בלב נשבר עמד החסיד לפני רבו ותינה את מצוקתו: "בשעה טובה השתדכה בתי, אך מניין אקח להוצאות החתונה?!".
הצדיק, רבי יעקב-יצחק הורביץ, הנודע בשם 'החוזה מלובלין', נשא עיניו למעלה ואמר: "עזרך מעם ה'. סע לעיירה פלונית והזמן חדר באכסניה המקומית. שם תשב ותלמד תורה, והקב"ה יזמן לך את הסכום הנדרש".
החסיד, איש ירא-שמים ודבק באמונתו ברבו, לא הוסיף לשאול. מיד הלך לביתו, ארז את חפציו ובלב מעודד יצא לדרך, אל העיירה שציין הרבי.
התאכסן היהודי באכסניה. עברו כמה ימים, והאורח אינו נראה עוסק בדבר-מה, אלא יושב בחדרו כל היום והוגה בתורה. הסתקרן בעל-הבית ופתח עמו בדברים.
סיפר לו החסיד כי 'החוזה מלובלין' שלחו לעיירה, כי כאן ימצא את מבוקשו, ומאמין הוא בדבריו בכל ליבו. השניים החלו להתקרב זה לזה ולשוחח על חייהם, ובעל האכסניה החל לספר לאורח את סיפורו:
"בעבר הייתי עשיר גדול אך באחת איבדתי את עושרי. זה היה לפני כעשרים שנה, כאשר חזרתי מעיר הירידים לייפציג, אחרי עסקה חשובה מאוד. ישבתי בביתי וסידרתי את השטרות והמטבעות, בצרורות שווים עם חותמות, ואותם הנחתי בארגז מיוחד.
"לפתע היה עליי לצאת לשוק. השארתי את הארגז פתוח ויצאתי. כעבור שעה קלה חזרתי והנה שוד ושבר! הארגז ריק, ואין סימן לאדם זר שהיה במקום.
"מיד נפל חשדי על משרתי. ניסיתי להוציא ממנו הודאה בגנֵבה, אך הוא טען שאינו יודע כלל מה אני רוצה ממנו. כך אבד לי עושרי. נשארה לי האכסניה שממנה אני מוציא את פרנסתי, ואיני מתאונן חלילה", סיים בעל-הבית את סיפורו.
בחצר האכסניה, בדירה קטנה, התגורר יהודי מלומד וחביב על הבריות, אשר בעל האכסניה לקחו ללמד את בניו בהיותם קטנים. כשגדלו הילדים, השאירו בעל-הבית לגור בדירה עם משפחתו, בהיותו ידידו הטוב.
בימי שהייתו של האורח במקום התוודע למלמד ונהנה להשתעשע עמו בשיחה תורנית. גם לו סיפר החסיד את מטרת בואו לכאן, ואת ציפייתו להתממשות דברי רבו.
יום אחד פנה המלמד אל האורח והציע לו לצאת עמו לטיול באוויר הצח. הרחיקו השניים לכת, והתיישבו על סלע במקום מוסתר.
פנה המלמד לחסיד ואמר: "יש לי הצעה כיצד תוכל להשיג את הסכום שאתה זקוק לו, אך אבקשך להבטיח לי כי תעשה כל אשר אבקש ממך". לאחר שהבטיח לו החסיד, פתח וסיפר:
"לפני שנים רבות לקחני בעל-הבית להיות מלמד לבניו. הכול היה טוב ויפה, עד שיום אחד נפל דבר. זה היה כעבור חמש שנים לבואי. באותו יום חזר בעל-הבית מעסקיו וסידר את כספו. באמצע יצא לשוק והניח את הארגז פתוח, עם כל צרורות הכסף.
"לא עמדתי בפיתויי היצר, ניגשתי לארגז, לקחתי את צרורות הכסף וטמנתים בביתי.
"רגע לאחר המעשה כבר התחרטתי חרטה גדולה ועמוקה, אך כעת נפל עליי פחד גדול להודות בכך ולהשיב את הכסף. לאחר מכן, כאשר ראיתי את זעקות השבר של בעל-הבית ואת המהומה שקמה, התחזקה אצלי ההרגשה שאם אודה בגנֵבה, זה יהיה חילול השם על שאיש כמוני יחטא בעוון חמור כזה.
"עברו הימים והכסף נשאר עמי עד היום הזה, צרור בצרורותיו וחתום בחותמותיו, ולא נגעתי בו כלל.
"עתה מבקש אני ממך כי תיקח את הכסף ממני ותחזירו לבעל-הבית. הלוא בך לא יחשוד כלל, שהלוא אורח אתה".
סיים האיש את סיפורו בקול שפוף ובלב נשבר ותלה עיניים לחות בחסיד. לאחר מכן הוסיף:
"אין לי ספק שכאשר תביא את הכסף לבעל-הבית, ודאי יגמול לך בעין יפה על השמחה שגרמת לו".
הסכים החסיד מלובלין לבקשת המלמד, ומיד העביר המלמד לידיו את צרורות הכסף הגנוב. בזהירות ובחכמה הביאם החסיד לאכסניה, וחיכה לשעת הכושר להיפגש עם בעל-הבית.
בבוקר יום המחרת ישב החסיד, כדרכו, בחדרו, והתעמק בדף גמרא. גם ביום הזה ביקר אצלו בעל-הבית ושאל לשלומו. ביקש החסיד מבעל האכסניה לספר לו שוב את הסיפור המוזר על הכסף שנעלם ממנו. מילא בעל-הבית את בקשתו, וכשסיים אמר לו החסיד: "יש באפשרותי לפעול שהכסף יוחזר אליך בשלמותו, אך בתנאי אחד"...
"מהו?", שאל בעל-הבית בחוסר סבלנות.
"עליך לתת לי תקיעת-כף שלא תחקור כיצד הגיע הכסף לידי", ענה לו האורח.
בעל-הבית התחייב לכך, ואז הוציא החסיד את צרורות הכסף זה אחר זה, ומסרם לידיו הרועדות של בעל-הבית. "אכן", מלמל האיש, "אלה הצרורות בדיוק כפי שצררתי אותם, והנה החותמות"...
נפל בעל-הבית על צווארי האורח וחיבקו ונישקו. "אין זאת", אמר ברוב התרגשות, "אלא שרבך ראה מרחוק, כי מסבב הסיבות יסובב על ידך להחזיר לי את אבדתי, שכבר התייאשתי ממנה זה זמן רב".
נטל בעל האכסניה צרור אחד, ובו אלף רובל-כסף, ונתן לאורחו, באומרו: "קח לך את המגיע לך ביושר, ותוכל לחגוג את שמחת כלולות בתך בשמחה ובאושר".
כך, בברכה אחת, באו על מקומם שלושה דברים: מצוקת החסיד, אובדנו של בעל האכסניה ותיקון תשובה לנפשו של המלמד.
(לרגל תשעה באב, יום הסתלקותו של 'החוזה מלובלין') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
