מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1132 - כל המדורים ברצף
	אלימות איננה בידור
	יש חדש
	תקנה לחוצפה
	שליח ציבור
	ביומו תיתן שכרו
	תיקון ביער
	חשיפת האמת
	תפילה חיובית
	השוער המהולל בחר בשבת
	שתילים אחרי השמיטה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1132, ערב שבת-קודש פרשת תצא, י"ב באלול תשס"ח (12.9.2008)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

אלימות איננה בידור

פרסום הפשע הופך אותו לחלק מהמציאות, ועלול לדחוף בני-אדם שעומדים על הגבול – לחצות אותו. אלימות לצורכי בידור - ודאי שאין לה מקום

בין הדיווחים המצמררים על מעשי הרצח האכזריים של ילדים הופיעה ידיעה קטנה: "איגוד הפסיכיאטרים הישראלי קיים פגישה מיוחדת בעקבות מקרי רצח הילדים והזהיר את כלי התקשורת: הדיווח עלול להוות מודל לחיקוי". ראשי האיגוד קוראים "לנקוט משנה זהירות בפרסום כתבות על אירועים אלה", כי "בדומה למקרי אובדנות, הוכח שפרסום פרטים רבים, ואף האדרה של המתאבד והמעשה האובדני, מביאים לעלייה משמעותית במקרי ההתאבדויות".

כלי-התקשורת, המדווחים בהרחבה על המעשים הנוראים האלה, מתיימרים לכאורה לגרום זעזוע ולעורר את הציבור לנקוט צעדים שיצמצמו את הפשע, אך למעשה הם משיגים תוצאה הפוכה. הפרסום הופך את הפשעים האלה לחלק מהמציאות, ועלול לדחוף בני-אדם שעומדים על הגבול – לחצות אותו בנסיבות מסויימות.

הנאה מאלימות?

משום מה נזעק איגוד הפסיכיאטרים לנוכח הפגיעה בילדים, אבל אותו היגיון חל גם על הפרסום הנרחב של כל מעשי הפשע. ככל שמפרסמים יותר את מעשי הפשע – יש יותר פשעים. על העיקרון הזה מבוססת כל תעשיית הפרסום – על-ידי שמפרסמים דבר-מה, השימוש בו או צריכתו עולים.

העורכים בכלי-התקשורת מנסים לטעון שפרסום הפשע נועד לגייס את הרשויות להיאבק בו. זו טענה צדקנית שאין בה אמת. פרסום הפשע נעשה משיקולים שיווקיים טהורים. העורכים יודעים שמעשי פשע מזעזעים מוכרים יותר עיתונים ומעלים את הרייטינג של מהדורות החדשות. לכן הם מורחים את הדיווחים האלה על עמודים שלמים, נכנסים לפרטי-פרטים ומפרסמים ראיונות עם הפושעים. אין כאן ערכים אלא מכירות.

אנשי התקשורת אוהבים ללגלג על עיתונים חרדיים, שבאופן עקרוני אינם מוכנים לפרסם מעשי פשע, אבל דווקא העיתונים האלה פועלים על-פי שיקולים ערכיים ולא על-פי אינטרסים כלכליים. ההימנעות מפרסום הפשע נועדה לשלול את הלגיטימיות שלו ולהעביר מסר – הדברים האלה הם מחוץ לעולמם של בני-אדם נורמליים.

בחברה הכללית האלימות היא חלק בלתי-נפרד מתעשיית הבידור. בימי קדם היו בני-אדם נאספים בכיכרות וצופים באנשים הנאבקים זה עם זה עד מוות. כיום כבר לא רוצחים בני-אדם למטרות בידור, אבל ראו כמה אלימות יש בסרטים ובמחזות, בספרות יפה ובמשחקי-מחשב. מבחינת עצם ההנאה והסיפוק אין הבדל – אנחנו, כמו הברברים בימי קדם, מפיקים הנאה מצפייה באלימות ובבני-אדם ההורגים איש את רעהו.

אי-אפשר להבין מדוע אנשים נאורים ובני-תרבות אינם מבינים שה'תרבות' הזאת היא בלתי-מוסרית, והיא פורטת על נימים אפלים בנפש האדם. חובה עלינו להוקיע את האלימות הזאת ולקבוע שצפייה באלימות היא מעשה בלתי-מוסרי. עלינו לשדר מסר ברור וחד-משמעי, שרצח ואלימות הם בבחינת 'בל ייראה ובל יימצא' בחברה אנושית מתוקנת.

אמונה כמחסום

הצד השני של המטבע הוא חיזוק האמונה בבורא עולם, שהיא המחסום האמיתי בפני הפשע. כבר לפני אלפי שנים אמר אברהם אבינו לאבימלך: "רק אין יראת-אלוקים במקום הזה – והרגוני". אם האמונה הזאת מתרופפת, נדמה העולם לג'ונגל שבו איש הישר בעיניו יעשה. הדרך לצמצם את האלימות ולמנוע שפיכות-דמים היא על-ידי חיזוק האמונה בבורא עולם, ובכך שיש דין ויש דיין.

חייבים להעמיק את החינוך לאמונה ולהשריש הכרה שיש "עין רואה ואוזן שומעת". חייבים לחזק את האמונה בקדושת החיים ובאיסור המוחלט ליטול חיים. חיי-אדם קודש הם וכל רצח הוא פשע איום ובלתי-נסלח, ובכלל זה 'המתת חסד', רצח עוּבָּרים או התאבדות. אלה הערכים שמנעו אלימות ורציחות בעם-ישראל לדורותיו, ובכוחם להגן על החברה גם כיום.

  יש חדש

התוועדויות ח"י באלול

ביום חמישי הבא יחול ח"י באלול, יום-הולדתם של הבעש"ט (בשנת נח"ת) ושל רבנו הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך (בשנת קה"ת). לרגל יום זה יהיו בקהילות חב"ד ובבתי-חב"ד ברחבי הארץ התוועדויות חסידיות, והציבור מוזמן.

יד לנזקקים

הכול מכירים את מנהג 'קמחא דפסחא', שמטרתו לסייע לנזקקים לקראת חג-הפסח, אולם גם חגי תשרי המתקרבים מחייבים הושטת יד עוזרת למשפחות הנזקקות. בתי-חב"ד ברחבי הארץ נערכים למבצעים מיוחדים של חלוקת מצרכי מזון למשפחות האלה, כדי לאפשר להן לחגוג את חודש החגים  כראוי. לנוכח המצוקה הגוברת חשוב לתרום בעין יפה ולחשוב על המשפחות שבלא עזרתנו יתקשו לחגוג את החגים כראוי.

אותיות לילדים

הוועד לכתיבת ספר-התורה של ילדי ישראל מכריז על מבצע רישום מוגבר לספר-התורה החמישי שאותיותיו יהיו לזכותם של ילדי-ישראל. ספרי-התורה הללו נכתבים על-פי קריאת הרבי מליובאוויטש, ועד כה כבר הושלמו ארבעה ספרי-תורה, והם שוכנים בירושלים העתיקה. מחירה של אות דולר אחד, וכל ילד וילדה מקבלים לביתם תעודה נאה. אות בספר-התורה היא גם סגולה לשמירה והגנה. טל' 03-9607358.

שיעורים בתקליטורים

הרב ברוך וילהלם, משלוחי הרבי בנהריה, מגיש סדרת תקליטורים ובהם שיעורים מוקלטים. יש לך מושג – מושגי-יסוד ביהדות, מוארים באור החסידות (שני תקליטורים). ספר המצוות לרמב"ם – שיעורי הרמב"ם היומי בספר המצוות, מוקלטים ומבוארים היטב. טל' 054-7770816.

  שלחן שבת

תקנה לחוצפה

הציווי הנצחי לזכור ולא לשכוח את אשר עשה עמלק, מופיע בפרשתנו. התורה מצווה: "זכור את עשה לך עמלק... אשר קרך בדרך". עמלק הוא הנחות והגרוע מכל האומות. שאר האומות נרעשו ונרעדו כששמעו על ניסי יציאת מצרים, וכמו שנאמר: "שמעו עמים ירגזון... נמוגו כל יושבי כנען", ואילו עמלק יצא דווקא אז להילחם בישראל.

עמלק התייצב נגד ישראל לא משום שהייתה חסרה לו ידיעה על כוחו של הקב"ה. הוא גם לא נזקק למלחמה כדי להציל את עצמו, שכן בני-ישראל לא התכוונו לכבוש את ארצו. הוא יצא למלחמה משום שהוא "יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו". הוא ידע שייפגע במלחמה, אבל מטרתו הייתה לקרר את ההתפעלות והיראה של כל האומות מפני בני-ישראל.

אין תקנה

התנהגות כזאת אין לה שום בסיס הגיוני. על-פי כל שיקול שכלי היה עמלק צריך להימנע מהמלחמה בישראל, כי היה ברור לו שלא יוכל לגבור על ישראל. מלחמתו הייתה ביטוי לחוצפה הטהורה, שאין לה שום יסוד בשכל ובהיגיון. זו חוצפה כנגד הקב"ה, בלי שום טעם והסבר.

לכן דינו של עמלק הוא השמדה מוחלטת – "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". כל עוד ההתמרדות נגד הקב"ה נובעת מטעות שכלית, אפשר להעמיד את הטועה על טעותו. אם החטא נובע מהעדר גילוי אלוקות – אפשר להאיר אור אלוקי והחוטא ישוב בתשובה. אולם כאשר זו מרידה לשמה וחוצפה שאינה על-פי טעם ודעת – אין שום דרך לתקנה, אלא הפתרון הוא חיסול מוחלט.

מלחמה מתמדת

המלחמה בעמלק היא מלחמה מתמדת – "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". יש שהאדם נתקל בקשיים בעבודת ה' הנובעים מהשכל. עליהם אפשר לגבור על-ידי שכל של קדושה, שמשכנע את האדם כי צריך לעבוד את ה', ללמוד תורה ולקיים מצוות. אולם לפעמים נתקל האדם בהפרעות שמקורן בחוצפה שלמטה מטעם ודעת, וכנגדן אי-אפשר לעמוד על-ידי שכל. מה אפוא העצה?

את התשובה אנו מוצאים בדברי מגילת אסתר, שכאשר היהודים גברו על המן, שבא מזרע עמלק, "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם" לקיים את רצון ה'. מי הם "הנלווים עליהם"? אומר הגאון הרוגוצ'ובי, שהכוונה לעבדים הכנענים של היהודים.

הפתרון – התבטלות

עניינו של עבד כנעני ש"בהפקירא ניחא ליה" [=הוא רוצה בחיי הפקר]. אין הוא מוכן לקבל מרות של מישהו שלמעלה ממנו. אולם כאשר יהודי לוקח אותו עמו, עד שהעבד מאבד את מציאותו העצמית וכל-כולו נהיה בבחינת 'נלווה' ליהודי – הוא מקבל עליו גם-כן את רצון ה'.

וזו העצה למי שמתקשה להתגבר על 'עמלק' הפנימי – לבטל את מציאותו העצמית ולהיות בבחינת טפל ו'נלווה' לקב"ה. עליו לדעת שהמציאות האמיתית היא מציאות האדון, הקב"ה, וממילא אין לרצונותיו האישיים שום משמעות. מתוך גישה כזאת מבטלים את 'עמלק' ומגיעים לניצחון השלם עליו.

(תורת מנחם כרך ה, עמ' 31)

  מן המעיין

שליח ציבור

מאין מתחילים

בעל-תפילה צריך להיות "מרוצה לקהל", אך יש בזה שני אופנים ותלוי מאיזה צד מתחילים: יש מי שהוא בעל-תפילה והוא גם מרוצה לקהל; ויש מי שהוא מרוצה לקהל, רוח הבריות נוחה הימנו, והוא גם בעל-תפילה.

(ספר השיחות תר"פ)

על הסף

הרבי המהר"ש מליובאוויטש אמר לאחד מחסידיו, ששימש שליח-ציבור: בעל-תפילה עומד על הסף – בידו לזכות את הרבים, ובידו להחטיא את הרבים.

השכל והלב

בעל-תפילה הוא מי שראשו יודע לפני מי הוא עומד; השכל משיג את הדרת-הכבוד הגדולה שצריכה להיות לפני בורא העולם; והלב מרגיש את מה שהשכל משיג.

(אגרות-קודש)

ממה ההתעוררות

בעיירה ליובאוויטש היה חזן ושמו ר' איסר. בעת אמירת 'כורעים' היה הרבי מהר"ש מסייעו בנגינה, לפעמים בפה, ולפעמים בידיים, על-פי קצב הניגון. באותו זמן לא הייתה עין אחת יבשה בכל בית-הכנסת. אמר על זה הרבי הרש"ב: התעוררותם של המתפללים נבעה בעיקר מכוונותיו של אבא (הרבי המהר"ש), לא ממנגינותיו של ר' איסר, אלא שמכל-מקום היה צורך גם בנגינה.

חיקוי לא-מוצלח

רבי ישראל מוויז'ניץ ראה חסיד שמחקה את קולו ואת נעימתו ותנועותיו בתפילה. אמר לו הרבי: לא תוכל לעשות כמוני, שהרי לעולם אין אני מתפלל היום כפי שהתפללתי אתמול.

'מפני חטאינו' – של מי

פעם אחת הגיעו לליובאוויטש שני אורחים. אחד מהם שר קטע חזנות על המילים 'ומפני חטאינו'. העיר האורח השני, שה'מפני חטאינו' הזה הוא שלו (כלומר, החזן הלחינו בעצמו). הגיב הרבי הרש"ב: זו כל הצרה, שה'מפני חטאינו' הוא של הזולת...

שלושה תנאים

אחד מחסידי הרבי הרש"ב מליובאוויטש ביקש הסכמה להתפרנס כשליח-ציבור. הרבי הסכים לדבר אולם התנה זאת בשלושה תנאים: שלא ייגש לעמוד בלי טבילה במקווה טהרה, שיכסה את ראשו בטלית, ושלא יחזור פעמיים על אותה מילה כדרך החזנים.

מאמץ מזיק

חסיד שהתפרנס מחזנות בא לליובאוויטש ונתכבד להתפלל לפני העמוד. לאחר התפילה הוזמן ל'קידוש' אצל הרבי הרש"ב. בעת הסעודה הרהיב עוז בנפשו ושאל את הרבי אם תפילתו נשאה חן בעיניו. השיב הרבי: באותם מקומות שבהם התאמצת במיוחד – היה פחות מוצלח...

תפילה לפני ה'

רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב שאל את החזן המקומי מדוע קולו צרוד. השיב לו החזן שהצרידות באה מהתפילה לפני התיבה. אמר לו רבי לוי-יצחק: מי שמתפלל לפני התיבה קולו נצרד, אך מי שמתפלל לפני השם יתברך אין קולו נצרד.

  אמרת השבוע

ביומו תיתן שכרו

ה'חפץ חיים' התכונן לנסיעה לוורשה. הימים היו ימי חורף, וכשהרבנית הכינה לו את מעיל הפרווה, הבחינה כי המעיל נקרע. מיד שלחה את המעיל אל החייט בבקשה לתקנו מיד. הזדרז החייט במלאכתו, וכעבור זמן קצר הוחזר המעיל המתוקן.

לבש ה'חפץ חיים' את מעילו, נפרד מבני-ביתו, עלה על עגלה רתומה לסוס ויצא אל תחנת הרכבת שבעיר הסמוכה. כאשר העגלה הגיעה אל התחנה הורה פתאום לעגלון: "עלינו לשוב לראדין".

תמה העגלון לפשר הדבר וה'חפץ חיים' הסביר: "שכחנו לשלם לחייט את שכרו בעבור תיקון המעיל, ותורתנו הקדושה מחייבת לשלם לפועל את שכרו ביום עבודתו, כמו שנאמר: 'ביומו תיתן שכרו'".

הציע העגלון שהוא ימסור לחייט את התשלום בשובו לראדין, ואילו הרב ימשיך בדרכו לוורשה, אך ה'חפץ חיים' עמד על רצונו לקיים את המצווה בעצמו, וכך עשה.

  מעשה שהיה

תיקון ביער

שעת הסעודה השלישית בשבת-קודש. על פני הבעל-שם-טוב נראית מתיחות. הוא מדבר על נשמות הרוצות לעלות לגן-העדן ואין מאפשרים להן... לפתע הוא קם וקורא: "הלוא הוא נולד מהול וראוי להעלותו!".

עם צאת השבת מיהר הבעש"ט להבדיל, לקח כמה מתלמידיו וציווה על העגלון לצאת לדרך. הסוסים שעטו במהירות לעבר יעד עלום. הם חלפו על פני כפרים ועיירות, עד שנכנסו לתוך יער ועצרו ליד אחד העצים.

הבעש"ט מזג כוס יין, בירך עליו בכוונה עצומה ולגם מהכוס. אחר-כך אמר: "לחיים! רבי אברהם בן אברהם, מזל טוב!". את יתרת היין שפך לרגלי העץ.

כאשר שבו מהנסיעה המיוחדת וישבו לסעודת מלווה-מלכה, החל הבעש"ט לספר. "מרדכי היה אברך עדין, בן-תורה, ובעל נשמה גבוהה. הוא נשא אישה יראת-שמים, וקיבל מחמיו חנות בדים. בני-הזוג הסכימו כי האישה, שרה, תעבוד בחנות, בעוד בעלה יעסוק בתורה. מרדכי אכן התמיד בלימודיו ונתעלה מאוד. שרה עבדה קשה בחנות, אך הייתה גאה בבעלה ומאושרת בחייה.

אולם קרובותיה של האישה דיברו על ליבה כי על בעלה להשתתף בעול החנות. לאחר מאמצים רבים נעתר מרדכי, בתנאי שכל הרווחים שיבואו משהייתו בחנות, יֵלכו לצדקה. מאז חילק את זמנו בין החנות ללימודים, והעסקים בחנות נהפכו להרגל קבוע.

יום אחד הופיע בפתח החנות סוחר בדים ידוע, והציע למרדכי עסקה מפתה: הכנת מדים לאנשי צבא במחיר גבוה במיוחד. אך יש לפתור בעיה קטנה: בעת הייצור עליו לשהות בבית-המלאכה שבמוסקווה, ולהשגיח על מדי החיילים היהודים, שיהיו ללא חשש שעטנז.

בימים ההם היו יהודים מנועים מלהיכנס למוסקווה, ללא אישור מיוחד. לזה הציע הסוחר פתרון: "יהיה עליך ללבוש בגדי נכרים ולהיראות כמותם במשך שהייתך שם".

ההתלבטות הייתה גדולה, ושוב דחקה בו אשתו כי ברווחי העסקה יוכלו להרבות בצדקה וחסד. סוף-דבר, מרדכי הגיע למוסקווה, לבוש כגוי, והתיידד מאוד עם מנהל המִתפרה. ליבו החל ללכת שבי אחר פיתויי העולם.

בשעות שבילה עם ידידו החדש, קרה שנכשל פעם ביין נסך ופעם במאכל פיגולים, עד שליבו ניטמטם לגמרי. בינתיים התיידד עם בתו של מנהל המִתפרה, המיר את דתו ונשא את בת המנהל לאישה.

ראשו היה עתה בעסקים, לצידו של חמיו החדש, וחייו נראו לו מוצלחים ביותר.

יום אחד החל לפתע להרגיש דכדוך ומועקה. הוא ניסה להשיב את רוחו על-ידי טיול בחורשה שליד ביתו, אך המחשבות תקפוהו ביתר שאת, ופתאום מצא את עצמו מזמזם ניגון מתפילות יום-הכיפורים. חישוב מהיר שעשה גילה לו, כי אכן, היום הוא יום-הכיפורים...

הרהורים קשים מילאוהו על הדין הצפוי לנשמתו למעלה, על הבושה מפני הוריו וסביו, על אשתו הכשרה והצנועה שהניח עגונה. כל אלו עוררו בו פרץ בכי בלתי-נשלט וחרטה של תשובה.

מאז היה מרדכי מדוכא. בקושי הסכים לאכול, וכמעט לא דיבר עם איש. אשתו והוריה, שדאגו מאוד לשלומו, ניסו לשכנעו להיבדק אצל רופא. הרופא בדק את החולה, והבין מיד כי אין זו מחלה גופנית אלא עניין רגשי. הרופא המנוסה ניסה לדובבו, עד ששפך לפניו את ליבו וגולל את כל פרשת חייו.

הרופא יעץ למרדכי כי הדבר הנכון בעבורו הוא לשוב לביתו, לאשתו ולעמו. השניים הגו תכנית פעולה והרופא הסביר למשפחה המודאגת, כי לשם ריפויו יהיה על מרדכי לנסוע למעיינות מרפא לזמן-מה, ואחר-כך ישוב לביתו.

מרדכי נפרד ממשפחתו הנכרית ויצא לדרכו אל עיר-מגוריו. שם נודע לו כי אשתו מתה מרוב יגונה, וגם הוריה אינם עוד בין החיים. מצפונו דקר את ליבו כמדקרות חרב. הוא החליט לנסוע להולנד. שם, במקום שאיש אינו מכירו, החל מחדש לחיות כיהודי.

רעייתו הנכרית ציפתה לשובו בגעגועים. כמעט יצאה מדעתה מרוב צער. שוב הובהל הרופא, אשר הבין כי רק גילוי האמת יקל עליה מעט. הוא סיפר לה את סיפורו של בעלה, ועל החלטתו לחזור לעמו.

האישה הבינה היטב לליבו של בעלה, והחליטה אף היא להצטרף לדת-ישראל. ברור היה לה כי הוריה יתנגדו מאוד למהלך, ולכן יצאה בסתר ופניה להולנד. שם התגיירה וקיבלה עליה עול מצוות. זמן קצר לאחר מכן פגשה את מרדכי, והם נישאו מחדש כדת משה וישראל.

מנהל המִתפרה ואשתו לא ידעו את נפשם מרוב צער על היעלמות בתם. הרופא לא היה יכול לעמוד בפני צערם, וגילה להם את סוד בתם וחתנם, הנשואים עתה באושר בהולנד, כיהודים.

לא התמהמהו ההורים, נסעו אף הם להולנד ומצאו את בתם ואת חתנם דבקים בדרך התורה והמצוות. הם הושפעו כל-כך עד שהחליטו אף הם להתגייר...

עשה הרופא חשבון בנפשו: הבאתי לדת-ישראל ארבע נפשות, אולי הגיע תורי להיות יהודי? מכר את מרפאתו, אסף את חפציו ופנה גם הוא להולנד, כדי להתגייר שם. אך כשהיה בדרך, ביער, התנפלו עליו שודדים והרגוהו, ואת גופתו קברו תחת העץ".

סיים הבעש"ט את סיפורו: "ויכוח עז ניטש בבית-הדין של מעלה, אם יוכל הרופא, שעדיין לא נתגייר, לקבל את חלקו בגן-העדן. זכינו והיה לנו הערב חלק בתיקון נשמה מיוחדת זו"...

  לומדים גאולה

חשיפת האמת

כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז, הלכה ה): "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין". כלומר, הגאולה תלויה בתשובה. הקשר בין השניים אינו רק בגלל ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", וממילא כאשר נשוב בתשובה על חטאינו תתבטל הגלות. חייב להיות קשר מהותי ופנימי בין התשובה לבין הגאולה.

כדי להבין זאת עלינו להעמיק תחילה במושג התשובה. תורת החסידות מסבירה את מהות התשובה על-ידי המשלת הקשר שבין יהודי לקב"ה – לאש. את הפסוק: "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", מפרשת החסידות: הקשר שלך עם הקב"ה, כמוהו כאש. כשם שאש זקוקה לתנאים בסיסיים כדי לבעור ולדלוק, כך הקשר שלך עם הקב"ה זקוק לתנאים מתאימים שיאפשרו את קיומו.

אש הנשמה

התנאים הבסיסיים הדרושים לקיומה של להבה הם שניים: א) שיימצאו חומרי-בערה מתאימים, שבהם תוכל הלהבה להיאחז; ב) שלא יפגעו בה חומרי-כיבוי, דוגמת מים ועפר. אש שלא ניתנים לה חומרי-דלק מספקים או שנשפכים עליה חומרי-כיבוי, דועכת וכבה.

גם ה'להבה' של הקשר בין היהודי להקב"ה זקוקה לשני התנאים הללו: א) 'חומרי-דלק' שיזינו וילבו אותה, שהם לימוד התורה וקיום מצוות-עשה, שהם מעין 'חומרי-בערה' בעבור 'אש' האהבה לקב"ה; ב) היא צריכה להישמר מפגיעת 'חומרי-כיבוי', שהם כל הדברים שאסרה התורה, אשר פוגעים ב'אש' האהבה לקב"ה ועלולים לגרום לדעיכתה ואף לכיבויה.

כשיהודי לומד תורה, מקיים את מצוות עשה ונזהר מלעבור על איסורי התורה, הוא מזין ושומר בהתמדה את הקשר שלו עם הקב"ה. לעומת זה, אם לא למד תורה, אם לא קיים כיאות את המצוות, אם עבר על מצוות לא-תעשה – פגע ב'להבת' הקשר עם הקב"ה. הוא גרם להקטנתה, לעמעומה ואף לדעיכתה רחמנא ליצלן.

אש חדשה

זה המצב שבו נמצא יהודי שחטא, ושעכשיו זקוק לתשובה. הוא עומד עכשיו לפני בעיה ממשית: איך לחזור ולהבעיר את ה'להבה' שנפגעה? איך לתקן את כל מה שהיה חסר ל'אש' ואת כל הדברים השליליים ש'נשפכו' עליה והפריעו לה לבעור?

כאן מקומה של התשובה. היא מביאה 'אש' ממקור אחר, ממקום שבו החטא והעוון אינו יכול לפגוע. יש לנו דוגמה ל'אש' כזאת, שאינה זקוקה לחומרי-בערה ושאינה נפגעת על-ידי מים ועפר: ה'אש' הטמונה בצור-החלמיש. אנו יכולים להשקיע את האבן הזאת שנים רבות במים, אך ברגע שנוציאה מהמים ונכה בה, יפרוץ הניצוץ.

'אש' מעין זו קיימת גם ביהודי. זה הקשר העמוק והפנימי בין נשמתו האלוקית לבין הקב"ה. קשר זה קיים לנצח ואינו נפגע לעולם. ל'אש' זו רמז הקב"ה למשה רבנו, לאחר חטא העגל, באומרו: "ושמתיך בנקרת הצור". בכך רמז ל'אש' הפנימית, דוגמת ה'אש' שבצור-החלמיש, שקיימת בלב היהודי גם לאחר שחטא.

זה כוחה ותפקידה של התשובה: על-ידי שהיהודי מתמרמר מעומק הלב על ריחוקו מהקב"ה ועל האהבה לה' שנפגעה ואולי כבתה, הוא מגיע אל אותה 'אש' פנימית שקיימת לעולם. הוא חושף את הקשר העצמותי, הבלתי-תלוי, בינו לבין בוראו. וכאשר 'אש' זו מתגלית בנפשו, היא דומה ללהבה ענקית שמבעירה מחדש את ה'אש' שנפגעה. על-כן אין דבר העומד בפני התשובה ולכן היא עומדת מעל כל המצוות.

עתה יובן הקשר בין התשובה לגאולה: אף הגאולה באה לגלות את עומק המציאות של הבריאה. היא לא נועדה לברוא עולם אחר, אלא לגלות את אמיתותו של העולם הקיים – את העובדה שהאמת האלוקית היא היחידה השולטת במציאות. התשובה, החושפת את פנימיות היהודי, מביאה את הגאולה שתחשוף את פנימיותה של הבריאה.

  פתגם חסידי

תפילה חיובית

רבי דוד-משה מצ'ורטקוב אמר, שבהיותו ילד קיבל עליו שלא להרע לשום נברא בעולם. שאלוהו: וכשגוי מתנכל ליהודי, האין הוא מתפלל למפלתו? השיב הצדיק: "אני מתפלל להרמת קרן היהודי, שהגוי לא יוכל להציק לו".

  חיים יהודיים

השוער המהולל בחר בשבת

חמש-עשרה שנים מחייו היה בני מסילתי מרוכז בדבר אחד ויחיד – כדורגל. הוא התאמן ללא הרף, ובחלוף הזמן זכה לפרסום רב. הוא היה מהשוערים הבולטים בליגת הכדורגל של ישראל. בשיאו גם נבחר לשחקן השנה. דווקא אז, כאשר התקשורת דיווחה באינטנסיביות על כל הצלחה שלו, וכאשר הוצע לו שכר של מאות-אלפי שקלים, החליט לעזוב הכול לטובת חיי תורה ומצוות.    

כיום הוא מביט בצער על אותם ימים. "רצתי אחר הכדור כאילו הוא הכול, בשעה שאין זה אלא משחק טיפשי, שאין בו כל תכלית. ברוך ה' ששם חלקי בין שומרי התורה והמצוות", הוא אומר.

ההורים ביקשו

באותן שנים נהנה מהצלחות בכדורגל ובעוד תחומים. הוא למד תעשייה וניהול במכללת שער הנגב, השתלם בלימודי פרסום וקופירייטינג, ופתח משרד פרסום, שנהנה מהמוניטין שלו. קבוצות נחשלות עשו מאמצים כבירים וגייסו סכומים עצומים כדי לסלול באמצעותו את דרכן לצמרת.

בסביבתו הקרובה, במשפחתו, חלו תמורות. הוריו מנהלים בית מסורתי חם ושומר שבת. לא-אחת הביעו את מורת-רוחם מחילולי השבת שהמשחקים כרוכים בהם. בני התעלם. שניים מאחיותיו וגיסיו החליטו לרשום את ילדיהם לחינוך דתי ולשמור שבת. "מתי אתה?" שאלו ההורים. "עוד יגיע הזמן", השיב. בינתיים הכדורגל היה כל חייו.

מקור הברכה

אבל אט-אט בשלה ההחלטה: הוא יפסיק. ייגמל מהסם שהתמכר אליו חמש-עשרה שנה. החליט לנסות לבסס את פרנסתו במשרד הפרסום. העבודה נראתה לו מעניינת ומאתגרת, וההצלחה הייתה צפויה. אולם אז בא המיתון, ההכנסות צנחו, ההתקשרויות התבטלו והמשרד שמם. "זה ניסיון משמים", אמר בליבו וניסה להתחזק.

כשעברו הימים והמצב לא השתפר, נסע לרב ידוע ושפך לפניו את ליבו: "אני שחקן כדורגל. זה כל עולמי. אבל המשחק כרוך בחילול שבת, ואני מעוניין להפסיק. אבל ממה אתפרנס?". הרב ענה: "אל תדאג. השבת היא מקור הברכה. הפסק לשחק והשבת תתגמל אותך. תרוויח לא פחות ואף יותר!".

הכוח לעמוד

מאושש חזר מהרב ובליבו החלטה איתנה: מהיום אני שומר שבת! אך בבית המתינה הודעה: קבוצה מליגת-העל מחפשת שוער. השכר המובטח היה עצום. גם כבוד ותהילה, גם משכורת שמנה ופיתוי גדול. החלטתו התמוססה. חלף זמן. ההורים חזרו וביקשו ממנו לשמור שבת. הוא נסע שוב אל הרב. "אני רוצה לשמור שבת, אבל לא מצליח", הודה. הרב המליץ לו ללכת לסמינר, שייתן לו כוח לעמוד בפיתויים.

עכשיו כבר הייתה החלטתו איתנה. לכל הקבוצות שפנו אליו השיב בשלילה. גם סכומים גדולים שהוצעו לו, שהיו גבוהים בהרבה מהמקובל באותו הזמן – נדחו. לפרנסתו פתח חברת בדק מס, לבדיקת חשבונות הארנונה והפחתתם. בהמשך הקים בית בישראל ונולדו ילדיו.

ילדיו לומדים בחינוך תורני, והוא רווה מהם נחת. "אין ספק", הוא קובע נחרצות, "השבת תגמלה אותי מכל צד. כשאני יושב עם הילדים בבית, בשלווה, מספר על פרשת השבוע בשולחן השבת והכול כל-כך רגוע – אין שום פיתוי שישווה לכך".

מסילתי: "השבת תגמלה אותי מכל צד"

  פינת ההלכה ומנהג

שתילים אחרי השמיטה

שאלה: האם מיד אחרי ראש-השנה תשס"ט יהיה מותר לשתול צמחים בגינה?

תשובה: אכן, מיד בתום שנת תשס"ח, שנת השמיטה, יהיה מותר לעשות כל מלאכה בשדה ובגינה, אבל בעניין השתילה יש בעיה שצריך להיזהר בה – והיא שתילים שנזרעו או ניטעו באיסור.

מִשתלות רבות נטעו או זרעו צמחים בשנת השמיטה במצע מנותק, בתוך חממות. מכיוון שיש פוסקים שהתירו זאת, בוודאי אין איסור בדיעבד לקנות מהשתילים האלה אחרי השמיטה.

לעומת זה, יש מִשתלות ששתלו וזרעו לצערנו באיסור גמור, על הקרקע, כבכל השנים (ואפילו על-פי 'היתר המכירה', בקרקע שנמכרה לגוי, לא היה כל היתר לעשות זאת).

ההלכה היא, שבשנת השמיטה עצמה צריך לעקור כל מה שנשתל באיסור. אחרי השמיטה אמנם אין חובה לעקור, אבל אסור לקנות את השתילים שניטעו בשמיטה באיסור, שהרי הקונה "מסייע ידי עוברי עבֵרה". לכן יש להמתין עד שיצמחו שתילים חדשים, שניטעו אחרי השמיטה, ויהיו מוכנים לשתילה.

רצוי לעורר רבנויות וארגוני-כשרות לעקוב אחרי המִשתלות, ולאשר היכן אפשר לקנות שתילים מיד בתחילת השנה החדשה, ומתי יהיה מותר לקנות גם מהמִשתלות שלא שמרו שמיטה.

מקורות: ראה רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"א הי"ב-י"ג ופ"ח. שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי' שמז ס"ג-ד.