מקור השכחה בהלכה ובקבלה * הסימוכין לפתגם המקובל ש'קשרים' הם סגולה לזיכרון * מדוע החמירה המשנה כל-כך לגבי השוכח דבר אחד ממשנתו * אזהרת התורה שלא לשכוח דברי תורה: האם החשש הוא רק מהתוצאה בעקבות השכחה, או שהשכחה עצמה לחטא תיחשב? * עצות בכתב ובעל-פה למניעת שכחה והטבת הזיכרון
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
"עכשיו.. שנתמעט הלב ונתרבה השכחה" כותב רבנו הזקן (הלכות שבת סמן שלד סעיף יב). "מי שאינו חוזר כראוי לן, בא לידי שכחה" (שם הלכות תלמוד תורה פרק ב' הלכה ז'). "השכחה באה מצד הקליפה ואינה מגעת לינק אלא עד הכיסא" – ולכן – "הנה זאת השכחה היא העולה למעלה עד כיסא הכבוד ועד בכלל, אך לא למעלה מהכיסא, כמו שכתוב כי אין שכחה לפני כיסא כבודך" (הלכות תלמוד תורה שם הלכה יו"ד).
ולמרות שבכמה עניינים נפסק ש"אין לחוש לשכחה" (הלכות שבת סש"ז סי"ח), "דלא חיישינן לשכחה כלל משום [דמלתא] דלא שכיחא היא שישכח עיקר הלכות שחיטה הרגילין לבוא... דשכחה מלתא דלא שכיחה היא במי שהוא עוסק בשחיטה" (הלכות שחיטה סימן א סעיף כב). הרי "בדבר שאפשר לתלות הנחתו בשכחה" אכן תולין (הלכות מציאה ופקדון סעיף טז).
זה מבטה של ההלכה על השכחה.
קשרים לתועלת הזיכרון
בשיחה ארוכה משנת תשל"ט ('לקוטי שיחות' כרך כא עמ' 236 ואילך) הביא הרבי את המסופר בזוהר פרשת תשא (קצ,א) על ר' חייא ור' יוסי שיצרו "קשרים" כדי לא לשכוח את דברי התורה ששמעו. הרבי ציין (הדברים מובאים כאן על-פי תורת מנחם תפארת לוי יצחק על ספר הזהר כרך ג' עמ' רמב ואילך) את המובא בספרים כמקור תורני לאמירה העממית ("אמרי אינשי") שעשיית קשר מועילה לזיכרון – לא רק זיכרון בענייני תורה, אלא גם זיכרון בענייני העולם.
המקור לכך בתורה – אומר הרבי – הוא במדרש סוף פרשת וישב, ששר המשקים היה עושה קשרים כדי לזכור את יוסף, אלא ש"מלאך בא ומתירן" (מכיוון שעדיין לא הגיעה השעה שיוסף ישתחרר מבית-הסוהר), וכשהותרו הקשרים שכחו. בהמשך מבאר הרבי, כי עניין הזיכרון – באמצעות קשר – נתפרש במצוות תפילין וציצית השקולים כנגד כל מצוות התורה:
בתפילין כמו שנאמר "והיה לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך", וסיום הכתוב "למען תהיה תורת ה' בפיך", שמזה למדים ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין", היינו, שעניין הזיכרון בתפילין קשור גם עם כל המצוות.
בציצית נאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'", ופירש רש"י: "שמניין גימטריא של ציצית שש מאות ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג", שלכן, על-ידי הציצית נעשה הזיכרון של כל המצוות.
וכיוון ששניהם (תפילין כמו ציצית) קשורים עם עניין ה"קשר" – בתפילין "וקשרתם לאות גו'", קשר של תפילין, הן בתפילין של יד, הן בתפילין של ראש, ובציצית – "חמישה קשרים", מובן, שיש קשר ושייכות ביניהם, היינו, שעניין ה"זיכרון" נעשה באמצעות "קשר".
ומפורש הדבר – ממשיך הרבי – בנוגע למצוות ציצית ש"עיקר מצוותה על זכירת המצוות... כאדם המזהיר לחברו על עניין אחד שקושר קשרים באזורו כדי שיזכרנו ועל-כן יש בה ה' קשרים כו'". וזהו – קובע הרבי – גם תוכן העניין בקשר של תפילין, שעל-ידי הקשירה נעשה הזיכרון.
הסבר הדברים:
שכחה מקורה בקליפה, ושכחה היא השורש לכללות החטאים, ועל-ידי הזיכרון מתבטלת ונשללת האפשרות לעניין החטאים.
כלומר, כיוון שיהודי יודע ומכיר שברגע זה ממש נתהווה מחדש על-ידי הקב"ה מאין ליש, וגם ברגע שלאחר מכן יזדקק לכוחו של הקב"ה, איך ייתכן שימלא תאוותו ויעבור חס-ושלום על רצונו של הקב"ה ?!
בהכרח, שהסיבה היחידה להנהגה בלתי-רצויה היא השכחה, שבשעת מעשה שוכח שברגע זה מתחדשת מציאותו על-ידי הקב"ה, אבל אילו היה הדבר חקוק בזכרונו (כדבר הנצב לנגד עיניו), לא היתה אפשרות (לא רק לענין של חטא, אלא) אפילו לנפילת "מחשבות חוץ".
מהי העצה לביטול החטא שמקורו בשכחה – על-ידי התגברות הזכרון – באמצעות קשר:
"קשר" ברוחניות הוא חיבור של שני דברים באמצעות קשר חזק ואמיץ, קשר כפול ומכופל, שפירושו (לכל הפחות) ד' פעמים ככה.
כלומר, שתי דרגות בתשובה (כפול) – תשובה תתאה ותשובה עילאה, ובכל אחת ואחת מהן יש ב' אופנים (מכופל) – העלאה והמשכה. נמצא, שעל-ידי ההתקשרות עם קדושה באופן של "קשר" – כפול ומכופל – מתבטל עניין השכחה (הסיבה) והחטא (התוצאה).
ועניין זה מודגש בציצית ותפילין – כמו שכתוב "כשיתעטף בציצית . . שנזכור כל מצוותיו לעשותם", ובתפילין "יכוון.. כדי שנזכור . . על-ידי הנחת תפילין יזכור את הבורא יתברך".
זהירות משכחה למה?
בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשט"ז (תורת מנחם כרך טז עמ' 340) אמר הרבי:
וזהו הטעם לפסק המשנה "כל השוכח דבר אחד כו' ", וכפי שמאריך ביותר בשולחן-ערוך בעניין הזהירות משכחה, וש"צריך לחזור על כל אחד פעמים רבות מאוד", כיוון שבכל פעם הרי זה לימוד חדש והמשכה חדשה.
ביאור קצר זה נאמר ברוח פנימיות הדברים, אך להלן ביאור נרחב יותר.
שכחת התורה – איסור עצמי
שנינו במסכת אבות פרק ג' משנה ח: כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. ופירש רבי עובדיה מברטנורא: "שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור, ונמצאת תקלה באה על-ידו, ושגגתו עולה זדון".
אבל דעתו של אדמו"ר הזקן היא שהאיסור הוא (לא רק מחמת התוצאה – התקלה שעלולה להיגרם – אלא) גם בעצם השכחה. ולכן לא העתיק טעם זה (של הרע"ב). יתר על כן: אדמו"ר הזקן כותב דגם עכשיו, שנכתבה תורה שבעל-פה, ויוכל לעיין מה ששכח, "אין זה מועיל כלום, כי מיד ששכח עובר בלאו, קודם שיעיין". מכאן ברור שעצם שכחת התורה הווי לאו (וגם במקרה שלא תצא תקלה אחר-כך, כי יוכל לעיין בספרים).
מה יסודו של אדמו"ר הזקן?
מבאר הרבי ('לקוטי שיחות' כרך לד עמ' 28):
עצם אזהרת התורה "השמר לך גו' פן תשכח את הדברים" מלמדת ששכחת התורה עצמה היא העניין שהזהירה תורה עליו. שהרי לכאורה יש לדקדק בזה: שכחה אינה פעולה, אלא מצב הבא מאליו וממילא, והאדם יכול להישמר מזה על-ידי שחוזר על לימודו כראוי, ואם כוונת הכתוב היא שהאדם יזכור את דיני התורה כדי שלא תבוא תקלה על-ידו, היה הכתוב צריך להזהיר בסגנון דעשייה, לצוות על פעולת האדם, היינו חזרת דברי-תורה (כדי שיזכור תמיד כל התורה כולה) ולא (רק) להזהיר על השכחה. בהכרח אפוא ששכחת התורה עצמה (גם לולא התקלה שיכולה לבוא על-ידי זה) הוא עניין שהתורה הזהירה עליו.
מהו הטעם לאיסור השכחה בעצם? ממשיך הרבי לבאר:
מכיוון שדברי תורה הם חיינו ואורך ימינו, ועצם הדבר ששוכח ומסלק דבר אחד ממשנתו, הרי זה מסלק "חייו" מעצמו, ולכן עובר בלאו.
לפי זה יומתקו דברי חז"ל "כאילו מתחייב בנפשו". לכאורה למה מגיע עונש כבד כל-כך על שכחת התורה? אלא שאין זה בגדר עונש, אלא – תוצאה (מסובב) מהשכחה. מאחר ודברי תורה הם חיי נפשו, הרי כאשר נשכח והוסר ממנו דבר אחד מדברי תורה, הוסרו ממנו חיי נפשו אלה.
בצדיקים אין שכחה
"כ"ק מו"ח אדמו"ר היה נוהג לציין ולשרטט סימן בסידורו את הספירה – 'ספירת העומר' דכל לילה", סיפר הרבי בשנת תש"י (תורת מנחם כרך א' עמ' 47) אך הוסיף:
אף שבוודאי לא הוצרך לחפש עצות כדי לשלול חשש של שכחה, דבר השייך אצל אנשים פשוטים, אבל לא אצל הרבי.
בהזדמנות נוספת (שם עמ' 64) הבהיר הרבי: יש סדר בעבודתו של צדיק, שמשתדל שגם מצד דרגא תחתונה לא יהיה שייך מצב של שכחה.
ועוד התבטאות מעניינת (ש"פ שלח תש"י – תורת מנחם כרך א' עמ' 106):
עניין הזיכרון ("זכר") שייך רק על דבר הרחוק שנופל בו עניין השכחה, מה שאין כן בנידון-דידן שלא שייך עניין השכחה חס-ושלום, אין צורך בזיכרון.
תגלית רפואית – סברא נושנת בתורה
ולעניין דומה: בנוגע לעניין השכחה – אמר הרבי בהתוועדות כ"ף מנחם-אב תשי"א ('תורת מנחם' – כרך ג' עמ' 259) – נתגלה בימינו בחכמת הרפואה, שטבע האדם לדחות מכוח זכרונו דבר שאינו לפי רוחו, עד ששוכח ממנו.
"ובאמת אין זה חידוש" קובע הרבי ואומר: זו סברא ישנה שהובאה כבר בחסידות וגם בספרים שלפני זה (ראה גם הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ס' סוף הלכה יו"ד), שכן מבואר שהאפשרות לעבור עבירה בשוגג, ששוכח שזהו דבר האסור, הוא בגלל התגברות נפשו הבהמית, ש"משכיחה" ממנו עניינים אלה, שלא כדאי לה (לנפש-הבהמית) שיזכור אודותם.
והשווה למה שנתבאר בי"ב תמוז תשי"ד – 'תורת מנחם' כרך יב עמ' 93.
ביאור באיסור שכחת דברי תורה
שיחה ארוכה השמיע הרבי בשבת קודש פרשת עקב כ"ף מנחם אב תשי"ג ('תורת מנחם כרך ט' עמ' 116 ואילך) בביאור הטעם שלא מנה הרמב"ם את "הישמר לך פן תשכח גו'" במניין הלאוין (שמנאו הסמ"ג).
הרבי הקדים ואמר:
עניין זה הוא מהעניינים שאי-אפשר ללמדם על-פי נגלה בלבד, ומוכרחים להגיע לביאור על-פי תורת החסידות.
כאן הביא הרבי את תורת הבעש"ט על הפסוק "הישמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו' ורם לבבך וגו'" – שלכאורה אינו מובן מהי השייכות של עניין השכחה ל"רם לבבך", והיה צריך לכתוב "הישמר לך פן ירום לבבך" – ומבאר הבעש"ט ש"עיקר אזהרת כל התורה הוא מצו[ת] הזכירה, וההיפוך, הריסות התורה חס-ושלום הוא השכחה".
מכאן, שהמצב של "רם לבבך" בא בסיבת השכחה, שכחה – הוא עניין הגלות שלכן אומרים בני-ישראל בגלות "זכור הוי' מה היה לנו", "זכור עדתך קנית קדם", כאשר סיבת השכחה דלמעלה היא מצד השכחה למטה אצל בני-ישראל. מובן שהשכחה היא המביאה לגאווה, וזו הסיבה שהרמב"ם לא מנאה במניין הלאוין. כי מצד חומר הגאווה – אין זה דומה לשאר העבירות, כיוון שזהו עניין של שכחה מאלוקות לגמרי, ונכלל בלאו של עבודה זרה.
בהזדמנות מסויימת סח הגאון הגדול רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, ראש ישיבת תומכי-תמימים בכפר-חב"ד, כי כשנכנס ל'יחידות' עם הרבי ניצל את ההזדמנות, ובפתק ביקש "ברכה לזיכרון". בהמשך אותה 'יחידות' דובר בנושא מסויים והרבי הזכיר את הבקשה.
בראיון שהעניק הרה"ג הרה"ח ר' מרדכי שמואל אשכנזי שליט"א רבו של כפר חב"ד (ל'כפר חב"ד' גליון 685 עמ' 25), סיפר כי ב"יחידות" שזכה לה בהיותו נער, אחרי חג-הפסח תשי"ט, העניק לו הרבי סגולה לזיכרון: א) לשמור על בריאות הגוף. ב) להסיח דעת מכך שכאילו לא זוכרים. הרבי הסביר לו שכאשר מישהו מחדיר למחשבתו שהוא לא זוכר טוב, זה עצמו גורם לאי-זיכרון.
דברי תורה מועילים לזיכרון
יש לוודא באופן מוחלט שיהיו דברי תורה חקוקים במוחו וחרותים בזיכרונו של ילד יהודי, בהתאם לגילו: "שמע ישראל", "מודה אני", ברכות, תפילות, פסוקי-חומש, משניות אחדות. כך אמר הרבי בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשי"ד (תורת מנחם כרך יב עמ' 40).
והוסיף ואמר:
ועניין זה נוגע גם עבור הזמן שבו אינו לומד, ואינו חוזר על לימודו – גם אז משפיע הדבר, כמבואר בחסידות (ראה ליקוטי תורה סוף פרשת קדושים), ובשנים האחרונות הודו בכך גם הרופאים.
הגילוי הרפואי – בכתבי אדמו"ר האמצעי
בתורת מנחם תשי"ב (כרך ו' עמ' 95) מובא סיפור מדברי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בתוספת הארות-הערות של הרבי נשיא-דורנו. תורף הסיפור: בשנות תרנ"ד-ה גילו חכמי הרפואה עורק חדש במוח, אשר עורק זה מועיל לזיכרון והעמקה. הדברים סופרו בהתפעלות לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, אך כ"ק אדמו"ר נ"ע הגיב על כך תיכף כי הדברים מופיעים כבר בכתבי החסידות של אדמו"ר האמצעי.
במקום שציין אליו מבואר, כי במוח נמצא עורק מלא אדים, המתנועע אנה ואנה, ועורק זה הוא המועיל לזיכרון ולהעמקה: כאשר העורק נע לכיוון מוח הדעת, הרי זה מועיל להעמקה. לפיכך אנו רואים, שבשעה שאדם רוצה להיזכר בדבר מה, הוא מרים את ראשו, ואילו בשעה שרוצה להתעמק בדבר מה – מכופף הוא את ראשו.
כשנשאל כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, אם-כן, האם היה אדמו"ר האמצעי פרופסור גדול, השיב כי הוא ידע זאת, לפי שלמעלה ב"אדם העליון" ישנו עניין זה, וממילא ישנו בוודאי גם אצל האדם למטה. ומוסיף כאן הרבי נשיא דורנו: [מכיוון] שנברא בדמות וצלם אדם העליון, כמ"ש (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".
פרט נוסף – לגבי העורק שנע למוח החכמה והבינה – מציין בהערה:
לכאורה נזכר כאן מוח החכמה רק בדרך ממילא, וכידוע שמוח הזיכרון הוא בחינת חכמה שלמעלה מהבינה (לקוטי תורה שיר השירים ביאור על פסוק באתי לגני ספ"א [לג,א,]), אבל יש לחלק בין פנים ואחוריים, עיין במקומות המובאים ביאיר נתיב על מאורי אור מערכת זכור ומערכת שכחה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:45
זריחה: 5:35
