זמן רב סבלו היהודים בקהילת רוואצק, אשר באזור חרסון שבאוקראינה, מעריצותו של הפריץ. כל האדמות בסביבה היו בבעלותו, והוא נהג להתעלל בתושבים היהודים ככל העולה על רוחו.
את זמנו הפנוי נהג הפריץ לבלות בשעשועים ובתענוגות. יום אחד יצא לטייל במרחבים הגדולים שמחוץ לשטחים שבבעלותו, בלוויית כמה ממשרתיו. הם הגיעו לנהר גועש ונהנו מהמראה הנהדר. זרמי הנהר יצרו מערבולות והתנפצו בעוז אל שפת הנהר. הפריץ, בשחצנות אופיינית, התרברב באוזני משרתיו כי יוכל להשיט את סירתו גם במים השוצפים.
משרתיו ניסו להניאו מהרעיון המסוכן, אך הוא לגלג עליהם וציווה להוריד לנהר את הסירה הקטנה שבמרכבתו. באין-ברירה מילאו המשרתים את הוראותיו, והושיבוהו בסירה. הפריץ אכן היה שייט מעולה, והצליח לנווט את סירתו בין הזרמים הגועשים. אך פתאום גברו הרוחות, זרם הנהר נעשה עז וסוער, והפריץ לא הצליח לחתור לעבר היבשה. הוא נאלץ להתקדם עם הזרם במורד הנהר, מתרחק במהירות ממרכבתו וממשרתיו.
רק לאחר שעות רבות של מאבק עקשני מול זרמי הנהר הצליח להשתלט על הסירה ולהשיטה אל גדת הנהר. כאשר עלה על היבשה, לא ראה סביבו נפש חיה והבין כי התרחק ממקום יישוב. לא היה לו שום מושג היכן הוא נמצא ולאן עליו ללכת.
פתאום נרעד. לידו עמד יהודי בעל הדרת-פנים מיוחדת. על ראשו חבש כובע פרווה, כמנהג החסידים, וכל-כולו הדר וכבוד. הפריץ השפיל את עיניו למראה עיניו הבורקות של הרב, והמתין לשמוע מה יאמר לו.
שאלו האיש: "מי אתה ומניין באת?". ענה הפריץ, כי הוא הפריץ של רוואצק, וסירתו נסחפה לכאן על-ידי הנהר הגועש.
"דע לך", אמר האיש, "כי יהודי אתה. אביך ואמך מתו בעודך תינוק והפריץ אימץ אותך ונטע בך שנאת ישראל. אם תבטיח לי כי תחדל מלהציק ליהודים, אוכל להחזירך אל עירך ואל ביתך".
נדהם הפריץ למשמע הדברים והתקשה להאמין להם, אולם המצוקה הגדולה שהיה שרוי בה לא הותירה לו ברירה. הוא הבטיח זאת לרב, ובלבד שיוציאו מהשממה המפחידה.
הרב הגיש לפריץ דף וציווה עליו לחתום את שמו על כל אשר הבטיח. לאחר שחתם, לקחו הרב בידו והוליכו עמו כברת-דרך, עד שהעמידו על הדרך המובילה אל עירו. קודם שנפרד ממנו אמר לו הרב: "ראה הזהרתיך לקיים את מה שהבטחת. כאשר תגיע אל עירך גש מיד אל הרב המקומי, והוא ינחה אותך כיצד לנהוג". הרב סיים את דבריו ונעלם כלעומת שבא.
בביתו של הפריץ דאגה רבה. בני-ביתו של הפריץ שיגרו משלחות חיפושים לאורך הנהר, אולי ימצאוהו, אך הללו העלו חרס בידם. ופתאום הופיע הפריץ בשערי העיר, בריא ושלם. חיש-מהר עשתה לה השמועה כנפיים, ומיד הגיעו אליו בני-משפחתו, במרכבות הדורות, לקחתו לארמונו.
שכח הפריץ לגמרי את הבטחתו וחזר לחיי השגרה שהיה רגיל אליהם.
באותו זמן אירעה ברוואצק עלילת דם. גוי שהחליט להעליל על היהודים, הוציא מבית-העלמין הנוצרי גופת תינוק רך, שזה עתה נקבר, עטפו בשק וזרקו בחצר בית הרב, רבי ישראלצ'י, שכונה 'ר' ישראלצ'י גוטער איד' [=היהודי הטוב].
למחרת בבוקר 'הבחין' הגוי בשק המושלך בחצר הרב ומיהר להודיע זאת למשטרה. השוטרים פתחו את השק ומצאו בו את גופת התינוק. מיד נאסרו הרב ובני משפחתו, עד מועד משפטם.
חרדה גדולה אפפה את היהודים, והם הִרבו בתפילות ובתחנונים. בלילה שקודם המשפט חלם הפריץ חלום. הוא ראה את הרב שראה אז, בצאתו מהנהר. הרב הזכיר לו את הבטחתו, וציווה: "מחר בבוקר עליך ללכת לבית-המשפט. בנפשך הדבר".
הבוקר הגיע, והפריץ יצא אל בית-המשפט. קהל גדול גדש את האולם, והכול המתינו במתח לכניסת הנאשמים.
בצעדים מדודים, אך בביטחון מלא, נכנס ר' ישראלצ'י לאולם וישב על ספסל הנאשמים. הפריץ הביט שוב ושוב בדמות הרב, ולא האמין למראה עיניו. הלוא זה היהודי שראה אז, ואתמול בלילה דיבר עמו בחלום. אין זאת אלא כי איש אלוקים הוא ובעלילה באו עליו.
האווירה באולם הייתה רוויה שנאה ליהודים. שונאי-ישראל כבר היו נכונים לפרעות שיעשו ביהודים עם היוודע תוצאות המשפט. היהודים היו אחוזי חרדה מהגורל הצפוי לרבם הקדוש וליהודים בכלל.
"איוון!", הרעים פתאום הפריץ בקולו על הגוי, שעמד על דוכן העדים. עמידתו האיתנה של איוון החלה להתערער ועל פניו ניכרו סימני פחד. "אמור לכולם", המשיך הפריץ, "כיצד הגיעה גופת התינוק לחצר הרבי. אם לא תגיד, אצווה לענות אותך, עד שתאמר את האמת".
דיי היה בכך לשבור את רוחו של איוון. הוא החל לגמגם ובמהרה סיפר, בלשון רצוצה וברעד, כיצד זמם ועשה את כל העלילה.
ר' ישראלצ'י שוחרר לביתו בכבוד רב, ואליו התלווה הפריץ עצמו. בימים הבאים הסתודדו השניים שעות רבות, עד שנודע הסוד לכול: הפריץ שינה את אורחותיו ונעשה בעל-תשובה.
ומאז ועד יום פטירתו, הִרבה הפריץ לעשות טוב וחסד לאחיו היהודים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
