו' תשס"ט

לוח-השנה הפופולרי של הרב מרדכי גנוט, 'דבר בעתו', מופיע זו השנה ה-24. בלוח כל המידע הדרוש לכל יום: השיעורים היומיים, הלכות, מנהגים, זמנים, קורות העיתים, מידע אסטרונומי ועוד. בלוח החדש 1502 עמודים, ונלווה לו לוח זמני היום לערי ארץ-ישראל וחו"ל. הפצה: טל' 057-3133833.

סמינר שמחת-תורה

עמותת התקשרות מקיימת סמינר מיוחד בימים כ'-כ"ב בתשרי, (19-21.10), בבית-ההארחה 'בית וגן' בירושלים. הסמינר יעסוק בכוח השמחה, על-פי הסוד. טל' 054-6795770.

  שלחן שבת

בציפייה לנישואין

התורה אומרת בפרשתנו שקיום התורה והמצוות הוא בהישג-ידו של כל אחד ואחת מישראל: "כי המצווה הזאת... לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

בספר התניא אדמו"ר הזקן מדייק בלשון הפסוק. כשהתורה כותבת "מאוד", הכוונה להדגיש עד כמה קיום התורה והמצוות הוא בהישג-ידו של כל אחד ואחת מישראל. אדמו"ר הזקן אף מוסיף, ש"התורה היא נצחית", כלומר, קיום התורה והמצוות קרוב אלינו לא רק בזמנים מיוחדים ובמקומות מיוחדים, אלא בכל זמן ובכל מקום.

שלושה מרכיבים

על-ידי התורה והמצוות נוצר קשר וחיבור בין יהודים לקב"ה, שהוא בדוגמת קשר של נישואין. הדבר בא לידי ביטוי בברכה שאנו מברכים לפני קיום מצווה "אשר קידשנו במצוותיו" – "קידשנו" כמו קידושין, שעל-ידיהם נוצר הקשר בין איש לאישה.

כיצד נוצר קשר ה'קידושין' בין יהודי לקב"ה? שלושה מרכיבים בקשר הזה, לפי התורה: "בפיך ובלבבך לעשותו". "בפיך" – זה הדיבור; "ובלבבך" – זה כוח המחשבה, הטמון בתוך האדם; "לעשותו" – זה קיום המצוות במעשה בפועל.

קשר מותנה

שלושת המרכיבים האלה קיימים גם בנישואי איש ואישה. צריך להיות עניין הדיבור – אמירת "הרי את מקודשת לי"; דרושה המחשבה, שכן פעולת הקידושין צריכה להיעשות בדרך המבהירה שמחשבתו של האדם היא לשם קידושין; והמעשה, שממנו בא דור ישרים יבורך.

בעניין הנישואין יש הלכה, שאירוסין יכולים להיות על תנאי, אם נתקיים התנאי – מקודשת, ואם לא נתקיים התנאי – אינה מקודשת; אולם בנישואין "אין תנאי בנישואין", היינו שהתנאי בטל והמעשה קיים.

הברכה מובטחת

גם בקשר שבין יהודי לקב"ה יש 'אירוסין' ויש 'נישואין'. מתן-התורה נקרא 'אירוסין', ולעתיד לבוא, בזמן הגאולה, כשתתגלה פנימיות התורה, יהיה הקשר בין ישראל לקב"ה בבחינת 'נישואין'.

לכן בזמן הזה, כשהקשר הוא בבחינת 'אירוסין', יש תנאי: "אם בחוקותיי תלכו". הברכה האלוקית מותנית בהתנהגותו של האדם, יכולה להיות ברכה וייתכן מצב הפוך, חלילה. אולם על תקופת הגאולה נאמר "את הברכה אשר תשמעו" – כאן הברכה אינה מותנית, אלא היא בטוחה וּודאית, משום שכאשר הקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, לא יהיה דבר שיפריע להתקשרות של יהודי עם הקב"ה, ואז תהיה השפעת הברכה בלבד.

(תורת מנחם כרך ט, עמ' 150)

  מן המעיין

ראש-השנה

על מה התפילה

בראש-השנה צריך להתפלל ולעורר רחמי שמים מתוך בכי והתעוררות פנימית. התפילה היא במיוחד על תיקון המידות ועל התנהגות במידות חסידיות.

(הרבי הרש"ב מליובאוויטש)

חום כנגד חום

בשני הימים של ראש-השנה צריכים להיות עסוקים בתפילה ובאותיות התורה, עבודת ארבעים ושמונה השעות של ראש-השנה מבטלת את קליפת 'חם' (48), והופכת את חום הקליפה וחום הטבע לחום אלוקי, בתורה, בתפילה ובמצוות.

(אדמו"ר הזקן)

המלאכים מחכים

מאות מלאכים מחכים בראש-השנה שיהודי יאמר דברי שבח על חברו. המלאכים יודעים שהקב"ה מתאווה לשמוע את שבחם של ישראל. הוא מתאווה לשבחן של ישראל יותר מתפילתם של צדיקים.

(הרבי המהר"ש מליובאוויטש)

ממה הם יראים

"ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון" (מתוך התפילה). פחדם של המלאכים מאימת הדין הוא מפני יראתם אם מילאו כראוי את תפקידם להמליץ טוב על בני-ישראל, שתהיה להם תשועה והצלה בדין.

(רבי שלום מבעלז)

תלוי מי התוקע

"ובשופר גדול ייתקע, וקול דממה דקה יישמע, ומלאכים ייחפזון". אחד האדמו"רים היה בעל-תוקע בבית-מדרשו בראש-השנה, אף שתקיעותיו היו בדרך כלל חלושות. אמר על כך אחד הצדיקים: "ובשופר גדול ייתקע" – אם התוקע בשופר הוא אדם גדול, אף ש"קול דממה דקה יישמע", בכל-זאת "מלאכים ייחפזון וחיל ורעדה יאחזון"... 

(יינה של תורה)

לרעים ולטובים

"הטוב ומטיב לרעים ולטובים" (מתוך התפילה). הקב"ה טוב ומיטיב למי שפעמים הם רעים ופעמים טובים.

(רבי בונם מפשיסחה)

שער גדול

"הפותח שער לדופקי בתשובה" (מתוך התפילה). הקב"ה פותח שער גדול אפילו למי שהם בבחינת "דופקי בתשובה" – רק דופקים ומקישים בשער.

(רבי נח מלכוביץ')

מזל מאזניים

מזלו של חודש תשרי הוא מאזניים, לרמז שכל מעשיהם של בני-האדם נשקלים במאזניים, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

(רמב"ן)

  אמרת השבוע

אשרי יושבי ביתך

הגיעה עדות אל רבי חנוך-הניך מאלכסנדר על אחד מחסידיו שראוהו במקום מפוקפק. כשנכנס אליו אותו חסיד, שאלו הרבי: "מה השמועה ששמעתי עליך שהלכת למקום מועד לחטא?!".

השיב החסיד: "חס ושלום! לא נכשלתי שם בחטא, ועליי אפשר לומר 'אשרי מי שחושדים בו ואין בו'".

נענה הצדיק: "מוטב שתניח את ה'אשרי' הזה ותחזיק ב'אשרי' אחר – 'אשרי יושבי ביתך'. שב בביתך ואל תלך למקום המביא לידי חשד".

  מעשה שהיה

תפילת חנה

זה קרה בערב ראש-השנה אשתקד, מספר עירא רפפורט, תושב שילה, מדריך תיירים. בכל ערב ראש-השנה אני עולה לקברות אבותיי, הטמונים בהר-הזיתים. אולם באותו יום סיימתי להדריך קבוצת תיירים בשעה מאוחרת יחסית, וחששתי שאם אעלה לקברות אבותיי, אני עלול לאחר להגיע הביתה לקראת החג. החלטתי לוותר. אך בעברי מול הר-הזיתים, משך אותי ליבי לעלות בכל-זאת לקברות אבותיי, ועליתי.

כמה שורות מעל קברי יקיריי, ממש מול מקום המקדש, ראיתי זוג עם שלושה ילדים, כבני שבע-תשע, אוחזים ספרים בידיהם ושרים. יותר ממאה פעמים עליתי למקום הזה, ומחזה כזה טרם ראיתי.

"התקרבתי והקשבתי. הם קראו בניגון את תפילת חנה, הפטרת היום הראשון של ראש-השנה. הדבר נגע לליבי במיוחד, בהיותי תושב שילה, המקום שבו התפללה חנה את תפילתה. סקרנותי התעוררה, וכשסיימו, פניתי לאב בזהירות ושאלתיו לפשר התפילה, שלא ראיתי כמותה.

האיש הביט באשתו. הבעת היסוס עלתה על פניה. התנצלתי על שהפרעתי, ואז האישה הנהנה בראשה והבעל החל לספר:

"שנים רבות לא זכינו לילדים. ניסינו רופאים וטיפולים, תפילות וברכות, ולא נושענו. ערב ראש-השנה אחד סובבתי בסמטאות היישוב הישן בירושלים, כואב את העובדה שעוד שנה עברה ולא זכינו לפרי-בטן. ליד אחד הבתים הצצתי מהחלון, וראיתי מולי יהודי זקן מאוד, רכון על ספר. לא יכולתי להסיר את מבטי מהאור שקרן מפניו. לפתע הרים את עיניו, הביט  בי וסימן לי להיכנס.

"נכנסתי בחרדת-קודש. האיש, בלי לשאול לשמי, פנה אליי ואמר: 'לך היום עם אשתך להר-הזיתים, מול מקום המקדש. אִמרו את תפילת חנה, והשם ימלא את משאלות ליבכם לטובה. וכך תעשו מדי שנה בשנה, אף לאחר שתיפקדו'.

"בלב הומה ונרגש רצתי הביתה לספר זאת לאשתי, ומיד יצאנו לדרך. כאן, במקום הזה, עמדנו שנינו, בכינו והתפללנו את תפילת חנה"...

בשלב זה הצטרפה האישה וסיפרה כי לאחר התפילה הייתה לה הרגשה ברורה שאכן שמע ה' את תפילתם.

"והנה, כפי שאתה רואה", המשיך הבעל, "אלה הילדים ששאלנו מהשם, ושמותיהם שמואל, חנה ואלקנה...

"מאז, מדי שנה בשנה, אנו עולים בערב ראש-השנה להודות לקב"ה, כהוראת הזקן ההוא", סיים האב את סיפורו המדהים.

"היכן היה ביתו?", התעניינתי.

"לא תכיר, בשכונה קטנה בירושלים", ענה לי.

"אני דווקא מכיר היטב את ירושלים", השבתי.

"בית-ישראל הישנה", ענה האב, "ברחוב רפפורט".

צמרמורת עברה בגופי. ביקשתי מהם לרדת עמי ארבע שורות קברים. הצבעתי על מצבה שעליה נחרת: "פ"נ ברוך בן מרדכי-שמעון רפפורט", ואמרתי: "זה סבי, האיש שעל שמו נקרא הרחוב שבו מצאת את הזקן"...

הם התרגשו מאוד, וכעת הגיע תורי לספר להם את סיפורי. אני צאצא למשפחה ירושלמית ותיקה, אולם רצתה ההשגחה, ואבי-מורי בנה את ביתו בחוץ-לארץ. בשנת תשכ"ו עליתי לארץ, ללמוד בישיבת מרכז-הרב.

לפני נסיעתי סיפר לי אבי על ירושלים. ידעתי כי שלושה דורות של סבים וסבתות שלי טמונים בהר-הזיתים, וביקשתי מאבי למפות לי את מקום הקברים. הוא נתן לי את הכיוון הכללי, שכן בתקופה ההיא, שקדמה למלחמת ששת-הימים, עדיין לא הייתה אפשרות לעלות להר-הזיתים.

בחודשים הראשונים שלאחר בואי לארץ ביליתי הרבה בחברת דודי הירושלמי, ר' מרדכי-שמעון רפפורט, שלקחני לסיורים מקיפים בירושלים. בין הדברים סיפר לי על זקן כמעט עיוור, תושב שכונת בית-ישראל, שהוגה בתורה יומם ולילה מתוך הזיכרון. אומרים עליו כי הוא יודע על-פה את התנ"ך ורוב התלמוד. נזכרתי מיד, כי גם אבי סיפר לי על האיש הזה.

לילה אחד שוטטתי לבדי בשכונת בית-ישראל. הצצתי באחד החלונות ורותקתי למראה זקן נשוא פנים ומלא הוד, היושב והוגה בתורה לאור הנר. עמדתי בדממה והתבוננתי בו. לפתע הרים הזקן את עיניו, כאילו ידע שאני שם, וסימן לי להיכנס.

נכנסתי, וקודם שהספקתי לפצות פה, אמר הזקן בקול רך: "אתה הנכד של ר' ברוך רפפורט, בנו של 'איציק' (כינויו של אבי, חיים-יצחק-יהודה). אתה תמשיך את השרשרת, תגאל אדמות...".

רעדתי ועיניי זלגו דמעות. פתאום ראיתי את מקלו והבנתי שהוא עיוור. לא התאפקתי ומיד אמרתי לו: "אכן, סיפר לי אבי כי יש בירושלים יהודי כבד-ראייה, היודע את כל התנ"ך ורוב הש"ס על-פה". הוספתי ושאלתי, לשם מה הוא צריך לנר. הזקן התחייך וענה: "יש שאלות שעליהן לא תקבל תשובות".

ביתו של הזקן הזה היה ברחוב הבעל-שם-טוב, הסמוך מאוד לרחוב רפפורט, סיימתי את סיפורי לבני-הזוג. נשקתי את האב ומיהרתי לשוב לביתי לקראת ראש-השנה.

אגב, שמו של היהודי הזקן היה רבי משה-לייב שפירא, ראש-ישיבת תורת-אמת של חב"ד בירושלים. לימים, כאשר ביקרתי אצל הרבי מליובאוויטש, והצגתי לפניו מפה שעליה סומנו היישובים החדשים שהקמנו, נתן בידי כמה שטרות של דולר ובירכני שאזכה להקים עוד יישובים. כאן התחברו דברי רבי משה-לייב שפירא "תגאל אדמות" וברכת הרבי מליובאוויטש.

  לומדים גאולה

הכוח להעלות

חז"ל אומרים, שבזמן הגאולה יוּתרו דברים האסורים בימינו. ולכאורה, אם הדברים הללו אסורים, הרי שאין בכוחו של יהודי לבררם ולהעלותם, וכיצד יוּתרו בזמן הגאולה? שאלה דומה אפשר לשאול על התשובה. מצד אחד נאמר: "אין לך דבר שעומד בפני התשובה", ומצד שני יש דברים שעליהם אין התשובה מועילה. איך מתיישבים שני הדברים הללו זה עם זה?

מוסבר על כך, שכשאומרים שאין התשובה מועילה על עבֵרות מסויימות, הכוונה היא ל'תשובה תתאה' (=תשובה תחתונה); ואולם יש תשובה שיכולה לתקן גם עבֵרות אלו, והיא הנקראת 'תשובה עילאה' (=תשובה עליונה).

שתי דרגות בתשובה

חטא ועוון נמשל ללכלוך שמצטבר על כלי, ומונע את השימוש בו. בכלי מטונף לא ישים איש מאכל ומשקה. גם במובן הרוחני, החטא מטנף את כלי הנפש ומונע ממנה לקבל אור רוחני, את אור הקדושה. מובן אפוא, שבראש ובראשונה חייבים לשטוף ולמרק את ה'כלים'.

זו הדרגה הראשונה שבתשובה, 'תשובה תתאה' – לנקות את הפגם שגרם החטא. ובניקיון, כמו בניקיון – צריך לטפל בלכלוך עצמו, למרק, לקרצף, והידיים גם מתלכלכות. כך התשובה הזאת עוסקת בחטא עצמו – על היהודי להתבונן בחומרתו של החטא, לבכות ולהתמרמר על שעשה דבר כזה, ולקבל עליו שלא לעבור עוד על רצון ה'. תשובה זו מאופיינת במרירות, בבכי, בהעלאת זיכרון החטא, והיא ממרקת את כלי-הנפש, מסלקת מהם את זוהמת החטא, ומכשירה אותם להיות כלים ראויים לקבלת אור הקדושה.

השלב הבא בתשובה הוא – למלא את הכלים באור. לאחר שהיהודי שב בתשובה שלמה על החטא, ונשמתו התנקתה מהפגמים שהסבו לה העוונות, הוא מרגיש עכשיו צימאון עצום למלא את נשמתו באור. הוא חש כמיהה לרוחניות, רצון עז לדבוק בקב"ה, לחוש את הקדושה האלוקית. הוא מרגיש את החסר, את מה שהחמיץ כאשר לא קיים את מצוות התורה. נשמתו שואפת לדבוק בקב"ה, להתאחד איתו, להיכלל באורו האין-סופי. זו הדרגה העליונה שבתשובה – 'תשובה עילאה'.

תשובה אין-סופית

ה'תשובה עילאה' מתאפיינת בכך, שהיא אינה עוסקת בחטא עצמו. זו תשובה במובן אחר, במשמעות "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נְתָנָהּ". תשובה זו רוויה שמחה, על שהנפש חוזרת אל מקורה, כבן-מלך ששב הביתה, אל אביו, אל ארמון המלכות. הדרגה הראשונה בתשובה היא בבחינת "לב נשבר ונדכה" (תהילים נא), ואילו הדרגה העליונה של התשובה באה לידי ביטוי בהמשך הפסוקים: "תשמיעני ששון ושמחה" (ולכן 'תשובה תתאה' קשורה לימות החול ו'תשובה עילאה' – לשבת).

'תשובה עילאה' מביאה את האדם להתמסר בכל ליבו ונפשו ללימוד התורה, מכיוון שעל-ידה האדם מתאחד עם חכמתו של הקב"ה. הוא חש צימאון שאינו יודע רוויה לאור ה', לקדושה האלוקית, ולכן הוא מוסר את כל-כולו לתורה ולמצוות, שבאמצעותן האדם מתדבק בשכינה. התשובה הזאת אינה מסתיימת לעולם, כי אין סוף למידת דבקותו של האדם בבורא, והוא חותר ללא הרף לדבקות עמוקה יותר.

לאמיתו של דבר, גם בתוך ה'תשובה תתאה' טמון ניצוץ של 'תשובה עילאה', שאותו יש לפתח ולהרחיב. אם אין באדם ניצוץ של כמיהה לרוחניות, לקדושה, לא ירגיש את החיסרון שבחטא. מי שלא ראה אור, אינו חש כמה רע להיות בחושך. אותה נקודה פנימית של 'תשובה עילאה' היא הגורמת לאדם לרצות להיחלץ מהחטא ולשוב בתשובה, כפשוטם של דברים.

וכך גם אור הגאולה יאפשר להעלות ולתקן גם דברים שכיום אין בכוחנו להעלותם, שכן אז נקבל כוחות עליונים, בדוגמת הכוחות של 'תשובה עילאה'.

  פתגם חסידי

למה לא באת?

כשקרא רבי אהרון מקרלין בראש-השנה "המלך", נפל ארצה, מתעלף. לאחר מכן הסביר: "נזכרתי במה שאמר אספסיינוס לרבי יוחנן בן-זכאי: 'אם מלך אני, למה עד עכשיו לא באת אליי?'!"

  חיים יהודיים

כל תוקע והשופר שלו

את שיחותינו עם מנחם ריבק, במפעל השופרות ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב, ליוו תקיעות שופר בשלל סגנונות. 'מוזיקת הרקע' לא הפריעה לו, אך מדי פעם בפעם פנה אל לקוח: "נסה את השופר ההוא, זה יהיה קשה"; או "עוד רגע אטפל מעט בפִּייה, ויהיה לך קל יותר לתקוע".

חמישים שנה הוא בעסקי השופרות. התחיל בכך דודו, לפני שמונים שנה, בפולין, והוא הצטרף אליו כשהיה בן עשרים. אין כמעט תוקע שלא נהנה מתוצרתו.

איחול שהתגשם

בין הדמויות שעברו אצלו אין הוא יכול לשכוח את הרב שלמה גורן, שבשנת תשכ"ד בא לקנות שופר לקראת נסיעה לארגנטינה. לאחר שהתאים לו שופר איחל ריבק: "יהי רצון שבשופר הזה תתקע ליד הכותל המערבי". הכותל היה אז בשליטת הירדנים והאיחול נשמע מנותק מהמציאות. חלפו שלוש שנים, וכאשר הר-הבית שוחרר במלחמת ששת הימים, מיהר הרב גורן, השופר בידו, אל הכותל ותקע שם את התקיעות שנכנסו להיסטוריה.

התאמת השופרות נמשכת גם היום. בשבוע שעבר התייצב אצלו חזן ותוקע, שאמור לצאת לחו"ל, ובמבוכה התאונן שתקיעותיו בקושי נשמעות. מנחם התעניין בעיסוקו כל ימות השנה. "אני נגן חצוצרה", סיפר האיש. "עכשיו הכול ברור", אמר מנחם. הוא הגיש לו שופר אחר והורה: "נסה עכשיו". תקיעות רמות וצלולות מילאו את חלל החנות. מתברר שנגני כלי-נשיפה זקוקים לשופר מיוחד.

השפעת שיניים תותבות

מסביר מנחם: "עקימת השפתיים משמעותית מאוד, ואין פיות בני-האדם שווים. לאדם צעיר מתאים שופר מסויים, ואילו לתוקע ותיק מתאים שופר אחר. מי שיש לו שיניים תותבות זקוק לשופר אחר ממי ששיניו בפיו. גם לכוח הפיזי של התוקע יש משמעות". 

בחנות מוצגים שופרות במגוון גדלים, צבעים וצורות. "מקורם של השופרות בקרני אילים זכרים ממרוקו", הוא מספר. "הקרן עוברת תהליך ארוך של ניקוי ועיבוד. את הקרן עוטה קליפת מגן חזקה ביותר, שעליה כעין פיתולים ובליטות, שאותם מסירים בדרך-כלל. השופרות האשכנזיים שונים מן הספרדיים, ושניהם שונים מהתימני וההבגדאדי. האשכנזי שטוח; הספרדי כפוף כעין כ"ף סופית; התימני טבעי, עם קליפה ברובו, כפי המסורת הנהוגה בעדה. שופר בהיר קולו דק; השופרות הכהים הם בעלי קול בס".

שופר חסין מים

ויש גם בקשות מיוחדות. שנה אחת הגיע אליו רב של קהילה ידועה, ואמר כי הוא נוהג לטבול במקווה לפני התקיעות ולטבול גם את השופר, אך לטענתו, הרטבת השופר גורמת קושי רב בתקיעות, וגם מעוררת ריח רע, הנובע מהתעוררות החומרים הביולוגיים שבשופר. לאחר בדיקה יסודית הצליח ריבק לייצר בעבורו שופר חסין מים, שבו הוא תוקע כמה שנים בלי בעיות מיוחדות.

לסיום אנו מתעניינים אם הוא מסתפק בשיווק שופרות בלבד או גם משמש תוקע בראש-השנה. "ודאי שאני גם תוקע", הוא משיב. "אי-אפשר להבין בשופר בלי להשתמש בו".

ריבק והשופר: "כדי להבין בשופר צריך להשתמש בו"

  פינת ההלכה ומנהג

מדיני פרוזבול

שאלה: מי שעשה פרוזבול בסוף השנה שעברה, האם עליו לעשותו שוב בסוף השנה הזאת?

תשובה: מדין התורה, שנת השמיטה משמטת את החובות ואסור למלווה לגבות אותם. אולם כשראה הילל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה לזה, ועברו על האיסור להימנע מלהלוות בגלל שנת השמיטה, תיקן למסור את כל החובות לבית-דין, על-ידי נוסח 'פרוזבול', ובכך החובות נחשבים גבויים ומותר למלווה לגבותם כשיגיע זמנם.

לדעת רוב הפוסקים, עיקר השמטת החובות חלה בסוף שנת השמיטה, ולכן יש לכתוב פרוזבול בסוף שנה זו. אף הנוהגים כדעת בעל התניא, שפסק לעשות פרוזבול בסוף השנה השישית, עושים זאת גם עכשיו, בסוף השביעית.

אחרי 'התרת נדרים' בערב ראש-השנה, יאמר כל אחד ואחד ממבקשי ההתרה לפני המתירים (שהם לפחות 'שלושה אנשים כשרים'): "הריני מוסר לכם כל החובות שיש לי, שאגבה אותם כל זמן שארצה".

כמו-כן רצוי שכל רב או ראש-ישיבה יצרף אליו עוד שניים, ויפרסם שטר ובו נוסח הפרוזבול, כדי לאפשר לכל אדם מישראל לחתום עליו, ולשולחו אליו עוד לפני תום השנה.

לפני שקיעת השמש של ערב ראש-השנה, על הרב הנ"ל וכן על אחד מקבוצת המתירים הנ"ל, לקבל 'קניין' (על-ידי מסירת כלי) מאדם נוסף, כדי להקנות 'קרקע כל שהיא' משלו לכל אחד מן הלווים שחובותיהם נמסרו לו, שאין לו קרקע. זאת מכיוון שהפרוזבול חל רק כאשר יש ללווה קרקע או זכות שימוש כלשהי בקרקע.

גם מי שבטוח שאין לו חובות למסירה, רצוי שילווה ליהודי הלוואה כלשהי, כדי לקיים את העניין של 'פרוזבול'. ויש שנהגו להלוות משהו ולא לגבותו, כדי לקיים את מצוות 'שמיטת כספים' המקורית, ללא תקנת הפרוזבול.

מקורות: שביעית פ"י מ"ה, משנת יוסף שם וש"נ. שו"ע אדמו"ר הזקן, הל' הלוואה סל"ה-ל"ו. לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 316. שערי הלכה ומנהג חו"מ סי' יב. תורת מנחם ח"ו עמ' 189 וחכ"ו עמ' 243.


 

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)