חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:50 זריחה: 5:35 ט"ז בסיון התשע"ט, 19/6/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 732 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת מסעי, כ"ט בתמוז ה'תשס"ח (1/08/08)

מדורים נוספים
התקשרות 732 - כל המדורים ברצף
העולם הזה הוא רק "מסע"
בקשת הגאולה לא בגלל 'מיצר'
תורתו של נשיא הדור
פרשת מסעי
יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 732, ערב שבת-קודש פרשת מסעי, כ"ט בתמוז ה'תשס"ח (01.8.2008)

 

 דבר מלכות

העולם הזה הוא רק "מסע"

מהי הצדקה שעשה הקב"ה עם-ישראל בכך שפיזרן בין האומות? * בבירור הניצוצות בכל מקום ובכל דבר, גם באלו שבלעומת-זה – מקרבים את ביאת המשיח * האם כוונת המאמר "משיח בא בהיסח הדעת" היא לחשוב עליו כמה שפחות?... * ומהו השיעור ל"ממעטין בשמחה"? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהמשך למדובר לעיל לבחורים1 שכוונת נסיעתם היא לברר ולתקן את חלקם בעולם – יש להוסיף, שעניין זה שייך לא רק לבחורים, אלא גם לכל אחד ואחד, שבכל מקום שנמצא ובכל מקום שבא אליו, שהוא פרט בה"נסיעה" דירידת נשמתו בגוף, הנה הכוונה בזה היא להאיר את המקום ההוא, ובזה משלימים את כוונת הגלות.

ביאור העניין:

אמרו חז"ל2 "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות", ומבואר בזה, שעל-ידי "שפיזרן לבין האומות" נקל יותר לברר בירורים.

דהנה, ידוע3 שכאשר בני-ישראל היו בארץ-ישראל, בזמן שבית המקדש היה קיים, ובפרט בזמן שלמה שהיה איש מנוחה4, נעשה בירור הניצוצות שבכל העולם באופן ש"היו נכללים הניצוצות ממילא כנר בפני האבוקה . . לפי שאז היה אבוקה גדולה על דרך משל, על כן ממילא מתכללים בה הניצוצות" ("שאם האבוקה קטנה אזי נר הסמוך לה יוכלל בה ואם ירחיקוהו מעט לא יתכלל בה מפני שהאבוקה קטנה, אבל אם תהיה האבוקה גדולה אזי אף-על-פי שיהיה הנר רחוק יהיה מתכלל בה").

אמנם, בנוגע לבירור הניצוצות שצריכים לברר בזמן הזה – הרי מצינו5 שאפילו בימי שלמה לא היו יכולים להתברר ניצוצות אלה באופן של מנוחה, שבני-ישראל יושבים בארץ-ישראל, ובדרך ממילא מתבררים כל הניצוצות כנר בפני האבוקה; וכל שכן וקל וחומר שאינם יכולים להתברר בדרך ממילא על-ידינו, שאין אנו בערך המעמד ומצב דשלמה, ואין אנו בערך המעמד ומצב של הזמנים ההם, הרי בודאי שאי אפשר להיות בירור הניצוצות בדרך ממילא, כאשר יושבים בארץ-ישראל.

וכיוון שהקב"ה יודע עם מי יש לו עסק ("מיט וועמען ער האָט צוטאָן") – עם דלים ורשים הזקוקים לצדקה – הנה "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות", בכדי שיהיה נקל יותר לברר את כל הניצוצות, כולל גם הניצוצות הנמצאים בלעומת-זה, וכנזכר לעיל [. .] שצריכים לברר גם את הניצוץ שנתלבש בעכו"ם המבלבל אדם מתורה ותפלה.

וכמשל המציאה, ש"אי אפשר לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה"6, וכך אי אפשר לברר הניצוצות שנפלו למקום החושך והלעומת-זה אלא על-ידי זה "שפיזרן לבין האומות" דווקא.

ב. והנה, כיוון שכוונת הגלות, "פיזרן לבין האומות", היא בשביל בירור הניצוצות3, נמצא, שהעבודה דבירור הניצוצות היא הכנה לביאת המשיח, ועל-ידי כל ניצוץ וניצוץ שמבררים, מקרבים יותר את ביאת המשיח.

וכידוע7 שעבודת בירור הניצוצות הוא עניין "קיבוץ גליות" ברוחניות,

– קיבוץ גליות בגשמיות אינה העבודה שלנו, כי זוהי עבודתו של משיח, כמו שכתוב הרמב"ם8 "יעמוד מלך כו' הוגה בתורה כו' וילחם מלחמות ה' כו' וקבץ נדחי ישראל", ואין זה מענייננו לחסוך למשיח עבודה ("איינשפּאָרן משיח'ן אַרבעט"), ועוד זאת, שאין זה בכוחנו כלל. וגם אם מישהו חושב שהדבר הוא בכוחו, עליו לדעת שאין זו עבודתו, אלא זוהי עבודתו של משיח. וכיוון שמלמעלה אין נותנים לאדם כוחות בחנם, צריך לנצל את כוחותיו לצורך העבודה המוטלת עליו, דהיינו קיבוץ גליות ברוחניות –

וזוהי גם ההכנה לקיבוץ גליות בגשמיות.

ולכן צריכים להתכונן לביאת המשיח על-ידי העבודה בבירור הניצוצות, היינו, לנצל כל עניין – אפילו של לעומת-זה – בשביל קדושה.

ג. ישנם השואלים על זה שמדברים תמיד שצריכים להתכונן למשיח – ממאמר רז"ל9 "ג' באין בהיסח הדעת . . משיח".

– כנראה שהם מחמירים גדולים, ובמילא מחמירים ביותר גם בעניין "היסח הדעת", שאסור לחשוב על משיח לגמרי, כי המחשבה על משיח וההכנה לביאתו – טוענים הם – מעכבים חס-ושלום את ביאת המשיח!

אך העניין הוא, שמשיח בא בהיסח הדעת פירושו שההכנה לביאת המשיח היא על-ידי עבודה שהיא באופן של היסח הדעת 10, שזהו עניין בירור הניצוצות אפילו בדברים הפכיים – על דרך שנתבאר לעיל . . בפירוש הלשון "היסח הדעת" שהוא עקירת המחשבה לעניין הפכי (וכנ"ל שמשום זה נקרא הגלות בשם "נסיעה", כי נסיעה הוא אותו עניין ד"היסח (הדעת)"), וזהו גם שמשיח בא בהיסח הדעת, היינו, על-ידי העבודה בבירור הניצוצות גם בדברים הפכיים.

ובפרטיות יותר – כללות העבודה דבירור דברים גשמיים שהם בגדר "עניינים הפכיים", ואפילו בירור העניינים דלעומת-זה שהם הפכיים לגמרי, היינו, בירור הניצוצות שנאבדו בלעומת-זה – כנ"ל . . שבירור הניצוצות הוא כמשל המציאה שצריכים לחפשה במקום שנאבדה – "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו'"11, כידוע12 ש"עקרב" ענינו קרירות, והוא הבלבול היותר גדול לעבודת התפלה, שלכן "נחש כרוך על עקבו לא יפסיק", "אבל עקרב פוסק"13.

ויומתק יותר – שגם "מציאה" ו"עקרב" הם מהעניינים שבאים בהיסח הדעת ("ג' באין בהיסח הדעת . . משיח מציאה ועקרב"), והיינו, שביאת המשיח היא על-ידי העבודה באופן של היסח הדעת, שהוא עניין בירור הניצוצות שבדברים ההפכיים, עניני לעומת-זה שמנגדים לקדושה, כמו עקרב, שבירורם הוא כמשל המציאה.

ד. והנה, כללות עבודת בירור הניצוצות בזמן הגלות גורמת תענוג גדול למעלה, אלא שעיקר התענוג הוא בגמר הבירורים דווקא (כידוע דעיקר התענוג בכל דבר הוא בגמר הדבר דווקא14), והיינו, שכאשר כל נשמות-ישראל יבררו את חלקם בעולם, ויהיה גמר הבירורים, ותושלם הכוונה ד"סותר (כללות עניין הגלות) על מנת לבנות"15 – אזי יהיה עיקר התענוג למעלה, ואז יהיה גילוי המשיח.

אבל אף-על-פי-כן, גם כל אחד מישראל, אפילו יחיד, כאשר יעשה כל עבודתו ויגמור כל ה"בירורים" שלו – יכול לבוא ולטעון להקב"ה: הלא פסקת בתורתך16 שכל העולם שקול, וכל אחד ואחד יכול להכריע את כל העולם כולו, ואם כן, על-ידי עבודתי, הכרעתי את כללות העולם לכף זכות, וצריכה להיות ביאת "משיח הפרטי"10 אצלי, ועל-ידי זה – ביאת "משיח הכללי", במהרה בימינו.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן "אני מאמין"].

* * *

ה. ההתבוננות בעניין הנ"ל שירידת הנשמה בגוף בכלל ובזמן הגלות בפרט הוא עניין של "נסיעה", יש בה תועלת נוספת – ש"המאמין לא יחוש"17 משום חסרון בעניינים של בני חיי ומזוני.

וכפי שרואים במוחש, שבעת הנסיעה בדרך מסתפקים במעט מהדברים שמשתמשים בהם בבית, ואפילו גבירים גדולים, כאשר נוסעים בדרך, אינם לוקחים עימהם את כל כלי תשמישי הבית, אלא מסתפקים בדברים המוכרחים בלבד, בכל הפרטים.

וכמו בנוגע לשינה: בביתו – דרכו לישן על גבי כריות של משי וכו'; אבל בהיותו בדרך, מצד הטרחא לקחת עמו הרבה חפצים – מטות, סדינים, כריות, וכל הריהוט של חדר המיטות – מסתדר בלעדם.

וכן בנוגע לאכילה: בביתו – דרכו לאכול כל מיני מטעמים, ויש לו משרתים שמגישים לו את האוכל: משרת אחד עומד עם מזלג ומגיש לו מאכלי גוש, ומשרת שני עומד עם כף ומגיש לו מאכלים רכים; אבל בנסיעתו בדרך, שקשה לקחת עמו "מטבח שלם", כלים בשריים וחלביים, עם מבשלים ומשרתים – מסתפק בלעדם.

וכן בנוגע ללבושים: בבית יש לו כמה חליפות – לימי הקיץ ולימי החורף, לימות החול וליום השבת, לשעות הבוקר, לשעות הצהריים ולשעות הערב, ובכל חצי שעה מחליף את בגדיו, וכל לבושיו מתאימים זה לזה: הגרביים לעניבה, העניבה לאף, והאף לשערות... אבל בדרך, אי אפשר לו לקחת את כל אלה, ומסתפק בלעדם.

וכאשר שואלים אותו: שמע! כיצד מתאים לך לאכול, לישון ולהתלבש בצורה כזו פשוטה ("עפּעס אַזוי פּראָסט")? – עונה: "בבית אמנם יש לי כל, אבל עכשיו הלא אני בדרך". ואין בכך לא פחיתות הכבוד ולא בושה, כי הכול יודעים שהוא בדרך. הדבר היחידי שלוקח עמו בדרך הוא "פנקס-המחאות" ("טשעק-בוק"), כדי שיוכל לרכוש כל מה שיצטרך.

וכמו כן כאשר איש ישראל מתאונן על בני חיי ומזוני – עליו לדעת שזמן הגלות אינו אלא כמו זמן "נסיעה", ובמילא אין צריך להתאונן על כך שאיננו גביר כמו "רוקפלר"... כי, כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר18 ש"אצלם ישנו רק עולם אחד, אבל אצלנו ישנם שני עולמות". אצל אינו-יהודי אין יותר מעולם הזה, ולכן עולם הזה הוא "ביתו", ובמילא – "אם לא עכשיו אימתי"19; אבל אצל בני-ישראל ישנם שני עולמות, ועולם הזה אינו אלא "נסיעה" ואינו ה"בית" שלנו20, וצריך להיות "עולמך – עולם הבא – תראה בחייך"21.

בבית המקדש – הבית האמיתי – נוגע אמנם כל פרט, וכמו בגדי כהונה שהיו צריכים להיות "לכבוד ולתפארת"22, ובודאי לא מתאים שיהיה איזה "קמט" בבגדי כהן גדול, שכן, כהן גדול בבית המקדש צריך להיות באופן ש"נשמע קולו בבואו אל הקודש"23 ("אַלץ דאַרף קלינגען שיין" [=הכול אמור לצלצל יפה]); אבל עכשיו בזמן הגלות – אין זה נוגע ("עס מאַכט ניט אויס"), ואין בכך משום פחיתות הכבוד, שהרי אין זו אלא "נסיעה".

צריכים רק את ה"טשעק-בוק" – שיהיה העניין ד"רצון יראיו יעשה"24, שהקב"ה ימלא לא רק מה שרוצים באופן של חפץ שזהו פנימיות הרצון, אלא גם בחיצוניות הרצון25 – בבני חיי ומזוני רויחי.

ו. ועל-ידי זה ש"המאמין לא יחוש", מתבטלת גם העצבות שמצד הקליפה, ובאים לידי שמחה – שהרי עבודת הוי' צריכה להיות בשמחה, כמו שכתוב26 "עבדו את הוי' בשמחה", ובפרט לפי שיטת הבעל-שם-טוב – שעל-ידי זה נעשית העבודה בקלות יותר, כמו שכתוב27 "וישא יעקב רגליו", "משנתבשר בשורה טובה . . נעשה קל ללכת".

אמנם, ישנם מחמירים גדולים שטוענים על כך שתובעים עתה עניין השמחה – שהרי אמרו רז"ל28 "משנכנס אב ממעטין בשמחה".

ובכן:

לכל לראש – עדיין נשארו כ"ד (או ל"ו) שעות לכניסת חודש אב.

ועוד זאת, גם בנוגע לחודש אב עצמו נאמר רק "ממעטין בשמחה", היינו, למעט בשמחה לגבי השמחה דחודש אדר, וכן לגבי השמחה דביאת המשיח שאז "ימלא שחוק פינו"29, אבל עניין השמחה צריך להיות גם בחודש אב.

ושיעור ה"מיעוט" אפשר ללמוד ממה שסיפר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר30 אודות אלו שלא החזיקו מהשיטה ד"עבדו את ה' בשמחה", שהיו נוהגים בשמחת תורה לשתות חלב, שעל-פי דין הוא משקה המשכר31, ואחר כך היו צובטים את לחייהם ("קנייפּן זיך די באַקן") כדי שיהיו פניהם נראים לעיני הרואים כפנים שוחקות... וכיוון שמרובה מדה טובה כו'32, מובן, שהשיעור ד"ממעטין בשמחה" בחודש אב יכול להיות במדה כזו – "קנייפּן פון דער צווייטער זייט"...

וכאשר תהיה שמחה, הרי שמחה פורץ גדר33, ותתבטל ההגדרה שישנה בביאת המשיח שיכול לבוא רק ב"דור שכולו זכאי" או להיפך ח"ו34,

וכמו כן תתבטל ההגדרה ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה", ויהפכו ימי אבל אלה לימי שמחה35.

(מהתוועדות ש"פ מטות-מסעי ה'תשי"ג. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ג ח"ג (ט) עמ' 93-99, בלתי מוגה)

______________________

1)    שיחת ח"י תמוז – להתלמידים הנוסעים בשליחות המל"ח (לעיל ע' 69 ואילך).

2)    פסחים פז, ב.

3)    ראה תו"א בראשית ו, רע"א. ובכ"מ.

4)    דברי הימים-א כב, ט.

5)    ראה המשך תער"ב ח"ב פרק שעד.

6)    לקו"ת ראה לב, סע"ב.

7)    ראה סידור (עם דא"ח) נט, ג ואילך. סז, ד ואילך.

8)    הל' מלכים ספי"א.

9)    סנהדרין צז, א.

10)  ראה גם תניא אגה"ק ס"ד.

11)  לשון הכתוב – עקב ח, טו. וראה לקו"ש ח"ב ע' 372 ואילך.

12)  ראה ערכי הכינויים (לבהמ"ס סה"ד) מע' נחש.

13)  ברכות ל, ב (במשנה). שם לג, א. וראה לקו"ש שם ע' 375. "רשימות" ח"ז ע' 54 ואילך. וש"נ.

14)  ראה סוטה ט, ב ובפרש"י: "בשעת גמר ביאה תאוות האדם מרובה".

15)  לשון חז"ל – שבת לא, ב. ועוד.

16)  קידושין מ, רע"ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.

17)  תניא אגה"ק סי"א.

18)  אגרות-קודש שלו ח"ח ע' סב. וראה לקו"ש ח"ג ע' 806.

19)  לשון חז"ל – אבות פ"א מי"ד.

20)  ראה לקו"ד ח"ב ריד, א ואילך.

21)  ברכות יז, א.

22)  תצוה כח, ב-מ. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ח ה"ד.

23)  שם, לה.

24)  תהלים קמה, יט.

25)  ראה לקו"ת שה"ש כח, רע"ד. ובכ"מ.

26)  תהלים ק, ב.

27)  ויצא כט, א ובפרש"י.

28)  תענית כט, סע"א.

29)  תהלים קכו, ב. וראה ברכות לא, א.

30)  ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 87. ח"ה ס"ע 144. ח"ח ע' 207.

31)  ראה יומא עו, סע"א. וש"נ. רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"א ה"ב-ג.

32)  ראה סוטה יא, א. וש"נ.

33)  ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.

34)  סנהדרין צח, א.

35)  ראה זכרי' ח, יט. רמב"ם הל' תעניות בסופן.

 משיח וגאולה בפרשה

בקשת הגאולה לא בגלל 'מיצר'

"מסעי" – לצאת מכל המיצרים עד משיח

בפירוש הכתוב "אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", דלכאורה אינו מובן מהו אומרו "מסעי" לשון רבים, הרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה – כיוון שגם כל המסעות שלאחרי זה עד שבאים ל"ירדן ירחו", שרומז על ביאת המשיח ד"מורח ודאין", הם עדיין בבחינת מצרים, מלשון מיצרים וגבולים. והיינו, שהנסיעה הראשונה נקראת בשם "יציאת מצרים" רק לגבי מדריגה שלמטה ממנה, אבל לגבי מדריגה נעלית יותר, הרי זה עדיין "מצרים".

וזהו עניין "צדיקים אין להם מנוחה . . שנאמר ילכו מחיל אל חיל" – שהולכים תמיד בעילוי אחר עילוי, לצאת מהמיצרים וגבולים שבכל מדריגה לגבי מדריגה עליונה יותר.

ומזה מובן שעניין המנוחה הוא למעלה מההליכה שהיא באופן של יציאה מהמיצרים וגבולים.

וזהו שבביאת המשיח יקומו גם האבות ומשה רבינו וילמדו תורה מפיו של משיח, כיוון שהתורה שלהם היא הבל לגבי תורתו של משיח – לפי שהתורה שלהם היתה בשביל היציאה ממיצרים וגבולים, ואילו תורתו של משיח תהיה באופן של מנוחה.

...וזהו שתובעים מיהודי שיהיה אצלו העניין דהיסח הדעת בקשר לביאת המשיח – שהרצון שלו בביאת המשיח לא יהיה בשביל לצאת מהמיצר שלו, מיצר גשמי, או מיצר רוחני, על-ידי הגילויים דלעתיד, כיוון שמסיח דעתו מהמיצר שלו, אלא רצונו בביאת המשיח יהיה רק מפני שנוגע לו שתתמלא הכוונה העליונה דדירה בתחתונים. והיינו, שתהיה אצלו היציאה מן המיצר – למרחב י-ה.

היסח – למעלה – מן הדעת!

...בזמן הגלות בכלל, ובפרט בדורות האחרונים כאשר נתגבר מיצר הגלות ביותר – רוצים כל בני-ישראל וממתינים לביאת המשיח, כדי שיצאו מן המיצר אל המרחב. ובפרט אלה שנמצאים במקום המיצר, בגשמיות או ברוחניות או בשניהם יחד, שנרגש אצלם יותר המיצר הפרטי ובמילא גם המיצר של כלל-ישראל – הרי הם מתאווים עוד יותר לביאת המשיח, כדי לצאת מן המיצר אל המרחב.

אמנם, על זה אמרו חז"ל "אין בן דוד בא" אלא "בהיסח הדעת":

דעת – הוא מלשון התקשרות, שמקשר דעתו בחוזק ובאומץ כו'. וההתקשרות דדעת היא בענין שנוגע ("רירט אָן") לאדם, וככל שהעניין נוגע לו יותר עד שנוגע בפנימיות הלב, אזי תגדל ההתקשרות דדעת ביותר, כמבואר באגה"ק.

וזהו "אין בן דוד בא" אלא "בהיסח הדעת" – שהרצון בביאת המשיח צריך להיות לא מצד הדעת, היינו, מצד שנוגע לו הדבר בפנימיות הלב, אלא מצד עניין נעלה יותר גם מפנימיות הלב – בכדי שתושלם הכוונה העליונה להיות דירה לו יתברך בתחתונים.

('תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ג ח"ג (ט) ע' 109-111)

 ניצוצי רבי

תורתו של נשיא הדור

הסבר ושינוי גירסאות בתרגום יונתן בן עוזיאל * מענות הרבי לפני ארבעים שנה על שאלות בהתוועדויות קיץ תשכ"ח * עדות נדירה מהרבי על ה"לקוטי שיחות" שלו * להבנת השיחות יש לדון גם עם בעלי סברא הפוכה... * גילויים ב'יחידות' על הכנת השיחות * כמה וכמה בתי יהודים מוסיפים במצוות בזכות מבצע נש"ק

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

בהתבטאות נדירה על אביו הגאון רבי לוי-יצחק התבטא הרבי: "כל חיותו ותענוגו היו בלימוד התורה". ואף על עצמו התבטא פעם, כאשר הביע את מורת רוחו על שנדרש ממנו לעורר בהתוועדות על דברים שאינם לפי רוחו:

שאלה ברמב"ם זה ענייני . . עניין הקשור למאמר חסידות או עניין בנגלה...

הגה"ח רבי אברהם- חיים נאה (בעל קצות השולחן בד-השולחן ופסקי הסידור) גילה לעמיתו רבי שניאור- זלמן גורליק, רבו של כפר חב"ד:

"..אודיע לכת"ר שכ"ק אדמו"ר שליט"א בקי הרבה בשולחן-ערוך אדמו"ר, והוא משיב לכל השואלים. גם איתי יש לו משא-ומתן..." (הובא ב'ימי מלך' כרך ג, עמ' 1174).

וכך התבטא הגאון הגדול רבי שלמה-יוסף זוין לקראת יום הולדתו השבעים וחמש של הרבי בשנת תשל"ז (הדברים פורסמו ב"קובץ מיוחד לענייני תורה והלכה" שהופיע באותה שנה עמ' ט):

"קטעים מהשיחות מתפרסמים בדפוס בכל שבוע בשם 'ליקוטי שיחות', ולא הם ליקוטים, ולא הם שיחות, כי אם עניינים עמוקים בהם משתקפת בקיאותו בכל חדרי התורה ודרכו המיוחדת בשילוב נגלה ונסתר".

תשובה תורנית בפרסום ראשון

למרות הספרים הרבים שנדפסו עד כה מתורתו של רבנו, אין ספק שעדיין יש חומר רב מתורתו של הרבי שלא בא בדפוס. הנה כמה דוגמאות:

בפרוס שנת תשכ"ב ישב הרה"ח ר' חיים יצחק ב"ר אלתר שמואל ולנר (ע"ה) ושיגר, כדרכו, מכתב לרבי ובו הוא מברך את הרבי בכתיבה וחתימה טובה ובאיחולי שנת גאולה וישועה. בשולי המכתב (הנחתם "תלמידו, מוקירו ומכבדו חיים יצחק ולנר") הציג שאלה:

"יואיל נא רבינו לענות לי בדבר התרגום יונתן בן עוזיאל במשפטים כ"ב פסוק ט' . . כיצד זה יתכן, שהפרשה השנייה מתחילה בפסוק ט' . . גם כן מדברת בשומר חינם כמו הפרשה הראשונה ואף-על-פי-כן הוא מחוייב לשלם על גנבה ואבדה (כפי שנאמר בהמשך בפסוק י"א) ופטור באונסין".

תמצית השאלה:

דיני שומרים מופיעים בתורה בפרשת משפטים פרק כב פסוקים ו-יד. וראה מסכת בבא מציעא (צד). מכילתא (שמות קנט). לכל הדעות עוסק פסוק ט' בשומר שכר, ולכן תמיהה יש כאן על פירוש יונתן בן עוזיאל: מדוע הוא מוסיף "בלא אגר נטיר", כלומר ללא שכר, והריהו שומר חינם, ומאידך בהמשך מצינו שחייב בגניבה, והרי שומר חינם פטור מגניבה ואבידה.

על כך השיב הרבי:

להערתו בתרגום יונתן (משפטים כ"ב, ט') "בלא אגר נטיר" דאם כן איך יתכן הסיום דמחייב בגניבה – התרגום יונתן מפרש כפי המכילתא (לגירסתנו ודלא כהגהת הגר"א) שדין שומר שכר מתחיל מפסוק י"א שם.

ולהעיר: יש גורסים בתרגום יונתן ב"אגר נטיר", אבל על-פי זה יוקשה, למה לו להוסיף בתרגום פסוק י"א עוד הפעם דהוה לי' "אגר נטיר". וק"ל.

ביאור תשובת הרבי:

במכילתא (שמות קנ"ט על פסוק ט' – "כי ייתן איש אל רעהו חמור או שור או שה" – נאמר: "ר' ישמעאל אומר שיפקיד אצלו ויאמר לו הילך שמור לי זה, אבל אם אמר לו עיניך בו, הרי זה פטור".

הגר"א בהערותיו מעיר, שמפסוק ט' ("כי יתן איש אל רעהו") ואילך – "זה שומר שכר עד אם גנוב ייגנב". אבל כאמור הרבי מציין כי הוא עצמו אינו גורס את גרסת הגר"א, ובתרגום יונתן בן-עוזיאל מפרש כאותה מכילתא, שדין שומר שכר מתחיל רק בפסוק י"א ואילו בפסוק ט', שבו הוסיף יונתן בן עוזיאל "בלא אגר נטיר", מדובר בשומר חינם, שיהיה פטור אם נגנב ממנו כדעת המכילתא.

ואכן בהמשך במכילתא קנ"ט על פסוק י"א "ואם גנוב יגנב מעמו" – אומר המכילתא "זה שומר שכר והעליון שומר חינם". ואילו הגר"א, לשיטתו, מעיר גם כאן ש"זה שומר שכר שייך לפסוק ט' כי יתן איש וכו'".

נשאלת השאלה: לשם מה חוזרת המכילתא ומפרטת את דיני שומר חינם?

המלבי"ם בפירושו "התורה והמצוה" על המכילתא שם, סימן קנ"ד, מסביר שהדברים אמורים לשיטת רבי ישמעאל, בעניין לימוד מכלל ופרט ומפרט וכלל, שהרי המכילתא היא אליבא דרבי ישמעאל. ואלה דברי המלב"ים:

"דעת המכילתא כברייתא די"ג מידות, זו הנאמרת על-ידינו בכל יום, שדריש ליה בפרט וכלל ולא כסוגית הגמרא בבא מציעא דף נ"ז ע"ב, שדרש "כי יתן" – כלל שאינו מלא כמו שכתוב בזבחים (דף ד', ע"ב) וכן לא כסוגיא דנזיר שדריש ליה פרט וכלל ופרט, דסבירא ליה ד"לשמור" – פרט, שעל זה הקדים – המכילתא – שצריך לומר לשומר שיאמר לו הילך שמור לי זה.

"ושואל המכילתא שיכתוב הכלל לבד "וכל בהמה" ולמה לי הפרט, ומשיב שאז נטעה שצריך שיפקוד [שיפקיד] כל מיני בהמות לכן אמר חמור או שור לחייב על כל אחד בפני עצמו. ושואל: לא יכתוב "כל בהמה" רק כי יתן בהמה לשמור, ומשיב, שאם יכתוב הכלל נוכל לטעות שהבהמה דווקא לא חיה אבל כשבא הכלל מוסיף על הפרט וכתב וכל בהמה, כולל הכל אף חיה, ואכמ"ל (ואין כאן מקום להאריך)".

רבי ישמעאל אם כן, לדברי המלבי"ם, הולך לשיטתו.

כאן מציע הרבי אפשרות נוספת: יש הגורסים להשמיט מנוסח התרגום יונתן שלפנינו בפסוק ט', את המילה "בלא" – "למנטר אגר נטיר", ולא "למנטר בלא אגר יתיר", וכך כמובן נפתרת השאלה. אולם הרבי עצמו מעיר שאין הדברים עולים יפה לפי גרסה זו, ובלשונו הק': "למה לו להוסיף בתרגום פסוק י"א עוד הפעם דהוה לי' "אגר נטיר". וק"ל". (הפסוק י"א "ואם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו" מתרגם יונתן בן עוזיאל: "ואין יתגנבא יתגנב מיניה דהוה ליה עמיה אגר נטיר ישלם למרוי").

בדבריו "יש גורסים" כוונת הרבי למה שכתוב בתורה שלימה (להרמ"מ כשר) על הפסוק. וראה גם ירחון "בית התלמוד" (וינה תרמ"א) עמ' 219. וראה עוד מה שכתוב בזה בספר 'יין הטוב' (אה"ק תשל"ו).

[כל הנ"ל על-פי רשימת העיתונאי ר' אלתר ולנר בחוברת 'בדרך חיים' – קובץ מאמרים תורניים של אביו].

ושיננתם – לתלמידים, לדבר בם – לילדים

סח הרה"ג הרה"ח ר' שלום דובער לוין, מנהל ספריית ליובאוויטש:

בשיחת קודש פרשת עקב תשכ"ח ביאר הרבי את טעם החילוק בין פירוש רש"י בפרשת ואתחנן, על הפסוק ושיננתם לבניך (ו,ז) אלו התלמידים, לבין פירושו בפרשת עקב, על הפסוק (יא, יט) ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם, משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה ציווה לנו משה שיהיה זה למוד דבורו. ומדוע לא יפרש רש"י בשניהם שהכוונה לבנים כפשוטו או בשניהם – לתלמידים, או לאידך גיסא, שפירוש הפסוקים הוא להיפך, אשר ושיננתם לבניך אלו הבנים כפשוטו ולימדתם אותם את בניכם אלו התלמידים.

ונתבאר אשר עיקר הוכחת רש"י היא ממה שנאמר "לדבר בם", שהכוונה משעה שהבן יודע לדבר, ואם כן הכוונה לבנים כפשוטו.

באחת ההתוועדויות באותה תקופה התרעם הרבי על אשר אין מתעניינים מספיק בתוכן השיחות, ועל אשר אינו מקבל שאלות על העניינים המתבארים בשיחות. התחלנו אפוא לכתוב שאלות. באותה שעה לא היו עדיין בעולם קובצי הערות התמימים, המיועדים לפלפול ועיון בשיחות הקודש.

כתבתי אפוא, לרבי:

בשבת פרשת עקב דובר שהוכחת רש"י שמפרש לדבר בם משעה שהבן יודע לדבר, היא כיוון שהכתוב אומר לדבר בם, ולכאורה הרי גם בואתחנן נאמר ודיברת בם, ועם כל זה אין הפירוש משמתחיל לדבר, ואם-כן הלא היה יכול רש"י לפרש [ש"לבניך"] מדבר בבן גדול. [ושאלה נוספת:] והאם מטעם זה הובא עוד טעם לזה בהתוועדות הנ"ל, והוא: כיוון שאם לא הכי מדוע נשנה כל הכתוב הרי הוא כבר נאמר בואתחנן?

על זה זכיתי למענה קודש בכתב יד קדשו של הרבי (המילים המודגשות הן הדגשת המילים שבמכתבי על-ידי הרבי):

לדבר בם – קאי על בניכם, ודברת בם זה המחוייב בוקשרתם – גדול.

מצוות התשובה להרמב"ם

שאלה נוספת כתבתי לרבי אחרי פרשת ראה:

הנה בשבת פר' ראה דובר: שהרמב"ם מביא ראיה מ"יעזוב רשע דרכו" שזה לא כתוב בתורה, ולכן אינה מונה את מצוות התשובה למצוה מיוחדת במניין התרי"ג, ומה שכתוב "ושבת עד ה' אלקיך" אין זה ציווי אלא סיפור דברים. עד כאן.

ולפי זה שוב לא מובן מדוע כתב הרמב"ם "מצוות עשה אחת", ואף שאפשר לתרץ כמו שכתב רש"י גבי בכור (ב"ב קכ"ג ע"א ד"ה ת"ש ובני), דנהי דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, גלויי מילתא בעלמא הוא, שלא היינו יודעים אם "ושבת" הוא ציווי או סיפור דברים, ושמעינן מהתם דציווי הוא, אבל אם כן שוב קשה למה לא ימנה הרמב"ם את מצוות התשובה למצווה מיוחדת במניין התרי"ג. ואף שזה מצווה במחשבה, הרי יש כמה מצוות שבמחשבה ועם כל זה מונים אותן.

ועל זה זכיתי למענה קודש בכתב-יד קדשו:

ושבת להרמב"ם הוא סיפור דברים (הל' תשובה פ"ז ה"ה) ושמעינן מהתם דציווי לחזור מחטאו (לא שזהו מצוה בפני עצמה).

[הדברים התפרסמו לפני עשור ב'הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תשנה עמו' 48-50].

כיצד להכין את השיחות המוגהות?

בחורף תשכ"ז נכנס ה"חוזר" הרה"ג הרה"ח ר' יואל כהן שליט"א ל'יחידות' אצל הרבי.

הרבי (לפי רשימה שכתב באותם ימים הרה"ג הרה"ח ר' אברהם ברוך יצחק גערליצקי) אמר לו, כי לפני שהוא מכניס פתקאות לרבי לבירור הנאמר בשיחות, שידבר על הנושא עם עוד אחד וכיוצא בזה.

ר' יואל הגיב כי בדרך כלל הוא עושה כך. ענה הרבי בבת צחוק:

יש עדיפות לשוחח דווקא עם בעל סברא הפוכה ("איפכא מסתברא'ניק"), ולא עם תלמידים וכו' שמסכימים עם רבם כו', ואינם מתווכחים – למרות שברור שלא תמיד המתווכח יצדק.

בכלל – אמר הרבי לר' יואל – שלא יתפעל מהלשונות שבהם מגיב הרבי על השאלות כו', ויוסיף וישאל כמה פעמים עד שהנושאים יתבהרו היטב.

הדברים נאמרו בקשר לפתקאות של שאלות על ה"הנחות". אך הרבי הוסיף:

בכלל כשמכינים שיחות להגהה, מכיוון שהן מופיעות בדפוס בתור שיחות מוגהות, עליהן להיות כתובות בצורה בהירה.

וכאן גילה הרבי:

אחרי שאני מדבר ברבים ממשיך אני לעסוק באותם נושאים בתורה ופעמים יש שינויים וכו' ומיתווסף בביאורי העניינים.

הרבי מעיד על ה'לקוטי שיחות'

הנה קטע ממכתבו של הרבי בעניין הדלקת נרות-שבת-קודש על-ידי קטנות – אל רב מפורסם (פרסום ראשון):

ידוע ונראה בעליל בליקוטי-שיחות הנדפסים שמשתדל הנני לייסד דברי על אלה שקדמוני ואומר זה "בשעת מעשה" (השיחה – וגם בהשיחה במצות-עשה דמילה אמרתי דשקלו-וטרו בזה בכמה-מקומות (לא קראתי בשם – כי רבים המה) וחלקם הוזכרו בשדי-חמד כלל מצות-עשה שהזמן-גרמא, וראה גם כן תו[רה] ש[לימה] ע[ל] הפ[סוק] המול ימול. וש[ם] נ[סמנו]. כללים (צ[פנת] פענ[ח]) דהרגצבי מע[רכת] מ[צות] ע[שה]. ועוד).

ב) ע[ל] פ[י] הנ"ל – ימצא בס[פרים] הנ"ל עוד שקדמוני (ועליהם יסדתי דברי); ועוד – שחולקים על סברא זו..

(בסוף הרשימה מובא המכתב בשלמותו. ראה עוד בהרחבה ב'ימי מלך' כרך ב' עמ' 803-802 הערה 131. 'התקשרות' גליון מט עמ' 13-12).

כהשלמה לעניין זה – הנה דוגמה לעובדה שדברי הרבי מיוסדים על דברי גדולי-ישראל שקדמוהו, כמו שכתב בנוגע לאדמו"ר הזקן הצועד בעקבות הרמב"ם, וממעט להביא דינים מחודשים מה שלא נמצא בפוסקים שקדמוהו (כללי הרמב"ם עמ' 142 כלל 13) – מה שפורסם ב'תשורה' מיום חמישי ז' תמוז תשס"ח (מארכיון המזכיר הריל"ג שי') עמ' 12-10, ושם: מכתב ששיגר אחד הקוראים, תלמיד-חכם, מכתב הערות על שיחת הרבי, שפורסמה בכתב-העת התורני "הפרדס" בשנת תשמ"ג.

הכותב העיר על שיחת הרבי, ושיגר מכתב בעילום-שם לעורך 'הפרדס' הגאון רבי שמחה עלברג (ז"ל), שהעביר את המכתב לרבי. הרבי הגיב על ההערות אחת לאחת.

לגבי עצם החידוש בשיחה ציין המגיב "ואם קבלה היא נקבל", ועל-כך ציין הרבי בכתב-יד-קדשו:

פלא גדול – שהרי בפי'[רוש] אמרתי (וכמדומה גם נעתק בהמ"מ [=בהמראי מקומות], בפרדס – אינו עתה תח"י [=תחת ידי] – ) שזהו חידוש הרגצובי (צפע"נ עה"ת ר"פ [=צפנת פענח על התורה ריש פרשת] תשא ובהפטורת פקודי). לאחרונה נדפס צפע"נ על ספר העבודה ושקלא-וטריא בזה (הל' בית הבחירה רפ"ד).

הנה צילום המכתב, עם תשובות הרבי, תגובה על מכתבו בנושא "גניזת הארון בבית המקדש" (מתוך תשורה שחולקה בחתונת קניבסקי-גרונר).

ההתנגדות למבצע נש"ק – מחלישה בתים יהודים רבים

כהוספה לדברים אנו מביאים כאן את המכתב הנ"ל בנושא הדלקת נרות-שבת-קודש על-ידי קטנות – מפרסום ראשון – בשלמותו:

ב"ה, ז' שבט תשל"ו

הרה"ג הוו"ח אי"א נו"נ

צנמ"ס כו' מו"ה .. שי'

שלום וברכה!

מאשר הנני קבלת הפתקא מכ"ז טבת והמצו[רף] ב[זה] – ומובן התמהון וכו' שעוררה: א) איני יודע ברור מהי הכוונה, ובפרט כוונת הסגנון (הלא רגיל במכתביו דע[ד] ע[תה]) – אבל בדבר הנשלח לאחר ובפרט להדפסה – נוגע פי[רוש] והבנת הקורא (ובפרט ע[ל] פ[י] המשנה: קרי לי[ה] יוסף שריא – עדיות פ"ח מ"ד) – ידוע ונראה בעליל בלקו[טי] ש[יחות] הנדפסים שמשתדל הנני לייסד דברי על אלה שקדמוני ואומר זה "בשעת מעשה" (השיחה – וגם בהשיחה במ[צות] ע[שה] דמילה אמרתי דשק[לו] וט[רו] בזה בכ[מה] מ[קומות] (לא קראתי בשם – כי רבים המה) וחלקם הוזכרו בשד[י] ח[מד] כלל מ[צות] ע[שה] שהזמ[ן] ג[רמא], וראה ג"כ תו"ש עה"פ [=גם כן תורה שלימה על הפסוק] המול ימול וש[ם] נ[תבאר]. כללים (צ[פנת] פענ[ח]) דהרגצבי מע[רכת] מ[צות] ע[שה]. ועוד). ב) ע[ל] פ[י] הנ"ל – ימצא בס[פרים] הנ"ל עוד שקדמוני (ועליהם יסדתי דברי); ועוד שחולקים על סברא זו...

בכלל אין דרכי לענות על כיו[צא] ב[זה] – אבל ע[ל] פ[י] הסגנון הנ"ל ניתווסף ע[ל] ז[ה] שלפני זמן קבלתי מכ[תב] ע[ת].. (המופיע בא[רץ] הק[דש] – ששם אין "מנהגי" הד[לקת] הנ[רות] בליל ש[בת] ק[דש] ר[חמנא] ל[יצלן], ולאידך גיסא – רבו שם ביותר הבנות שיצאו מרשות אמותיהן וכו', וד[י] ל[מבין]. ובכ[ל] ז[ה] דוקא) בו בא מכ[תב] כ[בוד] תור[תו] ע[ל] ד[בר] שלילת הד[לקת] הנ[רות] ע[ל] י[די] קטנות, וע[ל] פ[י] משנה הנ"ל – נתעורר אצלי חשש שימשיך ע[ל] ד[רך] ז[ה] כו'.

והנה שק[ל] וט[ר] בזה, יגדיל תורה ויאדיר.

אבל פס[ק] ד[ין] בזה (ובפרט "לאשכזנים") – דהוי ברכה לבטלה, ח"ו (היינו שאסור): א) ה[רי] ז[ה] היפך ההנהגה בפועל: בבית אדמו"ר הזקן, בבית הרב (ובריסק), דכמה נכדות השפת אמת ועוד ועוד. ב) לוקח ע[ל] ע[צמו] אחריות דכ[מה] וכ[מה] בתים בארצ[ות] הב[רית] ובא[רץ] הק[דש] שרק הבת מדליקה, ועוד שנתקיים בבתים אלה מצוה גוררת (עוד) מצוה (בעניני שבת בפרט) וכו'.

ועל הספק, אולי ע[ל] י[די] מכתבי זה ימנע המשך הנ"ל – יצאתי מגדרי לכתוב כ[ל] הנ"ל.

בכבוד ובברכה (חי"ק)

הגהות הרבי על מכתבו של קורא, שהגיב על שיחת הרבי שפורסמה ב'הפרדס'

 ממעייני החסידות

פרשת מסעי

אלה מסעי בני-ישראל (לג,א)

אומר הבעל-שם-טוב:

כל יהודי עובר ארבעים ושניים מסעות במשך חייו, מ"אשר יצאו מארץ מצרים", היינו לידתו, עד שמגיע ל"ארץ-ישראל", ארץ החיים העליונה.

ואם תשאל: הרי בין המסעות היו כאלה שבהם חטאו בני-ישראל, כמו "קברות התאווה", וכיצד אפשר לקבוע שכל יהודי מוכרח לעבור "מסע" זה בחייו? דע לך, שכל המסעות מצד עצמם הם דרגות נעלות, וכמו "קברות התאווה", שמורה על קבורת וביטול כל התאוות; אלא שבני-ישראל הפכו חלק מהם (במעשיהם הרעים) מטוב לרע.

מוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

המסעות שכבר עברו – הרי ידע איניש בנפשיה איזה מהם ניצל לטוב ואיזה לא; אך בנוגע למסעות שעליו עוד לעבור אותם – בידו לנצל את כולם לטוב.

(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1083)

ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על-פי ה' וימת שם... בחדש החמישי באחד לחדש: ואהרן בן שלוש ועשרים ומאת שנה במותו (לג,לח-לט)

בפרשת חוקת (כ) מסופר בקצרה על פטירתו של אהרן, ואילו כאן מוסיפה התורה כמה פרטים: יום ההסתלקות (ראש-חודש אב), אופן ההסתלקות ("על-פי ה'", מיתת נשיקה), וימי חייו (קכ"ג).

לפנינו דוגמה בולטת לכלל הידוע שפרשת השבוע שייכת לזמן בשנה שבו קוראים פרשה זו. שכן פרשתנו נקראת תמיד בסמיכות לראש-חודש אב, יום הסתלקותו של אהרן.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 198)

שש ערי מקלט תהיינה לכם (לה,יג)

ששה מצוות... חיובן תמידי... ואלו הם: א. להאמין בה'. ב. שלא להאמין לזולתו. ג. לייחדו. ד. לאהבה אותו. ה. ליראה אותו. ו. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים. סימנם, שש ערי מקלט תהיינה לכם (הקדמת ספר החינוך)

מצוות תמידיות אלו מתקנות את הפגם של חטא עץ הדעת, שהוא פגם תמידי עד סוף כל הדורות, כידוע; ואף ערי מקלט מתקנות פגם זה. שכן חטא עץ הדעת הוא שורש כל החטאים, ו"מכה נפש בשגגה" רומז לכל חטא: כל חטא גורם ל"מיתה", שכן החטא מפריד את החוטא מאלוקים חיים, והחטא אינו אלא "בשגגה", שהרי סיבת החטא היא הרוח שטות שהתגבר על החוטא.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1330)

ועוד:

המצוות התמידיות משמשות כ"עיר מקלט" מפני "גואל הדם", היינו היצר הרע (שהוא גם השטן וגם מלאך המוות), המתגבר על האדם תמיד כל היום. ויש שש מצוות דווקא, שכן עיקר הזהירות צריכה להיות בששת ימי המעשה, שאז עסוק האדם בענייני העולם.

(שיחת ש"פ מטו"מ תשמ"ז. התוועדות תשמ"ז כרך ד, עמ' 133)

כי אני ה' שוכן בתוך בני-ישראל (לה,לד)

גלו לאדום – שכינה עמהם (ספרי)

"גלו לאדום" – כשאדם עושה מעשה אדום, "שכינה עמהם" – הוא מוריד לשם את הניצוץ האלוקי שבנשמתו.

(תניא פרק יז)

 בין המצרים

יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה

על-ידי המצרים – משיגים...

השלימות שבעבודת הקרבנות לעתיד לבוא באה על-ידי העבודה בזמן הגלות דווקא. ועל-פי הכלל הידוע שדבר הגורם הוא למעלה מהדבר הנגרם על-ידו, כיוון שבכוחו דווקא לגרום את הדבר, הרי מובן גודל מעלת העבודה שבזמן הגלות, כיוון שעל-ידה דווקא באים לשלימות עבודת הקרבנות כמצוות רצונך.

ויש לומר, שזהו גם מה שכתוב השיגוה בין המצרים: שכאשר נמצאים בין המצרים, הנה דווקא אז השיגוה – שמגיעים להשגות הכי נעלות, ועד שמגיעים לזמן שבו תהיה עבודת הקרבנות דלעתיד, שעניינם הוא תכלית השלימות דדירה בתחתונים.

('תורת מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב (ג) עמ' 235)

שמחה בשבתות

עניין העצבות ש"בין המצרים" אינו צריך להיות בשבת, כיוון שבשבת צריכה להיות שמחה.

ויתירה מזה, בשבת זו צריכה להיות השמחה עוד יותר מאשר בשבת אחרת, כדי שלא יהיה חשש שהעדר השמחה בא מצד העניין ד"בין המצרים".

והביאור בזה בפנימיות העניין:

שבת היא מעין דלעתיד לבוא, "יום שכולו שבת". ומכיוון שלעתיד תהיה הגאולה באופן שלא יישאר שום רושם מהגלות – לכן גם בשבת אין צריך להיות העניין ד"בין המצרים".

('תורת מנחם – התוועדויות' תשט"ו ח"ב (יד) עמ' 224)

להפוך לששון ולשמחה

...ענינה של שבת זו הוא נתינת כוח להפך את "בין המצרים" לששון ולשמחה, כיוון שהגילוי שלעתיד – שהוא למעלה לגמרי מעניין גלות וגאולה – בכוחו להפך את "בין המצרים" גופא לששון ולשמחה.

וזהו גם כן מה שנפסק בשולחן-ערוך, שבשבת שבין המצרים מותר לעשות אפילו כסעודת שלמה בשעתו, והרי בימי שלמה "קיימא סיהרא באשלמותא". בשבת זו ישנה נתינת כוח שהימים האלו יהפכו לששון ולשמחה.

('תורת מנחם – התוועדויות' שם)

מבין המיצרים ל"נחלה בלי מיצרים"

בענין "בין המצרים" מצינו במדרש שני פירושים: פירוש אחד – "כההיא דתנן .. בסימניו ובמצרניו" (בין מיצר וגבולי השדות), וכמובא במפרשי התנ"ך ש"בין המצרים" "יש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס", ולכן "כל רודפיה השיגוה". ופירוש הב' – "יומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב".

החילוק ביניהם: לפי פירוש הא' – "בין המצרים" הוא הסיבה לכך ש"כל רודפיה השיגוה", כיוון שהיתה "בין המצרים"; ואילו לפי פירוש הב' – "בין המצרים" הוא מסובב מזה ש"כל רודפיה השיגוה", שבגלל זה נעשו "יומין דעקא".

[. .] והנה, התכלית ד"בין המצרים" הוא – שבקרוב יהפכו לששון ולשמחה . . עד שמעניין "בין המצרים" יבואו ל"נחלה בלי מצרים"...:

בפרדס שם מבאר ש"נחלה בלי מצרים" קאי על ספירת הבינה, ומבאר ב' פירושים: (א) "בבינה אין מגיע שם צעקת וקטרוג הצרים הצוררים", והיינו, ש"מצרים" קאי על הצרים הצוררים, (ב) "מצרים מלשון מצר, והדבר המושג יש לו מצרים שהוא גדר הגבול, אבל בבינה ומבינה ולמעלה אין השגה כלל ואינה נגבלת, ולכן נקרא נחלה בלא מצרים, שאין לה גבול" [. .].

ונמצא, שב' הפירושים שבפרדס בעניין "נחלה בלי מצרים" הם בהתאם לב' הפירושים שבמדרש בעניין "בין המצרים":

...עניין "בין המצרים" כפירוש הב' שבמדרש, "יומין דעקא" – נהפך לששון ולשמחה להיות "נחלה בלי מצרים" כפירוש הא' שבפרדס, שמתבטל צעקת וקטרוג הצרים הצוררים; ועניין "בין המצרים" כפירוש הא' שבמדרש, מלשון גבולים – נהפך לששון ולשמחה להיות "נחלה בלי מצרים" כפירוש הב' שבפרדס, למעלה מהגבלת ההשגה.

('תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ט ח"ג (כו) עמ' 149 ואילך)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת מסעי
ראש-חודש מנחם-אב

ערבית: לפני תפילת שמונה-עשרה אין מכריזין 'יעלה ויבוא'1, אבל טופחים על השולחן כדי להזכיר לקהל לומר זאת2.

שחרית: יעלה ויבוא, חצי הלל, ואברהם זקן, זבדיה3, קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה: מוציאים שני ספרי-תורה4. בספר ראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת מסעי.

אין מפסיקין באמצע מ"ב המסעות5, ולכן קריאת הכוהן מסתיימת "בערבות מואב" (לג,מט), וקריאת הלוי "לרשת אותה" (לג,נג). מנהג-ישראל, לעמוד בזמן6 קריאת הפסוק האחרון, המסיים את החומש. בסיום הספר אומר כל הציבור, ואחריו הקורא: "חזק חזק ונתחזק", וגם העולה לתורה אומר זאת יחד איתו7.

לאחר מכן, מניחים את ספר-התורה השני אצל הראשון8, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה לספר הראשון. לאחר מכן9, פותחים את הספר השני, וקוראים בו למפטיר בפרשת פינחס: "וביום השבת... ובראשי חודשיכם..." (במדבר כח,ט-טו). הגבהה וגלילה לספר השני.

הפטרה: "שמעו10 דבר ה'... אלוקיך יהודה. אם תשוב... ובו יתהללו" (ירמיה ב,ד-כח. ד,א-ב). ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון של הפטרת שבת-ראש-חודש 'השמים כסאי', דהיינו: "כה אמר ה'", "והיה מדי חודש", ויצאו וראו", "והיה מדי חודש" (ישעיה סו,א.כג.כד. כג)11.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

מוסף: 'אתה יצרת'. טעה ואמר 'תקנת שבת' לא יצא (פרטים בגליון תקי"ז).

יש לזכור ללמוד היום, כמנהגנו בכל ראש-חודש, פסוק אחד עם פירש"י, ואפשר להוסיף עם עוד פירושים, מפרק התהילים שהוא מסומן במספר שנות חייו. ואם הפרק הוא פחות מי"ב פסוקים, וכן בשנת העיבור, אז כופלים שיעלה כמספר חודשי השנה, ואם הוא מרובה בפסוקים – אזי לומדים שני פסוקים או יותר בכל ראש-חודש12.

אחר התפילה – התוועדות בבית-הכנסת, כנהוג: הן כראש-חודש13, והן כ'שבת חזק'14.

"בית הבחירה":

בימי 'בין המצרים' גופא, יש להוסיף ב'משפט' (לימוד התורה, לכל לראש – בהלכה למעשה מדיני ימים אלו15, וכן [בכל יום, ועל-אחת-כמה-וכמה בשבתות שעניינן 'הקדמת רפואה'16, במיוחד בענייני התורה העוסקים בגאולה17 ובבניין בית-המקדש, ולכל לראש – הפרקים בספר יחזקאל מ-מג המדברים בעניין בית-המקדש השלישי; משנה – מסכתות מידות ותמיד18; והלכות בית-הבחירה19 להרמב"ם] וכן) ב'צדקה' יותר מהנתינה הרגילה לפני התפילה20 [ותוספת מיוחדת בכל מעבר מתקופה לתקופה בימים אלו גופא: עד ראש-חודש מנחם-אב, מראש-חודש מנחם-אב21, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב, ותשעה באב]22. הוספה בצדקה גם בשבתות – באופן המותר – על-ידי אכילה ושתייה וכיוצא בזה, בנוסף על נתינת הצדקה בערב שבת-קודש כנהוג בהוספה עבור השבת23.

מובן, שההוספה בתורה בעניין שהזמן-גרמא, צריכה להיות גם אצל הילדים [והילדות] הנמצאים במחנות הקיץ24.

"תשעת הימים"25:

משנכנס אב ממעטין בשמחה ובמשא ומתן של שמחה. ואסור לקנות בגדים ומנעלים חדשים או לתת לאומן לעשות לו, ואפילו אין משתמשים בהם עד לאחר תשעה באב. ואסור לכבס בגדים (חוץ מבגדי קטנים) אפילו להניחם לאחר תשעה באב. וכתונת לשבת מותר לכבס רק על-ידי גוי, ואסור ללבוש בגדים מכובסים שלא לבשם עדיין (גם אם רוצים ללובשם במשך ט' הימים, אלא אם יש בזה תועלת לכבוד שבת-קודש). בעלי הברית: המוהל, הסנדק, והורי-הבן – מותרים ללבוש לבנים ובגדי שבת.

ואסור לרחוץ כל גופו לתענוג אפילו בצונן, ולרפואה ולצורך מצווה [וכן המצטער מפני החום והזיעה26] – מותר. אסור לאכול בשר ולשתות יין (חוץ משבת וסעודת מצווה). הטובל בכל ערב שבת27 מותר לטבול ולרחוץ ראשו, פניו, ידיו ורגליו28 לשבת חזון הבעל"ט.

אין נכנסים לדירה חדשה בתשעת הימים. פעם ענה הרבי: טוב לדחות לאחר ט"ו באב"29, ופעם אחרת הורה: "באם אפשר... בחודש אלול הוא חודש הרחמים"30.

עצת הרבי בדבר טיפול רפואי: באם אפשר – יש לדחותו לאחרי יום התשיעי באב. וכל עכבה לטובה. ובאם הרופא ידחק בדווקא את השעה, יש לעשות זאת קודם שבת חזון31.

סיומים32:

"המנהג לערוך 'סיומים'33 למסכתות הש"ס בכל יום מ'תשעת-הימים'34, מראש-חודש [ומה טוב גם לפני זה35] עד תשעה באב, וגם בערב תשעה באב ובתשעה באב – באופן המותר על-פי שולחן-ערוך [ובמקום המתאים – גם עם סעודה והתוועדות36].

"ומהטעמים בדבר – כיוון שבימים אלו מחפשים את כל האופנים המותרים כיצד להוסיף בעניינים טובים ושמחים, ועל-ידי זה לגלות את הטוב הפנימי שבירידה הקשורה עם ימים אלו37, החל מ"פיקודי ה' ישרים משמחי לב" – עושין שמחה לגמרה של תורה.

"ומפני טעם זה38 כדאי לערוך סיום גם ביום השבת שב'תשעת-הימים'.

"ומה טוב – 'ברוב עם הדרת מלך', לשתף עוד כמה וכמה מישראל (מצד אהבת-ישראל ואחדות-ישראל) בשמחה, גם אם רובם לא סיימו בעצמם המסכת. ולהוסיף, שכדאי ונכון לערוך 'סיומים' על מסכתות כאלה שסיומן בעניינים שקל לאומרם ולהסבירם במהירות לכל אחד ואחד מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים39, שב'סיומים' אלו יכולים לשתף גם יהודי שפוגשים ברחוב, ובאמצע עסקיו – כשחוזרים לפניו על הסיום, או אף שאומרים לו המאמר דסיום המסכת מבלי לספר לו שזהו 'סיום', שהרי 'זכין לאדם שלא בפניו'.

[מי שיכול – יסיים בעצמו; אם לאו – ישתתף לפחות במעמד 'סיום' של אחרים; ומה טוב שיהיה במעמד עשרה מישראל; וכדי לזכות גם את מי שמשום-מה לא השתתף במעמד סיום כלשהו, ובלאו-הכי אוכל מאכלים המותרים רק בסעודת מצווה – יש להשמיע עבורו את הסיום ברדיו וכו', ולקשר אותו לפחות בצורה כזאת לשמחה-של-מצווה40. כמו-כן יש לשתף בזה יהודי שפוגשים ברחוב, על-ידי שיאמרו לו המאמר דסיום, אף מבלי לספר לו שזהו 'סיום'41].

"בקשר ל'סיומים', יש להשתדל במיוחד בעריכתם [כאמור – גם בשבתות] "ברוב עם הדרת מלך", לאחד רבים מישראל בשמחה לגמרה של תורה, "אנשים ונשים (בנפרד כמובן) וטף"42, כולל גם הקטנים (לא רק קטנים בידיעות, אלא גם קטנים בשנים) שעדיין אינם שייכים להבנה והשגה, על-דרך ובדוגמת הסיום דערב-פסח, שמנהג ישראל להביא גם בכורים הקטנים43.

"וכן יש לעורר [במיוחד בסיומים, על אהבת-ישראל44 ו] על-דבר ההוספה בלימוד התורה בכלל ובנתינת הצדקה, על-פי מה שנאמר: 'ציון במשפט (=תורה) תיפדה, ושביה בצדקה'"45. וכשבאים לעורר על נתינת צדקה – יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומיד נותנים צדקה בפועל46. וגם ביום השבת-קודש – באופן המותר, באכילה ושתייה, וצדקה רוחנית47.

"למסור לאנ"ש שי' המתעסקים בהסיומים:

* לסיים כל סיום בהצעה-התעוררות על-דבר (להוסיף ב)נתינות לצדקה.

* לחתום כל סיום בתיבות (עניין) דאהבת-ישראל"48.

"ובוודאי יפרסמו ויזרזו על-דבר קיום הוראות אלה בכל מקום ומקום, בכל קצווי תבל"49.

"וגם כאשר יבוא משיח צדקנו קודם תשעת הימים, יעשו את ה'סיומים', ויזכו להתחיל ולסיים ספרים אחרים בתורתו של משיח"50.

* בעניין סעודת בר-מצווה של נער שנכנס לעול המצוות ביום ח' במנחם-אב, השיב הרבי: "יש לברר אם יש מנהג במקום בכגון-דא, ובאם לאו – יש לעשותה בזמנה, זאת אומרת ליל ח' מנחם-אב, ובאם אי-אפשר מאיזה טעם שיהיה – בשבת שלאחריו51.

מנחה: אין אומרים 'צדקתך'52. פרקי אבות – פרק ב'.

מוצאי שבת:

מבדילים על היין, ונותנים לשתות לילד שהגיע לחינוך ברכה ואינו יודע עדיין להתאבל על ירושלים. ואם אין תינוק – שותה בעצמו53.

יום ראשון
ב' במנחם-אב

בשיעור חומש היומי דשיעורי חת"ת, מסיימים כנדפס: "כאשר דיבר לכם" (א,יא)54.

יום רביעי
ה' במנחם-אב

יום ההילולא של האריז"ל – מעורר בפשטות – שנוסף לההוספה ב'משפט' ו'צדקה' בכלל, שהם בהדגשה מיוחדת אצל האריז"ל – שיוסיפו בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה "זאת החכמה", ובפרט כמוסבר בתורת חסידות חב"ד55.

___________________

1)    סידור אדמוה"ז לאחר 'השכיבנו' (בסוף השו"ע ח"א עמ' 350, ובמהדורה החדשה רק בח"ב עמ' תתקד).

2)    בתפילת ערבית דר"ח לא עמד הרבי שמו"ע עד שמישהו דפק על השולחן כמזכיר על יעלה ויבוא – רשימות מהנהגות שנת תשכ"ה, אות קה.

3)    בשער-הכולל (ס"פ לז) מבאר שאע"פ שאסור להזכיר מלאך בשמו, כ' אדמוה"ז "ויאמר זבדיה" כי שם זה מופיע בתנ"ך (עזרא ח,ח ועוד) וכיוון שהוא כשם אדם מותר להזכירו. אבל ב'סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות' עמ' תפא העיר, שבכתבי האריז"ל לא נזכר שהוא שם מלאך, אלא ככל השמות בספרי המקובלים שהכוונה בהם להשי"ת. והביא שע"פ סוד צ"ל ניקוד הבי"ת בקמץ (ולא כשם זה שבתנ"ך שהוא בפתח), אלא שאדמוה"ז השאיר זאת ללא ניקוד [וכ"ה בכל הסידורים שנדפסו עד שנת תש"ס] כדי שגם אלה שאין יודעים הכוונות יעלה להם העניין.

4)    לאחר שמגיעים ספרי-התורה לבימה, ניתן למסור את הספר השני גם לקטן להחזיקו (אג"ק ח"ג עמ' קלח), בתנאי שהוא בר-דעת ויחזיקנו ביציבות ובכבוד (שערי אפרים שער י ס"ו).

ייזהר האוחז את הספר להתרחק קצת מן הצד, כדי שלא יחזיקנו אחורי הקוראים בתורה (משנ"ב סו"ס קמז).

אם יש רק ס"ת אחד, אין מגביהים אותו אחרי חצי קדיש, אלא  גוללים אז לפרשת ראש-חודש, ומגביהים וגוללים רק לאחר קריאת המפטיר.

5)    ס' צרור-המור פרשת מסעי, הובא במג"א סי' תכח סוף ס"ק ח.

6)    רצוי שהקורא יפסיק קימעא לפני תחילת הפסוק (ועכ"פ עד שיספיקו היושבים לעמוד), כדי שהציבור ישמע היטב את קריאת הפסוק.

7)    ס' המנהגים עמ' 31. אג"ק ח"ד עמ' יד. מקורות נוספים ודיון הובאו ב'לוח השבוע' בגיליון תרכ"ו הערה 1.

8)    כדי שלא יסיחו דעתם מן המצוות (רמ"א סו"ס קמז ומשנ"ב שם ס"ק כז). בשו"ת משנה הלכות (חי"ג סי' כב) כתב, שיניחו הס"ת השני משמאל לראשון, כדי שיהא קרוב יותר לבעל-קורא ולא יהא חשש ל"אין מעבירין על המצוות". ויש לברר אם יש בעניין זה הוראה מהרבי. אין מרימים אחר-כך את ספר-התורה, אלא הוא נשאר על הבימה עד אחרי הקריאה בו (שערי-אפרים שער י סי"ב).

9)    שו"ע ומשנ"ב שם.

10)  ס' המנהגים ס"ע 33. לוח כולל-חב"ד.

11)  לקוטי-שיחות כרך לה עמ' 191 הערה 34.

12)  אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ח עמ' רמ, קובץ מכתבים שבסו"ס תהלים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 214, ס' המנהגים עמ' 36.

13)  לוח היום-יום, ל ניסן. וראה טושו"ע או"ח סי' תיט. אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ חי"ג עמ' תמ. סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 122 ('התוועדויות' ח"א עמ' 311), ועוד.

14)  סה"ש תש"נ ח"א עמ' 233 ('התוועדויות' ח"ב עמ' 137).

15)  "לדעת את המעשה אשר יעשון, כל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא" – עפ"י 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.

בלקוטי-שיחות כרך כד עמ' 265 מזכיר גם את לימוד ספר הזוהר, והסברתו בתורת החסידות. כן מזכיר שם אודות הוספה גם בקו התפילה – בעבודתה באיכות, וכן באמירת תהילים עכ"פ מזמור אחד נוסף בכל יום. ומעורר ע"ז גם בכרך כח עמ' 286 הע' 60, וש"נ.

16)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 578.

17)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

18)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 והערה 186. וב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38 הלשון "ומקצת במסכת תמיד".

19)  ופעם אחת מצאנו שהורה הרבי ללמוד בנוסף לכך גם "הלכות הקורבנות" (שיחת מוצש"ק פ' דברים תשל"ט, הנחת הת' בלתי מוגה סכ"ו וסעיף ס"א).

20)  לקוטי-שיחות חכ"ג ס"ע 265. ובפרט בצדקת מקדש מעט – בתכנ"ס ובתי-מדרש (ישיבות וכו'), לקו"ש כח עמ' 287. וראה סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 733.

21)  ב'התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 187 מבואר, שהל' בית הבחירה נחלקו לשמונה פרקים, כדי ללומדם שמונה ימים "עד ערב ת"ב לפני חצות", עיי"ש. מאידך, בסה"ש תנש"א (מוגה) ח"ב עמ' 691 הערה 87, מפורש שיש ללמוד שיעור בהל' בית-הבחירה גם ביום תשעה באב (נדחה) בעצמו: "באופן המותר, כמובן, לאחרי חצות היום, או להשלים במוצאי היום". ולכן לא נכנס העניין בפנים.

22)  'התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 102.

23)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96 הערה 127.

24)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50. וכנראה ה"ה ל'סיומים' המובאים אח"כ.

25)  לוח כולל-חב"ד.

26)  כגון מן הריח, או שנדבקים הבגדים, וכל-שכן גירוד וכדומה. שו"ת אגרות-משה אה"ע ח"ד סי' פד אות ד, נטעי-גבריאל הל' בין-המצרים ח"א פמ"ב ס"ד. וראה גשר-החיים ח"א ס"ע רכ, המתיר בזה באבילות דיחיד אפילו בסבון ובמים חמים (וע' נטעי-גבריאל הל' אבילות ח"א פרק קה סי"ג). מאידך בכף-החיים סי' תקנ"ד סוף ס"ק מו כתב בעניננו, שאם יכול להעביר זאת בצונן לא ירחץ בחמין.

27)  וכן הטובל בכל יום, לעניין הטבילה בלבד. ראה לוח 'דבר-בעתו'.

28)  ולמעשה רוחצים כל הגוף, במים חמים ובסבון. וכן הורה הרה"ג והמשפיע ר' חיים-שאול ברוק ע"ה. (וצ"ע מהמובא בליקוטי-סיפורים להרב פרלוב ע"ה מהדורה ראשונה עמ' קכב). וראה בכ"ז בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק יא.

29)  אגרות-קודש כרך ט עמ' רכח.

30)  שם כרך יט עמ' שצ.

31)  שם עמ' שעו.

32)  עיקר הדברים – מוגה, מסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 (ועיי"ש עמ' 733), ומסה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564, ומשיחות-קודש תש"מ עמ' 672 – שיחת ש"פ מטות ומסעי תש"מ, בלתי מוגה. ושולבו הוראות ממקורות נוספים כמצויין בהערות.

33)  אף שיש דעות שניתן לעשות סיום על פרק, או על מסכת שלמה במשניות, מוטב לערוך סיום על מסכת בגמרא, 'סיום' עם כל הפרטים, לכל הדעות, כמו מסכת תמיד ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 86. וראה גם 'התוועדויות' תש"נ ח"א עמ' 97). בליובאוויטש אמרו בסיום מסכת רק 'הדרן עלך' ושמות בני רב פפא, ותו לא, וסיימו ב'קדיש דרבנן' רגיל ('רשימת דברים' להרב חיטריק ז"ל, ח"ד עמ' ריט). אבל כשאמר הרה"ח ר' מאיר אשכנזי ז"ל קדיש דרבנן בסיום הש"ס בהתוועדות כ"ד טבת תשי"ב, ציווה הרבי שיאמר 'קדיש הגדול' כנדפס במסכתות (הרה"ח ר' יואל שי' כהן. וגם לגבי המשך נוסח הסיום משמע שאומרים אותו, ראה התוועדויות תשמ"ה ח"ג עמ' 1700. ועוד, וגם זה עיקר: בת"ב ה'תש"נ אחרי ה'קינות' נכנס הרבי למעלית, אך הקשיב לקול אחד התמימים שעשה 'סיום' באולם הגדול על מסכת מו"ק ברמקול (ולא ידע שהרבי שומע). כשהנ"ל סיים את ה'יהי רצון' ולא אמר קדיש [מסתמא – מפני שיש לו אב ואם, ולא ידע את האמור ב'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"א ר"ס פ שאין חשש לאומרו], אמר הרבי "ער זאגט נישט קיין קדיש?!" [=הוא אינו אומר קדיש?!] ואח"כ הוסיף: "ער האט דאך געמאכט א סיום! אין אלע גמרות שטייט נאך דעם א קדיש, פארוואס זאגט ער נישט קיין קדיש?!" [=הרי הוא עשה סיום! בכל הגמרות כתוב קדיש לאחר מכן, מדוע אינו אומר קדיש?!] - 'בית חיינו' גיליון 50 עמ' 4 – משמע שצ"ל כנוסח הנדפס).

34)  "אפילו כשאין אוכלים סעודת בשר אחר-כך. להעיר מהנהגת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לעשות סיומים בתשעת-הימים אף שלא היה סועד אחר-כך בבשר ויין – ספר-המנהגים עמ' 46" (לקוטי שיחות חכ"ג עמ' 223, ובכ"מ).

35)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 74.

36)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.

37)  "להעיר גם מהפתגם הידוע [בשם הרה"צ ממונקאטש] בפירוש דברי חז"ל: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ש'ממעטין' העניינים הבלתי-רצויים דתשעת-הימים 'בשמחה', על-ידי ההוספה בשמחה, באופן המותר על-פי שולחן-ערוך, כמובן".

38)  אע"פ שביארצייט שחל בשבת ('התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 872) שלל הרבי עריכת 'סיום', כיוון שמנהג זה עלול להתפרש שם כנתינת מקום לעניין של תענית.

39)  "ולדוגמא: מסכת תמיד (מסכת הכי קטנה, שמונה דפים בלבד, שיכולים ללמדה ולסיימה במשך זמן קצר) שסיומה "השיר שהיו הלוויים אומרים במקדש", וכן הסיום ד"כל בניך לימודי ה'" – בארבעת המסכתות: ברכות, נזיר, יבמות, כריתות – ראשי-תיבות "בניך".

40)  שיחות-קודש תש"מ ח"ג עמ' 672.

41)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 96.

42)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 108.

43)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 719. ולמרות האמור שם "במיוחד בשנה זו" אין נראה שזו הוראת שעה, עיי"ש.

44)  'התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1849.

45)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 708. ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 564.

46)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123.

47)  (כמו נתינת עצה טובה, ועאכו"כ לימוד תורה – התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 376 בקשר לשבת שלפני ר"ה) סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 565 והערה 127. בשיחה הנ"ל נוסף גם: קבלת החלטה טובה, שתיכף לאחר השבת יתן לצדקה ממש (יפריש לעצמו, ויתנה בפועל לעני או לגבאי בבוקר). ובסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222 (שבת ט"ו בשבט) – שיחליטו גם כמה לתת.

48)  מענה שנדפס ב'מאוצר המלך' ח"א עמ' 283, וכמ"ש המו"ל רש"י חזן שם (וב'התקשרות' גיליון רצב עמ' 19), סביר להניח שהיא שייכת לסיומי המסכתות דימי חודש מנ"א, עיי"ש.

49)  ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 580.

50)  משיחת ש"פ מטות, מבה"ח מנ"א תשמ"א, בסופה.

51)  אגרות-קודש חלק טו עמ' רנז. וכן במקרה נוסף שלא ניתן לעשות סעודה במוצאי היום, באג"ק חי"ז עמ' פז, כשחל במוצש"ק ליל ער"ה, מבאר שהסעודה צ"ל מייד ברגע הראשון שנכנס למצוות. מאידך בחי"א עמ' שמ כשחל בעיו"כ מציע להתחיל בחצי יום הראשון (והכוונה כנראה ביום) ולהמשיך במוצאי יוהכ"פ, אך ייתכן ששם לא התאפשר לקיים הסעודה בליל ערב יו"כ. אבל בדרך כלל, מנהגנו מובא בספר-המנהגים עמ' 75 מלקוטי-דיבורים (ח"ב דף רסח,א), שאחרי שחרית חוזר הבר-מצווה מאמר ומכבדים ב'לקח' ומשקה, ובערב (מוצאי היום) עושים את הסעודה (כפי שנהג אדמו"ר הזקן).

52)  שכח יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בערבית מוצש"ק, שהיא גם מוצאי-ראש-חודש – מתפלל פעמיים שמונה-עשרה, והשנייה בתורת 'נדבה' דווקא (כיוון שאינו יכול לומר בה 'יעלה ויבוא' - שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קח סי"ז. לוח כולל-חב"ד, ש"פ נח).

53)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"א ס"י  [ובאמת קשה להגדיר מצב כזה. וראה א"א להרה"צ מבוטשאטש על אתר]. והנה יש שמשום-כך מבדילים על 'חמר מדינה', כגון 'בירה' (ערוך-השולחן שם סכ"ו, וראה 'ימי בראשית' עמ' 200). ובין חסידי-פולין, רבים נוהגים שאין נותנים לקטן גם כשנמצא מוכן שם (וכבר העירו, שחומרא זו סותרת את הדעה שצריך לשתות בעצמו דווקא, ראה המוסגר בשו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ד, ובארוכה במילואים לס' 'קיצור הלכות משו"ע אדמוה"ז' לסי' זה עמ' קט, וש"נ).

מאידך, ראה שיחות-קודש תשל"ח ח"ג עמ' 496 (בהוצאה החדשה: ח"ד עמ' 388), שבמוצש"ק מטו"מ, ב' מנ"א, שכח המבדיל [הת' ישראל-מרדכי שי' קאזאמינסקי] והחל לשתות את היין מהכוס, והרבי הורה בידו תנועת-תמיהה ואמר [או סימן בידו] שיתנו לילד לשתות [היו שם מעט בחורים. הילד היה אלחנן-דוב שי' בר"ד מרוזוב, בן י"א אז, שחונך בביתו שלא לשתות מהיין ולכן סירב לראשונה, ושוב סימן לו הרבי לשתות, ולבסוף נענה] וכשהילד שתה, חייך הרבי [ביותר, ויצא לחדרו] (והוא מרשימת הרה"ח ר' [אז: הת'] שלום-יעקב שי' חזן. ההוספות במוסגר מפי ר' אלחנן ואחרים שהיו שם).

54)  כך נהגו לסיים לעליית הכהן בש"ק בקרה"ת בליובאוויטש. בתקופה מסויימת, מחוסר ידיעה, שינו והנהיגו בבית-חיינו כנהוג בקהילות שונות לסיים פסוק אחד לפני 'שני', כדי שלא להתחיל בפסוק 'איכה' (כמ"ש באשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש סי' קלח. ובליקוטי מהרי"ח ח"ג נב,א כתב שנוהגין כן אף במקומות שאין מנגנין הפסוק בניגון איכה. אך לכאורה, ע"פ הפשט, וכן ע"פ המדרש - איכ"ר רפ"א, פסוק זה אינו תוכחה), וזה נכנס גם לספר-המנהגים ס"ע 31 (אף שספר זה הוגה במידה מסויימת ע"י הרבי), ולאחר מכן נתברר הדבר וחזרו להנהגה הישנה (וחבל שטרם תוקן שם). וראה בזכרונות הבעל-קורא בבית-חיינו, הרה"ח ר"מ שוסטרמאן ע"ה ("למען יידעו… בנים יוולדו", ארה"ק תשנ"ז, עמ' 138), המספר שהוא שהנהיג זאת וכיצד הפסיק לנהוג כך.

55)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 109.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)